כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    כוסאמק. גם אני רוצה בלוג

    בלוג ממש מעניין. באמת

    תכנים אחרונים

    18 תגובות   יום חמישי, 20/1/11, 14:01

    סליחה, מה השעה?

    עכשיו.

    אוי נהדר! זו בדיוק השעה שלה חיכיתי.

    ואם עכשיו, אז מי מופיע?

    את

    נפלא! נפלא! זו בדיוק הדמות שלה ציפיתי.


    ומה אני אומר? מה אגיד?

    זה ייכתב לפני ניסוח

    והקהל, גם הוא יבוא? אל תמתחי אותי...

    בטוח.


    וההופעה הבאה, מתי היא תתרחש?

    עכשיו.

    אוי נהדר! הרי אני כבר פה.

    ואם כבר פה, מי המציג?

    את.

    נפלא! נפלא! היה שווה לבוא


    והטקסט, הוא ישתנה?

    בדיוק כמו הזמן הווה

    כל אות תצעד עם כל שנייה

    לעבודה ולמלאכה.

    שאפו! הדרן!  לכאן אני נועדת

    על בימותי השליכו תחתוני מקלדת.

    דרג את התוכן:
      26 תגובות   יום חמישי, 4/11/10, 22:35

      נולדתי בתוך צדף יפהפה מתוך ים של סבלנות. נהגתי בנימוס בכל מי שרצה לנשוף גלים לתוך בטני, וברקים של אושר קרצו מתוך עיניי בכל פעם שפגשתי אדם חדש ואז, אז הגיע פייסבוק. ברוכים הבאים לעוד כתב עמדה על האופנים בהם הפייסבוק הורס את מוחי(נו).

       

      -ניתוק-

       

      אני מנהלת חיים כפולים בעולמות מקבילים כאשר כל מה שמפריד ביניהם אלו נקודות חמות. פורטלים דרכם אני מזגזגת בין וירטואל לריטואל על יבשה. במשך תקופה ארוכה האמנתי בתמימות ש"לא משפיע עלי החרא הזה", אולי רק מונע ממני מנוחה של שעמום, אך ככל שהימים עוברים אני מתוודעת יותר ויותר להשפעות המפרקות של חוסר המיקוד הזה. אין לי כוונה לפרוץ בנאום דמגוגי על השלכותיה הקטלניות של הקידמה על ההון החברתי, רק להתלונן קצת על עצמי ומה שהפכתי להיות.

       

      רפרפתי באיזה מאמר ברשת -ניתוק- בו נטען שהאינסטינקט הפרימיטיבי שלנו כבני אדם הוא אינו להתרכז בבעיה גדולה אלא כל הזמן להיות ערים לסביבתנו. מבחינה זו, הספרים מהווים אתגר למוח, הם מכריחים אותנו לכבות את כל רעשי הרקע ולהתמקד בהנעת העיניים על מסילות של שורות. המדיה הדיגיטלית לעומת זאת, מתחברת דווקא לאותה תכונה פרימיטיבית המיוחסת לציידים ומלקטים, לפיה איננו יכולים להתעמק מאחר ואנו עסוקים במרדף אחר הדברים "המופלאים" שאולי מתרחשים כעת במקום אחר.

       

      -ניתוק-

       

      אורח חיי, בו אני בוחרת גם ברגעים אלו ממש, כופה עלי להצטרף לתנועת הניידים ולאמץ תכונות שלא קודדו בחומר התורשתי לו זכיתי. הביטוי הארור ביותר של התופעה היא הופעתה של הפרעת קצב וריכוז. תנו לי יותר מהכול והרבה יותר מהר. שום דבר אינו בעל ערך, אם הוא אינו זוכה להתייחסות מידית. לעזאזל! אפילו את הפעולה הפשוטה ביותר, לצפות בסרט, איני יכולה לעשות אלא באולם חשוך בו תאורת הסלולארי היא אות מצוקה של מכורים.

       

      פעם לא שגיתי בכתב –ניתוק- ידעתי מה ההבדל בין תפל וטפל ולא הייתי מתבלבלת באיות כאשר רציתי לבחור באחד מהם, היום לעומת זאת אין לי סבלנות למשוך אפילו את זנבה של ת' וכתב היד שלי נראה כמו אותיות שנגרסו מעל דף נייר. –ניתוק- אני מאיצה את אצבעותיי לריצת מרתון על המקלדת, ומעודדת את פיתוחה של דיסקלדתציה חמורה. כולם כבר למדו להמיר פיסוק באותיות, ואיש אינו טורח להעיר לי אם איחלתי "בהלחצה" או "בהצלחה" בסופה של תכתובת מיילים. המשמעות ברורה אז למה להיות קטנוניים?

       

      חוסר הסבלנות גולש גם לדיאלוגים "אמיתיים", כאלו שנדרש לגייס למענם את המנגנון המתוחכם של פה ואוזניים. גם כאן כבר אין מקום לפרוזה, בטח לא לשירה. תוך כדי שיחת נפש עם דניאלה אני מפעילה את מגע הזהב של האינטרנט הסלולארי וכל דבר בו אני נוגעת נהיה מקוון. היא מספרת לי על חלום שערער אותה ואני בודקת נוטיפיקיישנס. חטאי ברור, איבדתי את צניעותי, אך העונש רחוק ודניאלה כבר התרגלה.

       

      צייד וליקוט –ניתוק- אני תרה אחר גירויים שמחפשים את תגובתי. שלט חוצות שנראה לי אירוני נלכד בעדשת 2 מגה פיקסל ומשוגר לחלל, משפט שקראתי בספר של שלו הופך לסטטוס האישי שלי. –ניתוק- זו אינה רק אוננות לשמה, זה משנה לי את הכימיה והפיזיולוגיה. בחיי, אני יכולה להישבע שלפעמים אני שומעת בלילות את הנוירונים אורזים חפצים ועוברים לאזורים אחרים של המוח, אלה שיותר קרובים לגזע.

       

      כוונות לייזר מוחדרות לרשתית עיניי ומחפשות משהו להגיב עליו. לו הריאקציות הללו היו קוגנטיביות גרידא, הייתי אומרת שאני הופכת לרובוקופ מחשבתי, -ניתוק- אבל לצערי, גם קשת הרגשות מגויסת למאבק הקומנטים הבלתי נדלה –ניתוק- והדפוסים שסיימו לכבוש את מרחבי המחשבה, מכוונים את כוחותיהם לכיוון הלב. השבוע נעלבתי יותר ממה שנעלבתי כל החודש, החודש יותר מכל החיים.

