כותרות TheMarker >
    ';

    ארכיון

    תכנים אחרונים

    38 תגובות   יום שבת, 3/6/17, 18:44

     

     

    ''

     

    פרק 2  


    בבקבוק פלסטיק חצוי על אבן קטנה ליד קיר החושה  - מישהו השאיר נר דולק .

    אני מתיישבת  על המזרן במרפסת בחוץ ,  עוקבת  איך הלהבה הקטנה מתגרה בחוצפה ברוח המדברית.

     

    בלילות ארוכים ללא שינה כמו  זה של היום, יש רגעים בהם העייפות מטשטשת  את קו התפר בין ערות לשינה.

    מתירה  נקודות מבט מוכרות, מניחה להן לנוע בחופשיות למחוזות פואטיים .

    הזדמנות גם לקטעי חלימה לצוף, ללא הקשר וקוהרנטיות למקום ולזמן.

     

    הנר, מנפנף בגאווה  בלהבתו האחרונה וכבה.  

    הרוח המדברית ממשיכה לנשוב בריקות לכיוון הים מזמינה אותי להצטרף.

     

    אני מעזה וקמה.

     מתקרבת לים.

     

    לפתע,  אני מבחינה  בטביעות רגליים כחולות ליד קו החוף.

    הראיה מטשטשת. יצאתי בלי משקפיים.

     

    ''

     

    "חוצן"?

     

    מתוך המים שומעת  קול של אישה : "בואי"


    "דֶאְניַיה"?

     

     אני מבחינה בעוד שתי דמויות .

     

     סביב כפות הרגלים שלי,  נאספות  מיד המון נקודות אור כחולות.

    דֶאְניַיה נעה באטיות  בעיניים עצומות  קשובה  ל"ביט" המדברי.  נקודות האור ממשיכות  את תנועותיה  במעין שובל קסום.

     

      רוח המדבר שולחת שריקה ארוכה. קוראת לים לשלוח גלים.

    שתי דמויות בחליפות צלילה משרטטות צורות כחולות  ממפגש גלשני הרוח  עם הגלים. 

     

    כך,  ברגעים אחרונים של חושך אני  מביטה בעצמי, משתתפת בריטואל סוראליסטי עם שלושה  אנשים זרים  ורוקדת עם נקודות כחולות של אור בתוך המים.


     

    ''

     

    קרן אור ראשונה מאירה את הים בצבעים בהירים של זריחה. ידידינו הכחולים מתאדים אל תוך הכחול הגדול. הרוח המדברית ממשיכה לכיוון מדבר סהרה.


     הים האדום, שוב שקוף ורגוע..

    כבמטה קסם, דממה.


    כולנו עדין נטועים במקומנו ממשיכים  לבהות אל האופק .

    ראשונה דֶאְניַיה  מתחילה לזוז, עוטפת  עצמה ב"לנוגי" בצבעי אש כתומים. שני הצוללנים פושטים את החלק העליון של חליפת הצלילה.

    סולימאן מושך תיק ומוציא מתוכו תרמוס וספל גדולה ממתכת - מעביר תה חם ומתוק בינינו.


    באנגלית רהוטה, מספר לי סולימאן, שהוא ואחמד הגיעו לדרום סיני, ממדבר סהרה שבלוב  בעקבות מידע שהגיע מפה לאוזן כמעט בחשאיות,  שיש כאן "פלנקטונים".

    "אנחנו צוללים  באזור כבר כמה שבועות  ורק היום מצאנו אותם.  אולי כי זה לילה מאוד חשוך".


    התחילו לספר סיפור שנשמע לי קצת הזוי:

     " יום אחד עברנו דרך שוק  "חפארי",  הידוע כגדול  שבשווקי המאגיה והכישוף של צפון

    אפריקה " סיפר אחמד.


    ''

     

     

     

    " אישה זקנה שאולי עברה את המאה, עצרה אותנו וביקשה שנשים את ידינו  יחד כאגרוף הפוך ושנמתין רגע.   היא הלכה לאחורי החנות.  אחרי דקות ספורות חזרה,  ובידה מטבע עתיקה.   "היא תעזור לכם למצוא מה שאתם מחפשים" אמרה תוך שהיא שמה אותה בכפות ידיינו.  "הופתענו כי לא ביקשנו  ממנה כלום".


    במשפחת הצוללנים, מתקיימת אמירה ,  שכל צוללן חייב לעצמו פעם בחיים לצלול עם "פלנקטונים".  החלטנו להיעזר  במטבע כדי שתעזור  לנו למצוא אותם.

     "הלילה מול החושה שלך - מצאנו".

     


    ''


     

    "אנחנו מצטערים שהפרענו לך לישון."


    הם מחליפים מבט, כמסכימים אחד עם השני,  ניגשים אלי; 

    מחברים יחד אגרוף פתוח הפוך, מבקשים  ממני לצרף את כף ידי.

    :"זה בשבילך" אומר סולימאן. ושם בידי את המטבע.


    "מה פתאום" ...

     

    "זו מטבע שמשכה אותנו כמו מצפן  לחוף ליד החושה שלך. עכשיו היא  שלך. 

    ..הבטחנו..!  יום אחד  גם את  תדעי ותמסרי אותה הלאה." 

     אמרו מחייכים אל דֶאְניַיה כמחלקים סוד.


    "אני"?

    "לא מאמינה בדברים כאלה."..

    "גם אנחנו חשבנו כמוך".

    דֶאְניַיה, שבינתיים הספיקה לקשור את הצעיף האדום לראשה, בקשירה בדואית מרהיבה.. סימנה לי בעיניה, "קחי".


    "הלילה הזה, שמשתנה כבר לבוקר לא מפסיק להפתיע" חשבתי.


    שאלתי ..

    "מה זה היה שם"?


    שלושתם הביטו אחד בשני צוחקים. 


    "אלה הם פלקטונים זוהרים  או בשמם הפואטי "ים של כוכבים"

     הם מופיעים ברגעים נדירים בלילות חשוכים  כמו זה של אתמול .

    יש להם  יכולת הארה. וכמו לכל פלאיי תבל  מצאו להם הרבה הסברים מדעיים".


     

    הסתרתי מתחת לשרוול הגלבייה את בקבוקון הגז מדמיע שהיה אחוז בחוזקה באגרופי.


    דֶאְניַיה מחייכת אלי בעיניים שחורות ובורקות. מודגשות בכוחול.


    קמה, "המקשיב יגלה  את סודות המדבר," אמרה..


    הסתובבה והתחילה ללכת  לכיוון צוק "הראס". 

     

    רגע, קראתי אליה.. אבל היא כבר התמזגה עם  האופק ונעלמה.


    ''


    זו לא הפעם הראשונה שדֶאְניַיה  

    אומרת לי  אמירות שלא ברור מאיפה הן מגיעות.. 


     דֶאְניַיה  היא   "עולם" בערבית. אני יודעת כי סבתא  שלי זורה , בפעמים שהייתי מתעקשת על כלום,  הייתה אמרת לי:   "אוֹּ עֲלִיָּה וְּאַלָּא דָאנְיַיה אוֹּ"נשיקה


    דֶאְניַיה היא  מעין אוריקאל מקומי. לא ברור מהו מוצאה או גילה.   יש הרבה אגדות  עליה.  מספרים שהיא בנתה בית אהבים במו ידיה מלבנים  בלב המדבר, שם היא נוהגת לעשות אהבה עם אהובה השיך המקומי.


    מספרים שהיא "היפר-סנסורים"  יש לה שמונה  חושים. היא כל כך רגישה  שהיא מעדיפה להתרחק מהרעש שבקרבתם של אנשים רגילים. 

     היא יכולה כך מספרים, להיות בו זמנית בכמה מקומות.  קולטת יותר מלווין.


    עלתה לי מחשבה מטרידה, שאולי זה לא כל כך חבל שסיני הפכה למקום שאנשים מפחדים להגיע אליו. זה לא מקום להמונים.

    .

    סעיד וסולימן מושיטים לי  יד מעל יד ואני מוסיפה את ידי.  "היית מטבע המזל שלנו ".   אמרו :  "תמשיכי להאמין". 

     

    "אני  מהמתגעגעים".....לחשתי

    .

    אמרו ונעלמו אל תוך אופק היציאה מ"הראס".


    "את כבר בחוץ"? שמעתי את קולה של ריקי שכנתי מהחושה הצמודה.

    "ישנתי  כל כך טוב ועמוק הלילה"

    "איך ישנת..." ?

    והמשיכה :

    "חכי לי שאחזור מהמקלחת ונלך לאכול יחד" אמרה ויצאה...

     

    חייכתי אליה, חושבת על מעברים דרך קירות זכוכית. 

     

    הסתכלתי סביב, היום כבר עלה.  הים כחול שקט ורגוע, הרוח עדינה ומלטפת ו...העולם?   הוא בהחלט לא כמנהגו נוהג. 

     

    אני מוציאה  את שפופרת הגז המדמיע מהמחבוא מתחת לשרוול הגלביה הלבנה שלי.  מביטה בבקבוקון ולוחצת בלחצן האדום,  פסס פסס . מחייכת לשפופרת "עשית את שלך, מניחה אותה בפח ליד החושה -

    ויוצאת לסיפור חדש.....מגניב

     

    המשך יבוא..


    כל הזכויות לטקסט שמורות לעינבר. 

    תודה - לאלברט עדות.  שהופך כל פרם לאומנות 


    ''

     

     

     

     

    ''

    Ras Sinai - "Mactub" - Yinon Darwis

     

    -In the beautiful oasis of Ras-a-Satan, in the Sinai Desert, a group of musicians from Egypt  -  , Jordan, Syria, Lebanon, Israel and Palestine meets regularly to play and record music - in times of conflict and peace

     

     

     

     

     


    דרג את התוכן:
      45 תגובות   יום רביעי, 24/5/17, 23:53

      ''
      פרק 1

      גיששתי בשקט דרוך אחרי הגז המדמיע. זכרתי ששמתי אותו בתיק עם השמפו. ניסיתי לא להשמיע קול. אצבעותיי רפרפו , כנראה שהנה הוא, מצאתי. קרבתי את הבקבוקון קרוב לעיני ויכולתי גם מתוך החשיכה להבחין בלחצן אדום. הנחתי את האגודל עליו. זחלתי לפינה מוכנה לפעולה.

      "מה השתגעת, לנסוע לסיני"? זרק לכיווני, מוכר בחנות "למטייל" תוך שהוא מתרוצץ מקצה לקצה החנות. "אני מציע שתיקחי סכין  או  רובה".  לא הייתי בטוחה אם אני שומעת אותו  או את המחשבות שלי מהדהדות החוצה דרכו.
      סרקתי במבט סביב, מחפשת אחר נקודת מבט שונה שתחזק את ההחלטה בעד הנסיעה. באופן מפתיע או שלא, התייצב מולי בחור גבוה שחור תלתלים  - מגיב למבטי בקריצה מחויכת . "יש לו ניסיון הוא גר מאחורי הקו הירוק", מניד ראשו לכיוון שכנו הגוץ והמקריח.

      לא הייתי מודעת למבט שנעצתי בזרועותיו השריריות, עד ששמעתי את קולו: "אני מעריץ שלו" מראה לי גם את  חזהו השרירי המשורטט כמעט כולו  בטאטואי שחור בדמותו של מיקל גקסון.  האם אני צריכה לפחד?  "כן". ענה מיד למחשבותיי הבחור מהקו הירוק. "תעשי לי טובה קחי את זה אתך, מתנה ממני".  מושיט לי בקבוקון עם ראש אדום - "זה גז מדמיע. מה שצריך לעשות זה ללחוץ כאן".

      לא הערכתי נכון את שעון האור בסיני כשיצאתי מהחושה לארוחת ערב מבלי לקחת את פנס הראש שקניתי ממיקל גקסון.

      כך, בדרך חזרה לחושה, אני  צועדת לבד בתוך השחור משחור של החושך,  חושבת על הרגלים ותבניות המשתקפים בבהירות במדבר ללא רחם. למשל האמונה  בקיומו האינהרנטי  של החשמל.  

      מרחוק מוזיקה מדברית ..

      ''
      ''
        לבושה בגלביה  בדואית לבנה  בולטת בחשכה.  מנסה לאתר את קו המים ולצעוד לכיוון החושה.  אחרי כמה צעדים מתחילה להבחין בעצמים. 

       לא רחוק ממני שתי  דמויות עומדות מביטות בי. ניראה לי שהם גברים.
      אני מגששת  את דרכי במהירות.  פותחת בזהירות את דלת הקש .
      מי יודע מה יש בפנים? אתמול התעוררתי באמצע הלילה מצעקה של ריקי השכנה שלי מהחושה הצמודה, שקפצה עליה חתול והעירה אותה.

      אני סוגרת מיד את הדלת מאחורי. מגששת ומוצאת בפינה את  הלפטופ . מזל שיש לו עדין בטרייה.  אני כורה אוזן החוצה. עדין שקט. מתארגנת לשינה. מסתבכת עם הקילה המאובקת כשאני מנסה  להעיף ולסדר אותה תוך שכיבה בהנפת רגל. אני נכנסת תחתיה עוצרת נשימה. מחליטה להישאר עם הגלביה. וואו הגב, מי יודע מה מחכה לי מתחת למזרן?

      ''
      ואז...שומעת קולות ואבנים מרשרשות מתחת לצעדים. הם עוברים ממש לפתחי. הם מתרחקים. נושפת החוצה לאט ובשקט את האוויר שעצרתי קודם. אולי  אלה הקולות של מישהו מהקבוצה?

      אחרי כמה דקות - קולות בערבית.  נכנסתי למגננת הישרדות. נזכרת  בתשורתו של הגוץ הקרח מהחנות.

      כך, אני לבד בחושך בחושה בסיני,  מצטנפת בפינה, אצבע על ההדק , מוכנה לכל תרחיש.

      שעה עוברת ועוד שעה..

      ולפתע:  "או או או " בהתחלה חשבתי שאני חולמת. צבטתי את עצמי ביד שבה החזקתי את הגז המדמיע, והבחנתי בכאב. באותה נשימה אמרתי לי, יש מה שניקרא חלום בתוך חלום, אולי את חולמת שאת ערה?

      ושוב: "או או או."... האסוציאציה המידית פנתה להתרחשות קרובה מהבוקר. אולי זה היה אתמול? כבר אמרתי שתחושת הזמן מתעתעת בסיני ?

      היה זה ברגע של לפני זריחה, כשיצאתי מתוך החושה מנסה כמו בכל בוקר בסיני, לצוד את צבעי הרגע לפני שהשמש עולה והעולם הופך בהיר ומוכר מידי.
      ...להפתעתי ריקי כבר הייתה בחוץ . מכוסה בכפייה אפורה.

       התיישבתי לידה. 'הייתי אישה נערצת', לחשה. קיבלתי כל מה שרק חלמתי....וזה נעלם....אני כבר מתבגרת..,.

      ריקי שכבה על המזרן במרפסת המופלאה שלנו מחוץ לחושה מול הים. "יש לי כאב ראש נוראי"...מלמלה

      רציתי לשאול את ריקי,  שאלה שנשאלתי הבוקר על ידי דנאייה, שהיא מעין אוריקאל מקומי.
      האם היא רוצה לחיות כאדם שמתקיימת בו שלמות ועצמה  פנימית,  שאינם תלויים בדבר. 

      אבל לא שאלתי...רק החזקתי את ידה וחיבקתי אותה בשקט.

      שאלתי אותה אם היא רוצה שאביא לה קפה, שבטח יעזור לה לכאב ראש....היא הנהנה  מושכת את הצעיף האפור מעל ראשה..

      .
      ''
      צעדתי יחפה מניחה לחלוקים לחדור אל תוך הבשר החי. אומרים שזה בריא, רפלקסולוגיה לכפות הרגלים.  במחשבה נוספת נראה לי שהכוונה  לחול ולא לאבנים  הקורעים  את העור.

      הגעתי לסעיד ידידי משבט התרבין. עיניים טובות. יצרנו יחסים סעיד ואני. זמן סיני לא מתקיים בינינו וכל מה שאני מבקשת הוא מביא מיד. אמרתי לו: "החברה שלי חולה, אתה יכול לעשות לי קפה שחור עכשיו?"

      למרות השעה המוקדמת והמטבח שעדין לא פעל, הוא קם מכיסאו במהירות, קרא לעובד המטבח  וביקש פקד עליו בערבית בדואית: .."קפה!". תוך דקות ספורות הגיע פינג'אן ובתוכו קפה רותח ומהביל. מתבנן מהצד שהיה רואה באיזה מהירות הקפה הגיע, היה מביט ימינה שמאלה בתמיהה ?  

      הפינג'אן  הונח על מגש מתכת, יחד עם כוס ריקה . "זה בשבילך מלכה" אמר.  מעניין מאיפה הביא את המלכה, האם שמע שאנחנו כאן בעניינים של מלכות ומלכים ? לא המשכתי להעמיק במחשבה, ולקחתי את המגש.  הולכת מקפצת בזהירות מעל החלוקים מנסה לשמור על יציבות.

      הגעתי לחושה ולמרפסת. 
      ריח הקפה החזק, משך את ראשה של ריקי  החוצה מהכפייה.  מרימה מבט אלי. "מה... באמת... הבאת לי קפה"?
      מזגתי לה את הקפה לכוס הזכוכית והגשתי לה. ישבתי לידה.

      ישבנו יחד ופנינו מופנות  לים הכחול כחול  שצבעיו מתחילים להשתנות. לפתע ריקי מצביעה על הים, "תראי תראי"....קראה בקול חנוק .. "תראי"... "מה" שאלתי,  "מה לראות..מה...?. "
      ואז...ראיתי. 

      3 דולפינים, עוברים ממש מול עינינו המשתאות והם קופצים נכנסים מתחת למים, ושוב....צוללים ושוב עולים ושוב...

      מה יש בדולפינים המעורר פליאה - נוגע במרחבי היופי והעדנה?  
      נוקש בשערי הלב התום והדמיון כשל ילד -
       חופשי להאמין בקיום של יצורי קסם ויוניקורן.

      בעפעוף שברגע, לפני שהשמש עלתה מעל הצוק של ראס אל שטן
      פגשנו ריקי ואני כל אחת את המעבר לעולם מקביל, מקיר הזכוכית שלה.
      ולמרות שידענו שיש שוני בינינו, החזקנו ידיים,
      מחלקות בשקט רגע של יופי ושאר רוח.


      ''
      תודה לMiri Hadash על התמונה+

       מאת עינבר

      המשך 
      יבוא ...

      הערה: הכתוב כאן הוא סיפור, למרות הכתיבה בגוף ראשון. כסיפור הרבה ממנו לקוח מהנרטיב .

      THE DESERT  -  זקיר חוסין -  געגועים...
      ''

      דרג את התוכן: