כותרות TheMarker >
    ';

    ארכיון

    תכנים אחרונים

    38 תגובות   יום שבת, 3/6/17, 18:44

     

     

    ''

     

    פרק 2  


    בבקבוק פלסטיק חצוי על אבן קטנה ליד קיר החושה  - מישהו השאיר נר דולק .

    אני מתיישבת  על המזרן במרפסת בחוץ ,  עוקבת  איך הלהבה הקטנה מתגרה בחוצפה ברוח המדברית.

     

    בלילות ארוכים ללא שינה כמו  זה של היום, יש רגעים בהם העייפות מטשטשת  את קו התפר בין ערות לשינה.

    מתירה  נקודות מבט מוכרות, מניחה להן לנוע בחופשיות למחוזות פואטיים .

    הזדמנות גם לקטעי חלימה לצוף, ללא הקשר וקוהרנטיות למקום ולזמן.

     

    הנר, מנפנף בגאווה  בלהבתו האחרונה וכבה.  

    הרוח המדברית ממשיכה לנשוב בריקות לכיוון הים מזמינה אותי להצטרף.

     

    אני מעזה וקמה.

     מתקרבת לים.

     

    לפתע,  אני מבחינה  בטביעות רגליים כחולות ליד קו החוף.

    הראיה מטשטשת. יצאתי בלי משקפיים.

     

    ''

     

    "חוצן"?

     

    מתוך המים שומעת  קול של אישה : "בואי"


    "דֶאְניַיה"?

     

     אני מבחינה בעוד שתי דמויות .

     

     סביב כפות הרגלים שלי,  נאספות  מיד המון נקודות אור כחולות.

    דֶאְניַיה נעה באטיות  בעיניים עצומות  קשובה  ל"ביט" המדברי.  נקודות האור ממשיכות  את תנועותיה  במעין שובל קסום.

     

      רוח המדבר שולחת שריקה ארוכה. קוראת לים לשלוח גלים.

    שתי דמויות בחליפות צלילה משרטטות צורות כחולות  ממפגש גלשני הרוח  עם הגלים. 

     

    כך,  ברגעים אחרונים של חושך אני  מביטה בעצמי, משתתפת בריטואל סוראליסטי עם שלושה  אנשים זרים  ורוקדת עם נקודות כחולות של אור בתוך המים.


     

    ''

     

    קרן אור ראשונה מאירה את הים בצבעים בהירים של זריחה. ידידינו הכחולים מתאדים אל תוך הכחול הגדול. הרוח המדברית ממשיכה לכיוון מדבר סהרה.


     הים האדום, שוב שקוף ורגוע..

    כבמטה קסם, דממה.


    כולנו עדין נטועים במקומנו ממשיכים  לבהות אל האופק .

    ראשונה דֶאְניַיה  מתחילה לזוז, עוטפת  עצמה ב"לנוגי" בצבעי אש כתומים. שני הצוללנים פושטים את החלק העליון של חליפת הצלילה.

    סולימאן מושך תיק ומוציא מתוכו תרמוס וספל גדולה ממתכת - מעביר תה חם ומתוק בינינו.


    באנגלית רהוטה, מספר לי סולימאן, שהוא ואחמד הגיעו לדרום סיני, ממדבר סהרה שבלוב  בעקבות מידע שהגיע מפה לאוזן כמעט בחשאיות,  שיש כאן "פלנקטונים".

    "אנחנו צוללים  באזור כבר כמה שבועות  ורק היום מצאנו אותם.  אולי כי זה לילה מאוד חשוך".


    התחילו לספר סיפור שנשמע לי קצת הזוי:

     " יום אחד עברנו דרך שוק  "חפארי",  הידוע כגדול  שבשווקי המאגיה והכישוף של צפון

    אפריקה " סיפר אחמד.


    ''

     

     

     

    " אישה זקנה שאולי עברה את המאה, עצרה אותנו וביקשה שנשים את ידינו  יחד כאגרוף הפוך ושנמתין רגע.   היא הלכה לאחורי החנות.  אחרי דקות ספורות חזרה,  ובידה מטבע עתיקה.   "היא תעזור לכם למצוא מה שאתם מחפשים" אמרה תוך שהיא שמה אותה בכפות ידיינו.  "הופתענו כי לא ביקשנו  ממנה כלום".


