כותרות TheMarker >
    ';

    ארכיון

    תכנים אחרונים

    7 תגובות   יום שבת, 28/11/15, 06:10

    ''

     

    רולטת זמן מתעתעת - סיפור מסע

    מאת - עינבר

     

     

     

    פרק א - אויר פסגות ריק מהשראה


    ''

     

     עשרים יום כבר חלפו מתחילת המסע.

    ככל שהתקדמו הימים בדרך למעלה,

    התקצרו המילים להברות ולהבל פה.

    האוויר בפסגות ריק מהשראה ודליל בחמצן 

    מחייב את הצועד לפשוט מעליו כל משא. 

     

     מבעד לטשטוש החושים שבעילפון הגבהים,

     מתוך סלסלת הקש,

     לא הצליחה להבחין בין שריקת הרוח

     לקול נשיפותיו המתגבר ..

     גם ל"דוואה" קל הצעד,

    האמון על מסעות בהרי ההימליה,

    הטיפוס מעל הצוק התלול

    בעודו נושא אותה על גבו,

    דרש מאמץ רב.

     

    בהתמדה ובנאמנות,

    המשיך וגמא מרחקים

    כשהיא מיטלטלת על גבו לקצב צעדיו -  

    פניו מופנות אל מעבר לרכס הבא, 

    מרחק אין סופי מהפסגה.

    מדי פעם, כמתוך חלום, 

    הקיצה מהדהוד קולו של מלווה נוסף,

    שדחק בה להישאר ערה -

    מבחינה מזווית עיניה ביתר חברי הקבוצה

    המטפסים בלאות.

     

    פרק ב

    הטלת הקובייה

     

     

    ''

     

    בגבהים, כבחלום, חווית הזמן מתעתעת

    ובדומה לרולטה מסתובבת 

    נעצר הזמן  חודשיים לאחור

    ופוגש אותה בחדר אחרון 

    בדירתה ברחוב סואן בתל אביב.

     

     שלושים ועוד שלושים יום, היא סופרת

     מאז קרס עולמה  וגופה שהתגלה כחבר נאמן ,

    נענה לה וקרס אייתה.  

     

    רגע אין סופי,

    בהם שכבה ללא תזוזה.

    מביטה במשתנה היחידי 

    בדמות וינטלטור מאובק 

    החורק כמטרונום - 

    הד ללופ המתיש של מחשבותיה.

     

     לכודה במבוך ייסורי הגוף ומבוכת הנפש,

    החליטה לעשות מעשה...

     

    היא עוצמת עיניים, מניחה לידה לדפדף

    בין דפי מגזין הטיולים שהיה מונח לצד מיטתה,

    מבקשת  מנופים רחוקים,

    להתערטל ולבקר בחדרה האפלולי והנבוך.

     

    והנה, עמוד אחד, כאילו בודד עצמו

    הישר אל אצבעה השואלת.

     

    פוקחת עיניים למילים, מטושטשת מבעד לדוק דמעותיה:

    "שלושים יום טריק למיטיבי לכת

    בנופים קסומים בנפאל  שבהרי ההימלאיה "...

     

     

    פרק  ג

    נתינת כיון למסע

     

    ''

     

     

     

    'יש לי שלושים יום ” סיפרה לוינטלטור, 

    שעצר חריקותיו במחאה,

    "לעמוד על הרגלים ולהגיע לשם".

    "אל תדאג", קרצה לו כלאיש סודה,

    גונחת בעודה מנסה להתיישר לראשונה מזה ימים:

    "כשאחזור לא אסתכל יותר מכאן.."

     

    פרק ד

    רולטת הזמן  מתהדקת ..

     

    ''

     

     

      "רולטת  הזמן", מסתובבת שוב, נעצרת קדימה בזמן,

    בערב הגורלי לפני הטיפוס ל "מעבר ההרים"  :

     

    הד קולו חסר הסבלנות, של המדריך

    מצליח להגיע עד לאוהל הקטן בו שכבה ללא תזוזה.

    "חייבים לחזור" קרא, מנסה להישמע נחוש ופסקני 

    "מצבה מאוד קשה, אני לא יכול להסתכן ולהמשיך".

     

    משב קור פתאומי, הקפיא את דמעותיה 

    והן נשארו תלויות דוקרות וזוהרות כיהלום.

     

    חברי הקבוצה - מכונסים סביב גציי אש בודדים

    שהמלווים המנוסים לא מצליחים ללבות -

    מצליחים מציתים ומבעירים את אש המרד;

    ובפעם הראשונה במסע,

    קולותיהם התאחדו לקול אחד. 

     

    פרק ה

    דממת הלילה מהדהדת

     - "אני לבד"

     

    ''

     

     מופתעת לגלות, כי מעדיפה אכזריות ישירה,

    על פני הסתתרות

    מאחורי צדקנות ודאגה צבועה.

     

     ולרגע בודד, ללא תקווה לנס,

    בעודה מנסה להנשים את ריאותיה

    המכווצות באוויר פסגות דל,

    היא מצליחה לשחרר את הפניקה לחופשי

    קוראת כמעט בהקלה: "אני לבד"..."אני לבד."..

     

    הקולות מהאוהל הסמוך היטשטשו להד רחוק.

     

    אך דממת הלילה מהדהדת אייתה "אני לבד"....

     

     

     פרק ו

    זוהר - קרניים ראשונות

     

    ''

     

      החשיכה מתחילה לפשוט מלבושיה בפני אל השחר,

    חושפת את קווי המתאר של

    מחנה האוהלים הקטן והמבודד.

     

    מבעד להדהוד דממה נאדרת

    מתחיל רחש צעדיהם השקטים של המלווים,

    יחד עם ניחוח הקפה, לסמן התחלתו של יום חדש.

     

     מתוך העננים, זוהרות קרניים ראשונות.

    ברכות, כבמעשי אהבים, עוטות על ההר המושלג,

    צעיף מלכותי בגוונים ראשונים של זריחה -

    מדגישים את יופיו הבלתי נתפס.

     

    במרחק מה, למול הפסגה,

    ניבטת צללית דמותו של "גובינדה "

    ראש משלחת המלווים 

    כשהוא כורע על ברכיו - מרכין ראש,

    בפני אלוהי ההר הנאצלים -  

    ומבקש כל יום מחדש,

    את רשותם לבוא בשעריהם..

     

      עשרים יום מוביל "גובינדה" משבט השרפה הגאה,

    את הקבוצה המעורבת בטיפוס עיקש,

    ב"טרק" קשה במיוחד בשבילים שבקושי סומנו.

     

    פרק ז

    "הפס" - האצלת מעבר

     

    ''

     

    זהו היום, החשוב והקשה במסע -

    הטיפוס למעבר ההרים - ל"פס".

     מקום, בו ההרים מאצילים

    אחד לשני דרך ומעבר.

     

     אט אט מתחילים לצוץ ראשיהם

    של חברי הקבוצה

    יוצאים מהאוהלים הקטנים.

    לרובם היה זה לילה ארוך וללא שינה.

     

    בשקט מתוח, נאספים,

    מתכנסים סביב המדריך

    המתהלך חסר מנוחה.

     

     "מה שלומך הבוקר"? שואל -

    נמנע מלפגוש במבטה.

    מניד ראשו ומסנן קללה

    למנהליו שהעמידו אותו במצב בלתי אפשרי.

     

    מהנהנת, "אוקי".

    מרגישה כאב חד בחזה ודפיקות לב מואצות -

    ממועקת הייאוש הקיומי באין חמצן.

     

    פרק ח

    נוף המתחלף כחלום

     

    ''

     

    מנסה לעודד עצמה

    כי הבוקר הזה אינו שונה מעוד עשרים בקרים אחרים,

    בהם הצליחה להרים רגל ולצעוד,

    בין גלויות הנוף המתחלפות כחלום.

     

    למדה לא לעצור. אי אפשר היה לעצור.

    צעדה בקצב קבוע.

    במבט מרוכז למטה.

    עוקבת בריכוז.

    כאילו, חייה היו תלויים -

    בטביעות צעדיו של

    "דוואה".המלווה המסור שלה.

       

    פרקט ט

    אל תסתכלי לשם

     

    ''

     

    משננת כבמנטרה: "אל תסתכלי למעלה,

    אל תסתכלי למעלה...”

     

    אל עבר טור האנשים המתפתל "לשם".

     

    "יהיה אוקי היום", חוזרת ואומרת למדריך,

    מנסה להאמין למילים שמשמיעה.. ומתמוטטת.

     

    פרק י

     "  ssstttooop!"

    ''

      היה זה, הצליל המתכתי והרך,

    שהדהד מאגל הזיעה הבודד, 

    שנטף ממצחו  הנאמן של "דוואה "

     ופגש בצוק הקפוא,

    שקומם אותה מהעילפון.

     

    בקול מחוספס מצרידות,

    התעוררה מצעקתה:

    " ssstttooop!" .

    היא מזדקפת ,

    לא נרתעת  מעומק צעקתה:

    "  ssstttooop!"

     

    בשקט ובאטיות.

    הוא מוריד אותה מגבו.

    נותן בידה את המקל שגילף עבורה.

    כשחלפו בשדות האורז,

    או שמא היה זה באזור המפלים? 

    מתנדנדת כשיכורה.

    מייצבת עצמה.

    משחררת את ידה מידו. 

     

    פרק יא

     בדרך לפיסגה

     

     

    ''

     

    בעיניים עצומות אחוזות בחוזקה,

    נודרת כמתפללת.

     

    בפעם הראשונה במסע

    מרימה פנים פוקחת מבט

    ומישירה עיניים

    הרחק למעלה.. לפסגה

     

    לפתע...

     

    קלה כנוצה

    כמרחפת 

    חולפת  ועוקפת את

    "גובינדה"

    הצועד בראש השיירה

    היישר בדרך לפס

     

     כבהילוך איטי

    מתגלה בפניה בפעם הראשונה

    מפגש הפסגות

    והוא נח בתפארת

    מעל הילה

    של ענני נוצה בוהקים

     

    חסרת נשימה מרימה ידיים 

    קדה קידה 

    כשהרוח העזה 

    מרקדת סביבה 

    קדה לה מנגד  

     

     "זהו הרגע האחרון והראשון בחיי."

     לוחשת בעודה נושמת אותו לתוכה ...

     ופניה לחלל הפתוח..

     

     ומפגש הפסגות ..מחייך אליה כמזמין:

    "איך מכאן?" 

     

     

    ''

    דרג את התוכן:
      16 תגובות   יום שבת, 21/11/15, 10:49

      הסוד במוטיבציה לראות  

       מאת: עינבר

       

       

      ''


      א. הקדמה

      הסיבה מדוע מומלץ

      להתייחס  

      ל -צורך (רגשי) ..

      בחשדנות ולפעמים אף

      כאוייב.

       

       

      הצורך הזה, ממקם את מֻשָּׂאוֹ באור.

      נותן תוקף לאמיתות קיומו  -

      ולעיתים  לאבסולוטיות  שלו .


      ''

       

      סופח למֻשָּׂאוֹ אמוציה רלוונטית

      ובכך  חותר לנצחיות מִתּוּגוֹ.

       

      ''

       

      כוחו מפתיע באי ציפיותו -

      מסתתר ממתין בחשיכה

      אורב לקורבן מזדמן ...


      ''

       

      לא מאיים 

      מחופש כחולשה.  

       

       

       

      ב. פרק אחרון

      הסיבה מדוע המוטיבציה

      ל"ראות"

      היא הרופא

       

      ''

       

       עקרונה "עצמאות"

      אין בה כן או לא..

       

      אינה  מחוברת לתמונת משמעות ספציפית

      ולשום תמונה ככלל.

      היא לא תלוייה או מותנית


      http://cafe.themarker.com/image/987813/

       

      מציעה התבוננות

      כהבטחה  

      לקבלת המשתקף ללא תנאי .

       

      http://cafe.themarker.com/image/1004592/

       

      ריפוייה  עמוק

      ומתוחכם 

       

      ''
      י

       

      גם  כי היא חפה מכוונה


      ובעיקר כי:


      עצם ההיזכרות בקיומה

      מאיים על  קיומו האבסולוטי

      של כל  מֻשָּׂא


      ''

       

       

      שאוסף  הצורך

       אל בועת

      תיאבון -

      אי השובע שלו.

       


       

      הסוד

      במוטיבציה לראות

      ''

       

      מאת: עינבר 

      דרג את התוכן:
        20 תגובות   יום ראשון, 1/2/15, 08:18

        כֵּיף לִי  ל...

         

         

         

        ''

         

         

         

        כֵּיף לִי ל - הִסְתּוֹבֵב 4 פְּעָמִים  מַהֵר מַהֵר

         

         

        ''

         

        עַד שֶׁכָּל הַחֶדֶר רוֹקֵד ומתנדנד.

         

         

        ''

         

        וּכְשֶׁאֲנִי כְּבָר נעמדת בְּלִי לָזוּז - 
        הַצַּעֲצוּעִים מִסְתּוֹבְבִים


         

        ''

        כְּמוֹ מָלֵא סְבִיבוֹנִים סָבִיב.

         

        כֵּיף לִי ל - הָצִיץ כְּשֶׁאֲנִי מהופכת עַל הַיָּדַיִים -

         

         

        ''

         וְלִרְאוֹת אֶת הָעֵצִים וְהַדָּגִים עוֹמְדִים עַל הָרֹאשׁ.

         

        ''

         

        הֲכִי מַצְחִיק זֶה גם, לִרְאוֹת  אֶת -

        מר קליין השמן מֵהַקְּיוֹסְק כָּכָה.

         

        כֵּיף לִי ל - תפוס חֲתִיכַת שֶׁמֶשׁ בְּמַרְאָה שְׁבוּרָה -

         

         

        ''

         

        וּלְהִשְׁתּוֹלֵל וּלְטַיֵּיל

         

        ''

         

        עִם הסנוור  שֶׁלָּהּ.

         

        ''

         

         

         

        כֵּיף לִי ל - שבת  וּלְשַׂחֵק עַל הַחוֹל  לְיַד לַיָּם -

         

        ''


         וְשֶׁפִּתְאוֹם בָּא גַּל אָרוֹךְ אָרוֹךְ -

        שמגליץ אוֹתִי לשם.

         

         

        כֵּיף לִי ל - הִסְתַּכֵּל לְשמש ישר בָּעֵינַיִים פְּתוּחוֹת -


         

        ''

         

        כִּי תָּמִיד הִיא גַּם

         

        ''

        נוֹתֶנֶת לִי לְכָל הַיּוֹם,

         במַתָּנָה  -

        עִיגּוּל קָטָן יָרוֹק. 

         

         


        וַהֲכִי הֲכִי כֵּיף לִי ש -

         

        ''

         

        כֵּיף לִי....

         

         

        מאת: עינבר 

         

        כל הזכויות לטקסט שמורות לעינבר. התמונות והאיורים הם מהאינטרנט.

        דרג את התוכן:
          6 תגובות   יום שבת, 3/5/14, 18:40

          הסופים אומרים, "ידע שלא לוקח אותך,  מעבר לעצמך הוא הרבה יותר גרוע מבורות"

           Shafak - מספרת   מעל בימת "טד " המכובדת, דרך סיפור חייה המרתק, את התובנות שלה לגבי  היות מספר סיפורים. אחד הדברים החשובים שהיא מספרת כי מצופה ממספר סיפורים, להתקבע  ב"סייקל'

          מולד, כמו לאום, מדינה, מגדר וכדומה..  לדעתה הפנייה למקומות האלה מקבעת את הכותב . היא מביאה דוגמא מקסימה מהשיטה שבה הסבתא התורכיה  טיפלה  באנשים: 

          מצרפת תמליל של כמה מהפנינות :

            "מהסבתא שלי נודע לי, בין יתר הדברים, שיעור אחד יקר מאוד. 
          שאם אתה רוצה להרוס משהו בחיים האלה, יהיה זה אקנה, פגם או נפש האדם, כל מה שאתה צריך לעשות הוא להקיף אותו בקירות עבים. 
          זה יתייבשו בפנים. 
          כולנו חיים בסוג של מעגל חברתי והתרבותי. 

          אנחנו נולדנו למשפחה מסוימת, אומה, כיתה. 
          אבל אם אין לנו כל קשר עם העולמות שמעבר  לנו, אנחנו מסתכנים בהתייבשות מבפנים. 
          הדמיון שלנו יכול להתכווץ. 
          לבנו עלול להצטמצם. 
          האנושיות שלנו עלולה לקמול.  נשארנו  זמן רב מדי בתוך ה"קקונים"  התרבותיים שלנו. 
          החברים, השכנים, עמיתים לעבודה שלנו , משפחה - אם כל האנשים במעגל הפנימי שלנו דומים לנו, זה אומר שאנחנו מוקפים בתמונת הראי שלנו. 

          סיפורים לא יכולים להרוס את הגבולות, אבל הם יכולים לנקב חורים בקירות הנפשיים שלנו. 
          ודרך חורים אלה, אנו יכולים לקבל הצצה אחרת, 

          הסופים אומרים, "ידע שלא לוקח אותך, מעבר לעצמך  הוא הרבה יותר גרוע 
          מבורות." הבעיה עם הגטאות התרבותיים שלנו  היום היא לא חוסר הידע.

           
          אנחנו יודעים הרבה אחד על השני, או כך לפחות אנחנו חושבים. 
          אבל ידיעה שלא לוקחת אותנו  מעבר לעצמנו, גורמת לנו לפעמים   להיות אליטיסטים, מרוחקים  ומנותקים 

          ספרות דמיון היא לא בהכרח על כתיבה של מי אנחנו או מה שאנחנו יודעים או מה הזהות שלנו. 

          בתרבות הסופית, הסיפורים נעים ומסתחררים  כמו  בתנועה של הדרווישים.  הם מחברים את כל האנושות, ללא קשר לפוליטיקה של זהויות....."

           

          כל זה כאמור נמצא בשיחה מעל בימת ted   המכובדת. והדוברת היא מקסימה יפה ומעוררת השראה...אז כדאי להתאמץ..חיוך 

           

          ''

          דרג את התוכן: