בואו לבקר...

http://www.boazhelfman.com/he/home

פתאום ברגע אחד בא ועלה לו גל עצום של כאב

כמה דקות לפני שהלכתי לישון

וחשבתי על השנה וחצי הזאת

שרק בחלקים ממנה אנחנו גרים בבית אחד

והיום שנפרדתי ממך ואיחלתי לך מזל טוב ונישקתי אותך

והזכרתי לך שמחר את כבר בת שלוש

ומחר אני לא אהיה שם שתתעוררי להגיד לך את זה

פנים מול פנים

פתאום הבנתי כמה זה עצוב ומופלא בבת אחת

לפגוש אותך כל יומיים או שלושה

ולהתאהב בך כל פעם מחדש

ושזה קצת לא נורמאלי וגם נפלא, להסתכל לתוך העיניים הכחולת שלך

בכל פעם שאנחנו ביחד

ולחפש שם גם את האהבה שלך

ואז הבנתי פתאום

שאין שום תכנית ואין אבא טוב יותר או טוב פחות

אלא יש רק אהבה

ואנחנו שנינו בשר ודם וגם את נזכרת כמה טוב

להתאהב בי כל פעם מחדש

ולחיות עד הסוף חיים שלמים ברגע אחד

אז פרח קטן, לא שלי, של כל העולם

הכל כך מיוחד ומקסים

אני מאחל לך שתשארי לב גדול, אוהב ופתוח

ומבטיח לך את אהבתי לנצח

שלא תגמר אף פעם

יום הולדת שמח לך ליאור

לפני כמה ימים אמר לי מישהו, או אולי היתה זו מישהי, ש 99 אחוז מהמחשבות שאנחנו חושבים ביום מסוים הן אותן מחשבות שחשבנו ביום שקדם לו. אני לא יודע אם זה נכון אבל כל עניין החשיבה תמיד מרתק אותי וכאדם שהורגל כל חייו לתת לראש שלו להוביל את הוויתו בעולם, אני תוהה האם שווה לסמוך עליו כל כך.

החלטתי לעשות לעצמי מבחן אינטליגנציה שונה במקצת מזה שנהוג. אני חושב שזה לא כל כך חכם ונכון לבדוק את אופני החשיבה שלנו במבחן שיבדוק את הידע הכללי שלנו או את מיומנות החשיבה האנליטית והלוגית שלנו. מכיוון שברוב הזמן איננו עסוקים בפתרון בעיות וניתוח טקסטים או בעיות מתמטיות וגיאומטריות, המבחן האמיתי יהיה לקחת 5 דקות אפורות ושגרתיות ולבחון מה קורה לי בזמן הזה. החלטתי שלמשך ה 5 דקות האלו ארשום את כל מה שעולה בראשי, זה כולל משפטים שאני אומר לעצמי, תמונות שצצות בראש או רעשים וקולות שמרכיבים את זמן זה, וברור מאוד שהם באים מראשי הקודח בלבד.

הסיטואציה היא כזאת. השעה תשע בבוקר, אני יושב במרפסת שלי ומתחיל את לאכול את ארוחת הבוקר המורכבת מסלט ירקות, טחינה ופיתה. ברור לי שלא אצליח ללכוד כל מחשבה מכיוון שהן רצות בקצב מטורף, אבל פשוט רשמתי את כל מה שעלה על פני השטח כקול מהדהד בראשי.

זה הולך ככה.

שיר של וויטני יוסטון  - אני רוצה לרקוד עם מישהו, באנגלית כמובן

"הסלט קצת מר, שמן הזית מר, זה לא טוב" (דיווח לעצמי בטון מאוכזב)

"צריך לאכול לאט" (הוראה בקול מוכר ורחוק)

I wanna dance with somebody 

(ווידוי או סתם אסוציאציה)

"זה בכלל וויטני יוסטון או מישהי אחרת"

"השתפר לי המצב רוח" (דיווח לעצמי בטון חברי)

"תמיד אני עושה סלט גדול ואף פעם לא מסיים אותו" (עוד דיווח, הפעם נוקשה יותר)

"אחרי הארוחה מיד סיגריה, להכין קפה ייקח יותר מדי זמן"

"לא, אל תהיה כזה לחוץ, תעשה קפה ואחר כך סיגריה"

"המטבח שלי מבולגן אבל אני דווקא לא אנקה אותו. אין לי שום בעיה לחיות עם מטבח מבולגן"

"יאללה תאכל עוד קצת סלט, אי אפשר לזרוק כמות כזאת" (קול לא נעים בפולנית מדוברת)

"אין כמו קפה וסיגריה" (נזכר בסצנה מהסרט "קפה וסיגריות" של ג'ארמוש

"התרגיל הזה לא כל כך כיף אבל לפעמים הוא מצחיק"

"תל אביב עיר ללא אף סקאד" (תקלה במערכת האסוציאטיבית - היסטורית)

"מה כבר עישנתי חצי סיגריה?"

"כואב לי הראש"

"הפוסט המשעמם ביותר בעולם, זאת תהיה כותרת מצוינת, בועז אתה מבריק, כל הכבוד"

רעש של מחיאות כפיים

"מעניין כמה קפה שחור שתיתי כל החיים" (זמן לשאלות קיומיות)

"שלא תעיז לעשן עוד סיגריה, התחייבת על חמש ביום" (טון צעקני, מאשים והיסטרי)

"לא נורא, נוריד אחת מהערב" (נרגענו, לכל דבר יש פתרון)

בשלב הזה המוח שלי כבר מתחיל לשדר אותות מצוקה, הראש כואב וכבד. אני מסיים את הניסוי וקורא את מה שכתבתי. מה שכל כך בולט לי היא העובדה שבחמש הדקות המדגמיות האלה הייתי כל כך עסוק בעצמי, בלדבר עם עצמי, בלתת הוראות לעצמי, לדווח, להאשים ולהחמיא.

בחמש הדקות האחרונות הייתי בראשי כל כך הרבה דמויות וקולות. אמא ואבא, מורה בבית הספר, שר הבריאות, וויטני יוסטון, הנרי מילר וביג ליבובסקי.

לא משעמם לרגע.

אורי רצה זוגיות, "נמאס לי להיות לבד, אני רוצה שמישהי תאהב אותי"

אמרתי לו שאני לא שדכן ועם זה הוא יצטרך להסתדר לבד.

"תעזור לי" הוא אמר "תעזור לי להבין למה אני לא מוצא את הזוגיות הזאת שאני כל כך רוצה"

"ואם אני אעזור לך להבין, מה זה יעזור לך?" שאלתי

"אני אבין מה אני עושה לא נכון ואני אתקן את זה"

"למה אתה חושב שאתה עושה משהו לא נכון" שאלתי

"כי אין לי זוגיות, זאת ההוכחה לא?"

אמרתי לאורי שאני יכול ללמד אותו להפסיק לבדוק כל הזמן מה לא בסדר איתו

היה נראה לי שזה קצת דיבר אליו, ראיתי שהוא התחיל לנשום ונהייה קצת פחות מתוח.

"וזה יעזור?" הוא שאל בשקט

"יכול להיות, אנשים פחות מודאגים הם אנשים יותר מושכים" עניתי

"אתה מתכוון להגיד שאני לא מושך מספיק, בגלל זה אין לי זוגיות"

"אני מתכוון להגיד שאם לא תרשה לעצמך להרגיש מושך, תמיד תהייה מודאג"

"למה אני כל כך מודאג?" הוא שאל

"כי יותר קל להיות מודאג מלהרגיש כאב" עניתי לו

אורי הביט בי פתאום, לרגע הוא הרשה לעצמו לחייך אליי ואז שאל

"תגיד, את כל זה אתה רואה בכפות הרגליים שלי?"

"בכפות רגליים שלך אני רואה כמה אתה יכול להיות גדול אבל לא מרשה לעצמך לחוות את זה. אני רואה איך בכל פעם שאתה רוצה משהו, במקום להיות חופשי עם הגוף שלך אתה מתכווץ ונהייה מודאג"

"ואם אני ארשה לעצמי להיות גדול אני אהיה מושך?"

"אם תרשה לעצמך להיות גדול תרגיש קודם כל כמה כואב היה להיות מודאג ולבזבז את הזמן בלהרגיש שמשהו חסר לך"

"ואז?"

"ואז כבר לא תרשה לעצמך לחזור להיות קטן ומודאג"

"ואז?"

"הרבה דברים יקרו, הרבה דברים שאתה רוצה שיקרו"

"גם זוגיות?" שאל אורי בקול מהוסס, ואני שהרגשתי שהוא שוב מקטין את עצמו, ניגשתי והנחתי את הידיים שלי על החזה הגדול שלו.

"עזוב עכשיו זוגיות אורי" אמרתי לו ברכות, "רק תרשה לעצמך להרגיש כמה כאב יש לך בחזה ופשוט תנשום אליו"

אורי נשם, הנחתי את היד שלי על נקודה תפוסה בחזה שלו. הגוף שלו כבר היה מוכן לכאב, הוא נדרך והתכווץ. העמקתי מעט פנימה במגע, כדי שיוכל להרגיש את הכאב אבל לא להינעל בתוכו. היתה לי תחושה שהוא מבין את זה, מבין דרך הגוף שבכל פעם שמתעוררת האפשרות שיכאב הוא נעצר בדאגה ומחכה שזה יעבור. אחרי כמה שניות זה באמת קרה, אורי שיחרר את האחיזה והתחיל לזוז עם הגוף, בהתחלה התנועה היתה מהוססת אבל אחר כך הרשה לעצמו לקחת יותר מקום ואף מתח את זרועותיו חזק כדי לשחרר אותן, זה גרם לו להנאה רבה ואני העמקתי את המגע שלי עוד יותר פנימה אל מקור הכאב ואורי המשיך בשלו, כעת שיגר בעיטות מצחיקות לצידי המיטה.

"מה עם הכאב אורי?" שאלתי אותו

"הכאב עבר מזמן" הוא אמר, "תראה את הרגליים שלי, הן לא מפסיקות לבעוט"

"אתה עוד מודאג לגבי זוגיות?" שאלתי. 

"עזוב אותך מזוגיות עכשיו, אתה יודע כמה שנים לא שיחקתי כדורגל, מה איתך? אתה בעניין?"

"חכה הלפמן, לאן אתה הולך? בוא תשתה איתי קפה"

"עזוב סטיוארט, אני חייב לזוז" אני עונה לו ומתרומם מהכיסא שלי, אבל לסטיוארט קשה לסרב, במיוחד שהוא מניח את היד השרירית שלו על הכתף שלי ובלי להתאמץ מדביק אותי חזרה לכיסא.

"אה זה בגללה" הוא אומר וצוחק בקול רם כשהוא קולט מה גורם לי למהר כל כך לעזוב

"יאללה הלפמן, אתה חייב להסתדר איתה בנאדם, היא שכנה שלך"

חדר האוכל הולך ומתמלא אבל העיניים שלי לא עוזבות את נירית, היא מוזגת לעצמה דייסת סולת ומתיישבת במקום הקבוע שלה. אני מחכה לרגע שבו היא תרים את העיניים ותנעץ בי את המבט הכל כך שונא שלה אבל הפעם זה לא קורה. אני שם לב שהעיניים שלה קצת אדומות והן שקועות עמוק בתוך הקערה עם הדייסה.

"אולי תקשור אותו וזהו" הוא אומר, ואני שלרגע חשבתי שמדובר פה בעוד שגיאה בעברית של סטיוארט מסתכל עליו בתימהון

"את שון טמבל, לא אותה" סטיוארט תופס את הבטן שלו ומתגלגל מצחוק. אני מביט מהר לכיוונה של נירית אבל היא עדיין עם הראש עמוק בצלחת.

"לא קושר אותו" אני אומר "בשביל זה הבאתי אותו לפה, שיסתובב חופשי"

"תזהר הלפמן, אני מכיר אותה את הנירית הזאת, בסוף היא עוד תרעיל לך אותו"

כשאני מגיע לחדר שלי אני שורק לשון, תוך כדי אני ממלא את הכלי שלו בבונזו ומניח במרפסת. שון לא מגיע, גם לא אחרי שאני קורא לו כמה פעמים. "בטח משחק עם דינגו" אני חושב לעצמי

ומחליט שהגיע הזמן ללכת לישון.

בדרך כלל אחרי משמרת לילה ברפת אני נרדם מיד אבל הפעם זה לא קורה, אני מתהפך מצד לצד אבל בראש שלי מהדהדים עכשיו שני קולות, האחד של סטיוארט שאומר לי שבסוף היא עוד תרעיל אותו, והשני מבחוץ, הארנבות של נירית אוכלות ארוחת בוקר בכלוב והרעש הזה, שאף פעם לא מפריע לי, נשמע פתאום כאילו שהן אוכלות את הגזר ישר מתוך האוזן שלי.

אני יוצא החוצה ומתמתח, הולך לברז של האשפה בחצר ושוטף את הרגליים. פתאום אני רואה אותו, את שון. הוא עומד במרחק של מאה מטר ממני ומכשכש בזנב שלו. אני קורא לו אבל הוא לא בא. אני מרים את קערת האוכל והוא בשלו. תקוע שם בלי לזוז.

אני מתקרב אליו, תוך כדי הליכה אני מתחיל להבין הכל, מתחיל להבין שהסיוט שלי התממש וכדאי שאני ארוץ מהר לפני שיהיה מאוחר מדי. אני טס לכיוון של שון ומביט רק על הפה שלו, על הגוש הלבן שתפוס לו בין השיניים. "רק לא באני" אני מתחנן בקול חרישי "כל אחד אחר רק לא באני"

גם שון מבין שאנחנו בצרה ובהחלטה מהירה הוא פולט את גוש השיער הלבן אל הדשא ונמלט מהמקום, שנייה אחר כך אני מגיע לשם ומביט למטה. על הרצפה מונח לו המלך באני, השפן מספר אחד של נירית והמבוקש מספר אחד של שון. באני לא זז, אני מרים אותו ומבין שזה אבוד. למרות שאין על גופו אפילו שריטה אחת הוא כבר בעולם אחר.

אני עושה חשבון קר, בכל מקרה אני לא יוצא נקי מהסיפור הזה. באני הוא הבייבי של נירית, בכל פעם שהיא היתה חוזרת מהעבודה היא היתה ישר הולכת לכלוב של הארנבים, מוציאה אותו ומסתובבת איתו כל היום כשהוא מונח על מנשא של תינוק. מבחינתה אני ושון רצחנו לה את הילד וכשהיא תגלה שבאני איננו היא תנקום, אני יודע שהיא תנקום. אבל מה לעשות לעזאזל, איפה אני אחביא אותו עכשיו.

מתוך חוסר האונים הזה פתאום עולה לי רעיון מבריק, לרגע אני מתמלא בעליצות ואז פועל במהירות. אני רץ עם באני לברז ושוטף אותו משאריות הבוץ שדבקו בו. אני משפשף חזק ורק כשאני בטוח לגמרי שהוא נקי אני מניח אותו לייבוש. יש לי שלוש שעות עד הפסקת הצהריים שבה נירית תבוא להאכיל אותו ואחרי שעתיים באני כבר יבש לגמרי. בשקט בשקט אני הולך לכיוון הבית של נירית, פותח בזהירות את דלת כלוב הארנבים, מניח את באני הרחוץ והמת לצד חבריו המכרסמים וממהר חזרה לחדר שלי.

בדיוק באחת וחצי נירית מגיעה, אוחזת בידה שקית עם שאריות של ירקות. אני עוקב אחריה דרך החור בתריס ורואה אותה מתקרבת לכלוב. כשהיא עוברת ליד החלון שלי אני סוגר את התריס ונשכב על המיטה, עוצם עיניים ומחכה. 

בהתחלה אני שומע צעקות שהופכות מהר מאוד לצרחות. 

"אני לא מאמינה, אני לא מאמינה, אלוהים איזה פחד, איזה פחד" 

ברור לי עכשיו שאם אני מתעלם אני מפליל את עצמי, אני מחליט לצאת ולהיות שכן טוב. סופר עד עשר בלב ורץ החוצה. כשאני מגיע לכלוב אני קולט התרוצצות של ארנבים מפוחדים כשבמרכזה ניצבת נירית, כולה רועדת וידה מצביעה לכיוון באני השוכב בדממה על הרצפה. שהיא רואה אותי היא רצה אליי במהירות, כבר מאוחר מדי לברוח והמראה המבועת שלה רק גורם לי לקפוא במקום.

כשהיא מגיעה אליי היא אוחזת בי חזק ומתחילה לנער אותי, אני לא מסוגל להסתכל לה בעיניים ורק מרכין את הראש ומחכה למכה אבל זו לא מגיעה, במקום זה היא רק מחבקת אותי בהיסטריה כשהיא צורחת "זה לא יכול להיות, זה לא יכול להיות"

"מה קרה נירית, ספרי לי מה קרה" אני מצליח לנתק אותה ממני לרגע ואוחז בכתפיה כדי שלא תתנפל עליי שוב..

"אתה לא תאמין בועז, אתה לא תאמין לזה בחיים" נירית מתנשפת, מנסה לקחת קצת אויר וממשיכה

"אתמול באני שלי מת" היא אומרת "קברתי אותו ליד הבריכה והוא חזר חזרה לכלוב"

אלכס קינן יוצא למרפסת שלו ברחוב דפנה בתל אביב, הוא סופר שני צעדים קדימה ואחר כך שלושה לצד שמאל ונעמד. בלי להסתכל הוא מושיט יד וממשש את הקיר שמולו. היד מגששת מעט ואז נחה על חריץ קטן. אלכס מושיט אצבע אחת ודוחף אותה פנימה. "צריך להראות את זה לסמדר" הוא אומר לעצמו בשקט. "היא מפחדת מהכלניות, מפחדת שאני יוצא בלילה למרפסת, היא צריכה להבין שאין לה מה לדאוג, גם כשהם יורים עליי הם אף פעם לא פוגעים"

אחר כך הוא חושב לעצמו שאולי היא כועסת שהוא חזר מלטרון בלי להביא לה סוכרייה על מקל של תרנגול מהתחנה המרכזית, "מה לעזאזל אפשר לקנות לילדה בת חמש שהיא גם אדריכלית" הוא מנסה להבין ופתאום שומע את עצמו עונה "אם היא אדריכלית אז שתסתום פה את החור"

מישהו פותח את הדלת ואלכס מביט בו

 "בועזי, איזה הפתעה, כמעט חשבתי שאתה באמריקה"

אלכס עושה צעד לכיוון הדלת אבל אז הוא בועט במשפך ירוק מפלסטיק.

"טמבל אחד" הוא אומר לעצמו

"עוד לא השקית את העציצים ועכשיו שפכת את כל המים, בועזי" הוא קורא בקול רם "בועזי בוא תעזור לי לנקות"

בועז ניגש למרפסת

"לנקות מה סבא?"

"לנקות את המים שנשפכו"

"עזוב אותך, בוא נראה טלביזיה, יש משחק של יובנטוס"

"יופי, אני אוהב את יובנטוס, הם תומכים בפועלים"

אחר כך הם רואים חדשות, שרה נתניהו עושה חפיפה לנאווה ברק ומלמדת אותה איך משתמשים במדיח של מעון ראש הממשלה, הן מחייכות למצלמה. "תראה בועזי, שתי נשים יפות חייכו אלייך" אומר אלכס ונאנח. הוא מביט בבועז שיושב לידו ומנסה להבין מי זה החצוף הזה שקורא לו סבא ומה בעצם הוא עושה כאן בכלל. הוא רוצה לספר לו שהוא חייב לצאת החוצה ולבקש סליחה מזוהר בהלול.

"זאת היתה פקודה של לסקוב" הוא אומר "לא היה מי שישמור על הגברים ולסקוב אמר שצריך לירות בהם". כל הגוף שלו רועד והוא קם מהכיסא "זה לא נכון מה שהם כתבו עלינו בעיתון, אנחנו לא נגענו באף ילד אתה שומע, באף ילד"

בועז מעביר לערוץ הספורט, בת חן גולדברג זוכה באליפות הארץ בטרמפולינה. אלכס נרגע ומתיישב לידו. בוהה בשקט במסך.

"תגיד בועזי, אם קברנו את בבה זה אומר שכבר לא נראה אותה יותר"

"לא סבא, כבר לא נראה אותה יותר"

"חבל בועזי" הוא אומר בקול רועד ודמעות זולגות על לחיו  "היא כל כך אהבה התעמלות"

מוקדש לסבא שלי, זה שבתמונה, שהיה חולה באלצהיימר וזה הזיכרון האחרון שלי ממנו

התמונה צולמה ב 1939 לאחר הפגנת רחוב נגד הבריטים (הכלניות)

חייקין עומד מול המחלקה, בידו אנטנה של רדיו ששבר באחד הבתים בהם עשינו מעצרים. על מפה שהעמיד זגורי הסמל הוא מסמן איתה את מסלול הסיור שלנו.

גם היום נלך הלוך וחזור לאורך רחוב תלתין. חייקין מקריא את ההנחיות הרגילות ומוסיף שתיים חדשות. מהיום לא הולכים יותר עם הכומתה על הראש, קיים חשש שהתושבים ינסו לזרוק בלוקים מגגות הבתים ולכן התנועה היום תהייה עם הקסדה על הראש. ההנחיה השנייה, מהיום אין תנועה בודדת אלא תנועה בזוגות. הוא מספר לנו שאתמול ניסו כמה מקומיים לחטוף חייל מהפלוגה המסייעת. "מעכשיו" הוא אומר "נעים בטור ובתנועה מאובטחת, מחסניות בכלים ללא כדור בקנה".

חייקין מקריא את סדר ההליכה, הוא מוביל ועמוס זגורי סוגר את הכוח ביחד עם הקשר שלו.

אני בודק את הציוד שלי, התחבושת, חסם העורקים, שבע מחסניות ושני רימוני גז מדמיע. לפני שאני יוצא אני מגניב גם את מחברת הסיפורים שלי לאפוד. אנחנו עולים לאוטובוס ונוסעים לכיוון פלוגת החוף. הגשם מצליף בשמשת האוטובוס שנעצר ואני מתכווץ בתוך מעיל הסערה שלי. חייקין מביט בשעון שלו ובגשם, מושך זמן. לאף אחד לא בא לצאת החוצה וכולם מצטנפים עוד יותר אל תוך עצמם. הוא יורד לבדו ורץ למבנה של מנהלת הגדוד. מהחלון אני רואה פתאום חיילת רצה בגשם. הצעיף השחור שהיה כרוך סביב הצוואר שלה נשמט ונופל לאחת השלוליות. היא לא שמה לב ואני ממהר לפתוח חלון, מאוחר מדי, היא כבר נבלעה באחד המבנים.

הזמן עובר וחייקין לא חוזר, אני תוהה מה מעכב אותו, בדרך כלל הם מאוד לחוצים שנצא כמה שיותר מהר אבל הפעם נראה שכולם לוקחים את הזמן.

לא הרבה יוצא לי ככה לשבת באפס מעשה כשהחיילים במרחק כל כך קרוב אליי. עכשיו אני שם לב לזה פתאום וזה גורם לי להרגיש שלא בנוח. למפקדים האחרים אין שום בעיה לשתות קפה עם החיילים מדי פעם אבל לי אף פעם אין חשק, לא בריא לי להתקרב יותר מדי, מספיק כואב ומחניק במקום הזה מכדי להעמיס עליו קרבה ואינטימיות. אני שם לב שבזמן האחרון אני נוטה להיות קרוב מדי גם לעמוס ומזכיר לעצמי להיות מודע לזה ולהרפות.

עמוס זגורי מתמתח בכסא ומוציא סיגריה מכיס החולצה שלו, רק שלא יזמין אותי

"אתה בא לעשן הלפמן?" הוא שואל

"מוקדם מדי" אני עונה, "תלך אתה, מישהו צריך להישאר עם החיילים"

זגורי נראה מאוכזב, הוא קם מהכיסא ויוצא החוצה. אני עוקב אחריו מהחלון ורואה אותו נעמד ליד השלולית שבה עדיין מונח הצעיף השחור. אני מוציא את המחברת שלי מהאפוד ומתחיל לקרוא את מה שכתבתי אתמול בלילה

"עמוס זגורי הוא סמל המחלקה שלנו. מין בחור כזה שאתה לא יכול להגיד עליו שום דבר רע. רוב הזמן הוא שותק, חייל נאמן שעושה את מה שמצפים ממנו עוד לפני שמבקשים ממנו. השנים בהם גדל במשפחה אומנת בקיבוץ לימדו אותו לא לחכות שיגידו לו מה לעשות אלא להבין בעצמו מה אנשים צריכים עוד לפני שהם אפילו היו מודעים לכך.

כשהיה בן שבע נהרגו שני הוריו בתאונת דרכים, עמוס נשלח למוסד לילדים יתומים ונרשם בתחתית רשימת המועמדים לאימוץ. כמה שבועות לאחר שהגיע יצא ביחד עם עוד כמה ילדים להתארח בחגיגות החנוכה של אחד הקיבוצים באזור. בזמן שהילדים האחרים אכלו לביבות והדליקו נרות הסתובב עמוס בין חברי המשק עם מטרה ברורה, למצוא לעצמו הורים.

כשכל ההורים קמו והלכו לפינת היצירה כדי לבנות עם הילדים שלהם חנוכייה, קלט עמוס זוג מבוגר שנשאר לשבת ולהתבונן בעצב על החוגגים, היו אלה חיים ושושנה רוזנבאום, שני ניצולי שואה שנפגשו לאחר מלחמת העולם במחנה מעצר בקפריסין ואת טקס הנישואין שלהם ערכו על סיפונה של אחת מספינות המעפילים שהגיעו לארץ. עמוס הביט בפנים העצובות של שושנה ובחיוך הקנאה המנומס שלבשה על עצמה כדי שאיש לא יראה כמה ליבה כואב. הוא ראה את חיים שמבטו שקע אל תוך קערת המרק אותה אכל ביד רועדת ואז ניגש אליהם בפרצוף רציני ונעמד מולם, הוא הביט עמוק אל תוך עיניה הכבויות של שושנה ולא הסיר את מבטו. שושנה הביטה אליו בחזרה ואחרי כמה שניות קמה מהופנטת ואחזה בידו, היא הושיבה אותו על ברכיה ושאלה לשמו. עמוס לא ענה, הוא רק הניח את ראשו על צווארה ועצם את עיניו. שבוע לאחר מכן הגיעו שניהם ברכב של הסוכנות לבית היתומים ואספו אותו אליהם.

את הסיפור הזה שמעתי מעמוס עצמו, הוא אמר לי שאני הראשון ששמעתי אותו, לא בגלל שהוא לא רצה לספר אותו אלא מכיוון שאף אחד לא שאל אותו. באחת עשרה השנים בהם גדל בקיבוץ לא היה לו אף חבר אמיתי. הוא היה חוזר מבית הספר ומכין שיעורים, אחר כך היה יושב ביחד עם הוריו ושומע מהם סיפורים על החיים שהיו להם בגרמניה, בערב היו יוצאים בשקט לאכול בחדר האוכל. איש לא התעניין לא בו ולא בהוריו. כשהגיע ללשכת הגיוס קיבל הצעה לשרת ליד הבית אבל עמוס, שהדבר שהכי פחד ממנו היה שירחמו עליו, דרש בתוקף להיות חייל קרבי ולשרת בדרך הכי טובה את המדינה שלו.. .

אני מסיים לקרוא ומביט מהחלון, רואה את עמוס מנסה לדוג את הצעיף מתוך השלולית עם האלה שלו, אני מרגיש חנוק ויוצא אליו החוצה, נעמד לידו ושותק. עמוס מתייאש מהצעיף, הוא נעמד על רגליו ומביט בי

"כוס אמק הלפמן, איך הייתי מת להיות עכשיו חיילת ולא לצאת לסיור המזדיין הזה"

"קום תעיר את ניסים"

אני שומע את המשפט מתוך שינה ויודע שזה שוסהיים הצעיר. זאת הדרך שלו לבקש דברים, במשפטים קצרים וללא תחביר. אני שונא אותו, את שוסהיים, שונא אותו ואת הקול שלו ואת הפרצוף שלו שמסתכל עליי כשאני מתעורר. יש לו לסת עקומה, לסת של שקרן. תמיד אותה ההבעה. אני מרחם על הבחורות שיאלצו לשכב יום אחד עם הדבר המגוחך הזה אבל זה לא עושה את הבוקר ליותר נעים. לפי מה שאני זוכר שוסהיים אמור להעיר את כולם למסדר בוקר ואני, שכל הלילה הייתי במעצרים בזמן שהוא נחר באוהל, אני מתוכנן לישון עד עשר. עכשיו שבע וחצי בבוקר, אני מרים את הראש ורואה שכל שרשרת הפיקוד נוחרת עדיין באוהל. "שוסהיים אתה כלב פחדן" אני אומר לו, הוא עושה לי סימן עם האצבע על השפתיים כדי שאשתוק או לפחות אדבר יותר בשקט.

"בחייך הלפמן, אני לא מצליח להעיר אותו ואנחנו כבר בעשר דקות איחור".

שוסהיים יודע טוב מאוד למה הוא העיר אותי, הוא העיר אותי כי אני לא אספר לחייקין שניסים שם עליו זין. הוא מוכן לספוג את ההשפלה הזאת ולחטוף ממני כי אני עושה את זה רך וזה נמשך כמה דקות בסך הכל. חייקין לא ירד ממנו שבוע שלם על העניין הזה וגם ישאיר אותו במאהל. בשבוע האחרון הוא עשה רק לילה אחד של מעצרים והחיילים מתחילים לקלוט שלא סומכים עליו. "בבקשה הלפמן" הוא מתחנן  "דבר איתו, לך הוא מקשיב".

אני קם ונועל נעליים, באוהל מסריח, בראש אני כבר עושה את החישוב של הבוקר, אחד עשר יום מתוך תשעים עד לאימון, מוריד שבתות ומוריד את האופציה שבשבועיים האחרונים נכנס ים לרוטציה בלבנון, סך הכל זה חמישים ושמונה יום שנשארו להתעורר לסרחון של חאן יונס. אני לובש את המעיל ומכניס ידיים לכיסים, היד נוגעת בפירורים של העוגה ששמרתי שם לפני שיצאנו בלילה. את העוגה נתתי לילד בן שש כדי שיפסיק לבכות ולא יחשוף אותנו. אני שם עליי את הנשק ויוצא מהאוהל מבלי להסתכל על שוסהיים. ככה זה בשרשרת הפחד, לכל אחד יש את המשחק שלו, שוסהיים צורח, חייקין מקלל ואני נגעל. בחוץ המחלקה עומדת בשלשות

 "בוקר טוב המפקד הלפמן"  אני שומע קריאה במבטא אנגלי כבד, טוראי ועולה חדש מאיר כהן מצ'לסי לונדון לא ייתן לבוקר עזתי קפוא לשבור את עולם הערכים המנומס שלו. שם הרביצו בסרגל וכאן מרביצים באלות אז מה בעצם ההבדל. כשהגעתי למחלקה חייקין הזהיר אותי ממאיר והכושר הגופני המטורף שלו  "צריך לשים עליו משקולות שלא ירוץ מהר מדי, איך שנגיע לחאן יונס אני מצמיד אותו למכשיר קשר, יש עליו פעמיים מרתון לונדון ברזומה הלפמן אז תיזהר שלא ישפיל אותך בריצות פלוגה".

אני מביט אליהם, גוש ירוק של חיילים עם ידיים בכיסים. לא בא לי לראות אף אחד מהם ברגע זה, ניסים איפרגן לא קם למסדר הבוקר וככל שאני אקדים להעיר אותו אני אספיק לחזור לשק השינה שלי ולגנוב עוד כמה שעות שינה עד היציאה למחנה הפליטים.

באוהל של ניסים שקט מוחלט, ברגע הראשון הוא נראה לי ריק לגמרי, אחרי כמה שניות אני קולט אותו מקופל בקצה המיטה שלו עטוף בשמיכה. העיניים שלו פתוחות וכשהוא רואה אותי הוא מחייך "בוקר טוב המפקד הלפמן, איזה כבוד לראות אותך על הבוקר" אני מתיישב לידו.

"לא איכפת לי עכשיו לקום" הוא אומר, "אבל אם עוד פעם המפקד שוסהיים יהיה זה שיעיר אותנו אני זורק לו קסדה בראש".

אני מביט בניסים, מנסה להבין אם הוא באמת אוהב אותי או שהוא מנצל את השנאה שלי לשוסהיים כדי שאוותר לו. אני מתלבט מי אני אמור להיות באותו רגע, ניסים חייל טוב, חייקין אוהב אותו. הוא שונא ערבים ולא מוותר על אף הזדמנות לצאת לפעילות. בהתחלה ניסינו להסתיר את הפוגרומים הקטנים שלו אבל מהר מאוד הבנו שכל קורסי הפיקוד שעשינו שווים לאפס לעומת הניסיון שהוא הביא איתו מפרדס כץ. תוך שבוע לא היה תושב אחד בכל מחנה פליטים חאן יונס שלא הכיר את ניסים איפרגן המשוגע. אני מנסה להרוויח זמן ולא אומר כלום בזמן שהוא קם ומתלבש. החיוך לא זז לא מהפרצוף. אני מעריץ אנשים שיודעים מה הם שווים, מעריץ את היכולת שלהם לשבור את החוקים שלא מתיישרים עם האינטגריטי שלהם. ניסים כבר מוכן, הוא עומד ליד פתח האוהל ומביט בי "תצא לפניי המפקד, לך אני בחיים לא אשבור את הכבוד" הוא אומר. אין לי מה להגיד, אני קם לאט ויוצא מהאוהל.

שוסהיים מחליף אותי, בודק את הציוד של החיילים. אני חוזר לאוהל ורואה שחייקין כבר התעורר, עכשיו כבר אין לי חשק לחזור לישון.

 "הלפמן אתה מכין קפה"

הוא נאנח ומסתובב עם הגב אליי. הכל כל כך ברור בעולם שלו שהוא לא מבזבז אפילו את הזמן לשמוע אותי עונה.

הכל כבד לי מאוד בזמן האחרון, דברים שהייתי סוחב בקלות כשהייתי טירון או חניך בקורס מפקדים דורשים ממני מאמץ עילאי. יתכן ומתקיימת פה גרביטציה עם חוקים שונים משאר המקומות שהייתי בהם לפני כן. בדבר אחד אני בטוח, שהמשוואות האנושיות שהכרתי עד היום לא עובדות במקום הזה.

אני מכין קפה, עוד חודשיים על גדר המערכת בגבול לבנון יהיה זה אמג'ד, גשש דרוזי מהכפר רג'ר שילמד אותי להכין קפה שחור אמיתי, כזה שמרתיחים שבע פעמים בפינג'אן. ממנו אלמד את הסוד שאקח איתי לכל כוס קפה שאשתה עד סוף חיי, את הנוסחא להטביע את הגרגירים הגסים ולהדביק אותם לתחתית הכוס. בינתיים אני מכין קפה בוץ. אני בוחש ובוחש, לא בא לי להגיש את הקפה הזה כי לא בא לי שהזמן יזוז. ברור לי שככל שחייקין יקבל אותו מאוחר יותר כך יהיה הבוקר שקט יותר. בצבא אתה לומד להעריך כל שנייה של שקט. לומד לגנוב אותה בכל הזדמנות. הצורך להיות יעיל כל הזמן יכול לגרום לאנשים לצאת מדעתם והם חייבים לרכך אותו ברגעים בודדים של עצלות. זהו זמן של תנומה בהקיץ, אומנות השינה בעמידה. הגוף לומד עם הזמן להחזיק את עצמו מבלי ליפול בעוד הפרצוף לובש על עצמו הבעה של עניין במשהו בלתי נראה מעבר לאופק. חשוב שתדע מתי אתה מתחיל להגזים ואז כדאי שתפסיק, שחיקיין התיישב על המיטה שלו ידעתי שהרגע שלי נגמר. ניגשתי אליו והושטתי לו את הכוס. "עשית גם לבני" הוא שאל אותי, "בני עוד ישן" אמרתי לו, "תעיר אותו הלפמן, כבר מאוחר, מה השעה?" "שמונה חייקין, השעה שמונה", "אז תן לו לישון, אנחנו לא צריכים אותו הבוקר".

חייקין מתיישב על המיטה ומתמתח, גם הוא שונא את הבוקר בעזה

- איפה שוסהיים?

- במסדר בחוץ

- אז מה אתה עושה פה, לך תעזור לו

- אני אמור עדיין לישון, שכחת שחזרנו אתמול בשלוש

- אז למה אתה ער

אני שותק

- אתה נראה מוטרד

אין לי כוח לענות לו אבל הוא לא מוותר, רק זה חסר לו, שגם אני אאבד את המוטיבציה שלי

- לא פשוט העסק הזה, אני מבין אותך אבל מה לעשות, אין ברירה

- אני כל הזמן חושב על הילד הזה

- איזה ילד?

- זה שנתתי לו את העוגה

- מה היה הסיפור שלו?

- הוא היה חירש, לא שמת לב

- לא, אני עקרונית לא מסתכל על הילדים, זה מרגיש לי חרא

- למה לקחו את אבא שלו, מה הוא עשה?

- אני יודע? בטח זרק אבנים, השב"כ לא לוקח אותם סתם

- מסכן

- יותר טוב שהוא חירש, לא היה צריך לשמוע את היללות של אימא שלו

- אני שונא את העבודה הזאת

- תקשיב הלפמן, אף אחד לא נהנה להיות פה, אם אתה חושב שאני מאמין שאנחנו פה כי זה חיוני למדינת ישראל אז אתה טועה. מבחינתי אני לא פה בשביל להגן על המדינה, אני פה בשביל להגן על המחלקה שלי, עליהם ועל שוסהיים

- שוסהיים? מה פתאום שוסהיים?

- אני שומר עליו, שלא יהרגו אותו, למה אתה חושב שהוא לא בא איתנו. אני, אתה ובני טוחנים סיורים ולא יוצאים הביתה וככה אנחנו מצילים את החיים שלו. אם לא היינו פה היה איזה מפקד אידיוט שהיה שולח אותו לרחוב תלתין וגומר לו את החיים.

- שוסהיים עשה קורס מ"כים, למה הוא לא יכול לבוא איתנו?

- די הלפמן, יום אחד תהיה גאה בעצמך שהצלת את החיים שלו

(המשך יבוא)

שיטת גרינברג ואני – סיפור אישי 

 הגעתי לשיטת גרינברג כדי לטפל בפחד חזק מאוד שהיה לי מבדיקות דם. הפחד נולד בסביבות גיל 9 בזמן שהייתי מאושפז בבית חולים בעקבות דלקת קרום המוח ולאחר שהשתחררתי חוויתי סיוטים רבים הקשורים לאותו אירוע.

עם השנים נעלמו הסיוטים אך הפחד נשאר ובמשך השנים פעלתי כמצוות דודי הפסיכיאטר והייתי לוקח 3 כדורי הרגעה בכל פעם שנדרשתי לעשות בדיקת דם.

הסיבה שרציתי לפתוח שוב את העניין היתה התחושה שליוותה אותי שיש משהו בחיים האלה שאני כל כך מפחד ממנו ותסכל אותי שאין לי כלים להתמודד איתו בעצמי. היה לי ברור שאני עוד מחזיק הרבה מתח הקשור לתקופה ההיא, זה הפך להיות ברור יותר עם הזמן כשבכל פעם שהרגשתי סוג מסוים של סכנה בחיים היו התחושות הפיזיות שהכרתי מהפחד מהמחטים חוזרות ועולות על פני השטח גם אם הפחד היה שהחברה שלי תעזוב אותי. 

 מכיוון שאני בחור פיזי, חיפשתי דרך להתמודד עם הפחד ממחטים דרך חוויה פיזית. לא היה לי עניין לדבר על זה מכיוון שאת זה עשיתי כל כך הרבה בחיי וזה לא הוביל לשום מקום. חבר המליץ לי על שיטת גרינברג ואמר לי שזה פתר לו בעיות גב שהוא החזיק במשך שנים.

האמת היא שלא כל כך הבנתי מה הקשר בין כאבי הגב שלו לפחד שלי ממחטים אבל החלטתי לנסות בכל זאת. מה יש לי להפסיד. 

 בפגישה הראשונה עברתי אבחון בכפות הרגליים. המדריכה בשיטת גרינברג ישבה מולי ושמעה את כל מה שהיה לי לספר על הפחדים שלי ועל חוויותיי מבית החולים. שאלה אותי עוד כמה שאלות שעסקו בעיקר ביחסים שיש לי עם האנשים שסביבי ולבסוף אמרה לי בפשטות

  "אז הגעת לפה בגלל שאתה רוצה להפסיק להיות פחדן"

ואני שמעתי את עצמי אומר "ואללה, לא חשבתי על זה ככה אבל את צודקת" בהמשך הפגישה היא הסבירה לי בדיוק למה היא התכוונה. היא הראתה לי כיצד במשך החיים שלי התנהלתי כאדם שלכאורה – לא מפחד מכלום. כשהיא מסתכלת על קורות חיי היא רואה אדם שפגש המון אנשים, טייל בעולם וחווה מערכות יחסים, אבל לעתים נדירות ביותר הרשה לעצמו לחוות באמת אינטימיות וקרבה ודאג להשאיר חומה של מרחק. 

 היא הראתה לי איך זה נוצר בגוף. איך כשאני נפגש עם אנשים שאני מחבב, אוטומטית אני נדרך, מכווץ את שרירי החזה וזוקף אותם, נועל את הברכיים, מפסיק לנשום ומאמץ את העיניים. כל הפוזיציה הפיזית הזאת היא משחק של אדם שמנסה להראות כלפי חוץ שהוא מעל להכל. "אתה יכול להיות הכי מצחיק, הכי שנון והכי נחמד כי התאמנת על זה שנים" היא אמרה,  "אבל בתוכך אתה מרגיש שאתה משחק משחק – וזה מתסכל אותך כי אתה לא באמת מסופק". 

 לגבי הפחד מבדיקות דם היא אמרה שהפחד אכן קיים והוא כל כך מפתיע אותי ויוצא דופן לגביי מכיוון שאף פעם לא הרשיתי לעצמי באמת להרגיש כמה אני מפחד מדברים אחרים בחיים. בדיקות הדם האלה הם אולי העדות היחידה בחייך לקיומו של פחד כי אין לך ברירה ואתה חייב להרגיש אותו היא אמרה לי ואז הראתה לי כיצד אני שומר את החוויה הזו בגוף ועוצר אותו מלהתעלף – מה שקרה לי בבית החולים.

 בעצם היא הראתה לי שבכל פעם שאני פוגש פחד חזק, הגוף שלי כל כך פוחד מאותה תחושה של חוסר אונים שהוא חווה אז, שהוא עושה משהו פיזי מיידי כדי  להתגבר עליו. 

התהליך אותו אני עובר עד היום הוא תהליך של לימוד ויצירת שינוי. עם הזמן למדתי לפחד ליד אנשים מבלי להגיב לפחד ולהיות מישהו אחר. אני חושב שהתמורה הגדולה ביותר שקיבלתי משיטת גרינברג היא היכולת להיות שקט עם אנשים, להגיד את מה שאני רוצה להגיד ולא לברוח מהקרבה אליהם.  

אני הפכתי את העבודה בשיטת גרינברג למקצוע. למדתי אותה בגרמניה ואני עובד בה כבר שמונה שנים.

התהליך שאני מעביר אינו תהליך "טיפולי" אלא הדרכה. מבחינתי אנשים אינם צריכים שיטפלו בהם, המתנה הכי גדולה שקיבלנו בחיים היא היכולת שלנו לדאוג לעצמנו וכל מה שאנחנו יכולים זה ללמוד כיצד לשפר אותה. 

אני אסיים באמירה אישית ואינטימית – אשמח מאוד לראות אותך (זה שהיה / היתה לו סבלנות לקרוא עד הסוף) נענה להזמנה לפגישת ההיכרות שפרסמתי בפוסט הקודם. יכול להיות שזאת הזדמנות להתחיל משהו חדש ויכול להיות שלא. בכל מקרה זה יהיה מעניין. 

כל טוב והרבה הצלחה

בועז