    במשפחת הצוללנים, מתקיימת אמירה ,  שכל צוללן חייב לעצמו פעם בחיים לצלול עם "פלנקטונים".  החלטנו להיעזר  במטבע כדי שתעזור  לנו למצוא אותם.

     "הלילה מול החושה שלך - מצאנו".

     


    ''


     

    "אנחנו מצטערים שהפרענו לך לישון."


    הם מחליפים מבט, כמסכימים אחד עם השני,  ניגשים אלי; 

    מחברים יחד אגרוף פתוח הפוך, מבקשים  ממני לצרף את כף ידי.

    :"זה בשבילך" אומר סולימאן. ושם בידי את המטבע.


    "מה פתאום" ...

     

    "זו מטבע שמשכה אותנו כמו מצפן  לחוף ליד החושה שלך. עכשיו היא  שלך. 

    ..הבטחנו..!  יום אחד  גם את  תדעי ותמסרי אותה הלאה." 

     אמרו מחייכים אל דֶאְניַיה כמחלקים סוד.


    "אני"?

    "לא מאמינה בדברים כאלה."..

    "גם אנחנו חשבנו כמוך".

    דֶאְניַיה, שבינתיים הספיקה לקשור את הצעיף האדום לראשה, בקשירה בדואית מרהיבה.. סימנה לי בעיניה, "קחי".


    "הלילה הזה, שמשתנה כבר לבוקר לא מפסיק להפתיע" חשבתי.


    שאלתי ..

    "מה זה היה שם"?


    שלושתם הביטו אחד בשני צוחקים. 


    "אלה הם פלקטונים זוהרים  או בשמם הפואטי "ים של כוכבים"

     הם מופיעים ברגעים נדירים בלילות חשוכים  כמו זה של אתמול .

    יש להם  יכולת הארה. וכמו לכל פלאיי תבל  מצאו להם הרבה הסברים מדעיים".


     

    הסתרתי מתחת לשרוול הגלבייה את בקבוקון הגז מדמיע שהיה אחוז בחוזקה באגרופי.


    דֶאְניַיה מחייכת אלי בעיניים שחורות ובורקות. מודגשות בכוחול.


    קמה, "המקשיב יגלה  את סודות המדבר," אמרה..


    הסתובבה והתחילה ללכת  לכיוון צוק "הראס". 

     

    רגע, קראתי אליה.. אבל היא כבר התמזגה עם  האופק ונעלמה.


    ''


    זו לא הפעם הראשונה שדֶאְניַיה  

    אומרת לי  אמירות שלא ברור מאיפה הן מגיעות.. 


     דֶאְניַיה  היא   "עולם" בערבית. אני יודעת כי סבתא  שלי זורה , בפעמים שהייתי מתעקשת על כלום,  הייתה אמרת לי:   "אוֹּ עֲלִיָּה וְּאַלָּא דָאנְיַיה אוֹּ"נשיקה


    דֶאְניַיה היא  מעין אוריקאל מקומי. לא ברור מהו מוצאה או גילה.   יש הרבה אגדות  עליה.  מספרים שהיא בנתה בית אהבים במו ידיה מלבנים  בלב המדבר, שם היא נוהגת לעשות אהבה עם אהובה השיך המקומי.


    מספרים שהיא "היפר-סנסורים"  יש לה שמונה  חושים. היא כל כך רגישה  שהיא מעדיפה להתרחק מהרעש שבקרבתם של אנשים רגילים. 

     היא יכולה כך מספרים, להיות בו זמנית בכמה מקומות.  קולטת יותר מלווין.


    עלתה לי מחשבה מטרידה, שאולי זה לא כל כך חבל שסיני הפכה למקום שאנשים מפחדים להגיע אליו. זה לא מקום להמונים.

    .

    סעיד וסולימן מושיטים לי  יד מעל יד ואני מוסיפה את ידי.  "היית מטבע המזל שלנו ".   אמרו :  "תמשיכי להאמין". 

     

    "אני  מהמתגעגעים".....לחשתי

    .

    אמרו ונעלמו אל תוך אופק היציאה מ"הראס".


    "את כבר בחוץ"? שמעתי את קולה של ריקי שכנתי מהחושה הצמודה.

    "ישנתי  כל כך טוב ועמוק הלילה"

    "איך ישנת..." ?

    והמשיכה :

    "חכי לי שאחזור מהמקלחת ונלך לאכול יחד" אמרה ויצאה...

     

    חייכתי אליה, חושבת על מעברים דרך קירות זכוכית. 

     

    הסתכלתי סביב, היום כבר עלה.  הים כחול שקט ורגוע, הרוח עדינה ומלטפת ו...העולם?   הוא בהחלט לא כמנהגו נוהג. 

     

    אני מוציאה  את שפופרת הגז המדמיע מהמחבוא מתחת לשרוול הגלביה הלבנה שלי.  מביטה בבקבוקון ולוחצת בלחצן האדום,  פסס פסס . מחייכת לשפופרת "עשית את שלך, מניחה אותה בפח ליד החושה -

    ויוצאת לסיפור חדש.....מגניב

     

    המשך יבוא..


    כל הזכויות לטקסט שמורות לעינבר. 

    תודה - לאלברט עדות.  שהופך כל פרם לאומנות 


    ''

     

     

     

     

    ''

    Ras Sinai - "Mactub" - Yinon Darwis

     

    -In the beautiful oasis of Ras-a-Satan, in the Sinai Desert, a group of musicians from Egypt  -  , Jordan, Syria, Lebanon, Israel and Palestine meets regularly to play and record music - in times of conflict and peace

     

     

     

     

     


    דרג את התוכן:
      7 תגובות   יום שבת, 28/11/15, 06:10

      ''

       

      רולטת זמן מתעתעת - סיפור מסע

      מאת - עינבר

       

       

       

      פרק א - אויר פסגות ריק מהשראה


      ''

       

       עשרים יום כבר חלפו מתחילת המסע.

      ככל שהתקדמו הימים בדרך למעלה,

      התקצרו המילים להברות ולהבל פה.

      האוויר בפסגות ריק מהשראה ודליל בחמצן 

      מחייב את הצועד לפשוט מעליו כל משא. 

       

       מבעד לטשטוש החושים שבעילפון הגבהים,

       מתוך סלסלת הקש,

       לא הצליחה להבחין בין שריקת הרוח

       לקול נשיפותיו המתגבר ..

       גם ל"דוואה" קל הצעד,

      האמון על מסעות בהרי ההימליה,

      הטיפוס מעל הצוק התלול

      בעודו נושא אותה על גבו,

      דרש מאמץ רב.

       

      בהתמדה ובנאמנות,

      המשיך וגמא מרחקים

      כשהיא מיטלטלת על גבו לקצב צעדיו -  

      פניו מופנות אל מעבר לרכס הבא, 

      מרחק אין סופי מהפסגה.

      מדי פעם, כמתוך חלום, 

      הקיצה מהדהוד קולו של מלווה נוסף,

      שדחק בה להישאר ערה -

      מבחינה מזווית עיניה ביתר חברי הקבוצה

      המטפסים בלאות.

       

      פרק ב

      הטלת הקובייה

       

       

      ''

       

      בגבהים, כבחלום, חווית הזמן מתעתעת

      ובדומה לרולטה מסתובבת 

      נעצר הזמן  חודשיים לאחור

      ופוגש אותה בחדר אחרון 

      בדירתה ברחוב סואן בתל אביב.

       

       שלושים ועוד שלושים יום, היא סופרת

       מאז קרס עולמה  וגופה שהתגלה כחבר נאמן ,

      נענה לה וקרס אייתה.  

       

      רגע אין סופי,

      בהם שכבה ללא תזוזה.

      מביטה במשתנה היחידי 

      בדמות וינטלטור מאובק 

      החורק כמטרונום - 

      הד ללופ המתיש של מחשבותיה.

       

       לכודה במבוך ייסורי הגוף ומבוכת הנפש,

      החליטה לעשות מעשה...

