כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    בלוגיגס

    תכנים אחרונים

    20 תגובות   יום רביעי, 5/8/09, 02:17


    אחרי שעבר חבלי לידה לא מעטים... היום יצא לאוויר העולם אתר הצילום שלי.

    אומרים שתמונה שווה אלף מילים...אז הנה כמה אלפים... עלי ;-)

     

    http://www.gigaperkol.com


     שיהיה משהו לחגוג בט"ו באב...

     


    דרג את התוכן:
      9 תגובות   יום ראשון, 5/7/09, 18:05


      השנה דאגתי להיות בניו יורק בארבעה ביולי.
      תנו לי זיקוקי דינור ואני כולי אושר.

      יצאתי לכיוון ההאדסון חמש שעות לפני שעת האפס, כמו שהמליצו בחדשות, מצויידת בפיפטי אהובתי(CANON 50D) וחצובה, כמה חטיפים והרבה מצב רוח טוב.
      הדרך לנהר היתה מפתיעה בריקנותה.
      או שאף אחד לא הקשיב לכתבת החדשות, חשבתי לעצמי, או שכולם יודעים משהו שאני לא יודעת...
      לקראת השדירה ה12 כבר החלה תנועה דלילה של אנשים.
      בשלב זה עדיין היו יותר שוטרים מאזרחים, לתפארת NYPD.
      גדת הנהר, מסתבר, היתה סגורה לקהל, וגדרות תחמו את הכביש כדי שכולם יצטופפו במקום אחד.
      מיד החלטתי שפיפטי ואני ראויות ליותר ועיני הנץ שלי החלו שוזפות את האזור.
      לא היו הרבה אפשרויות ואחרי כמה ניסיונות לפתח יחסים מהירים עם שומרים בחניונים הסמוכים בניסיון לעלות לשבת על אחת המשאיות או משהו בסגנון, הבנתי שזמנים קשים דורשים אמצעים מתאימים...

      בעודי צועדת לאורך האזור התחום הבחנתי באנשים שבכל זאת נכנסים ל"אזור האסור".
      זה הזמן לגדל באופן זמני ביצים ולגייס למילואים את החוצפה הישראלית שקיימת בי, גמלה בליבי החלטה.
      לפעמים צריך לקחת סיכונים, אתם יודעים.

      גיליתי את הכניסה לבעלי הכרטיסים להפלגות הערב הראוותניות ונצמדתי בנחמדות לשני זוגות חביבים שהסכימו לשתף פעולה.
      שלב ראשון הוכתר בהצלחה.
      FIREWORKS, HERE I COME

      צעדתי לכיוון המעבורת עם חבריי החדשים ונעמדתי איתם בתור.
      שעתיים וחצי לשעת האפס.
      בשלב מסויים (לא לפני שהתנצלתי על חוצפתי והודתי על העזרה) עשיתי אחורה פנה לחפש את נקודת ההתמקמות שלי לפני שכולם יעלו על הסירה ואני אשאר שם בולטת בשטח.

      החכמה היא להראות בטוחה בעצמי, ידעתי, וצעדתי כאילו אין מחר בין כחולי המדים בשטח האסור, מפזרת חיוכים.
      הגעתי למתחם הפלגות אחר בו היתה זרימה של אנשים פנימה, השתלבתי בה וחתכתי שמאלה לחניון נטוש על המים.


      שלב ב' עבר בהצלחה גם הוא.
      עכשיו רק נותר לי להתפלל שבשעתיים הקרובות אף אחד לא יעלה עלי.
      מייקל סקופילד, מאחורייך  :)

      לא התחבאתי כדי שהצלפים וההליקופטרים שחגו מעלינו לא יחשדו בי שאני לא אמורה להיות שם ויעשו איזו טעות קטנה שתעשה את כל העסק הזיקוקים הזה ממש לא משתלם.
      אבל בכל זאת דאגתי להתמקם ככה שלא אבלוט.

      שכבתי על איזה ערימת קרשים מעץ (נוח או נקי זה לא היה...) והתפללתי שהשמש תשקע כבר כדי שאוכל להתיישר קצת.
      מדי פעם חלפו מאחורי אנשים (כן, חלקם במדים כחולים והרבה מכשירים לא נעימים על המותן) ואני עשיתי קולות של שטיח.
      בשלב מסויים, במקום לסובב את הראש, התחלתי להשתמש באייפון כמראה למה שקורה מאחוריי.. (אפליקציה מקורית, כל הזכויות שמורות).

      השמש ירדה אט אט...

      השעה היתה כבר כמעט תשע כשהגיעו עוד כמה אנשים לחניון והתיישבו כמה מכוניות ממני.
      בהתחלה חששתי שאחרי כל הדרך שכבר עברתי יעיפו אותי משם ישר לתחנת המשטרה הקרובה וכל מה שאראה בצבע זה הדיו של טביעות האצבעות שלי.
      אחר כך הבנתי שזה דווקא טוב שאני לא לבד שם ושוב פיזרתי חיוכים לשכנים החדשים והעמדתי את החצובה מעל המים.


      זהו, חשבתי לעצמי.
      Home Free


      אחרי כמה שעות של פימפום אדרנלין ותחושות שנעו איפשהו בין "נמלטים" ל"זהות כפולה", הוארו השמיים וכך גם פניי.
      http://www.flickr.com/photos/48811612@N00/sets/72157620854815645/show/















      דרג את התוכן:
        6 תגובות   יום רביעי, 17/6/09, 16:47

        היום היה לי בפה טעם של סלט כחול...

        הגעתי רעבה לקניון רמת אביב עם חברתי הטובה והתיישבנו באספרסו בר הטוב והמוכר.

        הצצתי בתפריט וגיליתי לשמחתי שהם עדיין מכינים את ה"סלט שלי".

        עוד לפני שהוא הגיע כבר יכולתי לחוש בפי את הקונטרסטיות המופלאה של הגבינה הכחולה מול קונפיטורת עגבניות השרי והסילאן שעוטפים את עלי הבייבי הטריים כרוטב מתקתק וטעים להפליא.

         

        חיכיתי.

        התלבטתי בין מיץ גזר, שהוא סופהעולם כשהוא מתוק אבל קצת מגעיל כשלא, לבין לימונדה.

        החלטתי ללכת על בטוח.

        חיכיתי.

         

        הגיעה לימונדה אבל בכוס עם שרידים של מיץ גזר (מה, הם עלו על ההתלבטות שלי ממקודם?...).

        אבל לימונדה ומיץ גזר אני ממש לא חייבה (ככה האחיינית שלי נהגה לומר כשהיתה קטנה) ביחד אז הפעלתי את המלצרית לכיוון המטבח.

        שוב חיכיתי.

        חזרה הלימונדה בכוס אחרת עם שרידים אחרים...גם הפעם הגזר הפליל את עצמו.

        בינתיים הגיע הסלט.

        מבט ראשוני הראה עלי חסה שנראה שאבד עליהם הכלח ולא היתה בו אפילו תמונה של עגבניות שרי (ביקשתי הרבה רוטב).

        אז ביקשתי עוד רוטב.

        הגיע רוטב פסטו. 

        סליחוי? שאלתי באכזבה... זה לא אמור לבוא עם רוטב אחר?

        המנהל נשלח אלי כלאחר כבוד ואני כבר הייתי נבוכה.

        בתור נותנת שירות אני לא בדיוק אוהבת להתלונן אבל בכל זאת מנפצים לי פה חלומות...

        מסתבר ששינו את הסלט אבל השאירו את אותו שם.

        יופי נחמה.

        הסברתי לו שבאתי בשביל הסלט שלהם שאני אוהבת ומכירה ואין לי עניין מיוחד בתפוח בפסטו.

        וסיכמנו שיביא לי במקום פנה בשמנת ובטטה (או ככה לפחות חשבתי שסיכמנו).

        באותה הזדמנות הראיתי לו את הכוס ה"נקייה" ועידכנתי אותו שזה כבר אחרי שהחליפו לי.

        "את צודקת" אמר בכובד ראש והלך עם הסלט בלי לקחת את הכוס....

         

        חיכיתי....

        בינתיים חברתי כבר השתלטה על רוב השקשוקה שהזמינה, שהיתה מיץ של עגבניות עם ביצים ופטרוזיליה על מחבת שרופה אבל כבר כאבה לה הבטן מרעב אז היא החליטה להחליק הפעם (או בינתיים).

        חלפו עוד דקות ארוכות והגיעה הפסטה... פנה ושמנת הוא זכר אבל הפך לי את הבטטות לפטריות...

        ס'עמק, מה קורה להם היום לכל הרוחות?

        ואני שונאת להיות בתפקיד הלקוח המעצבן להזכירכם.

         

        אמרתי למלצרית שהם שוב עשו טעות והזכרתי לה על הדרך שגם הכוס השניה המלוכלכת לא הוחלפה (לא שתתי בינתיים).

        והנה שוב השולחן שלי ריק.

        חלפה קרוב לשעה מאז שהתיישבנו לארוחה פשוטה בקפה מוכר....

         

        גם הכוס השלישית של המיץ נשאה סימנים של גזר אם כי חייבת לתת להם את זה -  כבר די קלושים.

        הפסטה, מיותר לציין, לא היתה טעימה.

        את החשק לאכול כבר איבדתי מזמן וכל הארוחה רק היינו עסוקות בלנסות לאותת למלצריות במקום להנות מהשיחה שלנו.

         

        נשברתי.

        ביקשתי חשבון וכשניגש שוב המנהל הייתי חייבת לבדוק את עצמי... לא התחשק לי לגלות שאני הופכת לטרחנית עם הגיל.

        שאלתי אם נעשה איזשהו שינוי בהנהלה או במטבח והוא ענה שהתחלפו הבעלים וגם התפריט.

        כמובן שהם השאירו את התפריט באותו עיצוב ואותם צבעים ואותם שמות למנות... (וגם אותם מחירים, מיינד יו).

        הם רק שכחו, כמו שחברה שלי אמרה, שאנחנו אוכלים את האוכל ולא את השם.

         

        התבאסתי קשות אבל לפחות ידעתי שאני לא מדמיינת.

        אכלתי שם הרבה פעמים ואהבתי את האוכל שלהם והפעם החוויה היתה מזעזעת למדי.

        בנוסף לכל עוד חטפתי על הראש מחברה שלי- ובצדק, על כך שהשארתי 30% טיפ כי לא היה לי נעים מכל הסיפור וחייבו אותי בסוף רק על הלימונדה. חבל רק שהשטיפה שלה התבזבזה עלי ולא על הבעלים החדש של האספרסו בר בקניון רמת אביב.

        כי בלי עין הרע כשהיא פותחת את הפה, הבחורה תשאיר אותך בלי מילים (כי היא תיקח גם את שלך... ).

        היא נתנה לי נאום חוצב להבות על זה שבארץ אנשים משאירים טיפ גם כשהשירות חרא ולכן לנותני השירות אין שום סיבה לשנות את היחס שלהם או את השירות שהם נותנים.

        היא אמרה שבזה שהתלוננתי אבל השארתי טיפ גדול העברתי מסר כפול.

        שעודדתי אותם לא להשתפר להבא כי בסופו של דבר הם מקבלים את הכסף שלהם.

        היא המשיכה והמשיכה וצדקה בכל מילה.

         

        איזה כיף היה לי היום...

        :)

         

         נשארתי רעבה אבל אני מקווה לפחות שלמדתי לקח.

        כמה מתאים לי להיות כולי מתנצלת גם כשאני צודקת והצד השני לא בסדר....

         

        מה שבטוח... לשם אנחנו לא חוזרות בקרוב.

         

         

         

         

         

         

        דרג את התוכן:
          13 תגובות   יום שני, 4/5/09, 01:01

          כמעט נחנקת.

           

          מציצה ב"עמוד שלי".

          זה כתוב שחור על גבי לבן.

          אי אפשר להתבלבל.

          אין הנחות...

           

          מודל 38 היה שלום.

           

          אלוהים אדירים.

          מה לכל הרוחות הקשר ביני לבין 39?

           

          השעה הראשונה שלי לתוך שנתי ה40 ואני לבד.

          שקט מסביב.

           

          לא מה שדמיינתי.

           

          חזרתי מקראוקה (קריוקי, אם אתם ממש מתעקשים).

          אזרתי אומץ ועליתי על הבמה מול אנשים זרים.

          פעמיים.

           

          יש דברים שלא העזתי לעשות לפני זה.

          עכשיו אני מספיק גדולה.

          לעומת זאת יש דברים אחרים שדווקא איבדתי את האומץ לעשותם.

           

          חצות ארבעים ושבע.

          אני בת שלושים ותשע.

          זה כבר כמעט ארבעים.

          נחנקת.

           

          דרג את התוכן:
            2 תגובות   יום שני, 6/4/09, 18:05





            כוכבים.

            כבוד גדול כשזה מגיע ביחד עם החגיגות לעיר העברית הראשונה, תל אביב.
            עיר הולדתי.
            במוצאי שבת עמדתי עם אלפי או מאות אלפי שכני ילדות ולא פחות "נובו-תל אביבים" בכיכר שפעם קראנו לה כיכר מלכי ישראל. זה היה שמה עד שרבין, זכרונו לברכה, מצא בה את מותו הטרגי.
            רצח שלקח עימו הרבה מהתמימות התל אביבית והשאיר אותנו עם כיכר שלעד ידבקו בה עצב ושמחה זה לצד זו.

            כל שנה אנחנו חוגגים פחות או יותר בזמן הזה יום הולדת למדינה והנה סופסוף גם תל אביב (שגם ככה קהילת טוקבקיסטים מפוקפקת שלמה מכנה אותה "מדינת תל אביב") הגיעה לגיל שאי אפשר להתעלם ממנו.
            והמסיבה היתה גדולה.
            מה זה גדולה...ע נ ק י ת!
            אמנם הושקעו בה שקלים רבים ויקרים שנאספו מזיעתם וחרון אפם של תושבים נטולי חנייה אבל לפחות היה שווה את זה (חכמה גדולה אני עם הטוסטוס, הא? :)

            הבמה היתה מדהימה ביופיה. כאילו צפה מעל כולם.

            הסינכרון בין כל מסכי הענק שהקיפו את המתבונן מכל עבר היה מושלם.

            המצגת שהוקרנה עליהם היתה מקורית ומרגשת.

            המופעים היו תפורים כמו על פי מידה בחליפה תל אביבית מהודרת.

            וכמובן... זיקוקי הדינור שתמיד הופכים אותי במפץ אחד לילדה בת 12 עם עיניים נוצצות מאושר.



            השבוע מלאו גם לי מאה. 100 כוכבים שלמים. טובין ותקילין.
            עוד לא בדיוק הבנתי מה זה אומר.
            שאני בעצם לא באמת לבד?
            שיש כאלה בינכם שרוצים לחגוג אותי ואיתי?
            שיש כאלה שמצליחים להעריך אותי.. גם מרחוק?


            בכל מקרה רציתי להגיד תודה.
            לא מזמן הצטרפתי לקהילה הזו וכבר מרגישה כמו "כוכבת".
            יחסית לחלקכם עדיין בזעיר אנפין אבל אני אגדל...
            ומי יודע....אולי יום אחד אנשים עוד יגידו:

            "גיגה, בטח".


             

            להצצה בארוע דרך העדשה הגיגאית

            דרג את התוכן:
              13 תגובות   יום שישי , 27/3/09, 22:36

              כל כמה ימים אני עוברת בשדה התעופה.

              מדים כחולים לגופי, מייצגים תפקיד שלמרות השנים עוד נותרה בו מעט הילה של מסתורין.

              כזו השמורה ל"אנשי העולם הגדול".

              נעלי העקב נוקשות בריצפה המבריקה ומסבות את תשומת ליבם של מאכלסי השדה למיניהם.

              ואז נתקל מבטי באלו שבזכותם הריצפה מבריקה כל כך. עובדי הניקיון.

              אני מחייכת ואומרת שלום שכמעט תמיד נשאר ללא מענה.

              אני נעצבת.

              לא בגלל שלא אמרו לי שלום חזרה.

              אלא בגלל שלרוב הם בכלל לא חושבים שדיברתי אליהם.

               

              יש אנשים שלא רגילים לתשומת לב.

              אנשים שבגלל אופיים או עבודתם נחשבים בעיני חלק גדול מאיתנו לבלתי נראים.

              או במילים בוטות יותר ... לא נחשבים.

              הם לא רגילים שמישהו מתייחס אליהם, אומר להם שלום.

              בטח לא דיילת אוויר (כי אם אנחנו בשמיים אז כנראה שגם האף שלנו שם..).

               

              אחרי עשרים שנה בתור נותנת שירות אני יכולה לומר שהדבר החשוב ביותר שיש לי לתת הוא:

              תשומת לב.

              זה מה שכולנו רוצים בסופו של דבר.

              אין כמעט בעיה שלא תפתר במבט בעיניים, חיוך, הקשבה ותשומת לב.

              אבל יש כאלה שפשוט לא רגילים ששמים לב אליהם בכלל.

              וזה עצוב.

               

              בזמן האחרון אני זוכה בתענוג המפוקפק של לחוות את התחושה הזו בעצמי.

              בעיר "שלי". העיר שנולדתי בה. שגדלתי בה.

              הסתובבתי היום ממש ליד הבית והרגשתי זרה בעירי.

              אני, שהייתי מסתובבת בעיר כמו טווס קטן בממלכה שלו, פתאום מרגישה כמו עוד אחת ממיליון.

              השדרה היתה מלאה אנשים, בעיקר צעירים ואני הרגשתי לא שייכת.

              כאילו נזרקתי קצת החוצה. לא בעניינים.

               

              כמו פה בקפה. מלא מלא ריבועים קטנים שמתחלפים בקצב מבלבל.

              בכל ריבוע יש אדם שלם עם סיפור חיים.

              כשמתקרבים אליו הוא גדל לרגע.

              כאילו מבקש תשומת לב.

              "תראו אותי", "גם אני פה"...

              אבל כל כך קל לפספס אותו כי הוא רק אחד מתוך המון.

               

              לפני כמה ימים חלפתי בנסיעה ליד הומלס אחד שהסתובב עם עגלה של סופר מלאה שקיות.

              זה איש שכל החיים שלו נמצאים בשקיות המג'וייפות האלה.

              העגלה הזו היא הבית שלו.

              אין לי ספק שהוא הולך במרכז הרחוב ועדיין רבים לא שמים לב אליו.

              כמו רוח רפאים שחולפת על פניהם.

              הסתכלתי עליו ודמעות התחילו ללחלח את עיני.

              אני בדרך לדירה הקטנה שלי.

              היא אמנם ישנה. אמנם שכורה ואמנם עדיין ריקה.

              אבל היא שלי והיא חמה.

              והוא?

              לאן מועדות פניו?

              לכל היותר הוא עובר ספסל.

               

              לא בטוחה מה מנסה להגיד.

              לפעמים נורא קר בחוץ.

               גם כשיש לך בית.

               

              בתור צלמת אני חולמת להיות בלתי נראית.

              בתור אדם - ממש אבל ממש לא.

               

               

               

               

               

               

              דרג את התוכן:
                3 תגובות   יום שלישי, 24/3/09, 20:42

                אישה בת 47 חזרה הביתה מעבודתה ופתאום התנפל עליה אקליפטוס.

                אם זה לא היה נגמר במוות וארבעה יתומים זו היתה יכולה להיות בדיחה טובה.

                 

                אפרופו הפוסט הלפני אחרון על ג'וי(הדו גלגלי שלי), תאונות טרגיות כאלה תמיד גורמות לי לחשוב שיש גבול לכמה שאנחנו יכולים להיות זהירים ולשמור על עצמנו. כאילו מילא להסתכל ימינה, שמאלה ושוב ימינה כשחוצים כביש- פה לפחות יש היגיון...

                אבל מי לעזאזל הולך ברחוב ומסתכל למעלה, למטה ולצדדים כדי לוודא שלא נופל עליו עץ?!

                 

                אני זוכרת שהגעתי לאחד האיים התאילנדים לראשונה בחיי בטיול של אחרי הצבא ושמעתי שיש בו איקס מקרי מוות בשנה מנפילת אגוזי קוקוס על העוברים והשבים. יומיים הייתי עסוקה בלדמיין איך מספרים למשפחה בארץ שהילד שלהם שעבר צבא בשלום מת מקוקוס...סוראליסטי משהו.

                והנה רק לפני כמה שנים חברה לעבודה נסעה לחופשה רומנטית עם החבר באי אחר ונספתה בצונמי.  כמובן שהיא כמעט לא עלתה על הטיסה אבל בסוף זה הסתדר לה לצערינו הרב.

                 

                תאונות, כמו מוות, הן חלק מהחיים.

                יש כאלה שאשמים בהן אנשים אבל לפעמים אלו תאונות פריקיות של הטבע.

                לא יכולה לתאר לעצמי אפילו מה עובר על מי שמאבד אדם אהוב בתאונה.

                כי לשאלה "למה?" במקרה כזה לא ממש יש תשובה.

                המאמינים יותר יגידו שהכל בידי שמיים.

                ואני אבחר באותו רעיון אבל קצת אחרת ואסכם בשתי מילים: חוסר-מזל ו...גורל.


                 

                שלא נדע.

                יהי זכרה ברוך.

                 

                 

                 

                 


                דרג את התוכן:
                  4 תגובות   יום שלישי, 24/3/09, 16:23



                  היתה לי ילדות יפה.
                  הרבה זכרונות נפלאים.
                  רחוב תל אביבי מרכזי אבל קטן.
                  בתל אביב של שנות השבעים ותחילת השמונים כשאפשר עוד היה לראות את הרחוב ולא רק את המכוניות שחונות בו. המדרכות היו פנויות כמעט לחלוטין והיינו משחקים עליהן "פינות".
                  בכלל שיחקנו הרבה ברחוב. הילדים השכנים ואני.
                  תופסת. מחבואים. תופסת-מחבואים... קלאס, פינות, חבל, גוגואים ועוד.
                  הייתי ממש ילדת רחוב.
                  מצחיק קצת לחשוב שאולי הילדים של היום יסתכלו עלי בפליאה כשאספר על משחקי הרחוב האלה כמו שעשיתי אני כשאמי סיפרה שבילדותה הם היו מאלתרים משחקים במסרגות למשל.
                  נראה לי שילדים של היום מתלהבים בעיקר ממהירות הורדה...

                  אותי אפשר היה למצוא בעיקר על גגות, גדרות ועצים.
                  אחד המשחקים האהובים עלי, שהמצאתי לעצמי, היה לעבור מצד אחד של הרחוב לצידו השני בטיפוס וקפיצות מעל הגדרות בחצרות האחוריות עם מינימום יציאות לרחוב.
                  האמת שזה התחיל בגיל צעיר מאוד.
                  כבר בגיל שלוש קפצתי מחלון דירת הקרקע שלנו לגינה והזדנגפתי (ככה קראו פעם לטיול בדיזינגוף). אמא שלי ,שהאשימו אותה בעקבות זאת בחוסר אחריות, פחות שמחה לעומת זאת.
                  גם אבא שלי, שסירב פעם לצרף אותי איתו לגג דרך המרפסת של השכנים, גילה לחרדתו שהטומבוי שלו מצאה פתרונות חלופיים וכמעט נחנק כשנופפתי לו לשלום בנונשלנטיות מהענפים הגבוהים והדקיקים של העץ הסמוך.
                  אבל בסופו של דבר שניהם גידלו ילדה סופר עצמאית שמסתדרת בכל מקום כך שאני לחלוטין מעניקה להם "מצויין" בחינוך לעצמאות.

                  היום, כשיצאתי מביקור בבית הורי, ראיתי על השביל כתם אדמדם.
                  הרמתי את הראש וראיתי אותם פזורים על העץ.
                  נקודות כתומות ואדומות שופעות בשלות.
                  פ י ט נ ג ו !
                  ניערתי קלות את הענפים. כמה טיפות מגשם הבוקר צנחו עלי.
                  עוד ניעור קטן והצלחתי "להנשיר" גם פיטנגו מושלם.
                  שטפתי אותו והכנסתי לפה ועם הטעם המופלא שלו עלו וצצו בי זכרונות הילדות.

                  אח, תענוג :)

                   

                   

                   

                   *למי שלא יודע מה זה פיטנגו... 

                  דרג את התוכן:
                    7 תגובות   יום ראשון, 22/3/09, 22:46

                    כולנו שואפים להיות מאושרים אבל אושר הוא כנראה לא מצב קבוע.

                    אולי יותר נכון להגיד שהחיים מורכבים מכל מיני תחושות ובתוכן יש גם רגעים קטנים של אושר.

                    ממש כמו שלימדו אותנו הארטיקים של שטראוס.

                    וארטיק טוב בהחלט עושה לי אושר.

                     

                    אבל יש מישהו בחיי שעושה לי אושר גדול יותר.

                    הוא קצת מבוגר.

                    הוא כסוף.

                    הוא שרוט במידה.

                    הוא נחשב מסוכן.

                    והוא דו-גלגלי...

                    קוראים לו Joy וכשמו כן הוא.

                    אושר צרוף.

                     

                    אני על הכביש.

                    ג'וי בין הרגליים עם לא מעט עוצמה.

                    וחיוך גדול מתפשט על פני.

                    ולא, זה לא בגלל שהוא רוטט..  משהו בעוצמה הזו עושה לי טוב.

                    אני מפלחת את האוויר במהירות ותחושה עילאית של חופש מציפה אותי.

                    הנהגים במכוניות הסמוכות שולחים מבטים מחוייכים למראה ראשי העטוי קסדה הנע מצד לצד בקצב.

                    האצבעות מתופפות על הידיות והרגליים לוקחות גם הן חלק פעיל בחגיגה.

                    מוסיקה מתנגנת באוזניי (לא לרוץ למשטרה...אוזניה אחת או ווליום לא חזק..) ואני מזייפת בקול בלי לשמוע את עצמי.

                    מדי פעם, סתם בלי סיבה מיוחדת, ואפילו בלי שהרוח תבדר את שיערי (תענוג בפני עצמו השמור לאי יווני או תאילנדי),

                    אני זורקת לאוויר צהלת אושר קולנית.

                    איייייההההה!

                    כאילו ג'וי הוא הסוס ואני הבוקרת.

                     

                    אני יודעת שדו גלגלי זה מסוכן אבל נפש בריאה חשובה לא פחות מגוף בריא.

                    חוץ מזה אני אמנם בחורה אבל לא נוהגת כמו אחת..(ויסלחו לי הפמניסטיות ;-)

                    ולא פחות חשוב אני תל אביבית...

                    ואחרי כמה מלחמות חורמה על חנייה שחלקן נגמרו באלימות מילולית, גלגלים מפונצ'רים ואפילו משטרה, נראה לי שעדיף לכולם שאני אשאר עם ג'וי.

                     

                    Come on Joy.. let's go for a ride :)

                     

                    קריצה
                    דרג את התוכן:
                      10 תגובות   יום חמישי, 19/3/09, 02:55

                      שתיים וחצי לפנות בוקר.

                      אני צריכה לישון אבל עושה רושם ששעון ניו יורק עוד מקנן בי...

                      לא ממש מפליא בהתחשב בעובדה שאני שם לאחרונה כמעט אותו זמן שאני פה.

                      מרפרפת במילים של אחרים.

                      חלקן מקסימות אותי, אחרות משעממות.

                       

                      אני אוהבת מילים.

                      סאקרית שלהן.

                      ויותר משאני אוהבת לקרוא... אני אוהבת לכתוב.

                      עוד משהו שגיליתי על עצמי בגיל מאוחר יחסית.

                      אז טור כבר יש לי.

                      אבל שם אני נערכת.

                      אמנם לא הרבה. אמנם על ידי עורכת אהובה ומוכשרת.

                      ובכל זאת...

                       

                      אני מציצה בבלוגים שנכתבים פה וחושבת לעצמי...

                      אולי בעצם גם אני צריכה אחד?

                       

                      קטעי מחשבה קצרצרים, לא ערוכים ופרושים לעיני כל.

                      מה כבר יכול לקרות?

                      הרי כבר חשפתי ממיטב רובדי נשמתי קבל עם וטוקבקיסטים.

                       

                       

                      מילים מרגשות אותי.

                      יותר מלמבורגיני אדומה.

                      יותר משעון רולקס.

                      גבר ששולט במילים יכול לדגדג אותי במקומות הכי נעימים...

                      זה השקט שבא לפעמים אחרי המילים שמותיר אותי מדממת סימני שאלה...

                       

                       

                      דרג את התוכן:

                        פרופיל

                        gigs
                        1. שלח הודעה
                        2. אוף ליין
                        3. אוף ליין

                        תגיות

                        ארכיון

                        תגובות אחרונות

                        פיד RSS