כותרות TheMarker >
    ';

    ארכיון

    תכנים אחרונים

    45 תגובות   יום רביעי, 24/5/17, 23:53

    ''
    פרק 1

    גיששתי בשקט דרוך אחרי הגז המדמיע. זכרתי ששמתי אותו בתיק עם השמפו. ניסיתי לא להשמיע קול. אצבעותיי רפרפו , כנראה שהנה הוא, מצאתי. קרבתי את הבקבוקון קרוב לעיני ויכולתי גם מתוך החשיכה להבחין בלחצן אדום. הנחתי את האגודל עליו. זחלתי לפינה מוכנה לפעולה.

    "מה השתגעת, לנסוע לסיני"? זרק לכיווני, מוכר בחנות "למטייל" תוך שהוא מתרוצץ מקצה לקצה החנות. "אני מציע שתיקחי סכין  או  רובה".  לא הייתי בטוחה אם אני שומעת אותו  או את המחשבות שלי מהדהדות החוצה דרכו.
    סרקתי במבט סביב, מחפשת אחר נקודת מבט שונה שתחזק את ההחלטה בעד הנסיעה. באופן מפתיע או שלא, התייצב מולי בחור גבוה שחור תלתלים  - מגיב למבטי בקריצה מחויכת . "יש לו ניסיון הוא גר מאחורי הקו הירוק", מניד ראשו לכיוון שכנו הגוץ והמקריח.

    לא הייתי מודעת למבט שנעצתי בזרועותיו השריריות, עד ששמעתי את קולו: "אני מעריץ שלו" מראה לי גם את  חזהו השרירי המשורטט כמעט כולו  בטאטואי שחור בדמותו של מיקל גקסון.  האם אני צריכה לפחד?  "כן". ענה מיד למחשבותיי הבחור מהקו הירוק. "תעשי לי טובה קחי את זה אתך, מתנה ממני".  מושיט לי בקבוקון עם ראש אדום - "זה גז מדמיע. מה שצריך לעשות זה ללחוץ כאן".

    לא הערכתי נכון את שעון האור בסיני כשיצאתי מהחושה לארוחת ערב מבלי לקחת את פנס הראש שקניתי ממיקל גקסון.

    כך, בדרך חזרה לחושה, אני  צועדת לבד בתוך השחור משחור של החושך,  חושבת על הרגלים ותבניות המשתקפים בבהירות במדבר ללא רחם. למשל האמונה  בקיומו האינהרנטי  של החשמל.  

    מרחוק מוזיקה מדברית ..

    ''
    ''
      לבושה בגלביה  בדואית לבנה  בולטת בחשכה.  מנסה לאתר את קו המים ולצעוד לכיוון החושה.  אחרי כמה צעדים מתחילה להבחין בעצמים. 

     לא רחוק ממני שתי  דמויות עומדות מביטות בי. ניראה לי שהם גברים.
    אני מגששת  את דרכי במהירות.  פותחת בזהירות את דלת הקש .
    מי יודע מה יש בפנים? אתמול התעוררתי באמצע הלילה מצעקה של ריקי השכנה שלי מהחושה הצמודה, שקפצה עליה חתול והעירה אותה.

    אני סוגרת מיד את הדלת מאחורי. מגששת ומוצאת בפינה את  הלפטופ . מזל שיש לו עדין בטרייה.  אני כורה אוזן החוצה. עדין שקט. מתארגנת לשינה. מסתבכת עם הקילה המאובקת כשאני מנסה  להעיף ולסדר אותה תוך שכיבה בהנפת רגל. אני נכנסת תחתיה עוצרת נשימה. מחליטה להישאר עם הגלביה. וואו הגב, מי יודע מה מחכה לי מתחת למזרן?

    ''
    ואז...שומעת קולות ואבנים מרשרשות מתחת לצעדים. הם עוברים ממש לפתחי. הם מתרחקים. נושפת החוצה לאט ובשקט את האוויר שעצרתי קודם. אולי  אלה הקולות של מישהו מהקבוצה?

    אחרי כמה דקות - קולות בערבית.  נכנסתי למגננת הישרדות. נזכרת  בתשורתו של הגוץ הקרח מהחנות.

    כך, אני לבד בחושך בחושה בסיני,  מצטנפת בפינה, אצבע על ההדק , מוכנה לכל תרחיש.

    שעה עוברת ועוד שעה..

    ולפתע:  "או או או " בהתחלה חשבתי שאני חולמת. צבטתי את עצמי ביד שבה החזקתי את הגז המדמיע, והבחנתי בכאב. באותה נשימה אמרתי לי, יש מה שניקרא חלום בתוך חלום, אולי את חולמת שאת ערה?

    ושוב: "או או או."... האסוציאציה המידית פנתה להתרחשות קרובה מהבוקר. אולי זה היה אתמול? כבר אמרתי שתחושת הזמן מתעתעת בסיני ?

    היה זה ברגע של לפני זריחה, כשיצאתי מתוך החושה מנסה כמו בכל בוקר בסיני, לצוד את צבעי הרגע לפני שהשמש עולה והעולם הופך בהיר ומוכר מידי.
    ...להפתעתי ריקי כבר הייתה בחוץ . מכוסה בכפייה אפורה.

     התיישבתי לידה. 'הייתי אישה נערצת', לחשה. קיבלתי כל מה שרק חלמתי....וזה נעלם....אני כבר מתבגרת..,.

    ריקי שכבה על המזרן במרפסת המופלאה שלנו מחוץ לחושה מול הים. "יש לי כאב ראש נוראי"...מלמלה

    רציתי לשאול את ריקי,  שאלה שנשאלתי הבוקר על ידי דנאייה, שהיא מעין אוריקאל מקומי.
    האם היא רוצה לחיות כאדם שמתקיימת בו שלמות ועצמה  פנימית,  שאינם תלויים בדבר. 

    אבל לא שאלתי...רק החזקתי את ידה וחיבקתי אותה בשקט.

    שאלתי אותה אם היא רוצה שאביא לה קפה, שבטח יעזור לה לכאב ראש....היא הנהנה  מושכת את הצעיף האפור מעל ראשה..

    .
    ''
    צעדתי יחפה מניחה לחלוקים לחדור אל תוך הבשר החי. אומרים שזה בריא, רפלקסולוגיה לכפות הרגלים.  במחשבה נוספת נראה לי שהכוונה  לחול ולא לאבנים  הקורעים  את העור.

    הגעתי לסעיד ידידי משבט התרבין. עיניים טובות. יצרנו יחסים סעיד ואני. זמן סיני לא מתקיים בינינו וכל מה שאני מבקשת הוא מביא מיד. אמרתי לו: "החברה שלי חולה, אתה יכול לעשות לי קפה שחור עכשיו?"

    למרות השעה המוקדמת והמטבח שעדין לא פעל, הוא קם מכיסאו במהירות, קרא לעובד המטבח  וביקש פקד עליו בערבית בדואית: .."קפה!". תוך דקות ספורות הגיע פינג'אן ובתוכו קפה רותח ומהביל. מתבנן מהצד שהיה רואה באיזה מהירות הקפה הגיע, היה מביט ימינה שמאלה בתמיהה ?  

    הפינג'אן  הונח על מגש מתכת, יחד עם כוס ריקה . "זה בשבילך מלכה" אמר.  מעניין מאיפה הביא את המלכה, האם שמע שאנחנו כאן בעניינים של מלכות ומלכים ? לא המשכתי להעמיק במחשבה, ולקחתי את המגש.  הולכת מקפצת בזהירות מעל החלוקים מנסה לשמור על יציבות.

    הגעתי לחושה ולמרפסת. 
    ריח הקפה החזק, משך את ראשה של ריקי  החוצה מהכפייה.  מרימה מבט אלי. "מה... באמת... הבאת לי קפה"?
    מזגתי לה את הקפה לכוס הזכוכית והגשתי לה. ישבתי לידה.

    ישבנו יחד ופנינו מופנות  לים הכחול כחול  שצבעיו מתחילים להשתנות. לפתע ריקי מצביעה על הים, "תראי תראי"....קראה בקול חנוק .. "תראי"... "מה" שאלתי,  "מה לראות..מה...?. "
    ואז...ראיתי. 

    3 דולפינים, עוברים ממש מול עינינו המשתאות והם קופצים נכנסים מתחת למים, ושוב....צוללים ושוב עולים ושוב...

    מה יש בדולפינים המעורר פליאה - נוגע במרחבי היופי והעדנה?  
    נוקש בשערי הלב התום והדמיון כשל ילד -
     חופשי להאמין בקיום של יצורי קסם ויוניקורן.

    בעפעוף שברגע, לפני שהשמש עלתה מעל הצוק של ראס אל שטן
    פגשנו ריקי ואני כל אחת את המעבר לעולם מקביל, מקיר הזכוכית שלה.
    ולמרות שידענו שיש שוני בינינו, החזקנו ידיים,
    מחלקות בשקט רגע של יופי ושאר רוח.


    ''
    תודה לMiri Hadash על התמונה+

     מאת עינבר

    המשך 
    יבוא ...

    הערה: הכתוב כאן הוא סיפור, למרות הכתיבה בגוף ראשון. כסיפור הרבה ממנו לקוח מהנרטיב .

    THE DESERT  -  זקיר חוסין -  געגועים...
    ''

    דרג את התוכן: