כותרות TheMarker >
    ';

    ארכיון

    תכנים אחרונים

    17 תגובות   יום חמישי, 17/8/17, 09:25

    ''

     

     

    גוף הבוץ הזה 

    מאת: מיכלאנג'לו אנטוניוני

    מתוך הבאולינג ההוא על הטיבר 


    בין הספרים שהשאלתי ולא חזרו אליי יש אחד שהייתי רוצה מכל האחרים. כריכתו לבנה ועליה מתנוססת כותרת שחורה. נראה כמו מצבה. גם בגלל הכותרת, שנשמעת כמו כתובת שנחקקה על מצבה: דוֹדי. זהו יומן של נזירה בקלאוזוּרָה.

     נזירה אמריקאית. מהמסדר הכרמליתי. אין לי עניין בסגפנות. יש לי עניין באי־רציונליות. אני מאמין שההיגיון לבדו אינו מסוגל להסביר את המציאות. כפי שאינו מסוגל להסביר את הקלאוזורה.

    הצלחתי לשכנע כומר בעל השפעה לתת לי להיכנס לאחד ממנזרי הקלאוזורה, לבוש בבגדי פועל בניין. לשהות כמה ימים בין החומות האלה, לנשום את אותו אוויר המחזיק בחיים את הנשים הללו שוויתרו על החיים — זה נראה לי הצעד הראשון שצריך לעשות. הכומר הסכים איתי ולבסוף מצא מקום מתאים, מנזר קטן בעיר צפונית. עם זאת, הוא לא החזיק בדעה שהנזירות הן נשים שוויתרו על החיים. בהיותו אדם מלומד לא חמקו ממנו פרטי הדילמה: מצד אחד כל מה שנותן משמעות לקיומנו, ומצד שני הכפירה בכך שכל זה הוא בעל משמעות. יתרה מזאת — בוז עמוק לערכים שלנו, לחפצים, לרגש


    נזירי הקלאוזורה, כך אומרים (הכומר ההוא ואחרים), הם חלק מקהילה של תפילה, הקרבה ואהבה. כדי למצוא בטרינום הזה תשובה לשאלות המעשיות של קיומם יש לעמוד על משמעות התפילה, ההקרבה והאהבה. נזירות הקלאוזורה אוספות את תחנוני העולם ומתרגמות אותם לשיחה עם אלוהים. כבר הושמעו אלפי טענות בדבר חוסר התועלת הבסיסית של חיים מבוזבזים בהסגר מרצון, בדבר אופיו האשלייתי של עיסוק שתכליתו להציל את העולם, תוך הימנעות מהעולם באופן הטוטאלי ביותר. אולם מבחינה דתית התועלת של דבר מסוים אינה נמדדת על פי תפיסת המציאות שלנו או לפי הנוחות שלנו. איזו תשובה יכולות לתת הנזירות הללו, שבחרו בדרך חיים של אי מתן תשובה? הקושי להבין את חייהן אינו נעוץ בנוקשות החוק או באופני אכיפתו. הוא נעוץ בנו, שאיננו מחפשים אחר הפוגה לצורך הרהור ברזי חווייתן.


    דיון מסוג זה אינו חדש, אבל אני לא מעוניין בו. אחרים, מוסמכים ממני, דנו בזה ועל כל פנים זהו דיון ששורשיו נעוצים הרחק. בהודו או רחוק יותר. כשתרזה הקדושה, שלמעשה הייתה מייסדת המסדר הכרמליתי כפי שהוא מוכר לנו למן המאה השש־עשרה, מספרת שבמהלך ההתעלות הנחווית בעת התפילה הנפש עוזבת את הגוף והגוף מאבד את חומו הטבעי ומתקרר אט אט, היא בעצם מתארת אקסטזה הדומה באופייה לזו שחווים הנזירים ההודיים בזמן המדיטציה. מטרת הפרקטיקות האוריינטליות נראית אפוא זהה לזו של המיסטיציזם המערבי. מחיקה עצמית והזדהות עם אלוהים. הצבתן של בעיות מעין אלה, מזהיר יונג, אינה ממטרותיה של הפסיכולוגיה. נפלא. אינני זוכר מי אמר שאין דבר מלבד הטירוף האינדיווידואלי. אם כולם משוגעים, הרי כולם בריאים. אפשר להסתכל על זה ככה. גם מפני שמה שמשך אותי היה בראש ובראשונה ההיבט החיצוני, אעז ואומר החזותי, של הקלאוזורה. כלומר החוק, החונק כל כך בנוקשותו, עד כדי אבסורד.


    כך או כך הצמא לסבל ולעלבון שאפיין את החיים במנזרי הקלאוזורה חלף מן העולם. שום נזירה אינה משקעת עוד את פניה ברפש או נותנת לחברותיה לנקות את לשונה בסחבות המשמשות לניקוי הרצפות. גם הקלאוזורה הספיקה להתעדכן, וכיום הנזירות מרגישות שהן נשים בדיוק כמו כל האחרות. הפניתי לאחת מהן את השאלה. ענתה לי: ברור שאנחנו נשים כמו כל האחרות. נשים בתולות, נשים מקודשות, נשים כלות, נשים אימהות... חיים לא נוצרים בדרך הבשר בלבד, אלא גם בדרך הרוח. האם הרגילה מעניקה לבנה את האור הפיזי; האישה האימהית, אם היא אמיתית, מעניקה לו מרוחה אור אחר, זה שאינו יודע ערב, האור האלוהי. אני יודעת שכל זה בוודאי נשמע לך חסר שחר, אבל זה לא ככה. קיימת דרך טהורה לאהוב מבלי לבקש דבר לעצמנו, אלא את טובת האחר לבדה. במובן הזה הפרישות היא אהבה צרופה.


    גם בגרסה העדכנית נותרו כמה חוקים נוקשים מאוד. כך למשל חוקי התפילה בשעות הלילה או אלה הנוגעים לצום בתקופת הפסחא. ואם נזירה כלשהי חשה צורך להצליף בעצמה בשוט, לחגור חגורת סיגוף או ללבוש חולצה העשויה משיער סוס, היא חופשייה לעשות זאת. ממה שקראתי וממה שהבנתי בעקבות ביקוריי בארבעה־עשר מנזרי קלאוזורה, יש לי הרושם שאם החברויות המיוחדות, שתרזה הקדושה כינתה "מלנכוליות", נשארו בגבולות צנעת הפרט, הן התקבלו במידת הסובלנות, בסופו של דבר. במאות הקודמות מי שחרגה מהגבולות הללו נענשה ונשלחה לכלא, כמו מי שנמצא אשם בהמרת דת. כיום אין יותר כלא. בספרות מסוימת עוד דנים בכך, אך הדיון עניינו רישומים המתייחסים לפרק הזמן שבין השנים 1500 ל־1700. לא לפני כן ולא אחרי כן. מערכות הענישה הללו אינן מיושמות עוד. אם אחת הנזירות תעשה טעות, אֵם המנזר תנסה להחזירה למוטב בדברים, ואם האחות תתמיד בטעותה, היא תתפלל עבורה, אבל לא שום דבר יותר מזה. כלומר מתעקשים על האהבה, על המיזריקורדיה. האטימולוגיה היא: miseris cor dare

     

    חוק אחר שעוד נאכף הוא האיסור על בד צבעוני בבגדיה של נזירה או בכלי המיטה שלה. כמו כן אסור שיהיה לה משהו משלה. אם האחראית רואה שאחת האחיות קשורה לחפץ מסוים, היא דואגת להרחיק אותו ממנה. פעם היה אסור לגעת אפילו נגיעה תמימה באחות אחרת או להיכנס לתאה. החוק דרש שכל אחת תישאר בגפה. עוד נאסר לדבר על המזון שהוגש בחדר האוכל. באחד המנזרים שביקרתי בהם הרמתי את מפית הבד שכיסתה את ארוחתה של אחת הנזירות. היו שם עגבנייה אחת, קצת לחם, חתיכת לימון ותפוח. מנזר זה היה ידוע בנוקשותו, השתיקה היא רק אחד החוקים הנהוגים בו, התפילה המנטלית גוברת על זו שבעל־פה: גם הקול צריך לדמום. להתייסר או למות, לזאת עלינו לשאוף, כך המליצה תרזה הקדושה.


    ההקדמה הארוכה הזאת מייצגת את הליבה של אחד מפרקי היומן, שבו הייתי רוצה לפתוח את הסרט. הוספתי למענכם קצת צבע בשעה שחשבתי על אופן הוצאתו אל הפועל, ועם זאת כיבדתי את האותנטיות שלו.

    עד היום אני תוהה איך ייתכן שנתתי לעצמי להימשך לנושא מעין זה. אני מאמין שזה היה בשל הרושם שהותירה בי האמרה החותמת את הפרק הנידון. הסדק שהמשפט הזה פוער במוחה של הגיבורה מניח לנו לדמיין תהום עמוקה שממנה לא עולָה אלינו, כפי שאפשר להתיימר ולומר, משמעות הנצח, כי אם דימוי ארצי. גן מוקף חומה גבוהה, פרחים חסרי תועלת, נזירות חיוורות, לרוב חולות, ועם זאת מלאות אושר הנובע מביטחונן באהבת האל. ומעליהן השמים הכחולים והשמש, באירוניה מפלצתית.


    ערב חג המולד. לילה גשום וריחני. "ריחני" אינו שם תואר קולנועי, אבל אני משוכנע שהקולנוע מסוגל להעביר גם את התחושה הזו. ביום ההוא השמש השתפלה מאחורי עננים תמימים למראה שהופיעו ממרחק. הגשם ירד זמן קצר אחר כך, באלכסון, על הקירות. היה אפשר לחוש בריח הטיח והאספלט הנרטבים.

    גבר יורד במדרגות בניין מפואר, חוצה את המבואה, פותח את השער. לא יוצא. נשאר להביט ברחוב ובשמים. הוא צעיר, בן שלושים וקצת. היום הקרב אל קצו מוצא חן בעיניו. חיוני, ממריץ. יום מלא מברקים דמיוניים, היה אומר פיצג'רלד. הצעדים המתנגנים מאחוריו הם מאורע בפני עצמו. הוא מסתובב. הנערה מבקשת בחיוך לעבור. הצעיר זז. הנערה יוצאת ומתחילה לפסוע לאורך המדרכה. לבושה מעיל גשם שאינו מסגיר את מתאר גופה, אולי היא חטובה. צעדיה ארוכים, קצובים. היא הולכת משם ללא קול, כמו בסרט אילם. כשחלפה מול הצעיר הוא ניסה לצוד את מבטה אך לא הצליח. הוא לא יכול לומר בוודאות שהיא נמנעה מלהביט בו. רק הפנתה את עיניה לכיוון אחר.

    באותה טבעיות היא מקבלת את ניסיונו המוצלח להדביק את צעדיה. היא אינה מגבירה את קצב הליכתה, אינה מפגינה סלידה כלפיו. אפילו לא כשהוא פונה אליה בדברים ונעמד לצדה. אילו ראתה בו מטרד היה די במבט אחד שלה לגרום לו להבין זאת. אבל לא היה מבט. הנה הפרט המסקרן — היא לעולם אינה מביטה בו. היא לא צריכה שהפנים שלו יאשרו אותה. היא לא מחפשת ביטחון, הנערה המוזרה הזאת. נראה שיש בה שלווה הגובלת באדישות, ורגיעה זו מחלחלת אל האוויר שמסביבה, אל הרחוב. ואכן הצעיר אינו משגיח עוד בגשם, בריחות. מתקיים ביניהם דו־שיח, רגוע אף הוא, ובו השאלה: לאן את הולכת? תשובתה: למיסה. — מה השעה? — קצת לפני חצות, נזדרז? היא אומרת. כאילו מובן מאליו שהצעיר ילווה אותה לכנסייה.


    אין הרבה אנשים בכנסייה, אך אלה ששם ממלאים אותה בחיוניות בלתי רגילה. עד שיתחיל הטקס הם מפטפטים, צוחקים, מנופפים לשלום מרחוק וניגשים זה לזה בין ריצות הילדים, צקצוקי הזקנות ותנועת ההלוך ושוב של הצעירים השזופים מהסקי. הפסקול הוא אוושוש חרישי המופרע מעת לעת בצליל חד שהיה גורם למחט של מד ווליום לזנק ממקומה באחת.

    הנערה מתיישבת על אחד הספסלים הריקים, לחוד. במחוות יד קלה ובמבט חטוף, הראשון שהפנתה אליו, נתנה לבן לווייתה להבין שהיא מעדיפה להישאר לבד, וכרעה על ברכיה. היא נשארת כך לכל אורך המיסה.

    הצעיר אינו דתי. גם אינו אדם מאמין במיוחד. הוא מתבונן בדמותה הדוממת, הרכונה בגינוני התפילה, ומחכה שתזוז. היא מסתובבת. סימן כלשהו של עניין מצדה היה מסב לו עונג רב. אבל הסימן לא בא. הצעיר מסרב לחכות, דעתו מוסחת. האנשים, הכומר העורך את הטקס, הקישוטים היומרניים והמרופטים, קולות המקהלה נטולי ההבעה. ובבת אחת שקט. השפלת המבט בעת טקס האויכָריסטיה מעולם לא הייתה טבעית לו. הרי הגביע ולחם הקודש מוצגים בפני המאמינים, לא? אז למה לא להביט בהם? אך לא החפצים הללו מושכים את תשומת לבו, כי אם הנערה שעוד נמצאת שם, ללא ניע. כעת היא נראית לו דוממת אף יותר. בלתי ניתנת לפענוח. כאילו הייתה ריקה. מעיל גשם ריק שהגוף הושלך ממנו. גוף הבוץ הזה, אומרת תרזה הקדושה. אולי היא עוצרת את נשימתה. כל כך הרבה זמן? הוא מנסה לחקותה. חצי דקה, דקה, דקה וחצי. לא מצליח. היא בטח מתה.

    אולם מראה הנערה השקועה בהשתחוויה הממושכת נגע ללבו. הוא מרגיש את הדם מתחיל ללחוץ בתוך העורקים. זה כבר קרה לו בעבר עם כמה בחורות וקצת סמים בגוף, הדחף הזה להתאחד איתן, להזדהות עמן ובה בעת לחוות דרך ההתגפפות מודעות מוזרה ומספקת לקיומו שלו. מעין אושר נטול ייסורים, אינטנסיבי מאוד.

    דעתו הוסחה כשנזכר ברגעים אחרים, ובינתיים הנערה נעלמה. הספסל ריק. הצעיר מזנק על רגליו, יוצא מהכנסייה, כולם שם אחוזי תזזית, ממהרים, רעבים, אין טעם לחפש אותה בהמולה הזאת. עצב וחרדה לוחצים על חזהו. עכשיו הוא ינשוך לעצמו את האצבעות, היה מטופש מצדו לתת לה לברוח ככה. הוא אפילו לא יודע את שמה. אבל הוא יודע איפה היא גרה. הוא מסתלק משם בריצה.

    בדיוק כשהיא נעלמת מעבר לפינת הרחוב הוא מבחין בה. בפעם השנייה הערב הוא מצליח להדביק את צעדיה והיא צוחקת. עיניה מבריקות, כאילו עישנה.

    אני חוזרת הביתה, היא אומרת. הולכת זקופה, בצעדים איטיים. הצעיר מרגיש מאושר לצדה. אם מישהו היה אומר לו שהנערה הזאת לא נועדה לזרועותיו של שום גבר, ודאי היה צוחק לו בפרצוף.

    הדרך חזרה קצרה מאוד. תכף השער. הנערה נעצרת ומרימה את ראשה, סוף סוף גם היא מישירה אליו את מבטה. רק עכשיו הוא מבחין בתווי פניה החזקים, החושניים. נראה לו שמעולם לא חש תשוקה עזה כל כך להשיג אישה. אך זוהי תשוקה מסוג שונה, יש בה משהו עדין ומכבד. זה מגוחך, הוא חושב. ובכל זאת אינו מצליח להסוות את נימת ההיסוס הנשמעת בקולו כשהוא אומר:

    — אני יכול לראות אותך מחר?

    היא ממשיכה לחייך בשניות השקט המקדימות את תשובתה. קולה נטול כל רגש כשהיא מדברת.

    — מחר אני נכנסת למנזר הקלאוזורה.

    איזו התחלה נפלאה לסרט. סרט שבשבילי מסתיים כאן.

     

    הבאולינג ההוא על הטיבר כולל שלושים ושלושה סיפורים פרי עטו של מיכלאנג'לו אנטוניוני, מגדולי הבמאים בתולדות הקולנוע ואיש אשכולות בתחום הרוח והאמנויות, ששינה את האופן שבו אנו מתבוננים בעולם ומספרים עליו.

     

    תודה לאלכסון שמשם נחשפתי לסיפור היפיפה הזה, שמשתפת אותו כאן עם תוספות קטנות משלי.  

    תמונה - Fred Tomaselli

     

    **************************************************************************************************************

     

    תגובת תודה למככבים ולמגיבים :

    איך כותב במאי שהוא גם סופר? 

    הופתעתי מהיענות שלכם.  זה לא טריוויאלי  בעיני, בימים של גודש באינפורמציה, לקחת רגע להתפנות לסיפור קצר שהוא לא כל כך קצר, שדורש אקטיביות בקריאה. אז קודם כל תודה.

    שאלתי את עצמי, כמו שבדרך כלל נוהגת לשאול, מה יש פה בסיפור הזה, שצד את פרם  תשומת הלב שלי  שאכניס אותו לבלוג כלשונו? והרי כמעט כל הפוסטים האחרונים שלי הם יצירי דמיוניי ?

    האם יש פה היענות ספונטנית ?  אתגר להשאיר דלת פתוחה ללא ידוע גם אם יעלו בהמשך מחשבות  שיש בהן מבנה ורציונל? האם אצליח לא להיות מרוצה מידי מהתשובות ולהינעל עליהן? אכן אתגר....:-)

     כשמתחילה לנתח , פוגשת את העין הצופה שלי , שמופתעת מזה שממשיכה להיות מופתעת,   "מחוק ההדהוד". כלומר: לפגוש בעולם כבתמונת מראה נושאים שמעסיקים אותי. כמו במשל הפרה האדומה : תחשוב עליה, ותראה אותה בכל מקום.  גוגול הפכה זאת  לעסק משגשג.

    אני עסוקה בניסיונות ובחקירה של שפת כתיבה סיפורית . מאמינה שזה בא לידי  ביטוי בפוסטים האחרונים שכתבתי. אתם הקוראים המגיבים והמככבים היקרים משמשים כקהל מצויין חם ותומך. 

    באחד הסיפורים שלו בספר הבאולינג ההוא על הטיבר, כותב אנטוניוני : "זהו חומר שהופך לעול אם לא עושים ממנו סרט, אני כותב עליו כדי להשתחרר ממנו. כלומר אני במאי שכותב, לא סופר."  

    איך כותב במאי שהוא גם  סופר?  

     כל יוצר , מכיר את חווית הדף הלבן. כלום שהופך למשהו.. ...אנטוניוני, מכניס את הקורא לתוך הדף הלבן שלו כבמאי-סופר. "לילה גשום וריחני. "ריחני" אינו שם תואר קולנועי, אבל אני משוכנע שהקולנוע מסוגל להעביר גם את התחושה הזו."  איך מעבירים לשפת הקולנוע ריחני? שואל הבמאי, כותב הסופר. איך ממחישים ריח בקולנוע? ויש לו כבר תשובה לבמאי שמשתף תהיותיו עם הסופר: אני משוכנע שאפשר.רגל בפה.

     . על "אוונטורה"   סרט  שנחשב לאחד הסרטים הטובים בכל הזמנים בין היתר נכתב : "אנטוניוני לא שואף לתאר את מהלך האירועים, אלא את המבט של האדם על האירועים, את הקושי לחיות בתוך הסיטואציה".

    כשהוא מעביר זאת למדייה הסיפורית , אחרי שמתאר את המנזר והסגפנות ,  יוצא אנטוניוני   ממהלך הסיפור ומתאר את  מקורות העניין שלו..."אי רציונליות" בקולנוע זה יכול לעבור דרך דיאלוגים בין הדמויות או כתובנה מהלך הרוח של הסרט

     "אין לי עניין בסגפנות. יש לי עניין באי־רציונליות. אני מאמין שההיגיון לבדו אינו מסוגל להסביר את המציאות"  

    והנה עוד משפט באותה קטגוריה,   "הקושי להבין את חייהן אינו נעוץ בנוקשות החוק או באופני אכיפתו. הוא נעוץ בנו, שאיננו מחפשים אחר הפוגה לצורך הרהור ברזי חווייתן." מדהים לא?.. 

    ושוב, תיאורים  שאהבתי במיוחד המתייחסים למה מושך אותו בנערה:  

    " הפרט המסקרן — היא לעולם אינה מביטה בו. היא לא צריכה שהפנים שלו יאשרו אותה. ...,  היא נראית לו . כאילו הייתה ריקה. ו..זוהי תשוקה מסוג שונה, יש בה משהו עדין ומכבד"  

    מעניין איך היה מעביר את התיאור הזה למדייה הקולנועית ..אולי כהוראות לשחקן? 

    אז על מה הסיפור?

    בעיני הוא על תנועה ושיקוף בין ושל נקודות מבט: קודם כל של היוצר, הפוגש את  העין שלו מתבוננת בעצמו מביט בנושא ספציפי, כאן: סגפנות נזירות ומסדר. הוא יודע שהקהל באולם וקהל הקוראים, צופה בו. אם ההנחה שקהל צופים-קוראים, מתמסרים לנקודת המבט שלו, אז  האם יש מצב שהם צופים בעצמם צופים בו....?..(מראה בתוך מראה...?:-))

     אז עכשיו, לסיכום האם יש לי תשובה ברורה מה צד את תשומת ליבי? 

    כאן אגלה סוד, זהו פוסט או תגובה בהתהוות. אינני יודעת אם מישהו קרא אותו אתמול או לפני שעה, או אם בכלל.. אני כל הזמן משנה ועורכת מחדש...כך נולדת  בהירות . אז כך שכרגע אני עומדת באתגר שהצבתי לעצמי:-))

    מעניין מתי אפסיק לשנות...זה מתארך ומתארך..אז אפסיק...

     

    והנה  קטע עם מוניקה ויטי כוכבת גדולה באותם ימים שהתפרסמה בסרט שלו.  אמנם באיטלקית אבל כל כך יפה...

    "אוונטורה"

    ''

     

     

     


    דרג את התוכן:
      45 תגובות   יום חמישי, 10/8/17, 22:09

      ''

       

       

      בבית ספר אומרים שיש אלוהים אחד.

      אז איך יכול להיות שאלוהים של אימא מרשה לנסוע בשבת ואלוהים של המורה בתיה מעניש על זה? שהאלוהים של סבתא זורה לא מרשה להדליק אש בשבת והאלוהים של אבא מסכים?

       

      אני מתחבאת  מתחת לעץ הגדול והעצוב  שלי בשדה הגדול ליד הבית של נחשון.

      אתמול באו משם תנים מפחידים שייללו  "אוּ" "אוּ" "אוּ"  כל הלילה עד שאבא גירש אותם.  

      ''

       

       

       

      עצי עצוב מאז שכרתו את כל החברים שלו ונשאר לבד. אל תדאג  עצי, אני חברה שלך. למה אלוהים הסכים שעצי ישאר לבד..?

       

       

      ''

      היום הלכתי על צעדים של כל מיני אנשים. גם של ילדים וגם של גדולים כדי לדעת מה הם חושבים על אלוהים. איש גדול אחד צעק עלי כשדילגתי על הצעדים שלו וחשבתי את המחשבות המפחידות שלו.

       

      ''

      ''

      בטח יש לו אלוהים של הכנסיה איפה ששולחים את כל הילדים שאין להם אבא ואמא.

       

      אלוהים של אשתו של דוקטור פרנקל הוא גרמני . היא כל הזמן צועקת נאצים נאצים הוא הולך כל הזמן כפוף כזה עם המזוודה שלו כל הזמן ממהר לבקר חולים. שאלתי אותו על אלוהים והוא אמר  לי  בשקט במבטא יקי שאין אלוהים.

       

      ''

       

      סיפרתי לסבתא זורה שהוא אמר שאין אלוהים, והיא שאלה אותי מה אני חושבת אם דוקטור פרנקל ירצה להתחתן איתה?

       

      אמא צעקה עלי היום אחרי שתפסה אותי עם מלא אבנים בפה. לא סיפרתי לה שחיפשתי את אבן הקסמים שאם שמים מתחת ללשון היא תענה על 3 משאלות כמו בסיפור שקראתי. שמתי מלא אבנים. והפה שלי התמלא בבוץ.  המשאלות שלי להיות כבר גדולה שאוכל לאכול מלא שוקולד, להיות כבר גדולה שאגור ליד דוד יהושוע בתל אביב ואלך כל יום לים, ועוד משאלה סודית.

       

      ''

       

       

      אמא תפרה לי לפורים תחפושת של פרח ורוד. הלכתי בשדה הגדול ליד עוד פרחים אדומים וצהובים. וכל הזמן הרגשתי שמישהו מצלם אותי מלמעלה. ולפעמים גם מהצדדים. כל פעם שניסיתי לחפש את מי שצילם אותי הוא התחבא ונעלם. בסוף כבר התרגלתי. "אולי אתה אלוהים" ? "אני לא אלוהים

      ''

      ''

       "אז מי אתה ?" , "אני זה את כשתהיי גדולה,  ואלוהים שלח אותי לשמור עליך".. ומאז יש לי סוד, כל בוקר שאני מתעוררת אני אומרת לך בוקר טוב, ואת קורצת לי, וכשנמאס לי להיות ילדה קטנה  כמו עכשיו אני משחקת איתך בהחלפות, ואני עכשיו אני הגדולה שמסתכלת כמו אלוהים על  אני הילדה הקטנה והחמודה .וככה יש עוד אני ממש גדולה שמסתכלת על עוד אני ועוד אני שמסתכל על אני 1 שמסתכל על אני 2 שמסתכל על אני 3 וזה המשחק שאני וגם כל האניים שלי הכי הכי אוהבים


      ''

       

       

      ושבכל פעם הם מציצים עלי מכל מיני כיוונים כמו ארמון  ענקי של מראות.

       

      ''

       

      ואלוהים ...הוא הכי שמח.  הכי שמח כי הוא גם אחד כמו שאני וגם המון המון כמו כל האניים שלי שמשתקפים בארמון המראות.



      ''


      מאת: עינבר


      כל הזכויות שמורות


       את האיורים שהלבישו את הסיפור מצאתי ברשת.

      דרג את התוכן:
        53 תגובות   יום חמישי, 29/6/17, 12:46

         

        ''

         

        קניתי טלוויזיה חכמה .  יש לה הרבה מאוד פונקציות חכמות.  שאלתי את המוכר אפשר להתקין עליה "קואדי"...?

        אמר "בטח".

         

        הגיע בחור נמרץ להתקין לי את הטלוויזיה החכמה  והוריד לי את הישנה , שעבדה דווקא מצוין אבל היא לא חכמה. היא סתם טלוויזיה רגילה. אי אפשר להתקין עליה "קואדי".

        "מה את רוצה לעשות עם הטלוויזיה הקודמת? להוריד אותה או להשאיר לך?" שאל

        "היא כבר לא שווה הרבה" הוסיף הבחור הנמרץ מנסה לעזור לי להחליט.  "אני מוכן לעשות לך את זה ללא תשלום ולקחת אותה." אמרתי "בסדר".


        תוך רגע הגיע בחור נמרץ נוסף ,  "חיכיתי במכונית למטה" הסביר מתנשף.  מפנה אלי גב  ואת החריץ בישבן . מיד שם את הישנה בקופסה של החדשה. "אנחנו מוסרים אותה לתרומה". הסכמתי לעצום עיניים   ואמרתי להם "אוקי".

         עוד לפני שהפניתי מבט הם כבר בחוץ צוהלים עם עסקת המאה שעשו.


        נשארתי  לבד עם הטלוויזיה החכמה. ביקשתי ממנה שתחלק איתי את חכמתה.. היא לא שיתפה פעולה.  התקשרתי למוכר.

        אמר;  יש פרוספקט תיקראי.

        לקחתי 3 זכוכיות מגדלת והדלקתי את האור כדי לנסות לקרוא מה כתוב שם.

         

        החיים לא ממתינים לי, ויש לי כבר פגישות ומטלות.  העיקר שהיא כאן הטלוויזיה החכמה.

        בשנה האחרונה החלטתי לקחת אחריות על הבידור שלי התנתקתי מ"יס" והחלטתי לראות רק דרך המחשב סרטים וסדרות.

         אבל.. הישיבה הארוכה על הכיסא שהיה נוח אבל לא מספיק,  לחצה  לי על עצם הזנב והדגישה את  הצורך הדחוף בספורט.  

        אז, החלטתי להביא טלוויזיה חכמה.   דני מחנות החשמל, שמכר לי אותה, אמר: " זו הטלוויזיה הכי חדשנית, יש בה אנדרואיד מובנה ותוכלי להתקין עליה קואדי". ככה  חשבתי אוכל לראות סרטים  סדרות בחינם.

         

        עברו שבועות, בוקר טוב וערב טוב.. כבר ירדו שני צקים מהתשלום, מחר אטפל בזה.  עצם הזנב מתלוננת.

        אולי אזמין טכנאי וזהו...

         

        בחודשיים האחרונים, התארח אצל  חדווה השכנה  שלי אורח צעיר  שמיצג את התיאור  the promise of the youth.  שאלתי אותו "אתה מבין בטלוויזיה חכמה ו"קואדי" ?  הביט בי בחיוך מגחך..

         

        לקח את השלט, ואמר: "  תני לי לטפל. הגיל שלי גדל עם טכנולוגיה מובנית"  התקוממתי, ..."אתה יודע שבמקום שאני עובדת, כל פעם שיש תקלה במחשב הם קוראים לי שאטפל"?


        אחרי ניסיון של עשר דקות  אמר היפיופ בחוסר סבלנות "אולי תדברי עם המוכר לדעתי הטלוויזיה מקולקלת" סינן  זועף , היפנה גב ויצא..

         

        אההה, חייכתי ושפשפתי ידיים , שמחה לעד... ,  לחוצפן הצעיר שגם לו הטלוויזיה החכמה הייתה חכמה מידי.


        כשאני  נתקעת  ולא מצליחה במשהו,  אני לא  מתעקשת באופן ישיר ומפנה את תשומת הלב שלי למשהו אחר. כך הגעתי לבזק כאילו בטעות ובעניין אחר.  

        שם פגשתי בחורה צעירה ונמרצת.  "יש לי הרגשה שהיא תעזור לי."


        "אם את רוצה להתקין "קואדי" במחשב  את צריכה "סטרימר"  אמרה. "אבל קניתי טלוויזיה חכמה שיש לה אנדרואיד מובנה" עניתי גאה בעצמי  שידעתי להגיד יש לה אנדוראיד מובנה..".לא אין לטלוויזיה מספיק כוח"  פסקה. "אוקי" עניתי ומיד קניתי את ה"סטרימר".

         

        הגעתי הביתה שמחה, ופתחתי את הקופסה של ה"סטרימר", יש בה מלא כבלים ופרוספקט עם אותיות קטנטנות....שוב זכוכית מגדלת ופנס...


        פה כבר  ממש התרגזתי .. אבל ממש.......

        נכנסתי ל"יו טיוב" ומצאתי את כל ההוראות איך כמה ולמה..

        היום, זה חג החירות אמרתי לעצמי.  והמשימה שלך לחבר את "הסטרימר" לטלוויזיה להוריד את ה"קואדי" ולראות סרט 

        פשוט??? בטח פשוט....רגל בפה


        נכנסתי ל"יוטוב", ושמתי לופ מוזיקלי, תואם אווירת חג  של זקיר חוסין, יחד עם פיליפ גלאס,  ושנקאר, ידידי היקרים,  בדיסק שנקרא "דה דזרט", יחד אמרתי להם נחצה את המדבר.


        לקחתי את מוחי בידי, פתחתי את מגרת הסבלנות,

         הכנסתי לו תוכנה שהיה בה שילוב של האינטליגנציה של משה רבנו שחצה את ים סוף, יחד אם האינטליגנציה והארוגנטיות של הצעירות יודעת ויכולת כל, הוספתי לו גם תבלין שיש בו מן התבונה והחיוך לא לקחת במיוחד את עצמי ברצינות  מידי ערבבתי  עצמתי עיניים ו...הארה. 


        יש !נשיקה, סוף סוף הקסם קרה. עלתה   תמונה בטלוויזיה החכמה.

        מיד נזכרתי ברגע מכונן אחר, רחוק בילדותי... כשפעם ראשונה  הורי יחד עם סבתא זורה שגרה איתנו , עלינו על קו 12 בירושלים הקפואה וירדנו אחרי עשר תחנות  הישר לבית  של דוד ראול מצרפת . שהושיב אותנו ערב שלם על כיסאות מול קופסה חכמה , עם הרבה שלג, וצטסס כשברקע פאריד אל אטראש, מנסה לפלס עם מעט הצלחה, את  דרכו אלינו.

         

        וואלה, הצלחתי בקלי קלות לחבר את ה"סרטימר" לטלוויזיה, להוריד לו "קואדי", ו.......יש תמונות....

        חייכתי בגאווה, וקרצתי לזקיר חוסין כל אחד וחציית המדבר שלו..

         

        כולה טלוויזיה.....תרגעי....

        ''

        נכון נכון,  אבל חייבת להודות שזה  פאן פאן פאן.מגניב

         

         

        מאת: עינבר

         

        תודה לחיוש על התגובה שלה .  ממנה שאבתי השראה לשנות את שם הפוסט...:-)צוחק


        דרג את התוכן:
          38 תגובות   יום שבת, 3/6/17, 18:44

           

           

          ''

           

          פרק 2  


          בבקבוק פלסטיק חצוי על אבן קטנה ליד קיר החושה  - מישהו השאיר נר דולק .

          אני מתיישבת  על המזרן במרפסת בחוץ ,  עוקבת  איך הלהבה הקטנה מתגרה בחוצפה ברוח המדברית.

           

          בלילות ארוכים ללא שינה כמו  זה של היום, יש רגעים בהם העייפות מטשטשת  את קו התפר בין ערות לשינה.

          מתירה  נקודות מבט מוכרות, מניחה להן לנוע בחופשיות למחוזות פואטיים .

          הזדמנות גם לקטעי חלימה לצוף, ללא הקשר וקוהרנטיות למקום ולזמן.

           

          הנר, מנפנף בגאווה  בלהבתו האחרונה וכבה.  

          הרוח המדברית ממשיכה לנשוב בריקות לכיוון הים מזמינה אותי להצטרף.

           

          אני מעזה וקמה.

           מתקרבת לים.

           

          לפתע,  אני מבחינה  בטביעות רגליים כחולות ליד קו החוף.

          הראיה מטשטשת. יצאתי בלי משקפיים.

           

          ''

           

          "חוצן"?

           

          מתוך המים שומעת  קול של אישה : "בואי"


          "דֶאְניַיה"?

           

           אני מבחינה בעוד שתי דמויות .

           

           סביב כפות הרגלים שלי,  נאספות  מיד המון נקודות אור כחולות.

          דֶאְניַיה נעה באטיות  בעיניים עצומות  קשובה  ל"ביט" המדברי.  נקודות האור ממשיכות  את תנועותיה  במעין שובל קסום.

           

            רוח המדבר שולחת שריקה ארוכה. קוראת לים לשלוח גלים.

          שתי דמויות בחליפות צלילה משרטטות צורות כחולות  ממפגש גלשני הרוח  עם הגלים. 

           

          כך,  ברגעים אחרונים של חושך אני  מביטה בעצמי, משתתפת בריטואל סוראליסטי עם שלושה  אנשים זרים  ורוקדת עם נקודות כחולות של אור בתוך המים.


           

          ''

           

          קרן אור ראשונה מאירה את הים בצבעים בהירים של זריחה. ידידינו הכחולים מתאדים אל תוך הכחול הגדול. הרוח המדברית ממשיכה לכיוון מדבר סהרה.


           הים האדום, שוב שקוף ורגוע..

          כבמטה קסם, דממה.


          כולנו עדין נטועים במקומנו ממשיכים  לבהות אל האופק .

          ראשונה דֶאְניַיה  מתחילה לזוז, עוטפת  עצמה ב"לנוגי" בצבעי אש כתומים. שני הצוללנים פושטים את החלק העליון של חליפת הצלילה.

          סולימאן מושך תיק ומוציא מתוכו תרמוס וספל גדולה ממתכת - מעביר תה חם ומתוק בינינו.


          באנגלית רהוטה, מספר לי סולימאן, שהוא ואחמד הגיעו לדרום סיני, ממדבר סהרה שבלוב  בעקבות מידע שהגיע מפה לאוזן כמעט בחשאיות,  שיש כאן "פלנקטונים".

          "אנחנו צוללים  באזור כבר כמה שבועות  ורק היום מצאנו אותם.  אולי כי זה לילה מאוד חשוך".


          התחילו לספר סיפור שנשמע לי קצת הזוי:

           " יום אחד עברנו דרך שוק  "חפארי",  הידוע כגדול  שבשווקי המאגיה והכישוף של צפון

          אפריקה " סיפר אחמד.


          ''

           

           

           

          " אישה זקנה שאולי עברה את המאה, עצרה אותנו וביקשה שנשים את ידינו  יחד כאגרוף הפוך ושנמתין רגע.   היא הלכה לאחורי החנות.  אחרי דקות ספורות חזרה,  ובידה מטבע עתיקה.   "היא תעזור לכם למצוא מה שאתם מחפשים" אמרה תוך שהיא שמה אותה בכפות ידיינו.  "הופתענו כי לא ביקשנו  ממנה כלום".


          במשפחת הצוללנים, מתקיימת אמירה ,  שכל צוללן חייב לעצמו פעם בחיים לצלול עם "פלנקטונים".  החלטנו להיעזר  במטבע כדי שתעזור  לנו למצוא אותם.

           "הלילה מול החושה שלך - מצאנו".

           


          ''


           

          "אנחנו מצטערים שהפרענו לך לישון."


          הם מחליפים מבט, כמסכימים אחד עם השני,  ניגשים אלי; 

          מחברים יחד אגרוף פתוח הפוך, מבקשים  ממני לצרף את כף ידי.

          :"זה בשבילך" אומר סולימאן. ושם בידי את המטבע.


          "מה פתאום" ...

           

          "זו מטבע שמשכה אותנו כמו מצפן  לחוף ליד החושה שלך. עכשיו היא  שלך. 

          ..הבטחנו..!  יום אחד  גם את  תדעי ותמסרי אותה הלאה." 

           אמרו מחייכים אל דֶאְניַיה כמחלקים סוד.


          "אני"?

          "לא מאמינה בדברים כאלה."..

          "גם אנחנו חשבנו כמוך".

          דֶאְניַיה, שבינתיים הספיקה לקשור את הצעיף האדום לראשה, בקשירה בדואית מרהיבה.. סימנה לי בעיניה, "קחי".


          "הלילה הזה, שמשתנה כבר לבוקר לא מפסיק להפתיע" חשבתי.


          שאלתי ..

          "מה זה היה שם"?


          שלושתם הביטו אחד בשני צוחקים. 


          "אלה הם פלקטונים זוהרים  או בשמם הפואטי "ים של כוכבים"

           הם מופיעים ברגעים נדירים בלילות חשוכים  כמו זה של אתמול .

          יש להם  יכולת הארה. וכמו לכל פלאיי תבל  מצאו להם הרבה הסברים מדעיים".


           

          הסתרתי מתחת לשרוול הגלבייה את בקבוקון הגז מדמיע שהיה אחוז בחוזקה באגרופי.


          דֶאְניַיה מחייכת אלי בעיניים שחורות ובורקות. מודגשות בכוחול.


          קמה, "המקשיב יגלה  את סודות המדבר," אמרה..


          הסתובבה והתחילה ללכת  לכיוון צוק "הראס". 

           

          רגע, קראתי אליה.. אבל היא כבר התמזגה עם  האופק ונעלמה.


          ''


          זו לא הפעם הראשונה שדֶאְניַיה  

          אומרת לי  אמירות שלא ברור מאיפה הן מגיעות.. 


           דֶאְניַיה  היא   "עולם" בערבית. אני יודעת כי סבתא  שלי זורה , בפעמים שהייתי מתעקשת על כלום,  הייתה אמרת לי:   "אוֹּ עֲלִיָּה וְּאַלָּא דָאנְיַיה אוֹּ"נשיקה


          דֶאְניַיה היא  מעין אוריקאל מקומי. לא ברור מהו מוצאה או גילה.   יש הרבה אגדות  עליה.  מספרים שהיא בנתה בית אהבים במו ידיה מלבנים  בלב המדבר, שם היא נוהגת לעשות אהבה עם אהובה השיך המקומי.


          מספרים שהיא "היפר-סנסורים"  יש לה שמונה  חושים. היא כל כך רגישה  שהיא מעדיפה להתרחק מהרעש שבקרבתם של אנשים רגילים. 

           היא יכולה כך מספרים, להיות בו זמנית בכמה מקומות.  קולטת יותר מלווין.


          עלתה לי מחשבה מטרידה, שאולי זה לא כל כך חבל שסיני הפכה למקום שאנשים מפחדים להגיע אליו. זה לא מקום להמונים.

          .

          סעיד וסולימן מושיטים לי  יד מעל יד ואני מוסיפה את ידי.  "היית מטבע המזל שלנו ".   אמרו :  "תמשיכי להאמין". 

           

          "אני  מהמתגעגעים".....לחשתי

          .

          אמרו ונעלמו אל תוך אופק היציאה מ"הראס".


          "את כבר בחוץ"? שמעתי את קולה של ריקי שכנתי מהחושה הצמודה.

          "ישנתי  כל כך טוב ועמוק הלילה"

          "איך ישנת..." ?

          והמשיכה :

          "חכי לי שאחזור מהמקלחת ונלך לאכול יחד" אמרה ויצאה...

           

          חייכתי אליה, חושבת על מעברים דרך קירות זכוכית. 

           

          הסתכלתי סביב, היום כבר עלה.  הים כחול שקט ורגוע, הרוח עדינה ומלטפת ו...העולם?   הוא בהחלט לא כמנהגו נוהג. 

           

          אני מוציאה  את שפופרת הגז המדמיע מהמחבוא מתחת לשרוול הגלביה הלבנה שלי.  מביטה בבקבוקון ולוחצת בלחצן האדום,  פסס פסס . מחייכת לשפופרת "עשית את שלך, מניחה אותה בפח ליד החושה -

          ויוצאת לסיפור חדש.....מגניב

           

          המשך יבוא..


          כל הזכויות לטקסט שמורות לעינבר. 

          תודה - לאלברט עדות.  שהופך כל פרם לאומנות 


          ''

           

           

           

           

          ''

          Ras Sinai - "Mactub" - Yinon Darwis

           

          -In the beautiful oasis of Ras-a-Satan, in the Sinai Desert, a group of musicians from Egypt  -  , Jordan, Syria, Lebanon, Israel and Palestine meets regularly to play and record music - in times of conflict and peace

           

           

           

           

           


          דרג את התוכן:
            45 תגובות   יום רביעי, 24/5/17, 23:53

            ''
            פרק 1

            גיששתי בשקט דרוך אחרי הגז המדמיע. זכרתי ששמתי אותו בתיק עם השמפו. ניסיתי לא להשמיע קול. אצבעותיי רפרפו , כנראה שהנה הוא, מצאתי. קרבתי את הבקבוקון קרוב לעיני ויכולתי גם מתוך החשיכה להבחין בלחצן אדום. הנחתי את האגודל עליו. זחלתי לפינה מוכנה לפעולה.

            "מה השתגעת, לנסוע לסיני"? זרק לכיווני, מוכר בחנות "למטייל" תוך שהוא מתרוצץ מקצה לקצה החנות. "אני מציע שתיקחי סכין  או  רובה".  לא הייתי בטוחה אם אני שומעת אותו  או את המחשבות שלי מהדהדות החוצה דרכו.
            סרקתי במבט סביב, מחפשת אחר נקודת מבט שונה שתחזק את ההחלטה בעד הנסיעה. באופן מפתיע או שלא, התייצב מולי בחור גבוה שחור תלתלים  - מגיב למבטי בקריצה מחויכת . "יש לו ניסיון הוא גר מאחורי הקו הירוק", מניד ראשו לכיוון שכנו הגוץ והמקריח.

            לא הייתי מודעת למבט שנעצתי בזרועותיו השריריות, עד ששמעתי את קולו: "אני מעריץ שלו" מראה לי גם את  חזהו השרירי המשורטט כמעט כולו  בטאטואי שחור בדמותו של מיקל גקסון.  האם אני צריכה לפחד?  "כן". ענה מיד למחשבותיי הבחור מהקו הירוק. "תעשי לי טובה קחי את זה אתך, מתנה ממני".  מושיט לי בקבוקון עם ראש אדום - "זה גז מדמיע. מה שצריך לעשות זה ללחוץ כאן".

            לא הערכתי נכון את שעון האור בסיני כשיצאתי מהחושה לארוחת ערב מבלי לקחת את פנס הראש שקניתי ממיקל גקסון.

            כך, בדרך חזרה לחושה, אני  צועדת לבד בתוך השחור משחור של החושך,  חושבת על הרגלים ותבניות המשתקפים בבהירות במדבר ללא רחם. למשל האמונה  בקיומו האינהרנטי  של החשמל.  

            מרחוק מוזיקה מדברית ..

            ''
            ''
              לבושה בגלביה  בדואית לבנה  בולטת בחשכה.  מנסה לאתר את קו המים ולצעוד לכיוון החושה.  אחרי כמה צעדים מתחילה להבחין בעצמים. 

             לא רחוק ממני שתי  דמויות עומדות מביטות בי. ניראה לי שהם גברים.
            אני מגששת  את דרכי במהירות.  פותחת בזהירות את דלת הקש .
            מי יודע מה יש בפנים? אתמול התעוררתי באמצע הלילה מצעקה של ריקי השכנה שלי מהחושה הצמודה, שקפצה עליה חתול והעירה אותה.

            אני סוגרת מיד את הדלת מאחורי. מגששת ומוצאת בפינה את  הלפטופ . מזל שיש לו עדין בטרייה.  אני כורה אוזן החוצה. עדין שקט. מתארגנת לשינה. מסתבכת עם הקילה המאובקת כשאני מנסה  להעיף ולסדר אותה תוך שכיבה בהנפת רגל. אני נכנסת תחתיה עוצרת נשימה. מחליטה להישאר עם הגלביה. וואו הגב, מי יודע מה מחכה לי מתחת למזרן?

            ''
            ואז...שומעת קולות ואבנים מרשרשות מתחת לצעדים. הם עוברים ממש לפתחי. הם מתרחקים. נושפת החוצה לאט ובשקט את האוויר שעצרתי קודם. אולי  אלה הקולות של מישהו מהקבוצה?

            אחרי כמה דקות - קולות בערבית.  נכנסתי למגננת הישרדות. נזכרת  בתשורתו של הגוץ הקרח מהחנות.

            כך, אני לבד בחושך בחושה בסיני,  מצטנפת בפינה, אצבע על ההדק , מוכנה לכל תרחיש.

            שעה עוברת ועוד שעה..

            ולפתע:  "או או או " בהתחלה חשבתי שאני חולמת. צבטתי את עצמי ביד שבה החזקתי את הגז המדמיע, והבחנתי בכאב. באותה נשימה אמרתי לי, יש מה שניקרא חלום בתוך חלום, אולי את חולמת שאת ערה?

            ושוב: "או או או."... האסוציאציה המידית פנתה להתרחשות קרובה מהבוקר. אולי זה היה אתמול? כבר אמרתי שתחושת הזמן מתעתעת בסיני ?

            היה זה ברגע של לפני זריחה, כשיצאתי מתוך החושה מנסה כמו בכל בוקר בסיני, לצוד את צבעי הרגע לפני שהשמש עולה והעולם הופך בהיר ומוכר מידי.
            ...להפתעתי ריקי כבר הייתה בחוץ . מכוסה בכפייה אפורה.

             התיישבתי לידה. 'הייתי אישה נערצת', לחשה. קיבלתי כל מה שרק חלמתי....וזה נעלם....אני כבר מתבגרת..,.

            ריקי שכבה על המזרן במרפסת המופלאה שלנו מחוץ לחושה מול הים. "יש לי כאב ראש נוראי"...מלמלה

            רציתי לשאול את ריקי,  שאלה שנשאלתי הבוקר על ידי דנאייה, שהיא מעין אוריקאל מקומי.
            האם היא רוצה לחיות כאדם שמתקיימת בו שלמות ועצמה  פנימית,  שאינם תלויים בדבר. 

            אבל לא שאלתי...רק החזקתי את ידה וחיבקתי אותה בשקט.

            שאלתי אותה אם היא רוצה שאביא לה קפה, שבטח יעזור לה לכאב ראש....היא הנהנה  מושכת את הצעיף האפור מעל ראשה..

            .
            ''
            צעדתי יחפה מניחה לחלוקים לחדור אל תוך הבשר החי. אומרים שזה בריא, רפלקסולוגיה לכפות הרגלים.  במחשבה נוספת נראה לי שהכוונה  לחול ולא לאבנים  הקורעים  את העור.

            הגעתי לסעיד ידידי משבט התרבין. עיניים טובות. יצרנו יחסים סעיד ואני. זמן סיני לא מתקיים בינינו וכל מה שאני מבקשת הוא מביא מיד. אמרתי לו: "החברה שלי חולה, אתה יכול לעשות לי קפה שחור עכשיו?"

            למרות השעה המוקדמת והמטבח שעדין לא פעל, הוא קם מכיסאו במהירות, קרא לעובד המטבח  וביקש פקד עליו בערבית בדואית: .."קפה!". תוך דקות ספורות הגיע פינג'אן ובתוכו קפה רותח ומהביל. מתבנן מהצד שהיה רואה באיזה מהירות הקפה הגיע, היה מביט ימינה שמאלה בתמיהה ?  

            הפינג'אן  הונח על מגש מתכת, יחד עם כוס ריקה . "זה בשבילך מלכה" אמר.  מעניין מאיפה הביא את המלכה, האם שמע שאנחנו כאן בעניינים של מלכות ומלכים ? לא המשכתי להעמיק במחשבה, ולקחתי את המגש.  הולכת מקפצת בזהירות מעל החלוקים מנסה לשמור על יציבות.

            הגעתי לחושה ולמרפסת. 
            ריח הקפה החזק, משך את ראשה של ריקי  החוצה מהכפייה.  מרימה מבט אלי. "מה... באמת... הבאת לי קפה"?
            מזגתי לה את הקפה לכוס הזכוכית והגשתי לה. ישבתי לידה.

            ישבנו יחד ופנינו מופנות  לים הכחול כחול  שצבעיו מתחילים להשתנות. לפתע ריקי מצביעה על הים, "תראי תראי"....קראה בקול חנוק .. "תראי"... "מה" שאלתי,  "מה לראות..מה...?. "
            ואז...ראיתי. 

            3 דולפינים, עוברים ממש מול עינינו המשתאות והם קופצים נכנסים מתחת למים, ושוב....צוללים ושוב עולים ושוב...

            מה יש בדולפינים המעורר פליאה - נוגע במרחבי היופי והעדנה?  
            נוקש בשערי הלב התום והדמיון כשל ילד -
             חופשי להאמין בקיום של יצורי קסם ויוניקורן.

            בעפעוף שברגע, לפני שהשמש עלתה מעל הצוק של ראס אל שטן
            פגשנו ריקי ואני כל אחת את המעבר לעולם מקביל, מקיר הזכוכית שלה.
            ולמרות שידענו שיש שוני בינינו, החזקנו ידיים,
            מחלקות בשקט רגע של יופי ושאר רוח.


            ''
            תודה לMiri Hadash על התמונה+

             מאת עינבר

            המשך 
            יבוא ...

            הערה: הכתוב כאן הוא סיפור, למרות הכתיבה בגוף ראשון. כסיפור הרבה ממנו לקוח מהנרטיב .

            THE DESERT  -  זקיר חוסין -  געגועים...
            ''

            דרג את התוכן:
              7 תגובות   יום שבת, 28/11/15, 06:10

              ''

               

              רולטת זמן מתעתעת - סיפור מסע

              מאת - עינבר

               

               

               

              פרק א - אויר פסגות ריק מהשראה


              ''

               

               עשרים יום כבר חלפו מתחילת המסע.

              ככל שהתקדמו הימים בדרך למעלה,

              התקצרו המילים להברות ולהבל פה.

              האוויר בפסגות ריק מהשראה ודליל בחמצן 

              מחייב את הצועד לפשוט מעליו כל משא. 

               

               מבעד לטשטוש החושים שבעילפון הגבהים,

               מתוך סלסלת הקש,

               לא הצליחה להבחין בין שריקת הרוח

               לקול נשיפותיו המתגבר ..

               גם ל"דוואה" קל הצעד,

              האמון על מסעות בהרי ההימליה,

              הטיפוס מעל הצוק התלול

              בעודו נושא אותה על גבו,

              דרש מאמץ רב.

               

              בהתמדה ובנאמנות,

              המשיך וגמא מרחקים

              כשהיא מיטלטלת על גבו לקצב צעדיו -  

              פניו מופנות אל מעבר לרכס הבא, 

              מרחק אין סופי מהפסגה.

              מדי פעם, כמתוך חלום, 

              הקיצה מהדהוד קולו של מלווה נוסף,

              שדחק בה להישאר ערה -

              מבחינה מזווית עיניה ביתר חברי הקבוצה

              המטפסים בלאות.

               

              פרק ב

              הטלת הקובייה

               

               

              ''

               

              בגבהים, כבחלום, חווית הזמן מתעתעת

              ובדומה לרולטה מסתובבת 

              נעצר הזמן  חודשיים לאחור

              ופוגש אותה בחדר אחרון 

              בדירתה ברחוב סואן בתל אביב.

               

               שלושים ועוד שלושים יום, היא סופרת

               מאז קרס עולמה  וגופה שהתגלה כחבר נאמן ,

              נענה לה וקרס אייתה.  

               

              רגע אין סופי,

              בהם שכבה ללא תזוזה.

              מביטה במשתנה היחידי 

              בדמות וינטלטור מאובק 

              החורק כמטרונום - 

              הד ללופ המתיש של מחשבותיה.

               

               לכודה במבוך ייסורי הגוף ומבוכת הנפש,

              החליטה לעשות מעשה...

               

              היא עוצמת עיניים, מניחה לידה לדפדף

              בין דפי מגזין הטיולים שהיה מונח לצד מיטתה,

              מבקשת  מנופים רחוקים,

              להתערטל ולבקר בחדרה האפלולי והנבוך.

               

              והנה, עמוד אחד, כאילו בודד עצמו

              הישר אל אצבעה השואלת.

               

              פוקחת עיניים למילים, מטושטשת מבעד לדוק דמעותיה:

              "שלושים יום טריק למיטיבי לכת

              בנופים קסומים בנפאל  שבהרי ההימלאיה "...

               

               

              פרק  ג

              נתינת כיון למסע

               

              ''

               

               

               

              'יש לי שלושים יום ” סיפרה לוינטלטור, 

              שעצר חריקותיו במחאה,

              "לעמוד על הרגלים ולהגיע לשם".

              "אל תדאג", קרצה לו כלאיש סודה,

              גונחת בעודה מנסה להתיישר לראשונה מזה ימים:

              "כשאחזור לא אסתכל יותר מכאן.."

               

              פרק ד

              רולטת הזמן  מתהדקת ..

               

              ''

               

               

                "רולטת  הזמן", מסתובבת שוב, נעצרת קדימה בזמן,

              בערב הגורלי לפני הטיפוס ל "מעבר ההרים"  :

               

              הד קולו חסר הסבלנות, של המדריך

              מצליח להגיע עד לאוהל הקטן בו שכבה ללא תזוזה.

              "חייבים לחזור" קרא, מנסה להישמע נחוש ופסקני 

              "מצבה מאוד קשה, אני לא יכול להסתכן ולהמשיך".

               

              משב קור פתאומי, הקפיא את דמעותיה 

              והן נשארו תלויות דוקרות וזוהרות כיהלום.

               

              חברי הקבוצה - מכונסים סביב גציי אש בודדים

              שהמלווים המנוסים לא מצליחים ללבות -

              מצליחים מציתים ומבעירים את אש המרד;

              ובפעם הראשונה במסע,

              קולותיהם התאחדו לקול אחד. 

               

              פרק ה

              דממת הלילה מהדהדת

               - "אני לבד"

               

              ''

               

               מופתעת לגלות, כי מעדיפה אכזריות ישירה,

              על פני הסתתרות

              מאחורי צדקנות ודאגה צבועה.

               

               ולרגע בודד, ללא תקווה לנס,

              בעודה מנסה להנשים את ריאותיה

              המכווצות באוויר פסגות דל,

              היא מצליחה לשחרר את הפניקה לחופשי

              קוראת כמעט בהקלה: "אני לבד"..."אני לבד."..

               

              הקולות מהאוהל הסמוך היטשטשו להד רחוק.

               

              אך דממת הלילה מהדהדת אייתה "אני לבד"....

               

               

               פרק ו

              זוהר - קרניים ראשונות

               

              ''

               

                החשיכה מתחילה לפשוט מלבושיה בפני אל השחר,

              חושפת את קווי המתאר של

              מחנה האוהלים הקטן והמבודד.

               

              מבעד להדהוד דממה נאדרת

              מתחיל רחש צעדיהם השקטים של המלווים,

              יחד עם ניחוח הקפה, לסמן התחלתו של יום חדש.

               

               מתוך העננים, זוהרות קרניים ראשונות.

              ברכות, כבמעשי אהבים, עוטות על ההר המושלג,

              צעיף מלכותי בגוונים ראשונים של זריחה -

              מדגישים את יופיו הבלתי נתפס.

               

              במרחק מה, למול הפסגה,

              ניבטת צללית דמותו של "גובינדה "

              ראש משלחת המלווים 

              כשהוא כורע על ברכיו - מרכין ראש,

              בפני אלוהי ההר הנאצלים -  

              ומבקש כל יום מחדש,

              את רשותם לבוא בשעריהם..

               

                עשרים יום מוביל "גובינדה" משבט השרפה הגאה,

              את הקבוצה המעורבת בטיפוס עיקש,

              ב"טרק" קשה במיוחד בשבילים שבקושי סומנו.

               

              פרק ז

              "הפס" - האצלת מעבר

               

              ''

               

              זהו היום, החשוב והקשה במסע -

              הטיפוס למעבר ההרים - ל"פס".

               מקום, בו ההרים מאצילים

              אחד לשני דרך ומעבר.

               

               אט אט מתחילים לצוץ ראשיהם

              של חברי הקבוצה

              יוצאים מהאוהלים הקטנים.

              לרובם היה זה לילה ארוך וללא שינה.

               

              בשקט מתוח, נאספים,

              מתכנסים סביב המדריך

              המתהלך חסר מנוחה.

               

               "מה שלומך הבוקר"? שואל -

              נמנע מלפגוש במבטה.

              מניד ראשו ומסנן קללה

              למנהליו שהעמידו אותו במצב בלתי אפשרי.

               

              מהנהנת, "אוקי".

              מרגישה כאב חד בחזה ודפיקות לב מואצות -

              ממועקת הייאוש הקיומי באין חמצן.

               

              פרק ח

              נוף המתחלף כחלום

               

              ''

               

              מנסה לעודד עצמה

              כי הבוקר הזה אינו שונה מעוד עשרים בקרים אחרים,

              בהם הצליחה להרים רגל ולצעוד,

              בין גלויות הנוף המתחלפות כחלום.

               

              למדה לא לעצור. אי אפשר היה לעצור.

              צעדה בקצב קבוע.

              במבט מרוכז למטה.

              עוקבת בריכוז.

              כאילו, חייה היו תלויים -

              בטביעות צעדיו של

              "דוואה".המלווה המסור שלה.

                 

              פרקט ט

              אל תסתכלי לשם

               

              ''

               

              משננת כבמנטרה: "אל תסתכלי למעלה,

              אל תסתכלי למעלה...”

               

              אל עבר טור האנשים המתפתל "לשם".

               

              "יהיה אוקי היום", חוזרת ואומרת למדריך,

              מנסה להאמין למילים שמשמיעה.. ומתמוטטת.

               

              פרק י

               "  ssstttooop!"

              ''

                היה זה, הצליל המתכתי והרך,

              שהדהד מאגל הזיעה הבודד, 

              שנטף ממצחו  הנאמן של "דוואה "

               ופגש בצוק הקפוא,

              שקומם אותה מהעילפון.

               

              בקול מחוספס מצרידות,

              התעוררה מצעקתה:

              " ssstttooop!" .

              היא מזדקפת ,

              לא נרתעת  מעומק צעקתה:

              "  ssstttooop!"

               

              בשקט ובאטיות.

              הוא מוריד אותה מגבו.

              נותן בידה את המקל שגילף עבורה.

              כשחלפו בשדות האורז,

              או שמא היה זה באזור המפלים? 

              מתנדנדת כשיכורה.

              מייצבת עצמה.

              משחררת את ידה מידו. 

               

              פרק יא

               בדרך לפיסגה

               

               

              ''

               

              בעיניים עצומות אחוזות בחוזקה,

              נודרת כמתפללת.

               

              בפעם הראשונה במסע

              מרימה פנים פוקחת מבט

              ומישירה עיניים

              הרחק למעלה.. לפסגה

               

              לפתע...

               

              קלה כנוצה

              כמרחפת 

              חולפת  ועוקפת את

              "גובינדה"

              הצועד בראש השיירה

              היישר בדרך לפס

               

               כבהילוך איטי

              מתגלה בפניה בפעם הראשונה

              מפגש הפסגות

              והוא נח בתפארת

              מעל הילה

              של ענני נוצה בוהקים

               

              חסרת נשימה מרימה ידיים 

              קדה קידה 

              כשהרוח העזה 

              מרקדת סביבה 

              קדה לה מנגד  

               

               "זהו הרגע האחרון והראשון בחיי."

               לוחשת בעודה נושמת אותו לתוכה ...

               ופניה לחלל הפתוח..

               

               ומפגש הפסגות ..מחייך אליה כמזמין:

              "איך מכאן?" 

               

               

              ''

              דרג את התוכן: