כמה הזוי ככה מחרמן. היא פנתה אליי באתר היכרויות, וכבר הייתי עם אצבע נחושה על המקש במקלדת שהיה שולח אותה לאגף המחוקות. משהו עצר בעדי, ככל הנראה המבט שלה. התחלתי לחשוב איפה צולם הרגע הזה: אשה שמנה שוכבת לבושה שמלה כחולה על בטנה הגדולה על מיטה רחבה, רגליה היחפות מקופלות ומונפות באוויר ופניה אל המצלמה. משהו ברגע הצילום לא השאיר מקום לספק: הצלם הולך לזיין, לקבל מציצה ארוכה, להשפריץ על כל השפע הזה. עכשיו גם קלטתי זיקפה, שלי.

פניתי אליה במסנג'ר של האתר, והיא נשמעה אינטליגנטית וצינית להפליא. היה ברור שגברים באו והלכו כאן קצת יותר מדי, לפי כל קנה מדה. כמעט מיד היא הטיחה בי שאני רק רוצה סקס, ומאחר שהייתי טיפש דיי להודות בכך התקשורת בינינו דעכה במהירות. היא סיפרה לי שהיא חרמנית כמעט כל הזמן, אבל גם שאין לה שום בעיה למצוא זיון. ואם זה כל מה שאני מחפש, אז רק בריאות וכולי.

כמה ימים מאוחר יותר נפלתי עליה בתזמון טוב יותר. הצעתי שניפגש ונראה מה יקרה, מי מבטיח לנו בכלל שתהיה משיכה ומי אמר שזה יסתיים בזיון. אולי נתאהב, מי יודע. בשם החרמנות, זה ברור, יצרתי תלולית בולשיט מפוארת, שכל מטרה למנוע מבת שיחי הדשנה להיוועץ בשמש, בכוכבים  ובהיגיון הבריא.

נראה שאמרתי משהו נכון, כי היא הסכימה להיפגש, כלומר: הסכימה שאקח אותה לארוחה בעיר הולדתה. בת-ים. חשבתי שאם יש ערים בעולם שבה לא תהיה לי בעיה להיראות במחיצת אשה השוקלת יותר מ-100 קילו, בת-ים היא בהחלט אחת מהן.

שעה אחר-כך כבר חניתי מול הכתובת שנתנה לי. חמש דקות של המתנה מתוחה הסתיימו בחיוך כמעט מפלצתי בחלון מכוניתי. "אתה - המפורסם?" הודיתי באשמה. כשנכנסה למכונית מהצד השני נעצתי מבט נטול בושה בישבנה, שהיה ענקי. זה גירה אותי.  זה, וסגנון הדיבור התקיף והמוזר שלה. הרגשתי כאילו אני על סף מעצר, ואינטואיציות מכזיבות רק לעתים רחוקות. "אני שוטרת", אמרה לי, "ביחידת סיור בכפר שלם. ותמיד יש בתיק גם את זה". ישבנו במכונית שלי, נפגשנו לפני דקה והנה - אקדח. אקדח טעון, כפי שהתברר לי מיד. שחררתי את בלם היד ונסענו לאכול פסטה.

במסעדה, החלטתי לשמור על איפוק מירבי ולהיראות כמי שמתעניין במפגש בלבד. זה עבד כמובן והשיחה התגלגלה במהירות לדיון לא ממש אקדמי בסקס ובאפשרות שנתרגל פעילויות שונות בסיומו של הערב. עם זאת, לאחר ששילמתי את החשבון היא רצתה שנרד לשיטוט בטיילת, "להוריד את האוכל" וכל זה. כאן התחלתי להבין שהחושך מסביב הוא בעצם אפלת בור, אבל כבר לא יכולתי לסגת. וכך, זחלנו לנו מול הים, מצליחים איכשהו (אני) להימנע מהליכה יד ביד מול מגוון כוסיות ופרחות בת ימיות שעברו מולנו עם בני זוגן הצעירים והסתכלו עלינו כאילו היינו צורת חיים חדשה.

היא הציעה שנשב על ספסל בסמוך לחבורת פושעים צעירים בפוטנציה. לפחות הרגשתי בטוח כמו ברחם דודתי. החלטתי לעבור לגישה ישירה ושאלתי את השוטרת איך, לדעתה, נסיים את הערב. היא אמרה שחשבה שבשלב זה כבר אנסה לנשק אותה - ולא נרמזתי. לאחר חמש דקות נוספות של שתיקה, שנקטעו מדי פעם בהערות חלולות על ראש העיר של בת-ים, הצעתי שנלך אליה. והלכנו.

משהו בי מסכים עם הערתה של אחת הקוראות הבודדות שלי, המכונה כברירת המחדל "ללא שם", בעניין האיכססס שמעורר הסיפור הקטנטן שלי על השוטרת מבת-ים. אוקיי, מקבל. לא אספר איך נכנסנו לדירה מעופשת וחשוכה, איך שמעתי אותה אומרת "שלום אבא" לזקן בטרנינג מהוה שרבץ על הספה בעלטה, איך כיוונה אותי לגרם מדרגות לולייניות שהוביל לגג, ובגג - למן מחסן שהוסב לחדר גמדי שבו היו מיטה ענקית, טלוויזיה ומסך פלזמה גדולים כמעט באותה מידה, מראה מלבנית ואלפי פריטי לבוש ואיפור.

לא אספר איך כרעה מולי על ברכייה, פתחה את רוכסן מכנסיי, הוציאה זין עומד למחצה והיללה את יכולותיה האוראליות תוך כדי מעשה. לא אספר גם שגרמה לי להסכים איתה בנוגע ליכולות אלו. ולבטח לא אספר איך קילפה את מכנסיה, התייצבה בתנוחת ארבע על המיטה, מכוונת אליי את התחת הגדול ביותר שראיתי מימיי, שאיים לקרוע בכל רגע תחתונים זעירים שחורים שהתעקשו להיצמד אליו.

לא אספר, ברור שלא, איך חדרתי אליה מאחור, עם קונדום - ולא הרגשתי כמעט כלום. לא אספר איך צרחה "אתה מקבל עכשיו מה שרצית נכון". לא אספר איך הסתיים העניין, כשאני שכוב על גבי מול המראה, מאונן והיא נושכת ומוצצת את פטמתי השמאלית. לא אספר איך טיפת שפיך עפה במסלול קשתי נהדר ונמרחה על הפלזמה. וכמובן, לא אספר שמיהרתי לחמוק משם בתחושת גועל עצמית מוצדקת, לשם שינוי.

בפעם הבאה, סקס עם אהבה. אולי.

במבט לאחור, ועברו כבר כמעט שלוש שנים מאז, מה שהיה בינינו לא היה ממש קשר, אלא יותר סוג של דיל: כל צד נתן ולקח, וכל עוד הקפדנו על הדדיות, שרדנו. היא הייתה קצת גבוהה וגדולה מדי בשבילי, פנים לא יפים במיוחד, אבל עם שדיים קטנים ויפים, תחת מגרה וכוס... הו איזה כוס מוזר היה לה. שעיר, רחב למראה אך למי אכפת. כמעט לא שהיתי בו בשלושת החודשים שהיינו יחד.

הדיל שלנו היה פשוט ואפקטיבי: אני רוכן מול הכוס השעיר שלך ומתחיל לענג אותו ואותך בלשוני ובאצבעותיי. זה ייקח דקות ארוכות, אבל בסוף גם השכנים ישמעו את צווחת הגמירה המחרמנת שלך. ואז, מתחלפים: את מוצצת לי, אני עכשיו אחרי פרידה ארורה ועל כדורי אושר, כך שמשימתך לא פשוטה. אבל, את ממשיכה עד שאני גומר לך בפה ואז את בולעת ומנקה היטב, כמו ילדה טובה. אחר כך אנחנו נבוכים יחד, מעשנים יחד, לא מבינים מה עושים הלאה יחד. זה הכל. אני זוכר נסיונות עגומים לצאת, לדרינק או ג'אנק פוד. היינו זוג ווירדוז.

אבל, בדרגש העליון של דירתה המיניאטורית במרכז ת"א, היה סידור שעבד יפה. לא הייתה שום סיבה להפסיקו, למעט קריסה נפשית של אחד השחקנים שלמרבה הפלא לא התרחשה. וכך, מה רבה הייתה הפתעתי כשבאחד הערבים, כשבאתי אליה עייף ועצוב מהעבודה, אמרה לי: "בוא תעלה, תשכב קצת, אני אטפל בך".

עליתי, נשכבתי, טיפלה בי. עד הרגע האחרון שלנו יחד לא הצלחתי להכריע אם אני בעד או נגד סגנון המציצה הייחודי שלה, שהיה כמעט אלים. האשה הזו תמיד הפכה לנגד עיניי בן-רגע למשאבה אנושית, עם אג'נדה ברורה של השפרצת זרע בפה. הנחישות הזו קצת הרתיעה אותי, המוצצות הטובות ביותר הן דווקא אלו הבטוחות בגמירתך ובהנאתך כאילו אין דבר מלבדן. היא נמנתה על המשכנעות, זן שאני מחבב קצת פחות. כל מציצה הייתה תצוגת תכלית, הוכחה ניצחת, אתגר שיש לעמוד בו. זה הפריע לי, אבל לא עד כדי כך שאמנע מכיווץ אגן בלתי נשלט כלפי מעלה וירי צרורי של שפיך לבן על שפתיים, לשון, חלל פה, אולי אפילו הענבל שם בפנים. באותו ערב, איתה, חוויתי אורגזמה שאני מאחל רק לקומץ ידידים נבחר. ומאחר שהייתי עייף וחלול ממילא, צללתי כמעט מייד במורד דרגות ההכרה. למעשה, אני נוטה לחשוב שנרדמתי.

"מה, אתה ישן?" חלמתי קול. "ומה איתי?"  

מותק, אמר מישהו מתוך שינה עמוקה, את לא רואה שאני ישן. בפעם אחרת.

הקצתי לתוך התקף עצבים, שלה. היא צרחה עליי, דרשה לדעת מי אני חושב שאני וגם ענתה: חרא. גוש של חרא, אם לדייק. אגואיסט מסריח שחושב רק על עצמו והיא מצטערת עכשיו על כל אחת מ-41 הדקות (באמת הרבה!) שהשקיעה במציצתי. את צודקת, אמרתי לה, אני פשוט עייף מדי. למה החלפת את הסדר, גברים לא יכולים לרדת אחרי השפרצה. לא סיפרו לך? נפרדנו מיד.

שנתיים אחר-כך היא סימסה שהיא מתחתנת. לא הצלחתי להבין איך זה קרה לה. הבעתי איזו שמחה ממוכנת ומחקתי אותה מרשימת אנשי הקשר שלי בסלולרי. ממילא אזכור ממנה רק מציצות מוטרפות שלה, וממילא הן לא יישנו בגלגולי הנוכחי. המסקנה: ביי.

בתמונות הפולורואיד ששרדו כמעט 20 שנה, רואים שהיא אחת היפות והמתוקות שהיו לי. כמובן שלא ידעתי להעריך פרומיל מכל זה, מה כבר יודעים להעריך בגיל 22. באותו יום, אחרי חודשיים של הפסקת סקס יזומה מצידי, היא נרדמה בחולצת רשת ורודה-סגולה-כחולה על המיטה של דני. דני היה בחור שחום, עיניים ירוקות. היא נמשכה אליו, ראיתי. הוא ואני הכנו עוד קפה שחור בסלון הקטנטן שלו בקיבוץ, והיא ישנה אצלו על המיטה. לא שמנו לב אליה בכלל.

ואז דני אמר משהו. גם אם אחיה עוד אלף שנים לא אזכור מה, אבל לא אשכח מה קרה אחר-כך. קמתי ממקומי, ביקשתי את סליחתו וניגשתי לחדר השינה שלו. היא ישנה שם על צידה, כל היופי מקופל, כמו אחרי מכה. ירדתי על ברכיי לצד המיטה והצמדתי שפתיי לשפתייה. התנשקנו לנצח, כמעט. שמעתי אנקה. "כל-כך הרבה זמן אני מחכה שתעשה את זה", היא לחשה לי.

יד ימין שליי ליטפה את שדיה הקטנים, מושלמי הפטמות. באותו ערב הזדיינו במן כאב של שני אוהבים שיודעים שזמנם קצוב. חודשיים אחר-כך נפרדנו. אני מצטער לפרקים עד היום על לכתה. היא אהבה אותי לפני ולפנים, כפי שעדיין לא הצלחתי לאהוב את עצמי. היא אבדה לי. זו התחושה.

היא עבדה תחתיי, יהודיה-אמריקנית עם שם של רוסייה וטירוף אישונים שאי אפשר היה להחמיץ. מעולם לא אהבתיה כפי שאני אוהב אותה עכשיו, כאשר היא עולה מן האוב בחיוך שכולו נרצעות טהורה.

היא הייתה השפחה הראשונה שלי, זו שלימדה אותי על קולרים, שעווה מטפטפת, מכות כף יד חזקות על הישבן וליקוקי רקטום. היא אהבה להזדיין רק בתנוחה אחת, כשהיא רוכבת עליי עצומת עיניים, שקועה בטראנס המוזר שלה, מרטיבה את כל איזור החלציים שלי בכוס כל-כך לא מגולח.

כמעט בלי להרגיש היינו לזוג. לא בפומבי, אף כי אני מניח שמי שהתעניין ולו במעט - ידע. היינו נוסעים אליה כל יום אחרי העבודה. היא הייתה נכנסת ראשונה, מלטפת ומנשקת את כלבתה האהובה, פותחת מקרר, רושמת מה חסר, יוצאת לקניות. אני הייתי נשכב על המיטה בחדר השינה, שתמיד הייתה מלאה שערות כלב, מסיר מעליי את היום - ומחכה.

כשהייתה חוזרת, לאחר הכנסת המצרכים למקרר, זה היה קורה. היא הייתה יורדת על ארבע בקצה המיטה, גוהרת עליי משם, פותחת את החגורה, מורידה מכנסיים, מקלפת תחתונים, מכניסה כרית מתחת לישבני ומתחילה. הלשון שלה שם, בלתי נשכחת; עונג צרוף שבא אליי רק פעם אחת נוספת בהמשך חיי. תנועות עגולות, רפרופי פרפר, חדירות עדינות. ובבמקביל, עיסוי הזין ביד רטובה. מעולם, בשום קשר, לא גמרתי כל כך הרבה פעמים כשלשון אלוהית מענגת אותי ככה. אני זוכר תמונות של טיפות זרע על הבטן, וגם את החיוך המושחת לגמרי שלה כשעלתה משם, כולה רטובה וחסרת סבלנות. היינו נחים כמה דקות, וממשיכים לזיון. היא הייתה שלי הרבה יותר מרוב הנשים שידעתי. אלא שבמקרה שלה, דווקא לא ידעתי. זלזלתי. פגעתי. חבל. חבל על כל הכאב שנגרם שם.

שנים אחר-כך, והיא אמא לשניים, נפגשנו לקפה ביהודה המכבי. היה משעמם. תמיד התחברנו בעיקר בסקס. וגם ב"סופראנוס" וב"חוק וסדר". אחרי שחדלנו לעשות במשותף את כל השלושה, מה נשאר? אולי חיבה והערכה, שיישארו תמיד. היו לנו רגעים שאיש מאיתנו לא ישכח, בנטרול אלצהיימר ופגיעות ראש קשות מדי. יחד נהנינו מהצד הקינקי והמעוות של הסקס, שלא מפסיק לרתק אותי מאז, גם בעיצומן של מערכות יחסים "רגילות" לגמרי.  

המוח הולך דווקא אליה. והיא באמת הסתתרה יפה מפניי עד עכשיו. נפגשנו, אם אפשר לקרוא לזה כך, ב-MIRC, אותה תוכנת תקשור רב-חדרית בימים שלפני המסנג'ר, גוגל-טוק וגם איי.סי.קיו. היא הייתה אז בת 43 ואני - כנראה 24. בזריזות של מוכווני מטרה, עברנו עד מהרה לטלפון. שם כבר נרטבנו.