       

      אלה הם תולדות קיצור הפיוז. אין לי שום כוונה לירוק לבאר ממנה אני שוטה, אלא רק לעצור רגע ולבדוק איך אני יכולה לעכב את תהליך הזדקנות השלווה. אני יכולה לקוות, שכשם שאני נוטה לנטוש כל דבר שירדתי לעומקו, כך גם לא אשמור אמונים לאינטרנט. אך איך בדיוק אצליח לרדת לעומקו של עולם נטול גבולות?

       

      *ואם שאלתם את עצמכם לפשר הניתוקים: הם מסמנים את כל הפעמים בהן נטשתי את הוורד לטובת הוול. אם זה הפריע לכם לקרוא, רק תחשבו כמה זה הפריע לי לחשוב.

       

      דרג את התוכן:
        28 תגובות   יום ראשון, 10/10/10, 12:15

        אני מתחילה לכתוב את הטקסט הזה בפחד שלא אוכל לעבור שלושה משפטים מבלי להחליט שזה גדול עלי ולחזור אחורה. מי אני שאתייחס ל"עבודה ערבית" מבלי לדון בסוגיית אזרחיה הערבים של המדינה, מבלי להצטרף לפעילות ב"שלום עכשיו" או מבלי לצקצק בלשוני בכל פעם שאני בוהה במהדורת החדשות. אין לי שום תובנה חדשה או מעניינת או פוליטית על מצבם של ערביי הארץ ולמען האמת, מאז שעברתי להתגורר בתל אביב, אני חושבת שפגשתי גג ארבעה "כאלה". אך למרות כל זאת, מתחשק לי לפרגן ל"עבודה ערבית" ולנסות לעקוף בעדינות את הדיון על ייצוג ערביי הארץ בה.


        במהלך שתי העונות, דומה שכל כותבי ביקורות הטלוויזיה אשר התייחסו ל"עבודה ערבית", התרכזו בתפקידה החברתי. חלק ניכר מהם טענו כי הסדרה מדגישה את "הדאחקה" על פני העיסוק העמוק בסוגיה, בהוויה, באוכלוסייה ובמצוקה. כל המילים הגדולות גדולות הללו שגרמו לי במשך השנים לפתח אלרגיה כלפי השיח ולהיבלע בבועתי. אך דווקא בדרכה הצינית, ההומוריסטית, זו שאינה מדגישה יתר על המידה את ייסורי האבסורד, היא מאפשרת לי לצחוק על הסטראוטיפים שאספתי ולאחר מכן, לבחון ולהתמודד איתם מבלי שארגיש צבועה או כזו המחפשת נושא לשיחת ארוחת ערב. כשאמג'ד (נורמן עיסא המרשים) עטוף מצופים בבריכה, כתרופה נגד בעיית ה"ערבים הטובעים", הוא אומר הרבה על המשקעים שלי מאשר על "שלהם".

         

        ''


        לעיתים נדמה לי שבכל יצירת מקור, קומית או דרמטית ככל שתהיה, כולנו תרים באובססיביות אחר הסאטירה. ככה זה; כשאתה זורק יהודי, ערבי ועולה חדש מאי- שם לתוך סיר אתה כבר בחצי הדרך לבשל אמירה פוליטית. כל מי שצפה ולו בפרק אחד של "עבודה ערבית" יודע שהיא אינה חפה מאמירות חדות ומביקורת המופנית, גם ובעיקר, כנגד עדשות האדנות- גזענות דרכן אנו מביטים. אך הודות לבחירה בדגש הקומי על חשבון זה הפוליטי, אני יכולה לצפות בה בהנאה מבלי לרומם חומות מגן מפני מסרים מעוררי האימה. 


        אני לא רוצה להישמע פטרונית ולומר משהו בסגנון "שיגידו תודה שיש להם סדרה בפריים טיים", אבל מנקודת מבטי, העובדה שאני שומעת ערבית בערוץ המסחרי, נהנית מצליליה ומצטערת שאיני יודעת לומר דבר פרט ל"יא חביבי" או "יפתח אל באב" - אינה מובנת מאליה. אני צופה בסדרה בעיקר כי היא מצוינת, מצחיקה ומעוררת הזדהות עם המצבים הקטנים אליהם נקלעים (אנטי)גיבוריה. תאשימו אותי בתמימות, בהנאה הנופלת בחלקם של היודעים למחצה, אך בסופו של דבר איני שופטת את הדיאלוגים או נושאי הפרקים של "עבודה" על פי סרגל של תקינות פוליטית או התרומה לקהילה, אני שופטת אותה על פי, יסלחו לי הפרופסורים, ערכה הבידורי הגבוה, מושג שלצערי הספיק להתחבר עם שטחיות, רדידות ופשטנות במקום עם עליזות וטוב לב.

         


         

        לאתר הסדרה >>

        דרג את התוכן:
          32 תגובות   יום שישי , 1/10/10, 03:12

          בארץ החפצים המדרבנים, מנהלים חיים שקטים כל אותם הדברים שרכשתי כדי להשלות את עצמי. מחשב נייד קטן שאוכל לקחת איתי לבית הקפה השכונתי, מחברת מעוצבת ללכוד בה את המחשבות וקבלה בעבור סדנת כתיבה בה השתתפתי. כולם נקנו בחסות הרעיון ש"לו רק יהיה לי את זה, אוכל לכתוב" וכמעט מיד קיבלו את אזרחותם.

           

          כך כבר יותר מידי חודשים, אני מתנה את תחילת העשייה בגורמים חיצוניים שבלעדיהם, לכאורה, אין לי סיכוי להתקדם. בכל פעם אני מבטיחה שזה החסך האחרון ומזכירה לעצמי שהבוהמיינים לא נזקקו אפילו לחצי מהדברים שברשותי. אך מה הפלא? להם היתה את פריז. כשלי תהיה עליית גג קטנה בשאנז אליזה, ההשראה תצנח עלי כמו עלי זהב על קרקעת סתיו, והנובלות ייכתבו מעצמן.

           

          בימים של שובע , בהם לא חסר לי דבר, הטבע כולו מתגייס כדי לסייע לי לברוח מאחריות החירות. בצהריים הראש שלי נח, בקיץ הוא נוזל, הנשמה שלי קצרת רוח, אני עייפה, יש לי מיגרנה, היה יום ארוך בעבודה, אני בתקופה הזו בחודש, לילה טוב.

            

          נדמה לי שהגיעה העת להפסיק להיכנע לאותה "צריכה מעכבת" ולהאשימה במחדליי.

           

          The F – Word

          פייסבוק, אותו אני אוהבת כי באמצעותו דומה שכולם אוהבים גם אותי, הוא סוכן ראשי של מנגון הניוון. לרוב אני מסנגרת עליו בתואנה שבזכותו יש לי הזדמנויות להשתתף ברב-שיח אינטליגנטי או להיחשף לתכנים, אך זה פחות או יותר כמו לומר שאני צופה ב"אח הגדול" בגלל הניסוי החברתי. בפועל, חלק ניכר משהותי באתר מועבר בפעולת ריפרוש אוטומטית והקלקה אובססיבית על לייקים נוסח ג'ון לוק בבור. רשת חברתית? מארקס מתבאס בקברו.

           

          אומנם עד כה התייחסתי לבעיותי עם גברת הגשמה, אבל את דפוס ההתנהגות הזה תוכלו לאתר בחיי, וכנראה גם בחייכם, ברוב התחומים המחייבים את הפרת הנוחות. הייתי מקדישה זמן רב יותר למימוש עצמי, לו רק הייתי יוצאת מוקדם מהמשרד, הייתי מתחילה לרוץ, אבל אין לי נעליים טובות מספיק. הייתי קוראת יותר לו רק היו לי ערסל וגינה. אך גם כאשר מושא תשוקתי מושג, ומחולק לעשרה תשלומים, מופיע מדרבן חדש מלא הבטחות באריזתו ונותן לי שיעור בסדרי עדיפויות.

           

          כמה נוצרים טובים קבעו, ובצדק, שעצלות נמנית על שבעת החטאים הקטלניים שדינם הוא מות הנפש. אחת הבעיות העיקריות בחטאים הללו היא העובדה שהשכר חומק ומגיח כנקמה קרה, הרבה אחרי שכבר שכחת את מתק השוקולד. כך פתאום את מוצאת את עצמך בת ארבע-מאות אלף שנים, שמנה כמו ספינה ומלאת חרטות, תוהה איך לכל הרוחות הפכת לדומם כמו החפצים שביקשת לרכוש. הלוואי והביקורת העצמית הזו היתה מחלחלת לראש הקטן שניסח אותה, אך אני הרי יודעת שלאחר סיום כתיבת הפוסט אפרסם אותו בפייסבוק ואמתין בתנוחת גולום לתגובות.

           

          קללת הסטגנציה מפוררת את תחושת הבטחון ויולדת מחשבה חדשה, שמרגע שזו מתחילה לדבר היא חוזרת שוב ושוב על אותן שלוש מילים: את צריכה שינוי. מרגע ששלושתן נאמרות בקול, או נכתבות בקול רם לא פחות, הן מקבלות תוקף שאפילו הפחד מהלא נודע לא יכול לבטלו. אך לצד זה, איני יכולה לחמוק מההבנה שהצורך בשינוי לא שונה בהרבה מהצורך במחשב חדש או נעליים; שניהם מסיטים את תשומת לבי מהפעולה האמיתית אל עבר "אין" כלשהו, שהשגתו תהיה לפקק בתחתית אמבט היצירה שלי.

          אז מה עכשיו? איך בכל זאת אצליח להתניע מחדש? אני מניחה שבתור התחלה, עלי לבחור לעשות ובהמשך, להילחם בנוחיות עם שבע- מאות חרבות סמוראים.

          דרג את התוכן:
            41 תגובות   יום חמישי, 9/9/10, 18:33

            "לעולם אל תריב עם חזיר בבוץ, שניכם תתלכלכו – והחזיר יאהב את זה"


            כשאני שונאת מישהו אני שונאת אותו עד העצם. אני שונאת את הלבוש שלו ואת העירום שלו, את הדיבור שלו ואת הכאב שלו. אני מאחלת לו דברים נוראיים פרט למחלות ולמוות, אני מאחלת לו תחושת כישלון ועליבות. לתיעוב שלי יש כוח למלא מילותיי בנבואה ולנעוץ חצים בגורלו של אויבי. כך אני מרגישה.

             

            מה שהופך את השנאה הזו למיוחדת היא העובדה שאותו אומלל, לו אני מאחלת לטבוע בים מגרעותיו, לא עשה לי דבר משמעותי באמת, לא פגע בי חמורות ולא אכזב אותי בגלל עבר אהבתי. אני שונאת אותו בגלל שפיו ולבו אינם שווים, בגלל שהוא עוטף אגואיזם באשליות של קדוש מעונה ובגלל שהוא עורך תחרויות ייאוש בכל הזדמנות הנקרית בדרכו. אני שונאת אותו בגלל אוסף תכונותיו הנקלות.

             

            תגידו שזו תחילתה של שנה חדשה, שאני צריכה להתנצל ולמחול, לנקות ולטהר. אבל חמתי מגבילה את טווח ראייתי ומאיצה את דהירת הזעם. הטקסט הזה לא נוצר יש מאין, הוא מבוסס על אדם (או יותר) שלא אחשוף כאן את שמו או מינו. אך כדי לנתב את כתיבת הרעל אהיה חייבת לתת לו שם: אי-סבל נשמע מתאים.

             

            אחרי סיום כל מפגש עם אי- סבל, אני מפתחת את העימות בראשי. שיחות שלמות שלא התקיימו, משפטים שכנראה לא אשמע, כולם יצירות פרי מוחי הקודח ממתחי. אני מכניסה לפי אויבי את המונולוגים החדים ביותר וכופה על עצמי להתייצב מול חניתותיי. טוב טוב אני מרגישה את העונש העצמי שאני מטילה בשל טיפשותו, אבל כנראה שזה מגיע לי. ככה יעשה לאישה אשר הבליגה ובלעה.

             

            הלוואי ויכולתי לריב כמו שאני כותבת, אך ברגע האמת אני נוטה להעדיף "שלום בית" מאשר "שלום-אולקוס". כל החיים אבא שלי מלמד אותי: במלחמות קטנות צריך להשקיע תשומת לב רבה, וסון טסו מחזק את אבי ומוסיף ש"מי שיודע מתי להילחם ומתי לא להילחם- הוא המנצח". ואני רוצה לנצח  God Damn It!

             

            מדוע אני תוקפת רק אחרי שהמאבק מסתיים? נועצת פגיונות במורד המדרגות, אחרי שכבר יצאתי מהחדר? ואיך זה שדווקא טיפוס חסר רסן או תזמון שכמותי, מעדיף לוותר בדברים הקטנים? אני מניחה שזה נובע מהידיעה ששום דבר שאומר לא ישנה את דעתו של אויבי ובטח שלא את אופיו, ואולי זה בגלל שהכעס מרוקן את הנפש מכל אוצרות היגיון, ורק כאשר הוא נשטף אפשר לשוב ולחשוב.

             

            כאשר אדם מעיד בפני על נדיבות לבו וישרו, מיד אני מחפשת סדקים לקמצן השקרן. לא בגלל שאני פסימיסטית (ועתה, חפשו את הסדק שלי) אלא מפני שאיני אוהבת הפתעות.  את רקבונו של אי-סבל לקח לי זמן רב מידי לגלות וכעת אני במצב בלתי נסבל. מציאות משותפת מחייבת אותי לחלוק רגעים בשבוע עם דמות מופרעת שלא מודעת לחריפות מחלתה ולא יודעת מה מדאיג אותי יותר: טווח הפסיכוזה שלה או התגובה הרגשית שלי שנושאת אותי למחוזות אסורים בדמיון.

             

            אני רוצה לאחל לעצמי שנה ללא שנאת חינם ואהבת הרע, להפיץ שלווה הגובלת באדישות, לגבור על עצמי ורק אחר כך על אחרים אבל בעיקר, אני רוצה להפר את שיווי משקלו של אי-סבל כך שיפול לצד הלא הנכון של החלון. הרי גם לסבלנות שלי יש איזה גבול.

            דרג את התוכן:
              25 תגובות   יום שישי , 20/8/10, 03:24

              אם הייתי נשארת אי שם, לחופו של הים השחור,

              הייתי ודאי מאד ממוקדת, ולא מסתובבת סחור-סחור.

              לחבר שלי היו קוראים מישה או סשה או מקס,

              והוא בטח היה מחשבון מדעי, מקלדת או פקס.

               

              הגרביים שלי היו לבנים, ומחלפות ראשי אסורות בצמה,

              את התה הייתי מכינה בסמובאר ובבוקר אוכלת דייסה.

              ודאי גם הייתי צומחת לגובה, ועושה המון תארים,

              ואת סופי השבוע מעבירה בשתייה חריפה בהרים.

               

              אם הייתי נשארת אי שם, לחופו של הים השחור,

              הייתי מפליאה לנגן צ'ייקובסקי, קונצ'רטו לכינור!

              את כל שעות היום הייתי מקדישה למלאכה ולעשייה,

              ואף אחד לא היה שואל אותי מה ההבדל בין אוקראינית לרוסייה.

               

              בטח הייתי כותבת אחרת, ולבלוג שלי היו קוראים "יא חאצ'ו, קיבינימט!"

              וראש הממשלה היתה מכתירה אותי כאלופת המדינה בשחמט.

              אלו יכלו להיות חיים אחרים, וגם אני הייתי שונה,

              (על מי אני עובדת? יכולתי להיות הרבה יותר שנונה)

               

              מה שבטוח, לא הייתי נוזלת כך אל תוך נעליי

              או מתפללת לאלוהיי המזגן שמעלי.

               

               

              דרג את התוכן:
                34 תגובות   יום שני, 26/7/10, 22:58

                ''

                 

                 

                החתולה הזו פסיכית לגמרי ויכול להיות שזה באשמתי. כשהסכמנו לאמץ אותה לא צפינו את הסכנות, היא הייתה סך הכול גורה קטנה אבודה במרחב החדש. היה לנו יתרון ברור עליה והיא ידעה את זה ולא התמרדה. היא הייתה כל כך חיננית ועדינה שחשבנו לקרוא לה גרייס קלי או אנורקסיה נורבוזה, אך מהר, מאוד, ומיד תבינו מדוע,  שמות החיבה התחלפו בציווי סילוק והיום היא בטוחה שקוראים לה "זוזי!"


                הבטלנות שלה, אני מודה, הפריעה לי כבר בהתחלה. כשהייתי בעבודה היא התלקקה בבית, כשיצאתי לערוך קניות, היא זיהמה את ארגז החול וכשניקיתי את הבית היא שאלה אותי למה אני עושה את זה לעצמי. הרגשתי שהדברים לא יכולים להימשך כך. יש תמנון שחורץ גורלות, דב קוטב שאחראי על מערך היח"צ של גן חיות גרמני ורק לפני ארבעים שנה נבחרה נקבת הקרנף, ברב גדול, למועצת העיר של סאן פאולו. מה את עשית??

                     

                וכך, למרות שהווטרינר אסר עלי במפורש, התחלתי לאמן אותה לרצח. חיקיתי תנועות של זרועות מדוזה עם אצבעותיי, תחבתי את זנבה אל פיה ושקשקתי אותה כמו פינאטה  עד שהפרא הקדמוני התחיל לקרוץ מעיני הברקת. רציתי שתלכוד ג'וקים, שתבריח פולשים אך באופן אירוני, כלי הנשק שבניתי ואימנתי הופעל בסוף כנגדי.


                בקבוק של לק מדמם על הרצפה, עציץ שוכב על צידו מתנשף מתוכו את האדמה, גליל נייר טואלט מפוזר כקונפטי ומה יש במזרן שהיא רואה בו אויב כה אכזר? בכל פעם שמשהו זז, היא מפרשת זאת כהזמנה לנעוץ בו ציפורניים ולמרבה הצער, במהלך החיים פיתחתי נטייה לזוז. הפרא שהתעורר חתם איתי על עסקה חדשה על פיה מתפקידי להאכיל אותו ומתפקידו, ללמד אותי להיפרד מחפצים. הסנדלים הלעוסים, פמוטים מנופצים, הספה הקרועה לאלפי ספות. אלו רק שלוש דוגמאות משלל הדברים שהלכו לעזאזל. אך כדרך הטבע ועם חלוף הימים, הכעס התחלף בקבלה, והקבלה במטאטא.


                כשהבית נקי משבבים ורסיסים, אני ניגשת להכין לעצמי משהו לאכול. עוד לפני שמונחת פרסות הלחם על הצלחת, עופי מפה מתייצבת על השיש וממתינה שאחשוף אותה לעולמות קולינריים חדשים. בהתחלה הייתי נוהגת לאכול בעמידה, כדי שלא תוכל להגיע אלי, אך מהר מאוד הבנתי שזה מאבק מיותר והתחלתי לחלוק עימה את מנותיי. תוך שבוע העברתי לה קילו וקיבלתי בתמורה שיערות.


                לכי לך, שברי כל העומד בדרכך, אל תוותרי לקצוות של חוטים, גם אם הם שייכים למפה שמונחת עליה כוס תה. בעולם מושלם, מרצפות וכוסות יכלו להיות חברות טובות, למה באמת שלא תקדמי אותנו לשם? נתתי לך הכול רק כדי שתעזבי אותי בשקט. איפה לכל הרוחות סופר נני כשצריך אותה באמת?


                כשאדם מזמן אליו את הפרא הוא צריך להיות מוכן להיהפך לטרף. וללמד חתולה שבן האנוש הוא זה הניצב בראש פירמידת המזון, הוא תהליך מטופש אם לא נמצא בבית ספר מתכונים לחיות מחמד פריכות שיפחיד אותו מפני האפשרויות. אך אין זה אומר שהוא עצמו לא יכול ללמוד נדיבות וויתור מיצור שכל העולם המילולי שלו מסתכם במיאו.


                                        *(שחררי-אותי-כבר-יא-מפגרת, בשבוע הראשון שלה בביתנו).

                ''

                דרג את התוכן:
                  38 תגובות   יום שלישי, 22/6/10, 19:49

                   

                  אסור לתת לי לעבוד, זה בזבוז אגרסיבי של הכישרון שלי, גזילת זמן יקר שיכולתי לנצלו לכתיבה, למחשבות מול השמש, להתרבות. אל תגידו לי שכולכם כאלה, שכולכם רוצים חופש וזמן להגות, זה שלי! לכו חפשו לכם שאיפה משלכם.

                   

                  אני רוצה להתעורר כשכולכם כבר מקבלים צורה של מחשב ולא להכין קפה כי אין לי צורך במתווכים עם משימות היום. כשאתם תתעצבנו על לקוח אני אקרא במרפסת. כשאתם תתייאשו מהזמן, אגדל זוטה לבנה באדנית. את כספי ארוויח בתור מוזה ובאמצעותו ארכוש סיכות פרפרים לשיערי. לא תרגישו בחסרוני, אם כבר, זה יקל עליכם. לא אקשקש באוזניכם שעות דברים חסרי משמעות, לא אשפוך מילים לבטלה או אקרא בשמכם רק כדי לחייך. תוכלו לעבוד טוב יותר, בהיעדרי אעשה אתכם יעילים, זה ישמח את הממונים עליכם ואולי אפילו תקבלו העלאה. כפות רגלי יטבלו באמבט וציפורני ייצבעו טורקיז, נגד עין הרע. תמיד אחשוב עליכם קודם.

                   

                  הייתי יכולה להיות רקדנית, ידעתם את זה? למדתי בלט כשהייתי בת עשר, אמרו שאני גאון. אולי אפנה לי כמה שעות בשבוע לשרבט פירואטים על רוטשילד. זה ישעשע את הזאטוטים בעגלות ובכך גם אתרום להפיכתם למבוגרים עליזים. ובישול? הרי אני אוכלת זבל במשרד. רק תחשבו על התרומה למדינה. אם אלמד לבשל, אקנה אך ורק מצרכים אורגניים ובכך אעודד את הכלכלה המקומית, ואקל על משלם המיסים כי לא אזדקק לטיפול רפואי לעולם. בינתיים אני אתכם וכמוכם, מציבה את העבודה במרכז היום וכשזה נגמר, מספידה אותו.

                   

                  בחודש האחרון המצב החמיר, נהייתי כל כך עצבנית ומתוחה שניתן לפרוט עלי. טרדות היום הפכו לחרדות הלילה, וכשהחושך והשקט הרדימו את החושים, כל האנרגיה הופנתה להעצמת הפסיכוזה. בשלוש בצהריים; כיס המרה שלי לא משתדל מספיק, בשלוש לפנות בוקר; זה סרטן. בארבע אחר הצהריים;  אני רוצה להחזיר את חיי למסלולם, בארבע לפנות בוקר;  אני מתכסה בזיעה של אי-ודאות. אם מתת האדישות לא תהיה לי, על עץ השקמה אתלה את עצמי.

                   

                  פעם הייתי במקום אחר, עם דלת ועציץ כמו-עץ-השקד עשוי פלסטיק. המשרד שהכינו במיוחד עבורי היה מנותק מהעולם על ידי מסדרון ארוך ורק המנקה הייתה מגיעה לאסוף פירורים. הייתי בגן העדן של חילוף החומרים. "הו כן, באמת נהיה מאוד קר. והחום? הוא בלתי נסבל, לא ידעתי האם לקחת מטריה או לא לקחת מטריה, חבל ששכחתי את משקפי- השמש אבל מזל שהבאתי גרביים להחלפה". אפשר לדעת שהאנשים שאת עובדת עימם לא מעניינים אותך כשבפינת הקפה את נשמעת בדיוק כמו סבתא שלך. התחלתי לשנוא אותם, כל אחד מהם. את האמהות שמתקפלות בשלוש להוציא את הנסיך מהגן, את ריח הקפה השחור מתערבב עם ניקוטין בחדר המדרגות, את העובדה שלא זכרו את שמי ואת העובדה שבכלל פנו אלי.

                   

                  בחמש אחר הצהריים הייתי שומטת הכול וצועדת הביתה. אז היה לי זמן ויכולתי לפתח את כל מה שפנטזתי עליו קודם; פיתוח קול, פילאטיס, פירואטים על רוטשילד, פניני חכמה. אך ברגע שסובבתי את המפתח בדלת, כיביתי את עצמי. כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה יוגורט עם גרנולה ושבע מהדורות חדשות רצופות. רציתי אקשן, רציתי עניין, רציתי הכול רק לא שקט. איזה מן דבר מפגר זה החיים? הדברים שאתה הכי רוצה ואלו שאתה הכי סולד מהם- בסופו של דבר, אותם הדברים בדיוק.

                   

                   

                   

                   *לקריאת הפוסט שיביא לפיטורי (1) >>

                    אגב, הוא לא הביא לפיטורי 

                  דרג את התוכן:
                    41 תגובות   יום שלישי, 25/5/10, 02:02

                    הבוקר התעורר המפקח ומצא כוס קפה מסומנת בשפתון, מוצבת על מדף בתוך ארון הבגדים שלי. כשהגיע אליה כבר הייתה חסרת דופק, קפואה בתנוחתה האחרונה והכפית עודנה נעוצה בלב קרום החלב המבחיל. על פי כל הסימנים נראה כי הושארה שם 24 שעות לפני כן, אך הודות לאקלים הנוח נשתמרה היטב וניתן היה עדיין לזהותה ככוס הקפה שלי. כן, חשב לעצמו, יש לנו כאן עסק עם פושע מרושל..

                     

                    ***

                     

                    בעולם שלנו יש אי-סדר של מעלה, ובכך אני מתכוונת לכימיה בראש שממיסה חיווטים חיוניים, ואי-סדר של מטה המתייחס בעיקר לערימות החפצים שעל הרצפה. למרות תחילתו של הטקסט, אין בכוונתי לדוש יותר מידי בדרכים שובות הלב בהן הכאוס מארגן את חיי, אלא לעסוק דווקא באותו אי-סדר של מעלה, זה המפזר את דעתי לארבע רוחות השמיים ועליו אני מנסה באופן קבוע לגבור. יסלחו לי קוראי אם לא אצליח להפריד לחלוטין בין השניים, אך יודעים אתם ודאי כמוני שהם קשורים ומזינים זה את זה.

                     

                    בכל פעם שאני מתחילה מחדש אני אומרת לעצמי שהפעם, אהיה מסודרת. לא אתן לניירת לכבוש את חיי ואזכור את כל הפרטים הקטנים שנוטים להימס עם הגיעם לקרקע. בתחילתו של כל פרויקט חדש אני טורחת לרכוש עזרים שאמורים לסייע לי במאבקי נגד הטבע ובכל פעם מגיעה להבנה שהרגלים זה לא עניין גמיש.

                     

                    עפרונות מחודדים ניצבים כחניתות בתוך כלי מתכת, ניילוניות נחות עם מדבקות בכוננות ספיגה, סיכות נצורות בתוך שדכן מתבוננות בי בחשד וכולם כולם ממתינים בדריכות לנקודת המהפך בה שולחן העבודה יהפוך לזירת קרב של כוסות קפה מרוקנות וזיכרונות מפוזרים כקונפטי. ילדים, אתם יודעים איך נולד בלגן? זה קורה כשאבא "קופסאת פתקיות צהובות" פוגש את אמא "מסך מחשב", הוא חש אליה משיכה עזה ושואף להציף אותה באהבתו.

                     

                     

                     

                     

                    החלטתי להקים ועדת חקירה שתבחן מדוע איני מצליחה לשמור על סדר וניקיון במחשבה שלי ומתוקף כך, גם בסביבתי. הרי אני שירתי את המדינה, אותי לימדו להחריש מימיות ואני בהחלט מודעות לערכו וחשיבותו של ארגון הטנק. אך העובדה שבאלפי הזדמנויות שונות כבר הספקתי להכריז על "מ-ע-כשיו" הייתה אמורה מזמן להדליק לי נורה אדומה.

                     

                    אצבע מאשימה ראשונה אני מפנה כלפי המסמכים הבלתי מתמיינים. מסתבר שבעולם מסתובבים מיליוני מסמכים שלעולם לא יימצא עבורם מקום. הבני- זונות פשוט לא שייכים לשום ערימה. כשמגיע אחד שכזה אני מניחה אותו על המגש התחתון, אך מכיוון שלא טוב היות המסמך לבדו, הוא דואג להזמין חברים; "אגש לזה אחר כך" החוליגן ו-"אולי מתישהו עוד אזדקק לזה" השובב.

                     

                    הידעת? דברים שאינך משתמש בהם-  אינם מתכלים מעצמם.

                     

                    כמו נשים ברדקיסטיות אחרות, גם אני לוקה בתסמונת הדפתר האטרקטיבי. כאשר סוף סוף  אני מחליטה לנהל מעקב משימות במחברת, אני מגלה במגירה מחברת יפה ממנה, כריכתה קשה, צבעה ורוד ומידותיה מתאימות בול לתיק. תוך שלושה שבועות אני כבר מנהלת ארבעה יומני קפטן ובכל אחד מהם מטרות שנשכחו מזמן.

                     

                    אופי, אותה אסופת תכונות מעוגנת גנים שלא ברור מתי הספיקה להתגבש, מעניק לי את התירוץ לא השתנות. הרי אנשים מסודרים לא קמים בבוקר ומכריזים מול השמש "מהיום אהיה מאורגן"- הם פשוט כאלה. פרט לכך, מכיוון שלמגרעותיי אני מעניקה את אותה מידת חיבה שאני מעניקה למידותיי הטובות (ואולי אפילו יותר), איני רואה איך אי פעם אצליח לסיים את היום מבלי לומר בנשיפה "יש לי הרגשה ששכחתי משהו". 

                    דרג את התוכן:
                      47 תגובות   יום רביעי, 5/5/10, 01:05

                      יומני היקר. השבוע התחיל באירוע יחצני מרשים של אחד מלקוחות המשרד בו אני מועסקת. בין המוזמנים המכובדים ניתן היה למצוא שם המון סלבס, וכשאני אומרת סלבס אני בעיקר מתכוונת ליוצאי נבחרות הריאליטי על גווניו . כן, כך עובד העולם. אנשים מפורסמים באים ליהנות ולהיראות, ובתמורה מעניקים כמה רגעים פוטוגניים על רגע הלוגו. חלקם היו אנשים שהטלוויזיה הקטנה שלי שמחה לארח וחלקם פחות, אך באותו הערב כולם נראו בעיני כאילו יצאו זה הרגע מאותה שלולית גנטית פתטית.

                       

                      בנצי ואביב (האח הגדול) הסתובבו בין מירית ואביגיל (הישרדות) שהביטו על  עלמות החן החדשות של (הרווק). חייבים להודות שכל הסיפור הזה הוא עיסקה לא רעה כלל. מצב של win-win. אנחנו זוכים להצצה, הידוענים בחשיפה והמותג לא מוציא יותר מידי כסף. לאחר שיחה קצרה עם אחת הפיגורות הצלחתי להבין שהם מודעים לקיומה של תווית פג התוקף בתחתית האריזה, אך בוחרים להמשיך ולמצוץ שאחטות אחרונות של תשומת לב והכרה חברתית.

                       

                      ***

                       

                      יומיים לפני כן, ביום שבת, החלו לשדר את הפרומו לתוכנית "אחד נגד מאה" בה השתתפתי כמתחרה. בפעם הראשונה שראיתי את הקדימון עלתה לי החרטה במעלה הגרון. כשם שזה תמיד מפתיע ומוזר לשמוע את קולך בהקלטה, זה מאוד מוזר לגלות את בבואתך מרצדת על המסך. בפרומו השני כבר התחלתי להרגל לרעיון ואחרי השלישי התמכרתי. במשך יומיים רצופים צפיתי בכל תוכנית מפגרת בערוץ שתיים רק כדי לראות שוב את "הנערה".

                       

                      ***

                       

                      בשעות בהן רדפתי אחרי סלבים בבקשה להצטלם לסרטון שאנו מפיקים, חבריי, ועוד כ-17.2 אחוז רייטינג, צפו באברי גלעד נושך אותי על כך שאני משרתת את תאגידי רשע. בתשע ושש דקות התחילו להגיע סמסים נעימים שחיממו את לבי והמיסו כל טיפה של ציניות. אנשים שלא שוחחתי עימם שנים התקשרו להחמיא ולפרגן ומהר מאוד התרגלתי להנאה שבחשיפה. אגב, איני שופטת את אברי לגבי כל סאגת ה"מגעיל ומעולה". לכולנו יש קונפליקטים הנכרכים סביב הבחירות שלנו וזהו הקונפליקט שלו.

                       

                      כשהגעתי הביתה גיליתי שיש לי עשרות בקשות חברות חדשות בפייסבוק ומיילים מאנשים שצפו בתוכנית ורצו לתת מילה טובה ולנחם על ההפסד. מה אני יכולה כבר לעשות? למדתי מאבי שמהנדסים יודעים מה הם שחים במיוחד כשהם מרכיבים משקפיים. חברים חדשים הבטיחו לסייע לי למצוא את "מספר 8" ולדפוק לו מכות ואילו אני הרגשתי שהבחור דווקא עשה לי טובה. לתפיסתי, אם הוא לא היה מוביל לפסילתי, הייתי מצליחה לעשות זאת בכוחות עצמי באיזו שאלה שמתייחסת להיסטוריה של הפסיכולוגיה של הזיאולוגיה.

                       

                       

                                               *בחסות אבי גיבלי

                       

                      הבוקר יצאתי מהבית בתחושה מרוממת. לא אגזים אם אומר שזרים לא מעטים כתבו לי מילים של אהבה והציפו בחום הישראלי המוכר. כשצעדתי לעבודה ניסיתי לנחש האם העוברים שהתעכבו עוד רגע במבטם צפו בשידור והאם הם מזהים אותי. הפלגתי בדמיונות לבמות של זרי תהילה ויצרתי דרמות בהן הענקתי לעצמי שורות טובות של תבונה. בכל פעם שמישהו התייחס להופעה בתוכנית תהיתי האם זהו הזיקוק האחרון או שפתאום יופיע אחד נוסף שישרוף את השמים וישחרר אותי חזרה לאלמוניות.

                       

                      ***

                       

                      יש לי איזה רומן מטופש עם תשומת לב. מחד, אני עושה לא מעט דברים על מנת לזכות בה ומאידך, כשהיא מציפה אותי אני רוצה להתחבא בבאר העמוקה ביותר. איכשהו המעמד הטלוויזיוני פתח לי את התיאבון ויצא שלא מעט פעמים במהלך היממה האחרונה פינטזתי על חזרה לאור הזרקורים וחום המצלמות. אני משערת שבינתיים, אם זה יקרה ועד שזה יקרה, אוכל להתנחם בהסתננויות לאירועי יחצנות וניסיונות להתגנב לפריימים של פפארצי שלא לי. היי...רגע... פתט.

                       

                       

                      לאתר רשת - אחד נגד מאה >>
                      דרג את התוכן:
                        35 תגובות   יום שישי , 23/4/10, 18:06

                        לבן זוגי המיתולוגי הייתה ספרייה, בת לוויה נאמנה שנדדה עמו בכל פעם שעבר לעיר או לדירה אחרת. כאשר היה מגיע למבצרו החדש, נהג קודם להתקין את הספרייה ורק אחר כך היה מסדר את שאר הבית סביבה ועל פיה. בקומתה העליונה ישבו הפילוסופים, מתחתם הרוסים הגדולים ומתחתם הישראלים שהושפעו מהקולגות, יושבי שתי הקומות העליונות.

                         

                        לספרייה הזו היה חלק נכבד בנפילת לבי בשבי כאשר הכרנו. התרשמתי שמה שמונח על המדפים נח גם בראשו, ויום יבוא והוא ילמד אותי את כל הדברים והסודות שהוא יודע. אבל במרוצת השנים פיתחתי כלפיה רק תיעוב, רציתי לפרק אותה, לקרוע כריכות ספריה ושתזדיין מדאם בובארי.

                         

                        כשאני מנסה לחשוב מה בדיוק לחשוף בפניכם, בכל הקשור לסיבות בגינן התחלתי לשנוא יצור דומם חף מפשע, שני נימוקים עולים לי לראש. ראשית, כמו שפעם אמרתי לו "תמיד שאתה רואה שאני עצבנית, דע שזה בגללך", זה אכן היה בגללו. כי כאשר הייתי מנסה לדחוף איזה ספר יתום, מסכן ומלוכלך שלי בין האריסטוקרטים השמנים שלו, היה מבקש ממני להוציא אותו או שולה אותו משם בעצמו. בין אם עשה זאת בגלל מגבלת מקום או מגבלה נפשית, אני פירשתי שכאילו במקום להכניס, העדיף להדיח אותי לכיעורית הקטנה (היו לנו מעין שתי שידות ספרים מזעזעות שנראו כמו משהו שנגנב ממוזיאון בגין וחשבנו שאם נשים משהו מכוער ליד משהו מכוער, זה יהיה סט תואם. כך נולדה "הכיעורית הגדולה" ו"הכיעורית הקטנה").

                         

                        יום אחד הגיעה לקן האהבים שלנו ידידה מהצד של החתן, אחת שבאה מהעולם הדוסי- לשעבר ויכלה לדבר איתו נוסטלגיה וזיכרון דברים. כאשר עברה ליד ועל הספרייה היקרה שלו, התחילה להתרגש בקול סופרן מכל יעקב שבתי וצרויה שלו שפגשה. רציתי לדפוק לה את הראש שוב ושוב בקצה מדף הרוסים בזמן שהספרייה הבוגדנית, כמו חתולה נקמנית, הרשתה לה ללטף אותה מול קנאתי הגואה.

                         

                        כשרק הכרנו, כלומר הספרייה ואני, ניסיתי להחניף לה ומידי פעם התעניינתי בקלאסיקות שהעסיקו את מדפיה. רציתי לפתוח ולקרוא בהם, אך אלא היו מרצפות חייו ולא חיי, ולכן באופן טבעי התקשיתי לזרום עם המילים לתוך המשפטים והלאה משם. חוץ מזה ראוי לציין שכאשר מיציתי את רגשות הטינה כלפי המכלול, התחלתי לשנוא גם באופן ספסיפי את כל ניטשים, הנובוקיבים והפרוסטים.

                         

                        פעם אחת, בתקופה בה עוד הקפדתי על תפריט מאוזן, אורגני ובריא, בויפרנד ניגש למקדש והביא לי משם את "פונטנלה"של מאיר שלו. "קחי, יש שם דמות אחת שתזדהי איתה, גם היא כל היום מדברת על הערכים התזונתיים של עלי סלק ושרה שירי הלל לידידנו הרוק". לקחתי את הספר, הגעתי אי שם לעמוד שלושים וגם לשתי מסקנות עיקריות:  ראשית, מאיר שלו חייב לעשות דילול עוברים לדמויות שלו ושנית, מי הוא חושב שהוא? דוחף לי את הספרים המטומטמים שלו? יש לי את "תזונה לנשים" וזה די והותר, תודה.

                         

                        אחרי שנפרדנו, עברתי להתגורר בדירת רווקות עם אודם ולק והמון מקום לאכלס בו ספרים חדשים להרשים את המחזרים. התחלתי לקרוא ולרכוש, לרכוש ולקרוא ובכל פעם השתדלתי שלא להיתקל באחד מקרובי המשפחה שלו, במיוחד העמוס עוזים, המוכרים לכל כאוכלי ראשיים בלתי נדלים. מבחינתי, הוא קיבל את הצד של פלורנטין ודויד גרוסמן ואני את כל היתר.

                         

                        ככל שיום הפרידה הולך ומתרחק ממני, כך אני מרשה לעצמי יותר להתקרב בהדרגה לחבר'ה שלו. נעים לי לגלות שהפעם הם מדברים בשפה שאני מבינה ושלא נבהלו מגחמותיי האינפנטיליות אלא המתינו בסבלנות שאתבגר. הבוקר סיימתי לקרוא את "פונטנלה" של שלו וכאשר ניגשתי אל הספרייה הקטנה שלי לחפש אחר מרווח סביר לדחוף בו את הספר, קלטתי פתאום למבוכתי הרבה כמה גדל הדמיון בינה לבין הזונה מאיקאה שלו.

                        דרג את התוכן:
                          35 תגובות   יום חמישי, 15/4/10, 23:43

                          אם יש משהו בעולם הזה שאיני יכולה להתמודד איתו, זה קור. ביום בו הטמפרטורות צונחות אל מתחת ל-23 מעלות, אני מיד שולפת את שמיכת הפוך מהארון וממתינה בדומיה שהתקופה המזעזעת הזו המכונה חורף תעבור. די במשב הרוח העדין ביותר כדי לגרום לכל שערותיי להיעמד על הרגליים ולזעוק בתחינה "תעשי משהו! הזוועה! הזוועה!". אני אוהבת את התה שלי רותח, את האוכל שלי לוהט ואת המקלחת שלי שורפת. סאונה זה חדר בו חלומות מתגשמים וגיהנום אינו מפחיד אותי כי חם שם. 

                           

                          מעצבן אותי מאוד שאנשים מתפלאים ותוהים "איך זה יכול להיות?? הרי את רוסיה!" צר לי להיות זו שמודיעה לכם את זה, אבל ילדים רוסים אינם מתגלגלים עירומים בשלג ואוכלים טיפות קפואות של טל. הם עטופים בכל כך הרבה שכבות של סוודרים, צעיפים, כפפות וכובעים שלפעמים, רק כאשר אמותיהם מפשיטות אותם מבגדיהם לפני המקלחת, הן יכולות להיות בטוחות שאכן החזירו את ילדיהן שלהן מהגן. כשהייתי קטנה ונשאלתי איך עושה כבשה עניתי מעיל.

                           

                          הורי היקרים אינם שותפים למצוקותיי. הם כל כך משוגעים על הקור שלפעמים הם בוחרים להתעטף בו במקום בשמיכה. בחודשי הקיץ הם אוהבים לנסוע לים אך מתעקשים לעשות זאת לפני שהשמש מגיעה עם הצידניות  ו"העלהאש" שלה ומשתלטת על כל החוף. אם תראו  אדם מבלה בים בשש לפנות בבוקר, תצעקו לעברו "פנימייש פרוסקי?", סיכוי מאוד גבוהה שיחזור אליכם איזה "דא". (ריבונו של עולם, קראתם לי "ויטה"- הייתם צריכים לדעתם שאעדיף לשחות במרק).

                           

                          "אני יכולה לבקש ממך משהו?" כשאמא שלי אומרת לי שאת זה בשיחת טלפון אני מבינה שמיד אשמע ממנה עצה שהיא יודעת מראש שתעצבן אותי (אני יכולה לבקש ממך משהו? שתי חצי כוס מים חמימים לפני כל ארוחה. אני יכולה לבקש ממך משהו? פעילות המעיים טובה במיוחד בין חמש לשש וחצי בבוקר, קומי לשירותים בשעה הזו. אני יכולה לבקש ממך משהו? את יכולה לרשום?) "מה!" אני שואלת, "כשאת נכנסת למקלחת, תעשי מים חמים חמים דקה אחת ואז קרים קרים דקה אחת, לסירוגין. זה יעזור למערכת העצבים שלך". באותו יום כשנכנסתי להתקלח עשיתי את שביקשה. שפכתי על עצמי מים לוהטים לוהטים דקה אחת ואז חמים חמים דקה אחרת, כי מה שבאמת עוזר למערכת העצבים שלי זה אדים על המראה.

                            

                          רומנים שמתחילים בחורף לעולם לא מגיעים למימושם המלא שכן בכל יציאה מהבית אני חווה כאבי פאנטום לפליז ורק רוצה לשוב אל רחם חדרי. כל האנרגיות שלי מסובבות הפוך והבגדים הארוכים והמכוערים לעולם לא יגרמו לי להגיש חייה ומושכת כמו שמלה פרחונית המתנופפת בשמחת השרב. מה טוב בכל האוויר הזה שזז סביבי אם הוא אינו מגרש את הקור.

                           

                          ומה עם הנפש, האם ידיים קרות מעידות גם על לב קר? חברים טובים התרגלו כבר מזמן לצד האפאטי שבי, שאינו רגיש לדבר. אני עצמי מחבבת את האדישות הסלקטיבית מכיוון שהיא מאפשרת לי להיות חסינה. דברים רבים הגורמים לחברותי להזיל דמעה, גורמים לי בעיקר להתעטש ושום דבר אינו בגדר סוף העולם אם הוא לא באמת סופו של העולם. כמו שדודה מרים, שאינה דודתי, אמרה פעם (לאו דווקא לי), "את כל הקור של האשכנזים קיבלת".

                           

                          *** 

                           

                          השבוע גיליתי שאני מגה אנמית, שהגוף שלי צריך יותר ברזל מצ'ינה כולה. מסתבר שהמקור לחרדותיי מקור חיצוני, ופיתוח הקור הפנימי, הוא רמת מאוד נמוכה של פריטין. כל מה שחשבתי שהוא אני או לא אני הוא תוצר של כימיה בדם. לאחר שקיבלתי מרשם מהרופא, הלכתי ורכשתי כדורי ברזל. כשהגעתי הביתה מזגתי כוס מים, הוצאתי גלולה אחת מהקופסא ולא ידעתי מה לעשות. אם אבלע אותה, לא יהיה לי כל כך קר (ואפסיק לשגע את הגברים במשרד עם שלטים כוזבים של "מקולקל" על מפסק המזגן). אם לא אבלע, אוכל להמשיך להחליק על גבי החיים, חיוורת ומרוחקת, אך רגישה לכל צניחת מעלה.

                           

                          "Kill all my demons, and myangels might die too" 

                          דרג את התוכן:

                            פרופיל

                            ויטה
                            1. שלח הודעה
                            2. אוף ליין
                            3. אוף ליין

                            פיד RSS

                            תגיות

                            ארכיון

                            פיד RSS

                            אני! אני!אני!