       

      היא עוצמת עיניים, מניחה לידה לדפדף

      בין דפי מגזין הטיולים שהיה מונח לצד מיטתה,

      מבקשת  מנופים רחוקים,

      להתערטל ולבקר בחדרה האפלולי והנבוך.

       

      והנה, עמוד אחד, כאילו בודד עצמו

      הישר אל אצבעה השואלת.

       

      פוקחת עיניים למילים, מטושטשת מבעד לדוק דמעותיה:

      "שלושים יום טריק למיטיבי לכת

      בנופים קסומים בנפאל  שבהרי ההימלאיה "...

       

       

      פרק  ג

      נתינת כיון למסע

       

      ''

       

       

       

      'יש לי שלושים יום ” סיפרה לוינטלטור, 

      שעצר חריקותיו במחאה,

      "לעמוד על הרגלים ולהגיע לשם".

      "אל תדאג", קרצה לו כלאיש סודה,

      גונחת בעודה מנסה להתיישר לראשונה מזה ימים:

      "כשאחזור לא אסתכל יותר מכאן.."

       

      פרק ד

      רולטת הזמן  מתהדקת ..

       

      ''

       

       

        "רולטת  הזמן", מסתובבת שוב, נעצרת קדימה בזמן,

      בערב הגורלי לפני הטיפוס ל "מעבר ההרים"  :

       

      הד קולו חסר הסבלנות, של המדריך

      מצליח להגיע עד לאוהל הקטן בו שכבה ללא תזוזה.

      "חייבים לחזור" קרא, מנסה להישמע נחוש ופסקני 

      "מצבה מאוד קשה, אני לא יכול להסתכן ולהמשיך".

       

      משב קור פתאומי, הקפיא את דמעותיה 

      והן נשארו תלויות דוקרות וזוהרות כיהלום.

       

      חברי הקבוצה - מכונסים סביב גציי אש בודדים

      שהמלווים המנוסים לא מצליחים ללבות -

      מצליחים מציתים ומבעירים את אש המרד;

      ובפעם הראשונה במסע,

      קולותיהם התאחדו לקול אחד. 

       

      פרק ה

      דממת הלילה מהדהדת

       - "אני לבד"

       

      ''

       

       מופתעת לגלות, כי מעדיפה אכזריות ישירה,

      על פני הסתתרות

      מאחורי צדקנות ודאגה צבועה.

       

       ולרגע בודד, ללא תקווה לנס,

      בעודה מנסה להנשים את ריאותיה

      המכווצות באוויר פסגות דל,

      היא מצליחה לשחרר את הפניקה לחופשי

      קוראת כמעט בהקלה: "אני לבד"..."אני לבד."..

       

      הקולות מהאוהל הסמוך היטשטשו להד רחוק.

       

      אך דממת הלילה מהדהדת אייתה "אני לבד"....

       

       

       פרק ו

      זוהר - קרניים ראשונות

       

      ''

       

        החשיכה מתחילה לפשוט מלבושיה בפני אל השחר,

      חושפת את קווי המתאר של

      מחנה האוהלים הקטן והמבודד.

       

      מבעד להדהוד דממה נאדרת

      מתחיל רחש צעדיהם השקטים של המלווים,

      יחד עם ניחוח הקפה, לסמן התחלתו של יום חדש.

       

       מתוך העננים, זוהרות קרניים ראשונות.

      ברכות, כבמעשי אהבים, עוטות על ההר המושלג,

      צעיף מלכותי בגוונים ראשונים של זריחה -

      מדגישים את יופיו הבלתי נתפס.

       

      במרחק מה, למול הפסגה,

      ניבטת צללית דמותו של "גובינדה "

      ראש משלחת המלווים 

      כשהוא כורע על ברכיו - מרכין ראש,

      בפני אלוהי ההר הנאצלים -  

      ומבקש כל יום מחדש,

      את רשותם לבוא בשעריהם..

       

        עשרים יום מוביל "גובינדה" משבט השרפה הגאה,

      את הקבוצה המעורבת בטיפוס עיקש,

      ב"טרק" קשה במיוחד בשבילים שבקושי סומנו.

       

      פרק ז

      "הפס" - האצלת מעבר

       

      ''

       

      זהו היום, החשוב והקשה במסע -

      הטיפוס למעבר ההרים - ל"פס".

       מקום, בו ההרים מאצילים

      אחד לשני דרך ומעבר.

       

       אט אט מתחילים לצוץ ראשיהם

      של חברי הקבוצה

      יוצאים מהאוהלים הקטנים.

      לרובם היה זה לילה ארוך וללא שינה.

       

      בשקט מתוח, נאספים,

      מתכנסים סביב המדריך

      המתהלך חסר מנוחה.

       

       "מה שלומך הבוקר"? שואל -

      נמנע מלפגוש במבטה.

      מניד ראשו ומסנן קללה

      למנהליו שהעמידו אותו במצב בלתי אפשרי.

       

      מהנהנת, "אוקי".

      מרגישה כאב חד בחזה ודפיקות לב מואצות -

      ממועקת הייאוש הקיומי באין חמצן.

       

      פרק ח

      נוף המתחלף כחלום

       

      ''

       

      מנסה לעודד עצמה

      כי הבוקר הזה אינו שונה מעוד עשרים בקרים אחרים,

      בהם הצליחה להרים רגל ולצעוד,

      בין גלויות הנוף המתחלפות כחלום.

       

      למדה לא לעצור. אי אפשר היה לעצור.

      צעדה בקצב קבוע.

      במבט מרוכז למטה.

      עוקבת בריכוז.

      כאילו, חייה היו תלויים -

      בטביעות צעדיו של

      "דוואה".המלווה המסור שלה.

         

      פרקט ט

      אל תסתכלי לשם

       

      ''

       

      משננת כבמנטרה: "אל תסתכלי למעלה,

      אל תסתכלי למעלה...”

       

      אל עבר טור האנשים המתפתל "לשם".

       

      "יהיה אוקי היום", חוזרת ואומרת למדריך,

      מנסה להאמין למילים שמשמיעה.. ומתמוטטת.

       

      פרק י

       "  ssstttooop!"

      ''

        היה זה, הצליל המתכתי והרך,

      שהדהד מאגל הזיעה הבודד, 

      שנטף ממצחו  הנאמן של "דוואה "

       ופגש בצוק הקפוא,

      שקומם אותה מהעילפון.

       

      בקול מחוספס מצרידות,

      התעוררה מצעקתה:

      " ssstttooop!" .

      היא מזדקפת ,

      לא נרתעת  מעומק צעקתה:

      "  ssstttooop!"

       

      בשקט ובאטיות.

      הוא מוריד אותה מגבו.

      נותן בידה את המקל שגילף עבורה.

      כשחלפו בשדות האורז,

      או שמא היה זה באזור המפלים? 

      מתנדנדת כשיכורה.

      מייצבת עצמה.

      משחררת את ידה מידו. 

       

      פרק יא

       בדרך לפיסגה

       

       

      ''

       

      בעיניים עצומות אחוזות בחוזקה,

      נודרת כמתפללת.

       

      בפעם הראשונה במסע

      מרימה פנים פוקחת מבט

      ומישירה עיניים

      הרחק למעלה.. לפסגה

       

      לפתע...

       

      קלה כנוצה

      כמרחפת 

      חולפת  ועוקפת את

      "גובינדה"

      הצועד בראש השיירה

      היישר בדרך לפס

       

       כבהילוך איטי

      מתגלה בפניה בפעם הראשונה

      מפגש הפסגות

      והוא נח בתפארת

      מעל הילה

      של ענני נוצה בוהקים

       

      חסרת נשימה מרימה ידיים 

      קדה קידה 

      כשהרוח העזה 

      מרקדת סביבה 

      קדה לה מנגד  

       

       "זהו הרגע האחרון והראשון בחיי."

       לוחשת בעודה נושמת אותו לתוכה ...

       ופניה לחלל הפתוח..

       

       ומפגש הפסגות ..מחייך אליה כמזמין:

      "איך מכאן?" 

       

       

      ''

      דרג את התוכן: