מחפשת משמעות
ארכיון
ארכיון : 12/2009
במידה ומישהו תוהה האם הכותרת מהווה סתירה בתוכה אז תשובתי היא שלצערי הרב לא!!!.
אומרת זאת ולוקחת אחריות מלאה ,כי לאחר שש שנים בתוך המערכת הזאת
לעיתים קרובות מתחשק לי , לקחת את העקרונות איתם התחלתי את דרכי בהוראה
ופשוט ללכת ... במהלך השנים למדתי ושיננתי ללא סוף תיאוריות שונות של תיאורתיקניים מכובדים בעולם החינוך וכן בהתפתחותם של ילדים . הייתכן שפיאז'ה,וולבי וסקינר בין היתר טעו טעות פאטלית , עד כדי כך שאף תיאוריה לא קשורה כלל למהשתמרחש במערכת החינוך ??? המערכת הזאת אשר באחריותה לחנך את ילדי העתיד ,רחוקה מאוד מלראותם כאנשים קטנים בעלי אישיות שעלינו כמורים לטפח, להראות להם את הדרך,ללכת יחד איתם יד ביד ולא מעליהם. מערכת החינוך אמורה להיות זאת,שמעניקה לילדנו כלים על מנת להתמודד בחיים,
כי בית הספר אמור להיות המקום בו אנו, כמורים, משקיעים את כל אמונותינו ועוקרונותינו על מנת לחולל שינוי קטן כגדול בחברה כולה (אל תצחקו אם התמימות שבי מדברת במשפט זה), ולעומת זאת היא מנסה לתייג ילדים על סמך מספרים וציונים מגוחכים שלא מייצגים דבר.
מערכת החינוך מסבירה שהינה מעוניינת לטפח ילדים למצויינות , פה אני שואלת את עצמי על איזה סוג של מצויינות אנו מדברים?( יותרנכון הם ,כימסתבר שהדיבור שלי הוא לגמרי שונה משלהם). על מצויינות של ערכים,של משמעות המילה אחריות , קבלה של אלו אשר שונים מאיתנו ,על היכולת לפתח דיאלוג מתוך כבוד ומתוך אמונה שהדבר יכול להביא להפחתה משמעותית באלימות? במהלך השנים שאני חלק(או אולי לא כל כך בעצם) ממערכתהחינוך הייתי עדה להשפעתה השלילית שלהעל הילדים. הייתי עדה על החוסר יכולת של המערכת לקבל בעצמה מורים שחושבים אחרת או שמאמינם שהדרך ללמד ולחנך היא לא בהכרח זאת שמנסים לשכנע אותנו ללכת בה. סבלתי בעצמי את הנוקשות של מערכת החינוך ושל מנהלות מפוצצות באגו וברצון להראות שהן אלו שיודעות כיצד ללמד מבלי לעצור רגעו לשאול אותנו דבר.
מנהלות שמייצגות את חוסר הגמישות של המערכת לקבל ילדים כאישיות נפרדת מכל רצון להוכיח שבית הספר אשר הן מנהלות אותו הכי טוב. אני שואלת את עצמי ,כמה מנהלות באמת מכירות את ילדים שעליהם הן אחראיות ? כמה מנהלות יודעות באמת לקבל את הילדים השונים ולהכירם? כמה מנהלות קרובות עדיין למשמעות המילה הוראה? אני עדה למירוץ הבלתי פוסקת שמורות נמצאות בו כל יום, הריצה אחרי הניירת וכתיבה אין סופית של דוחות, כמה סבלנות והאכלה קיימות במערכת החינוך ? ואיזה דיאלוג אנו מנהלים עם תלמידנו? שוב פעם ,אני מוצאת את עצמי מחוץ לתמונה
כי אנוכי ,כמחנכת במדינת ישראל ,מאמינה עדיין, באמונה שלמה שהתברכתי בכך שבידיי היכולת לגעת ביצורים קטנים ולחולל בהם שינוי , אותו שינוי שבעצם משנה אותי. כיהלמידה היא לגמרי הדדית, כי הלמידה היא יחד ,אחד מושפע מהשני כי הלמידה כרוכה ביכולת לכבד את הלומדים וללמד אותם להיות בעלי דעות חופשיות כי הלמידה היא אמורה להיות כך ,שמעודדת את הלומדים
להיות ביקורתיים כלפי מוריהם. הלמידה אמרוה לתת גם מענה רגשי ולסייע ללומדים לגבש את אישיותם ... הלמידה לא נמדדת על פי תעודה של ציונים מזוייפים הלמידה לא נמדדת על פי מבחן טיפשי שבודק רק בזמן נתון ידע מסויים הלמידה חייבת להיות רחבת אופקים , לאפשר לתלמידים לשאול שאלות ולדעת שלא תמיד בידיי המורים נמצאות התשובות הלמידה חייבת לדעת גם לחבק חזק את הלומדים אך גם לאפשר להם להתנסות,לטעות,ליפולולקום כחלק מתהליך ... שש שנים אני עובדת בתור מורה לחינוך מיוחד של כיתות קטנה בבית ספר "רגילים" (אלף סליחות על שימוש במילה גסה זו,כי לדעתי ,זאת הטעות של המערכת ,לחשוב במונחים של רגיל או מיוחד ,אני באופן אישי מאמינה שכאשר החינוך יהיה מיוחד כולם ירוויחו מזה ) ויכולה לומר ,שבמהלך הזמן הזה , הייתי עדה לחוסר סבלנות והבנה של האחר ההתנהגות החסרת רגישות כלפי השונים והשונות. לא רוצה להישמע פסימיסטית אך באותה מידה שאני מלמדת את תלמידי להיות ביקורתיים של המציאות גם לי , חשוב לעשות זאת. לשמחתי,עדיין רואה את תפקידי כיעוד חיי עדיין נהנת מכל רגע שאני נצמאת בכיתה יחד איתם עדיין מרגישה גאה שאני יכולה להתפרנס מה מקצוע האהוב עליי. עדיין מרגש אותי כל יום מחדש לראות כיצד מצליחה לגעת מפנים ולהיות עדה לשינויים המדהימים שמתרחשים כנגד עיניי. עדיין מסיימת כל שיעור עם חיוך בפנים
ועדיין חשה שיש בי המון מה לתרום ומה ללמוד מתלמידיי. מערכת החינוך חייבת ללא כל ספק ,לעבור מהפך משמעותי המהפך שעליו אני מדברת הוא לא כלכלי או של העלאת ההישגים הלימודיים של הלומדים אלא,מהפך יותר משמעותי ... מהפך שמתחייב להצמיח אנשים במקום לדכאם...
|
| לחוש נוסטלגיה בשבילי זה לאסיפור אני אדם כזה … "פשוט נוסטלגי" אפשר גם לומר מלנקולי אך אתמול נפגשתי לאחר זמן מה עם תחושות שקצת שכחתי. הזמן חולף והמירוץ של הרוטינה מצלחיה לעיתים לנצח את העבר. אך אתמול,בטווח של שבע שעות ,העבר ניצח בקרב והזכיר לי , כמה רגעי אושר שמזמן לא נגעתי בהם. אתמול באופן ספונטני להחריד ובלי התרעה מוקדמת חברה שלי שלפה אותי מהבית והטיסה אותי לירושלים. שלוש השנים הראשונות בארץ היקרה הזאת ,ביליתי אותן ב"עיר הקודש" ותאמינו לי ,כאשר אתה נולד במקום אחר ,מחוץ לגבולות ישראל ירושלים היא באמת "עיר הקודש". שלוש השנים האלו נשארים בזכרוני כאחת התקופות הכי מאושרות בחיי ואז הרגשתי לפרק זמן קצר כמו בסרט חזרה לעבר. שוב פעם הסתובבתי במקומות מלאים בניחוח של נוסטלגיה ולא יכולתי שלא לחוש שוב פעם מאושרת חיוך כמעט בלתי נסבל )ככהנראה לי עבור שותפה שלי (לאהצלחתי להסיר מפי מישגר בירושלים יודע שיש בעיר הזאת משהו מיוחד מאוד. הנוף העתיק המוצף בהיטוריה שלא נגמרת הבתים הבנויים מאבן ירושלמי,האוויר הצח שהוא רק נכס ירושלמי ללא וויכוח כלשהו, ההרים שמקיפים נופים משונים של אנשים משונים אשר מסתובבים ברחובות ירושלים... ובין כל זה...אני עם זכרונותיי עם האושר שהיה (או ככה לפחות זה נראה בפרספקטיבה של זמן). עם החזרה למה שהיה . אתמול בפרק זמן של שבע שעות הייתי שוב פעם מאושר ובצורה אולי קצת פרדוקסלית ,פתאום הבנתי שבעצם כל המסע הזה התחיל בדיוק בירושלים והיום אני חוזרת לפגוש שוב פעם את אותו מקום שראה אותי אחרת ובתוחשה שלי אפילו אחרת לגמרי. מאמינה באופן מפתיע באמירת "שום דבר לא קורה ללא סיבה" ואתמול שמחתי כל כך על הדרך
ובעיקר על המקום בו היום ,אני נמצאת
וחשתי לרגע נחת וכמעט יכולתי גם לחוש שמישהו לידי הניח את כף ידו על כתפי והיה גם הוא גאה בי...
|
| יום ראשון שעבר ,הייתה לי פגישה מאוד מעניינת עם המטפל שלי במפגש זה דברנו על כל מיני דברים,שיחת חולין . מה שלומך? מה מצב רוחך? ואז הגיע השאלה הגרנדיוזית .... איזה תוכניות גדולות יש לך לתקופה הקרובה? (רגע של היסוס אין סופי ,עטף את מחשבותיי) הסתכלתי אליו ,כאילו שבקשתי ממנו בצורה מאוד מנומסת כמובן לחזור על השאלה כי לא בדיוק הבנתי... כן,אמר לי:" מה התוכניות שלך ?" לטוס לירח אמר לי ,לעבור דירה ? ואז... שקט מוחלט פרץ בפנים,ההד נדבק לדפנות הלב וההלם זמזם לי באוזן... כאשר המטפל התמים שלי הזכיר את מעבר הדירה, שם קבלתי את ההלם האמיתי. נזכרת ישמאז עלייתי לארץ עברתי דירה 11 פעמים ב11שנים... כן,כן… שמעתם טוב ??? משאומר בחישובים מתמטיים פשוטים 11בתים לחלק ל 11שנים= בית לכל שנה!!!!! אתם קולטים את מה שאני קלטתי פתאום???? כל שנה עברתי דירה,כל שנה מחפשת מחדש בית כל שנה אני אוזרת מזוודות במקום מסויים ומפרקת אותן במקום אחר. כל שנה נוגעת מחדש בשאיפה הכי חשובה לי "בית". ואז הגיעה השאלה השנייה :" את חושבת שאת מחפשת דרך זה את הבית הפנימי שלך?" בווום,טרחה אוווץ... (זה כאב ומאוד) הבית הפנימי והבית החיצוני,כאילו ששנייהם מנהלים סוג מסויים של דיאלוג כאילו שאחת קיימת בזכות השנייה . ואז הבנתי פתאום,שכל אותן שנים חיפשתי בחוץ כדי לא להתעסק בפנים כדי לא לראות שבעצם עד שלא אמצא את הבית הפנימי לא אצליח אולי להדביק את רגליי במקום אחד ולהתחיל לבנות שם את מה שאני מחפשת כבר הרבה זמן. שאלתי את עצמי ברגע של טמטום :“ מה זה הבית הפנימי?“ האם זה החיבור עם עצמי? האם זה אהבה עצמית? האם זה להיות בטוחה במי שאני? ייתכן שכן... אז אולי ,היום,כאשר איני זקוקה יותר לאישור של אחרים על מי שאני כדי להיות "מאושרת" אולי היום,כאשר הכי חשוב עבורי זאת האמת הפנימית ולא המראה החיצונית אולי היום ,כאשר השארתי מאחורי את הבית שאיני רוצה ולאחר שבניתי לעצמי את ביתי אולי היום ,שהוריי קבלו את מקומם המדויק היום שנפרדתי מרוב האשמות ,שהקשו עלי לאורך השנים אולי היום ,כאשר אני יותר מחוברת לאני שלי אולי היום,לאחר עבודה כה אינטנסיבית... אולי סוף סוף ,לאחר שמצאתי את הבית הפנימי אולי סוף סוף ,אוכל למצוא את אותו שותף שיישמח להיות חלק מביתי כפי שאני אשמח להיות חלק מביתו ואולי אז אוכל להדביק את רגליי במקום אחד מבלי להרגיש שעוד שנה אצטרך להוציא שוב פעם את המזוודות כדי לארוז ולפרק אותן שוב פעם. כי אולי , אני אצליח לבנות מה שהם בעצם פירקו... אולי אני כן אצליח לבנות את הדבר שהכי חשוב עבורי והדבר שבשבילו אני נמצאת כאן : "משפחה"
|
הפעילות שלי
אין רשומות לתצוגה
