כותרות TheMarker >
    ';

    ארכיון

    תכנים אחרונים

    34 תגובות   יום שני, 17/7/17, 07:06

    ''

     

    פָּגַשְׁתִּי אֶת יָעֵל בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה

    בְּשׁוּלֵי עוֹלָם הַהִשְׁתַּיְּיכוּת.

    זֶהוּ מָקוֹם מְיֻחָד בְּמִינוֹ בַּמִּדְבָּר,

    הַמּוֹשֵׁךְ אֵלָיו אֲנָשִׁים שֶׁיָּצְאוּ לַגָּלוּת מֵרָצוֹן,

    נחושים לָצוּד סֶדֶק ולְיֵצֶר רֶגַע, 

    מִחוּץ לַגְּבוּלוֹת הַזְּמַן הַמָּקוֹם - 

    התיחומים וְהַהַגְדָּרוֹת. 

    רֶגַע בּוֹ אֶפְשָׁר -

     לְהַזְמִין אֶת הִפְלִיאָה לְהִתְאָרֵחַ.

     

    וזה מה שסיפרה לי: 

    במקרר הבית הישן בו  גדלה יעל , בתא הימני למטה, תמיד היו שתי צנצנות של הֲרִיסָה טרייה. אחת חריפה אש, בצבע אדום בורדו והשנייה מתוקה בצבע אדום בהיר.

    אדי הריח המעקצץ היוו חלק בלתי ניפרד מהאוויר אותו נשמו בני הבית. אומרים שיש בחריפות חומר הפותח את דרכי הנשימה וממריץ את מחזור הדם.

     

    בימים הקפואים בירושלים בבית האבן, בשכונת בית וגן  הממוקמת בין שכונה חרדית אשכנזית,  לשכונת בית הכרם, שתושביה נחשבו כאליטה אינטלקטואלית.-ההֲרִיסָה עזרה להם להתחמם.

     

    ראשה של סבתא מֶמֶה זוֹרָה תמיד היה עטוף במטפחת  בצבעים כהים.  היא לא הסירה אותה גם בלילה כשישנה. מֶמֶה הגיעה לבית הלבנים שחלונותיו חשופים לשדות  הישר מטוניס הרחוקה.

     

    מֶמֶה לא בדיוק הבינה מה זו אליטה, או חרדית אשכנזית. היא ידעה להכין הֲרִיסָה.

     

    ''

    Issue: 2016-03-03, PHOTO: commons.wikimedia.com

    ''

    בחלוקת התפקידים בינה לבין ג'יזל  אמה של יעל, בפעמים שהן לא התווכחו  וקיללו בצרפתית מטובלת בערבית מפולפלת - ג'יזל הכינה אוכל לשבת  ומֶמֶה זוֹרָה הכינה לכל יתר הימים....

     

    לכל תבשיל הן הכניסו  הֲרִיסָה.

    מֶמֶה זוֹרָה הכניסה הֲרִיסָה מתוקה עם קמצוץ מהחריפה ל "בְּסַל וּלוּבְיַיה" (שְׁעוּעִית וּבַצֵּל) שהוסיפה  ביום ראשון לשאריות הקוסקוס משבת. ביום שני הוסיפה לקוסקוס את הטְרְשִׁי  (סלט הדלעת) שההֲרִיסָה צבעה לכתום ג'ינג'י.    יעל לא אהבה לאכול קוסקוס וגם לא טרשי.  המנה היחידה שהסכימה לאכול הייתה  צלחת הַפוּאַסוֹן (דג)  של יום רביעי, בתוספת של  רוטב עגבניות מגורד חי עם שום וקישואים מטוגנים חתוכים עגול..


     מֶמֶה  הייתה מפרידה לה את בשר הדג מהקוצים. ותמיד תמיד  שואלת  אותה שאלה ובאותן מילים.  בתחילה בערבית: ''אייש בינתי יה חביבתי אנְתַ עֻמְרִי  נִמְשִּׂי כָּפְרָה עליק"  את חביבתי את חיי, וממשיכה בצרפתית " אֵס כֱּה טי וָא רַפֶאֵלֶהּ דֶהּ מְאוּאֲ אָפְרִיי מָּה מוֹרְט" ?

    האם תזכרי אותי אחרי שאמות?

     

    ''

    מקור תמונה - אלברט עדות.


    ביום חמישי ג'יזל , תפסה את הפיקוד במטבח והחלה בהכנות לשבת. זה היום של הסלטים וְהָבוּלֵט. ביד אמונה במהירות של ג'ני,  הייתה מעמידה עשרה סוגי סלטים ובולטים (קציצות מיוחדות לקוסקוס ), מכינה ומסננת את גרגרי  הקוסקוס במיומנות מרשימה. מניחה את  שתי צנצנות ה-הֲרִיסָה  במקום מרכזי קרוב אליה, כך תוכל בקלות לחלק  מידה מדויקת לכל מנה.  הֲרִיסָה מתוקה לכולם  והֲרִיסָה חריפה אש רק למנות שהכינה לעצמה.  ג'יזל לא אהבה להכניס אף אחד למטבח במיוחד לא את יעל. זו הייתה הממלכה שלה שבה הייתה מכינה אוכל במיוחד ל סִימוֹ  בעלה.


    סִימוֹ  אהב להתגנב בחשאי, לטעום ישר מהסיר  "הָה הה הַה הה"  היה אומר עם היד על הפה "סֵהּ טְרֱי פִיקוֹאֹון זְ'נֶה פֵהְפַהּ מוֹנְגְ'ה" "זה חריף מאוד אני לא יכול לאכול",  והיא  עונה תמיד באותן מילים בטון כועס וחסר סבלנות "טִי מֵהּ נְאֵרְב, קְסְקֶהּ טי רַקוֹנְטּ, סֶה לַאַרִיסַה דוּ" "אתה מעצבן מה אתה מקשקש, זו אריסה מתוקה"

    .

     יעל  מעולם לא הזמינה חברים  מבית הכרם האריסטוקרטית  וגם לא  מבית וגן החרדית אשכנזית. לטעום הֲרִיסָה.  במיוחד לא רצתה שהם יפגשו את  מֶמֶה "אנְתַ עֻמְרִי"  עם המטפחת הכהה הקשורה בקשר של סבתות.

     

    "זה בסדר את נראית משלנו", אמרו ליעל החברות מבית הספר בבית הכרם. יעל רצתה להיות "משלנו". היא חלמה על בית שיש בו ספרייה מלאה בספרים בסלון. על משפחה היושבת  בשקט סביב שולחן שמוגשים עליו שלוש מנות בלבד.  שאוכלים מבלי להשמיע קולות לעיסה. שמנהלים שיחה שקטה ואינטליגנטית, בעברית תקינה, כמו שקראה בספרים..

     

    יעל לא הייתה צריכה להבין  למה כשמעריצים את עולמה של המורה בתיה, מתרגשים משירה, יוצאים לטייל בטבע עם מגדיר צמחים, זה אומר שלילה של עולם אחר. זה היה אוטומטי ומובנה. כשיש שלנו אז יש שלכם.  ואז, זה זה או זה. ואם את משלנו, זה לא כולל הריסה ולזכור את ממה זורה אחרי שתמות.


    פָּגַשְׁתִּי אֶת יָעֵל בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה

    בְּשׁוּלֵי עוֹלָם הַהִשְׁתַּיְּיכוּת.

    זֶהוּ מָקוֹם מְיֻחָד בְּמִינוֹ בַּמִּדְבָּר,

    הַמּוֹשֵׁךְ אֵלָיו אֲנָשִׁים שֶׁיָּצְאוּ לַגָּלוּת מֵרָצוֹן,

    נחושים לָצוּד סֶדֶק  ולְיֵצֶר רֶגַע, 

    מִחוּץ לַגְּבוּלוֹת הַזְּמַן הַמָּקוֹם - 

    התיחומים וְהַהַגְדָּרוֹת. 

    רֶגַע בּוֹ אֶפְשָׁר -

     לְהַזְמִין אֶת הִפְלִיאָה לְהִתְאָרֵחַ.


    והיא אכן הגיעה  כשטעמתי לראשונה מהָהָריסה הָהורסת  הָחריפה אש שיעל נתנה לי לטעום.נבוך

     

    ''

    אינתה עומרי (בערביתإنْتَ عُمْرِي, תעתיק מדויק: אנְתַ עֻמְרִי, תרגום: "אתה חיי") הוא אחד משיריה המפורסמים של הזמרת המצריה אום כולתום.

     

     Image source 1: Sam Kaplan

     

     

     

    מאת: עינבר


    פוסט המשך - פלפל סודאני רע לתפארת - טיפים למתכונים

     

    ©כל הזכויות לטקסט שמורות לעינבר-יולי 2017 

    דרג את התוכן:
      7 תגובות   יום שבת, 28/11/15, 06:10

      ''

       

      רולטת זמן מתעתעת - סיפור מסע

      מאת - עינבר

       

       

       

      פרק א - אויר פסגות ריק מהשראה


      ''

       

       עשרים יום כבר חלפו מתחילת המסע.

      ככל שהתקדמו הימים בדרך למעלה,

      התקצרו המילים להברות ולהבל פה.

      האוויר בפסגות ריק מהשראה ודליל בחמצן 

      מחייב את הצועד לפשוט מעליו כל משא. 

       

       מבעד לטשטוש החושים שבעילפון הגבהים,

       מתוך סלסלת הקש,

       לא הצליחה להבחין בין שריקת הרוח

       לקול נשיפותיו המתגבר ..

       גם ל"דוואה" קל הצעד,

      האמון על מסעות בהרי ההימליה,

      הטיפוס מעל הצוק התלול

      בעודו נושא אותה על גבו,

      דרש מאמץ רב.

       

      בהתמדה ובנאמנות,

      המשיך וגמא מרחקים

      כשהיא מיטלטלת על גבו לקצב צעדיו -  

      פניו מופנות אל מעבר לרכס הבא, 

      מרחק אין סופי מהפסגה.

      מדי פעם, כמתוך חלום, 

      הקיצה מהדהוד קולו של מלווה נוסף,

      שדחק בה להישאר ערה -

      מבחינה מזווית עיניה ביתר חברי הקבוצה

      המטפסים בלאות.

       

      פרק ב

      הטלת הקובייה

       

       

      ''

       

      בגבהים, כבחלום, חווית הזמן מתעתעת

      ובדומה לרולטה מסתובבת 

      נעצר הזמן  חודשיים לאחור

      ופוגש אותה בחדר אחרון 

      בדירתה ברחוב סואן בתל אביב.

       

       שלושים ועוד שלושים יום, היא סופרת

       מאז קרס עולמה  וגופה שהתגלה כחבר נאמן ,

      נענה לה וקרס אייתה.  

       

      רגע אין סופי,

      בהם שכבה ללא תזוזה.

      מביטה במשתנה היחידי 

      בדמות וינטלטור מאובק 

      החורק כמטרונום - 

      הד ללופ המתיש של מחשבותיה.

       

       לכודה במבוך ייסורי הגוף ומבוכת הנפש,

      החליטה לעשות מעשה...

       

      היא עוצמת עיניים, מניחה לידה לדפדף

      בין דפי מגזין הטיולים שהיה מונח לצד מיטתה,

      מבקשת  מנופים רחוקים,

      להתערטל ולבקר בחדרה האפלולי והנבוך.

       

      והנה, עמוד אחד, כאילו בודד עצמו

      הישר אל אצבעה השואלת.

       

      פוקחת עיניים למילים, מטושטשת מבעד לדוק דמעותיה:

      "שלושים יום טריק למיטיבי לכת

      בנופים קסומים בנפאל  שבהרי ההימלאיה "...

       

       

      פרק  ג

      נתינת כיון למסע

       

      ''

       

       

       

      'יש לי שלושים יום ” סיפרה לוינטלטור, 

      שעצר חריקותיו במחאה,

      "לעמוד על הרגלים ולהגיע לשם".

      "אל תדאג", קרצה לו כלאיש סודה,

      גונחת בעודה מנסה להתיישר לראשונה מזה ימים:

      "כשאחזור לא אסתכל יותר מכאן.."

       

      פרק ד

      רולטת הזמן  מתהדקת ..

       

      ''

       

       

        "רולטת  הזמן", מסתובבת שוב, נעצרת קדימה בזמן,

      בערב הגורלי לפני הטיפוס ל "מעבר ההרים"  :

       

      הד קולו חסר הסבלנות, של המדריך

      מצליח להגיע עד לאוהל הקטן בו שכבה ללא תזוזה.

      "חייבים לחזור" קרא, מנסה להישמע נחוש ופסקני 

      "מצבה מאוד קשה, אני לא יכול להסתכן ולהמשיך".

       

      משב קור פתאומי, הקפיא את דמעותיה 

      והן נשארו תלויות דוקרות וזוהרות כיהלום.

       

      חברי הקבוצה - מכונסים סביב גציי אש בודדים

      שהמלווים המנוסים לא מצליחים ללבות -

      מצליחים מציתים ומבעירים את אש המרד;

      ובפעם הראשונה במסע,

      קולותיהם התאחדו לקול אחד. 

       

      פרק ה

      דממת הלילה מהדהדת

       - "אני לבד"

       

      ''

       

       מופתעת לגלות, כי מעדיפה אכזריות ישירה,

      על פני הסתתרות

      מאחורי צדקנות ודאגה צבועה.

       

       ולרגע בודד, ללא תקווה לנס,

      בעודה מנסה להנשים את ריאותיה

      המכווצות באוויר פסגות דל,

      היא מצליחה לשחרר את הפניקה לחופשי

      קוראת כמעט בהקלה: "אני לבד"..."אני לבד."..

       

      הקולות מהאוהל הסמוך היטשטשו להד רחוק.

       

      אך דממת הלילה מהדהדת אייתה "אני לבד"....

       

       

       פרק ו

      זוהר - קרניים ראשונות

       

      ''

       

        החשיכה מתחילה לפשוט מלבושיה בפני אל השחר,

      חושפת את קווי המתאר של

      מחנה האוהלים הקטן והמבודד.

       

      מבעד להדהוד דממה נאדרת

      מתחיל רחש צעדיהם השקטים של המלווים,

      יחד עם ניחוח הקפה, לסמן התחלתו של יום חדש.

       

       מתוך העננים, זוהרות קרניים ראשונות.

      ברכות, כבמעשי אהבים, עוטות על ההר המושלג,

      צעיף מלכותי בגוונים ראשונים של זריחה -

      מדגישים את יופיו הבלתי נתפס.

       

      במרחק מה, למול הפסגה,

      ניבטת צללית דמותו של "גובינדה "

      ראש משלחת המלווים 

      כשהוא כורע על ברכיו - מרכין ראש,

      בפני אלוהי ההר הנאצלים -  

      ומבקש כל יום מחדש,

      את רשותם לבוא בשעריהם..

       

        עשרים יום מוביל "גובינדה" משבט השרפה הגאה,

      את הקבוצה המעורבת בטיפוס עיקש,

      ב"טרק" קשה במיוחד בשבילים שבקושי סומנו.

       

      פרק ז

      "הפס" - האצלת מעבר

       

      ''

       

      זהו היום, החשוב והקשה במסע -

      הטיפוס למעבר ההרים - ל"פס".

       מקום, בו ההרים מאצילים

      אחד לשני דרך ומעבר.

       

       אט אט מתחילים לצוץ ראשיהם

      של חברי הקבוצה

      יוצאים מהאוהלים הקטנים.

      לרובם היה זה לילה ארוך וללא שינה.

       

      בשקט מתוח, נאספים,

      מתכנסים סביב המדריך

      המתהלך חסר מנוחה.

       

       "מה שלומך הבוקר"? שואל -

      נמנע מלפגוש במבטה.

      מניד ראשו ומסנן קללה

      למנהליו שהעמידו אותו במצב בלתי אפשרי.

       

      מהנהנת, "אוקי".

      מרגישה כאב חד בחזה ודפיקות לב מואצות -

      ממועקת הייאוש הקיומי באין חמצן.

       

      פרק ח

      נוף המתחלף כחלום

       

      ''

       

      מנסה לעודד עצמה

      כי הבוקר הזה אינו שונה מעוד עשרים בקרים אחרים,

      בהם הצליחה להרים רגל ולצעוד,

      בין גלויות הנוף המתחלפות כחלום.

       

      למדה לא לעצור. אי אפשר היה לעצור.

      צעדה בקצב קבוע.

      במבט מרוכז למטה.

      עוקבת בריכוז.

      כאילו, חייה היו תלויים -

      בטביעות צעדיו של

      "דוואה".המלווה המסור שלה.

         

      פרקט ט

      אל תסתכלי לשם

       

      ''

       

      משננת כבמנטרה: "אל תסתכלי למעלה,

      אל תסתכלי למעלה...”

       

      אל עבר טור האנשים המתפתל "לשם".

       

      "יהיה אוקי היום", חוזרת ואומרת למדריך,

      מנסה להאמין למילים שמשמיעה.. ומתמוטטת.

       

      פרק י

       "  ssstttooop!"

      ''

        היה זה, הצליל המתכתי והרך,

      שהדהד מאגל הזיעה הבודד, 

      שנטף ממצחו  הנאמן של "דוואה "

       ופגש בצוק הקפוא,

      שקומם אותה מהעילפון.

       

      בקול מחוספס מצרידות,

      התעוררה מצעקתה:

      " ssstttooop!" .

      היא מזדקפת ,

      לא נרתעת  מעומק צעקתה:

      "  ssstttooop!"

       

      בשקט ובאטיות.

      הוא מוריד אותה מגבו.

      נותן בידה את המקל שגילף עבורה.

      כשחלפו בשדות האורז,

      או שמא היה זה באזור המפלים? 

      מתנדנדת כשיכורה.

      מייצבת עצמה.

      משחררת את ידה מידו. 

       

      פרק יא

       בדרך לפיסגה

       

       

      ''

       

      בעיניים עצומות אחוזות בחוזקה,

      נודרת כמתפללת.

       

      בפעם הראשונה במסע

      מרימה פנים פוקחת מבט

      ומישירה עיניים

      הרחק למעלה.. לפסגה

       

      לפתע...

       

      קלה כנוצה

      כמרחפת 

      חולפת  ועוקפת את

      "גובינדה"

      הצועד בראש השיירה

      היישר בדרך לפס

       

       כבהילוך איטי

      מתגלה בפניה בפעם הראשונה

      מפגש הפסגות

      והוא נח בתפארת

      מעל הילה

      של ענני נוצה בוהקים

       

      חסרת נשימה מרימה ידיים 

      קדה קידה 

      כשהרוח העזה 

      מרקדת סביבה 

      קדה לה מנגד  

       

       "זהו הרגע האחרון והראשון בחיי."

       לוחשת בעודה נושמת אותו לתוכה ...

       ופניה לחלל הפתוח..

       

       ומפגש הפסגות ..מחייך אליה כמזמין:

      "איך מכאן?" 

       

       

      ''

      דרג את התוכן: