חברות חברים

עברתי דירה

ואני כותבת בימים אלו באתר סלונה

מוזמנים לבוא לבקר

http://saloona.co.il/members/talyapeled

טליה

כשטל פנתה אלי היא שאלה אם אוכל להסביר לה את המנוע ההרסני שיושב בינה לבין בתה האמצעית ,הקול שלה היה נמרץ , שמח, קול של אישה עניינית מהסוג שתויק אצלי כמי שלא מגדלת שיער ארוך ונראית יפה ורעננה למרות שמסתייגת על בסיס קבוע מאיפור.. שאלה שאלות ענייניות ,דיברה מהר הבינה מהר ומאד זרמה. השאירה את השמות של בני המשפחה ואת תאריכי הלידה שלהם  ,משפחה מורכבת תרתי משמע, שתי בנות שהגיעו איתה שני בנים שהגיעו איתו ובן משותף שחגג בקיץ חמש שנות "הווסדות".ואז יצאה ממנה טל אחרת, מתלבטת, קשה היה לה להחליט אם להגיע לפגישה או לקיים אותה בטלפון. היא השיחה הקצרה הזו השאירה אותי מחוייכת . תדר שמח זרם מהאישה המהירה הזו. 

 מחודש לחודש הפגישה נדחתה הוזזה עד שתמה האקרובטיקה של טל עם עצמה והיא החליטה להגיע לגליל באחד מימי סוף הקיץ, מלווה באחותה  צלצלו אלי משער הקיבוץ: , הגענו טליה, בואי לקראתנו הוא צוהלת בקול מתוק שמטיס אותי תוך כדי הליכה על השביל ,אל תמונת נעורים של נערה מלאה בג'ינס משופשף ,גופית סבא שבקושי מסתירה חזה שופע ומתוך הכיסים בולט קו המתאר של צדף שקיבלה ממי שאהבה נפשה.

טל הגיעה, התפעלה מהאדום הלוהט של דלת חדר הטיפולים , שלחה את אחותה ,"לטייל או לשתות קפה, מה שתחליטי רק אל תבואי בארבעים וחמש דקות הקרובות " והתיישבה על כורסת הקש וחייכה חיוך שצייר מניפת קמטים דקים לצד העיניים הירוקות .

עוד לא הנחיתה את הישבן על הכיסא והתחילה לספר:" אני גרושה מאז בנותיי היו בנות שלוש וחמש, כמעט לא זוכרת איך זה להיות נשואה עם ילדות קטנות , גידלתי אותן לבד ובקלות, ואז הכרתי אותו , חתיך שלי, והיא מחייכת ושוב פורסת מניפות של שמחה לצד עיני הים שלה , אחרי שנה עברנו לגור יחד וחודש לפני שים , ימצ'וק שלנו המתוק, נולד התחתנו ליד מכמורת , את רואה שאני לא אישה קטנה "

היא עוצרת ומציירת בהגזמה את גבול מותניה שהתעבו " הילדים הצטלמו כולם מתחת לבטן חודש שמיני הענקית שהיתה חשופה לעיני האורחים בין חצאית לבנה לגופיה שקניתי בשוק, ובשאר הזמן אני חוקרת תפקודי מוח" ושוב חיוך שובבי שמדווח על הפליאה אליה היא רגילה כשהיא מציגה את עיסוקה , המראה בהחלט לא מאפיין חוקרת שמבלה את ימיה בין מבחנות ונתנוני מחשב  .

אני מבקשת מטל את תאריך הלידה של גל, את תאריך הלידה של אדווה בתה הבכורה ואת תאריך הלידה של אביהן הביולוגי. בזמן שהיד לי מציירת את ספרות התאריכים מצטיירת לי דמותו של האבא ואני משמיעה לטל  את הפרופיל שאני רואה, איש משפחה, אוהב, חם מסור מצחיק, משאיר הרבה מקום לנוכחים לידו, " איש צבא, את בטח שמעת את השם שלו לא פעם" היא מוסיפה בחיוך שיש בו אהבה וחום "עד היום אני לא יודעת למה ברחתי מהנישואין האלו, הוא הכיל הכל, כמה סבלנות שיש לו, אי אפשר להאמין".

אני מספרת לה על גל שלה, ילדת פרא, מלאת שמחת חיים ונחישות, חוצה בימים אלו את גיל שש עשרה , מגלה את הקסם שבנשיות , מרטיבה את קצות הג'ינס המשופשף בגלים שמגיעים עמוק אל החוף. אני מספרת לטל על העקשנות שלה, על הקושי הקטן להתרכז שגל מאז כיתה א למדה לעקוף אותו באמצעות החיוך שובה הלב שקיבלה בירושה מאביה.

" אה, אז הכל בסדר" היא אומרת לי ומעיפה את הצמה והצדף מעבר לגב, על הפנים שלה הקלה, והיא עוברת לשאול שאלות אחרות אלא שאז אני עוצרת אותה ומספרת לה את מה שאני רואה והיא לא סיפרה לי וכנראה שגם לעצמה כבר מזמן.

 דידי אשד צלצלה אלי באחד הבקרים בהם החלטתי לא לעבוד יותר.

למרות שהחלטתי לא לענות לטלפונים באותו שבוע ולאוורר את פינות מוחי הפרטי מקולות חייהם של אחרים ,את הטלפון הזה שהיה חוליה בשרשרת מנקבת אוזניים הרמתי.

הייתי עדיין במיטה, מראות רגילים , זיכרונות של אחרים ודמויות  להם הייתי רגילה כמתקשרת בשלבי דמדומי שינה חלפו במחשבותיי בלי לנסות להבין למי הם שייכים. היד שהושטתי לטלפון העיפה מהשידה התכולה את הספר תולדות האהבה וכוס שקופה שהתנפצה על הרצפה וחידדה את ערנותי.

קולה של דידי היה שרוט מבכי, יכולתי לדמיין עיניים נפוחות מבצקת של בכי ויאוש , שלושת המילים הראשונות שאמרה הזכירו במעט את הקול הטלוויזיוני שהכרתי .הי מדברת דידי אשד ,והשאר פרץ ממנה בבכי של חיה קטנה פצועה ודרוסה.

לא חיכיתי שתספר לי למה היא מבקשת לדבר איתי, היה לי ברור וקבעתי איתה שיחת יעוץ לערבו המאוחר של אותו יום.

דידי צלצלה, בערב, שאלתי לשלומה, שאלתי אם אכלה משהו היום והאם הצליחה לשון מעט לפני השיחה. שלומה היה רע היא לא אכלה דבר מלבד ענבים ולא הצליחה לישון למרות שניסתה להירגע עם כמוסות פסיפלורה במינון גדול בהרבה מזה שמודפס על הקופסא.

דידי סיפרה לי על שלושה שבועות בהם כל המפות האסטרולוגיות של עצמה הראו לה כי בעלה  משקר לה שוב. מפלרטט יוצר קשרים עם נשים מתחבב עליהם דואג להן מסדר להן תנאי עבודה נהדרים שומר עליהם כאילו היו הדבר החשוב בחייו ובעצם יוצר את הסוף לנישואין במודע או שלא.

"איש מוכשר האיש שלך", אני אומרת  ודידי מסכימה, "מאד מאד אוהב אותך", וגם על כך היא מסכימה בהתפרצות בכי כואבת, "ורק את לא מצליחה לשמוע את זה  ממנו", אני ממשיכה ושוב בכי גדול ודידי מבקשת ללכת לשטוף פנים , לרוקן את האף הכואב מבכי וחוזרת אל הטלפון.

בדקות הקצרות האלו  אני נזכרת במראה שלה מתכניות טלויזיה  בהן היא השתתפה ואני צפיתי. נראית שונה, קצת לא "מחוברת", פער מסוים בין הידע  שלה,העובדה  שאנשיםמכל קצוות הארץ באו להייועץ בה  לבין הבטחון העצמי, לא יפה לא מכוערת, רזה  גוף נערי, שיער ארוך, כזו שתמיד תראה ילדה.

דידי חוזרת ואני ממשיכה,מדמיינת את הגוף הגבעולי שלה צונח אל הכיסא להקשיב לי. "את חיה תמיד בתחושה של נבגדת, ולאחרונה כאילו להכין אותך למה שעברת השבוע, גם הגיעו אליך נבגדות ונבגדי כל המדינה ליעוץ?"

"כן" היא משיבה בצחוק שהופך לשיעול ניקוטיני., "וצלצלת לשאול אותי עם השמוק בוגד בך". והיא מאשרת , "הוא לא בוגד בך , לא במובן הפיסי של המילה, אולי קצת, ליטוף, , גיפוף, את יודעת דידי שהוא פלרטטן של מילים, איש טוב לב סך הכל, מתקשה עם כל הקשור לאחריות",

 היא שותקת, אני ממשיכה, "הקוד הזוגי שלכם נסדק כבר מזמן",

" נכון" היא מאשרת, "כשהייתי בהריון עם התאומים, בתקופה שבה הרגשתי מכוערת, פרה ענקית שסוחבת בטן לא שלי וכתמי הריון מכוערים סביבי האף, הוא הלך לפגוש יועצת השמה. ואני בטיפת חלב בדיקות דם אחרונות לפני הלידה מרגישה שמשהו מאד לא נאמן מתרקם שם ביניהם, נוסעת מטיפת חלב אל קוראת בקפה מכשפית בעכו שאומרת לי כרגע ממש בשידור חי בעלך בוגד בך עם אחרת, ומהבכי התחילו הצירים ונסעתי לבד ללדת ובכי בלידה ולא מכאב ה"צער תלדי" שלי אלא  ממנו".

" אז הוא הגיע לשם ובעוד הרופאה מציגה את הילדים אני אומרת לו שאני יודעת ומספרת לו על ההרגשה שלי ועל הערביה שקראה לי בקפה והוא בביטול מספר שהכל שטויות פחד של אישה הרה והכנסה עלובה של מי שחיה מצרות של אחרים, ורק אחרי שבועיים של תחנונים  הודה שהיה שם משהו רומנטי קטן, החליפו מספרי טלפון  דיברו קצת כשחזר למשרד השר שבו עבד ודיברו שוב, הוא אפילו דווח לה על התאומים שנולדו.".

 דידי שותקת מתקשה לנשום ואני ממשיכה: "ואז הוא חזר לאהוב אותך כמו שרצית? ליטף אותך אמר לך מילים של אהבה ושל יופי ף וחיזר קצת ואת כאבת ובכית וחזרת לעבוד וגידלת ילדים והכנת להם ארוחות ערב מצוירות עם שמש מחייכת מגבינה לבנה וגזר וזיתים?והיא מחייכת ומאשרת, והצל הזה הפך אותך לקנאית נורא.  לא רק שהיתה מעילה באמון הוא גם לא יכול היה להגיד לך כמה שהוא אוהב אותך אלא רק בשעות של בכי? "

"כן" דידי מאשרת שקטה יותר. "והכי הכי כואב לך היום שזה קרה שוב. והוא שוב מכחיש? ואת חושבת שהשפיות שלך מפוררת?"

" כן".

 דידי בוכה נורא. הלב שלי מגיב אליה וכואב איתה.

" דידי, אולי כואב לך יותר הפחד שהפעם לא תוכלי שוב ללכת ממנו?"  "כן" היא עונה.

"אני רואה שאת כמעט לא עובדת", אני מנסה לשנות כוון, נכון היא מאשרת, "עצרתי הכל., איך אני יכולה לסמוך על המפות ועל הכוכבים שתמיד היו החברים שלי? איך אני יכולה לדעת מה אמיתי ומה לא? שבועות שאני אומרת לו מה אני חשה וקוראת במפות והוא מכחיש מחשש לתגובה היסטרית."

 אין לי תשובות. ואני מרגישה צורך להשמיע לה את שלי על כל המחזרים שאני רואה שהיו ועדיין יש לה, על הפעם ההיא לפני חודש שבה כמעט נכנסה למיטה עם אחד מהם ותיק ואוהב אחרי שעות של שיחות נפש ליליות, ואח כך  מיילים מנושקים  ורק כדי להחזיר לעצמה את תחושת הנשיות והערך, איך התלטפה איתו שעות ושמעה כמה יפה היא וקסומה ואז נמלטה משם מוטרפת ממה שעשתה וממראה מפות הכוכבים של בעלה והכחשותיו הטלפוניות שלא הפסיקו לתקוף את נפשה. 

 אני יודעת שהבעל של דידי יחזור אליה ויתנצל,

 אני יודעת כמוה שלא היתה לו שום כוונה רעה הכאיב לה או לבגוד. אני יודעת שהוא יכחיש בגידה באמון גם יראה אותה מתפרקת לאלפי חלקים ויכאב את כאבה. ואת הכל אני אומרת לה. 

והיא שואלת: "נכון שגם הפעם לא יהיה לי כח ללכת ממנו?"

"נכון . גם הפעם לא יהיה לך כח. אבל תחזרי לעבוד דידי, נתת לו את הלב שלך, גידלת את הילדים שעכשיו כבר משרתים בצבא וכל אחד מהם חברה ואהבה משלו ויתרת על ילדים נוספים מהפחד שאימת הבגידה תחזור:" 

"נכון "היא מאשרת ושוב בכי גדול. אולי הגיע הזמן לקבל את עצמך עכשיו? אולי הגיע הזמן להמשיך לחיות  ללכת לטיפול של חייך?

 אני מכתיבה לה את שמו ומספרו של הפסיכולוג הנפלא משביעה אותה שתתחיל לאכול. ומסכמת שבכל מקרה, הדברים אינם עומדים להשתנות, הם לא יפרדו, לא יהיה לה כוח, והבעל שלה לא יוותר כי האהבה שלו קיימת ואמיתית. אבל את תלכי לאיציק הפסיכולוג שילמד אותך איך לאהוב את עצמך מחדש  ותזכירי לעצמך מדי פעם שאין עליבות באישה שרוצה להרגיש אהובה יחידה של מי שקידש אותה בליל חורף מושלג לפני 20 שנה לאהבה באושר בעוני ברעב ובשובע.

כבר חצי שעה שמירב מקשיבה לי , היא יושבת מולי זקופה ורכה על כיסא הקש, שתי הרגליים שלה שלוחות קדימה משחקות בקצה המפה , היא מרימה את הכתפים כשהיא נושמת , מתאמצת לדחוס אויר אל הראות , מדי פעם הרוח שמכופפת את הענפים מסיתה את תשומת הלב שלה אל החלון וכשהעיניים שחורות והגדולות שלה חוזרות אלי היא שואלת עוד שאלה  שמתחילה במילים " אבל טליה".

"אבל טליה, את חושבת שיש סיכוי שהוא ירצה?" ושוב הראש שלה פונה אל החלון והכתפיים מתרוממות והראות שלה מאמצות לנשום , האויר יוצא ממנה באנחה ובתוכו השאלה הבאה שלא שונה בהרבה מהקודמת " אבל תסבירי לי טליה, הוא רוצה אותי או לא?"

בפעמיים הקודמות שמירב פנתה אלי ליעוץ שוחחנו בטלפון, זה היה שנה וחצי קודם.

 מירב סיפרה לי על עצמה, גרושה,ובת 36 מורה לפסנתר, אמא לשתי בנות שהפרש הגילאים ביניהן מספר על נישואים שהכילו יותר סימני שאלה מקריאה. היא למדה גם נומרולוגיה היא סיפרה לי בשיחה הראשונה, נרשמה לחוג יוגה, קנתה אופניים והצטרפה לקבוצה רוכבים.

אז, לפני שנה וחצי היא צלצלה אלי כדי לשאול על עבודה, מירב לא מצאה את עצמה, היא למדה פסנתר במכללה למורים, העבירה שעורים פרטיים בבית מנגנת על הפסנתר שאמא קנתה לה ביום שבו קנתה עבורה גם את הרכב, כסף לא היה עניין גדול ומחסור או חרדה כלכלית לא ראיתי, אבל קושי גדול במיקוד בהחלט יכולתי לזהות . באותה שיחה , אחרי מספר שאלות ששאלתי, סיפרתי למירב שהקושי למצוא עבודה רציפה כמו זו שהיא מחפשת נובע מהעובדה שכבר שנתיים היא עובדת בלמצוא בן זוג. מירב כעסה על הניסוח שלי, ורתחה מכעס כששאלתי עם הנומרולוגיה נרכשה ככלי נוסף להכרויות.

 התגובה שלה היתה ארטילריה כבדה של תאור המראה הלבוש השיער הארוך במיוחד שלה והמראה השווה. "את יודעת שאני לובשת את הג'ינס של הבנות שלי"? היא שאלה,.

ערכו הרגשי של ג'ינס חדש כבר הוכיח עצמו לפעמים כעיסוי טוב לנשמה לתפיסתי, אבל מירב חיתה מסלול אחד של חיים ודווחה לעצמה סיפור אחר.

השיחה השניה נגמרה גם היא בכעס ואכזבה של מירב.

" מהמקום שלי" אמרתי לה " לא נראה שהקשר הזה יחזיק מעמד מעבר לשבועיים או שלושה" מירה צלצלה אלי נרגשת מקשר חדש עם חבר צעיר ממנה בשש עשרה שנים.

חייל משוחרר  שהגיע אליה לשעור פסנתר "והתאהב בי " היא אמרה והחיוך המאוהב שלה מילא את הטלפון באור.

"צדקת , האהבה שלי באמת הגיעה, עשיתי דרך , עדיין לא מצאתי עבודה, אבל הנה, הוא הגיע, והוא נמצא כאן איתי כל יום, התחלנו לכתוב שירים יחד, " מירב סיפרה לי בהתרגשות. "והבנות?" שאלתי מחשבת מהר את הפרש הגילאים בין ביתה הגדולה לחבר , והוא לא יותר מארבע שנים. " הקטנה מאוהבת בו" מירב ענתה, "הגדולה?את יודעת פוזות של גיל התבגרות, שתתמודד" .

מירב מקווה לשינוי .היא הכירה את צביקה מורה מבית הספר של הבנות, הוא היה בהליכי גרושים ומירב מצאה את עצמה מקשיבה לו , מייעצת , מתאהבת.

בחצי שעה שהיא כאן אני מראה לה שצביקה במקום אחר, הוא הכיר אחרות, סיפר למירב עליהן, שכב איתן ושכב עם מירב שהכירה את כל הדרכים הכשרות והפרטיות שלה מיעוץ נומרולוגי למתחילים לסקס מתסכל שחייב להגמר לפני שהבנות חוזרות מבית הספר.ועכשיו היא כועסת. " רותחת מכעס עליו" היא אומרת לי ווריד דק מתנפח לה לרוחב המצח.

"ציפיתי ממנו שידע מה אני מרגישה כלפיו" הוא נשענת קדימה נועצת מרפקים רזים בברכים שעטופות בג'ינס של ביתה. "הוא נתן לי להבין שהוא אוהבת אותי" היא ממשיכה. ואני מתחילה לראות את צביקה משתיק את הטלפון כשהמספר של מירה מופיע על המסך שלו, מתכופף ליד החלון של המרפסת בידיעה שמירב נמצאת ברכב עורבת לו ומחפשת את האישה שאיתה הוא מבלה גם אם זו קיימת רק במחשבותיה. " תסבירי לי מה אני עושה לא נכון" היא ממשיכה " אני לא מבינה את העניין הזה של קצוות מהעבר". ומירב קמה בכעס, סוגרת את החלון , משתיקה את הרוח בנסיון להשתיק את הכעס הענק שגר לה בבטן.

ואני רואה את הגל הזה מגיע לכווני. " תגידי לי מה לא בסדר? תראי איך אני נראית? מי ? מי לא יקח אותי בשתי ידיים ? אני מציאה אמיתית!" מירב צועקת השיער מהארוך שלה מתפזר ונתפס בקש של הכיסא והיא מושכת אותו בכוח תולשת קבוצת שיער ומשחררת קללה צרפתית מגעילה.

ואני חוזרת ושואלת אותה אם היא מאמינה במה שהיא אומרת כי היא נשמעת כמו קמפיין בחירות של מועמד שלא מאמין בראש המפלגה של עצמו.

שאלות ה"אבל" נגמרות לה, "קשה לך לאהוב את עצמך עדיין , וכל זה מוציא ממך רצף של תגובות מתחננות לאהבה עד כדי כך שאת לא רואה את מה שבכל דרך אפשרית מראה לך המציאות או בני הזוג שהכירו אותך .

. תהיי את, תאהבי את עצמך , כדי לא למצוא את עצמך שוב מתחננת לתשומות לב כפי שחיית עם בעלך לשעבר, הרי מה שהפסיק את הגרושים היו קשרים שנמצאת בחוץ.

ותוך כדי שיחה רשרוש על הדלת האדומה של חדר הטיפולים. לילה הכלבה עם הנשמה היתרה שלי שאומצה  מצער בעלי החיים ומאז היא אסירת תודה לכל מי שמפנה אליה חום ואהבה, קפצה מהחלון של הבית ורצה לכאן  כדי לקבל ליטוף, פתחתי לה את הדלת .לילה הלבנה והיפה שלי נכנסה ומיד נשכבה על הגב על השטיח הצבעוני.

ומירב קמה מהכיסא הצטרפה ללטף את הבטן של לילה. " אני מבינה אותך" היא אומרת לכלבה שלא מפסיקה לקשקש בזנב ולהשאיר שובל שיערות לבנות באויר." ואני לא מוכנה יותר להיות כזו". 

  לעיתים, ואת זה יבין כל מי שנולד עם יכולות מדיאליות* התשובות מגיעות הרבה לפני שהמטופל הגיע ושאל את השאלות. 

שבוע לפני שהגיעה אלי דנה "טיפס" למחשבותיי והתמקם במוחי אדי, שלמד איתי בתיכון.

היינו חברי נפש והייתי עדה להתפתחותה של קנאה אובססיבית מצידו כלפי החברה הראשונה.

בשבוע שקדם לפגישה עם דנה, הבליח מדי פעם פרק נוסף מחייו של אדי במחשבותיי;

הקנאה, הבכי  בשיחות הליליות שלנו, השרות הצבאי המשובש שלו, האשפוז בכפייה במחלקה הפסיכיאטרית לאחר ניסיון לפגוע בחברה כשחשב שהיא בקשר עם בחור אחר.

 ידעתי שלעובדה שאדי התנחל במוחי ישנה משמעות שתתברר בהמשך. 

 דנה הגיעה אלי לקליניקה ביום חורף. יצאתי לקבל את פניה בדיוק כשיצאה מרכב מאובק.

 על המושב האחורי תיק תרמילאים גדול ועל המושב שליד הנהג שתי כוסות קפה חד פעמיות מוכתמות בקפה ושוקולד.

 היא  יצאה מהמכונית גבוהה ויפה, רזה ועייפה.

דנה המתינה שלושה חודשים לפגישה איתי ונראה היה כאילו ישנה באוטו מהיום בו התקשרה לתאם את הפגישה ועד לאותו בוקר. על העור השקוף והעדין שלה אפשר היה לראות את חותמת הפוך של הלילה האחרון וכנראה שגם את מרבית הלילות שלפניו. 

 כשישבה מולי בקליניקה ביקשתי ממנה לספר לי מה הביא אותה אלי.

דנה סיפרה בשפה רהוטה שהיא גרושה, בשנות השלושים המאוחרות, מגדלת במשמורת משותפת את בתה בת העשר, בעיסוקה עורכת מוסף נחשב ומחלטרת בעריכת תוכניות טלוויזיה. לטענתה היא מאד לא אוהבת את התפקיד, לא מרגישה בנוח עם חבריה לעבודה, לא יוצרת קשרי חברות ובמילים אחרות: לא נעים לה ולא שמח.

ככה כבר שנים.ב"קריאה" הראשונית שעשיתי, זיהיתי  שהעבודה שלה התאימה ליכולות האובייקטיביות, היא אינטליגנטית מאד, חרוצה, בעלת מוסר עבודה גבוה, יסודית, סקרנית וזקוקה למסגרת עבודה שמספקת לה מרחב עשייה.

 בנוסף, ראיתי שלדנה אינטליגנציה חברתית גבוהה כזאת שלא התיישבה עם התיאור שלה את המציאות.  היה עניין אחר, נורה אדומה ומפחידה, עליה דנה לא דווחה ולא שאלה.כשראיתי שדנה לא מגיעה אל ה"מוקד" שזיהיתי.

סיפרתי לה שאני רואה אותה עוסקת מחשבתית ומהותית באיש שנמצא במערכת יחסים קבועה אך לא יציבה ולא איתה.

לא עם דנה.

העבודה ויחסי העבודה אינם הבעיה, להיפך, היא נמצאת לפני קפיצה משמעותית וגם איתותים של עבודה בחו"ל מחכים לה אחרי האביב.

דנה הגיבה בחוסר נוחות שהתגבר לכעס וביקשה ממני להתמקד בשאלות ששאלה. היא  יצאה לשטוף פנים חזרה ואז: "טוב טליה, שני משפטים על האיש הזה אם את מתעקשת ונחזור לסיבה שלשמה הגעתי עד הגליל".

 העברתי לה את הדברים כפי שראיתי:"  למעלה משש שנים את בקשר לא קשר עם האיש הנשוי הזה, אני רואה שהקשר התחיל באהבה גדולה ומרגשת שכללה לא יותר מחמישה מפגשים.  

החלטת לא להיות יותר עם האבא של בתך בתקווה להיות עם האיש הזה, שעוד לפני שעזבת את הבית התחיל להתמוסס לך, אלא שלא אמר לך במפורש עד היום במשך שש שנים וקצת שהוא לא מעוניין בקשר איתך, אתם קובעים והוא מבטל ברגע האחרון את הפגישה, לא נפגשתם יותר משלוש פעמים בשנה האחרונה רוב הקשר טלפוני ואי-מיילי, אני רואה שאת מציקה לו בטלפון, ושאת יודעת על אישתו יותר משהיא יודעת על עצמה, חייך סובבים סביב חייה של אישה שלא מכירה אותך ולא שמעה עליך מעולם, את בעצם חייה את חייה ומוצפת סביב השעון במחשבות קשות של קנאה ונקמה." אמרתי קצת יותר משני משפטים. 

דנה נשמה עמוק, וסיפרה שאכן מדובר בקשר קיים , דווחה על אהבה גדולה ועל קשר לא ברור.בנינו את בסיס התהליך אליו יצאנו בארבעת החודשים הבאים.

דנה עברה גמילה לכל דבר. שני מפגשים נוספים נדרשו עד שדנה הייתה מסוגלת לדווח לעצמה שהיא לא אוהבת את האיש הזה, שהפרידה מהבעל שלה הייתה פעולה פזיזה שנועדה להשאיר אותה מאוהבת ונרגשת. שהיא במצב של התנהגות כפייתית, והיא מוצאת את עצמה במתח שלא מאפשר לה שינה או ארוחה כל עוד שלא קיבלה אות חיים ואהבה שאינה קיימת מהאיש.

  האישה החזקה הזו הצליחה לקבור במוחה את כל המאמץ שהשקיעה בעיסוק בחייה של אשת האיש.

היא לא ספרה דבר לאיש מחבריה על איסוף המידע "אשתו" והמעקבים אחריה. לכן התרחקה כל כך מכל מי שעבד איתה בעיתון. התהליך היה הדרגתי. לעיתים קרה שדנה דווחה על התקדמות, וע שלושה ימים רצופים בהם לא פרצה שוב לתיבת המייל של האישה, אך התקשור אפשר לי לראות שהיא דווקא כן  נשברה והציצה.

התפנית הופיעה כשדנה , השתמשה בכתיבה כדי לכתוב את המציאות של עצמה מחדש. אז היא הבינה שאהבה לא הייתה שם, וברגע אחד שבו האיש שנשוי אותת לה על כוונה להתרחק, כל הסיפור הפך לתהליך כפייתי שנמשך שש שנים יקרות. היום, בחלוף שנה וחצי מהמפגשים שלנו, דנה חזרה אל בעלה. מדי פעם היא מגיעה לשיחות "תחזוקה", מזהה שהשד הכפייתי גרם לה לצלצל כדי לשמוע את קולו או את קולה, או להציץ בפורום בו נהגה אשתו לכתוב. האם היא מאושרת? לא, עדין לא.התהליך שהתחיל מולי נמשך גם היום, כל יום מחדש.  

. מאיה צלצלה אלי לטלפון הפרטי  בשעה מוקדמת של הבוקר מיד אחרי שילדי יצאו לבית הספר ועוד לפני שהספקתי לשאול איך הגיע אליה המספר השמור למשפחתי בלבד היא פרצה בבכי כואב  וביקשה להפגש איתי או לקבל ייעוץ טלפוני דחוף כל האפשר אם אפשר עוד באותו יום, היא סיפרה ששמעה אותי ברדיו קיבלה מהמערכת את מספר הטלפון  שלי  הבינה שהיומן שלי מלא מדי לתחושת איבוד השליטה שלה על עצמה ובדרך לא דרך משולבת לא מעט סילופי אמת ושקרים מצאה את המספר הפרטי.

 אותי היא מצאה באותו בוקר עם מצב רוח עיף ותוקפני לאחר שבשלושת הימים שקדמו לשיחה עניתי ללא מעט טלפונים כשאלי מהצד השני השיבה שתיקה חולנית.

ידעתי מי מטרידה אותי ומה היא מנסה להבין מצליל ה'הלו' שלי והחלטתי להתעלם שוב כפי שעשיתי בשנים האחרונות בידיעה שמתי שהו המוטרדת הכפייתית תהיה עסוקה בשלה  והיא מצידה שסובלת לא פחות מקנאה כפייתי,מקושי גדול לוותר על  עבר עם מי שהיום אישי ואבי ילדיי, תתעייף ותוותר. 

 ביקשתי ממאיה את מספר הטלפון שלה וחזרתי אליה לאחר שעתיים כדי לקבוע מפגש.

מאיה חזרה מספר פעמים על העובדה שלדעתה 45 דקות אינן זמן מספיק עבורה להסביר לי במה מדובר וניסתה לשוא לבדוק את האפשרות שהשיחה שלנו תארך מעל שעה

 אלא  שכאמור אחרי לילה של מחשבות על מטרידתי הפרטית וכעס טאליבני על פלישה לטריטוריה הסלולרית והחשאית שלי לא הפכו אותי ליצור הסבלני ביותר בגליל לאותה שעה ובכל זאת קבעתי איתה שיחה ליום שלא סומן ביומני כיום עבודה. 

חודש  לאחר אותו בוקר מאיה צלצלה אלי בשעה שקבענו , עוד שבוע היא בת 45 נשואה עשרים שנה לאלוף נעוריה ,מגדלת ארבעה בנים נהדרים הגדול מתגייס לצבא בקיץ הקרוב 

היא מרפאה בעיסוק עובדת עם ילדים לקויי למידה בקליניקה הפרטית שבביתה  גרה בבית יפה במושב ומאד לא מאושרת . הכל לכאורה מושלם היא אמרה, בעל חמוד וחרוץ ילדים בריאים ועצמאיים קריירה שמתאימה למידותיי. 

 " דימוי עצמי נמוך , ובעל מקסים ואוהב שמזמן לא סיפר לך כמה את נהדרת" הוספתי.

נכון מאיה מאשרת אבל הוא באמת מאד אוהב. על זה אני לא חולקת ,

 "ברור שהוא אוהב אותך וברור שהוא גאה בך מאד, אני בטוחה שעל שולחנו המפואר במשרד המנכל שלו מוצגות תמונות שלך ושל ארבעת המופלאים שלכם , אבל אני חוששת שגם כשביקשת במבוכה קשה היה לו להתיחס אל מאיה האישה במילים שיתארו את מה שרואות עיניו."

 ביקשתי ממאיה את שמו ואת תאריך הלידה של הבעל, כשלמחשבותי מתגנבת מדי פעם המטרידה הטלפונית הפרטית שלי וה'הלוווו' המתנגן שבעבר היתה משמיעה לי .

  תארתי את בעלה של מאיה: מלח הארץ, נאה, גברי מאד מצליחן נחוש ומרשים , נראה לי ששבר לא מעט לבבות אמרתי לה, ונראה לי שאת עצמך לא האמנת בתחילת הקשר שאותך מכולן הוא רוצה לצידו.

.מאיה מאשרת ומלווה את מילותיי במשיכות אף רטובות וקולניות כמו להקת חצוצרנים בשעת כוון כלי התזמורת.

 מאיה סיפרה שבתחילת הקשר בעלה נהג להציג בפניה את האקסיות המיתולוגית והלא מיתולוגיות שלו. היא ציינה שהוא תאר אותן כהכי יפות, הכי מושכות, הכי בלונדיניות והכי מתנדבות בקיבוץ .'החברים שלי תמיד קינאו בי' , הוא נהג לספר לה.

"ואת כשראית אותן באקראי ראית שהתאור המדוייק יותר הוא יבחושיות בנות שלולית ברוב המקרים?" שאלתי ומאיה בקוקטייל  צחוק מתגלגל ובכי יחד אישרה. 

"את בהדרגה הפסקת לאהוב את עצמך", אני אומרת ומוסיפה שמכאן הפרעת האכילה, הבולמיה, שראיתי שהתפתחה אצלה בין ההריון השני לשלישי. 

"נכון" מאיה מאשרת. "הפסקתי לצאת איתו לבילוים, לא הצטרפתי למסיבות בעבודה".

 המשכתי לתאר לה את התמונות שהגיעו אלי ממקור שעד היום לא ברור לי מה הוא, את הקנאה הגדולה שהתפתחה בה , את הקושי של בעלה להתיחס אל מאיה האישה , להחמיא לה, לדבר אליה מילים של אהבה ואת הרמת הגבה הצינית והצורבת שלו בכל פעם שניסתה להסביר לו על מה הכאב הזה שלה היכה שורשרים שמקבעים אותה עמוק לדיכאון הפרטי והמיואש שלה. 

"ואף אחד לא מאמין לך" אני מוסיפה ומאיה נושמת עמוק נשימה עם סנטר רועד מבכי שחיכה חודשים רבים לצאת  ומאשרת.

 "מי מטרידה אותך בטלפון" אני שואלת את מאיה כששוב ,כמו זיכרון שאינו שלי עולה דמותה של ה"עז" ומאיה לוקחת שוב הרבה אויר ומספרת לי על מי שעובדת עם בעלה בחברת המחקר, קוראים לה..

" דפנה " אני אומרת לעצמי ומאיה איתי: דפנה , היא מצלצלת אליך ואומרת שהוא היה בדרכו אליך והוא מאחר?" אני שואלת ובעצם מספרת על מטרידתי הפרטית וברור לי שמדובר באותה אישה צמאת מגע ואהבה שבנקודות זמן דומות ורחוקות  חצתה את חיי ואת חייה של מאיה .

"את לא מאמינה לאישה האינטליגנטית הזו, אבל בכל זאת נופלת לתחתית הבור העמוק של קושי לאהוב את עצמך אחרי שנים של תחנונים ליחס מבעלך".

מאיה מנידה את הראש מצד אל צד מלטפת לעצמה את הלחי ומאשרת. 

"את בטוחה שלה הוא החמיא מאד ואמר לה כמה שהיא נשית ויפה ולכן הנסיון המוצלח שלה לגרום לך לקנא," מאיה מאשרת שוב ומקנחת את האף ומרימה את הראש לתיקרה כדי לאפשר לאויר להכנס עמוק לראותיה. ואני לצערי מאשרת את שאלתה : הוא באמת החמיא לה בלי סוף.

. אני מחזירה את מאיה לילדות שלה. בת בכורה שנולדה לפני אחות ואח להורים מצליחנים שבקושי היו בבית . ומביאה אותה אל הזיכרון הראשון שבו בלי כווונה רעה אבא שלה החמיא מאד ובהרחבה לאחיה ושכח לחזק אותה, אל הלילה ההוא שישבה בחדר וכתבה ביומן שלה : היום הבנתי שאני מכוערת. על ההרגל לוותר על קיומה ולהיות הטובה הזו שעוזרת לכולם כל כך עד גם בחרה במקצוע מלטף ומשקם.

 על הרצון שלה להיות רקדנית והפחד להופיע בבגד גוף מול אנשים שאולי יירתעו מהמראה שלה. ועל הקושי שלה להציב את אותו גבול שומר מול בעלה ומשם רק להעניק לו מחמאות  וחיזוקים ולשנע את כוחותיה הנשיים אליו.

 קבענו שיחה נוספת, ואחריה מאיה הודיעה לבעלה שהם הולכים יחד לטיפול הזוגי שהוא מעולם לא הסכים להצטרף. הנחישות והשקט הפנימי החדשים של מאיה עשו את שלהם והוא הסכים. במייל שמאיה כתבה לי היא סיפרה על הבחירה המשותפת של המטפל , והוסיפה : למדתי להגיד מגיע לי . מגיע לי הכי טוב .

ואני ממקומי  מבקשת את השקט לאותה דפנה שהתגרשה לפני שנים  מבעלה בתקווה לאהבה צעירה וסוחפת וכשזו לא הגיעה הכריזה בפני העולם שקשר זוגי בריא יתקיים רק אם תהיה אישה שניה לצידו ומאז בחוסר שליטה מפתחת קינאה בנשותיהן של מי שחייך אליה. 

    "בדרך כלל אני לא מדברת עם אנשים מהסוג שלך" אומרת לי עו"ד גודד שהקפידה להציג עצמה בשם משפחה ולדבר בטון ממלכתי כאילו עוד רגע תשב בכיסאה של מיקי חיימוביץ ותגיש מהדורת חדשות מורחבת .

" ובכל זאת שמעתי עליך ממספר אנשים שאינם מכירים אחד את השני ותהיתי האם מדובר בסימן מגבוה" ממשיכה עו"ד גודד להגג ממלכתית. 

" אני לא מאמינה בראייה מטאפיסית,  ואנשים כמוך על פי רוב יזכו לקבל ממני תגובה צוננת וסרקסטית, לאנשים כמוך אני סותמת את הפה בשלוש שניות" 

" אנשים כמוני ? " אני עונה לה בשאלה ומרגישה איך הטלה המנומש שבי דוחף לצדדים את הנימוס הפולני ואת ההקשבה הנקייה ,וכמו בעל ישות עצמאית יורה את שלו כשברקע רוחו של מרפא מאורי מתיישב על הפוף הסגול ומחייך 

" מה שונה בי? מה ההבדל ביננו? מלבד זה  שאת מחנה בחניה את הרכב שלך, אני את המטאטא, את מעבירה על מכנסי כיכר המדינה שלך את הציפורניים שעשויות בקפידה כדי להבריק אותן ואני על הג'ינס את כדורי הבדולח, את מאכילה חתולת אנגורה ואני את משפחת העטלפים שגרה אצלי במטבח, מלבד זאת , אני בטוחה שדיברת עם אנשים כמוני  אין ספור פעמים בחייך, אלא שנראה לי שהפעם את תקשיבי ולא תיירטי את המילים שלי במיומנות של צלף בכיר"

עורכת הדין שרונה גודד לוקחת אויר.   המון אויר לריאותיה ולמרות שהשיחה מתקיימת בטלפון אני יכולה לראות את הוריד שהתנפח אנכית במצחה .

" רוצה שנתחיל?" אני שואלת אותה . אני יכולה לשמוע את העיניים שלה מתכווצות ומיד צחוק גדול של הקלה ממלא את קו הטלפון ואני מתחילה לספר לה את מה שהראתה לי נשמתה בחצי שעה שלפני השיחה, בחורה זריזה במיוחד, מאד אינטליגנטית מאד אוהבת לראות כיצד מהלך כושר הביטוי שלה אימים על מי שפוגש בה במפגש מקצועי. 

 " זה נכון " היא מאשרת, "שימי לב , נראה שאת נוטה להלך את אותה אימה גם על מי ששייך למעגל החברים הקרוב שלך ולא תמיד מתוך רצון לפגוע כמו מתוך הרגל להיות עם היד על העליונה , לשלוט בשיחה ובמהלך המפגש"  , 

 " לא נכון " עו"ד גודד מכניסה מגף דמיוני בין המשקוף לדלת מבצרה הפרטי

" אני חולקת עליך" .

" ואנחנו לא בבית המשפט שרונה , ואת יכולה לחלוק על הדברים שלי אם אני טועה , רק כדאי שתתבונני בהם קודם , אני כאן בעדך. אני לא התובע המחוזי , לא מייצגת עד ובימים של שגרה מתניידת על מטאטא מודל ישן"

  שרונה צוחקת צחוק גדול מהסוג שאינה מרשה לעצמה להשמיע בדרך כלל . אני מספרת לה על הילדה המבריקה שהיא הייתה , ושרונה מוסיפה נקודות שיחדדו את המצויינות.

" הייתי תמיד בכיתת מחוננים, ביוטופ בציון 100 בתיכון שחלקו נלמד כיום במכון ויצמן, חיילת מצטיינת , קומונרית בכירה בנוער העובד " כל מילה שלה נאמרת בהגייה מדוייקת שלא הייתה מביישת את יושבי האקדמיה ללשון העברית מקפידה על מלעיל ומלרע שאינם שוכנים קבע בשפה המדוברת..

 אני מבקשת משרונה לספר לי מה השאלות שהיא רוצה לשאול, מה הייתה רוצה להשיג מהמפגש איתי ושרונה מספרת על הצלחה בקנה מידה יוצא דופן בתחום המשפטי, על ההנאה הרבה שהיא חווה כאשר השם והתמונה שלה מככבים בעמודי האינטרט והעיתון,

" יופי של ילדה, אין ספק שכייף גדול לחוות עצמאות וחוסר תלות כפי שאיפשרו לך הורייך לחוות ".  "ורק דבר אחד לא מסתדר לי אף פעם" שרונה אומרת והטון שלה הופך להיות אנושי ואפילו ילדותי

" אין לי בן זוג. כבר שנים שאין לי בן זוג. מחזרים אחריי בלי סוף  , ויצאתי תקופות קצרות עם בני זוג  אבל אף פעם זה לא היה זה " .

ולמרות שבתחילת השיחה שיתפתי פעולה עם הספקנות של עו"ד גודד והצגתי את עצמי בדרכי ההפוכה כאדם מהיישוב , דווקא באותה שיחה החליטו גם הרוחות להסתלבט בחדווה , ורוחו הרצינית בדרך כלל של המרפא מראה לי כיצד שוב ושוב הוא מצביע על הדלת האדומה שלי וקורא לה בשמו של צבע אחר.

התמונה מתחילה להתבהר, "אני מבינה שהכרת בחורים מקסימים בשנים האחרונות , ולמרות היותם כאלו , משהו שם הרגיש לך לא נכון, אלא שלא היה דבר פגום בבחור במראה בעיסוק או באינטליגנציה שלו , הקושי והחוסר היה בתוכך"  שרונה מקשיבה בשקט ואני תוהה איך דווקא מול האישה הרהוטה הזו שצעירה ממני בחמש שנים, אני מתנסחת באופן המסורבל ביותר שלא היה מבייש תלמיד תיכון שנרדם בשמש ורץ סתור הישר למבחן הבגרות בלשון. להפתעתי שרונה מבינה " זה נכון" היא אומרת , והטון שלה עולה גבוה ומופתע.

" תמיד רציתי לפגוש בחור שאתאהב בו כל כך , עד שהכלי פול לי מהידיים, עד שאני ארגיש שחיי אינם חיים אם הוא לא מצלצל או שלוח מייל בכל יום , כמו שאני רואה שקורה לחברות שלי ולמזכירות במשרד שלי""וככה את רוצה להרגיש?"  שרונה עונה בחיוב ואני כמעט יכולה לראות איך האישונים שלה הופכים ללבבות ורודים. שרונה עונה בחיוב, אני מתארת לשרונה את התמונה שיצרה עכשיו אבן המשאלות שלה

" מקסים שרונה , תכירי את פרינס צ'ארמינג שיפזר לך שבעים פרפרים בלב , תלכי לעבודה יפה ומטופחת ובשעה שלוש בדיוק כשתעמדי מול השופט לייצג את חבר הכנסת שאת מייצגת , תתחיל המחשבה שלך לנדוד ולנקר בך על כך שהנסיך לא צלצל מאז הקפה של הבוקר, ואת, לא תביני האם דלתות בית המשפט נוקשות מרעידת אדמה או שמע אלו הברכיים שלך רועדות מרוב אימה כי מחשבה שאולי הבחור עזב ולא יחזור , חלפה במוחך".

" תעצרי" שרונה פוקדת," זה לא מה שאני רוצה".

נכון מאד אני מאשרת זה בכלל לא מה שאת רוצה. את רוצה להכיר בן זוג שיוכל לצמוח בדרכו לצידך , מבלי שאחד יפריע לשני או יגזול את קצב ההתקדמות האישית, את רוצה קשר זוגי שימלא אותך ולא קשר שירוקן את יכולותיך כפי שהרגשת שתארתי לך את המשמעות של משאלתך. כבר שנים מדף הפחדים במוחך אומר לך שרק קשר עם עוצמה כזו הוא הקשר שאת רוצה. הנשמה שלך שמבינה את המשמעות , כבר מזמן התרגלה לזנק באנג'י את קיר הקרוב בכל פעם שבן זוג חדש מופיע באופק, ברור, היא מבינה שהאהבה שעוד לא התחילה תביא אותך לאיבוד שליטה ועשתונות ומתוך תגובה מגוננת כזו מרחיקה בכל דרך את הבחור ומסיטה אותו למסלול אחר.

" את רק צריכה לשנות את הבקשה שלך, מה דעתך על : אני הייתי רוצה להכיר בחור ולהיות שמחה איתו?"

שרונה אומרת שהיא מתחילה להבין אבל לא לגמרי ומבקש לקבוע איתי שתי שיחות נוספות כדי ליצור תהליך של שינוי דפוס המחשבה, ביקשתי ממנה לערוך מעקב ורישום, לבדוק כמה פעמים מחשבת ה"לא יכולה בלעדיו" תוקפת אותה כשבחור חדש מגלה בה עניין ובכל פעם כזו להרחיק את המחשבה ולעדכן את המשאלה.

" את הרצון ההוא תשאירי לי , מבטיחה להחזיר לך אם תחליטי שטוב לך יותר איתו" אני מציעה.חודש מאוחר יותר שרונה צלצלה במועד ובשעה שקבענו, " הכרתי מישהו, ביומיים הראשונים לא נשאר לי מקום בפנקס מרוב רישומי מחשבות , כבר שבוע שאני גרה איתו , אני לא חושבת שאנחנו צריכות עוד שיחות" 

"צודקת , אין לנו צורך בהן , נשארת תלמידה מחוננת עם למידה ותרגול מהירים " שרונה מרוככת ונעימה שואלת אותי לסיום " תגידי , באמת יש לך עטלפים? " ברור שיש , אני אומרת לה אבל כבר חודש שלא לקחתי אותם לוטרינר , התקלקל לי המטאטא"  

  אורי בחר "לפגוש" אותי לשיחה טלפונית וצלצל ביום ובשעה שקבענו. ציינתי לעצמי את הדמיון בין האור הרך של סוף הקיץ לקולו העדין והרגיש. אחרי שיחה חביבה ואינטימית מדי לטעמי בה אורי סיפר לי שגם הוא קצת מתקשר, השתמש במושגים מעולם העידן החדש, דיבר בטון רך ומפלרטט, שאל לשלומי והחמיא לקולי הנעים,  ועל הדרך שאל בלי לקבל תשובה אם אני נשואה - ביקשתי מאורי לספר לי מה הביא אותו אלי. 

אורי מצידו בנימה שונה כאילו מדובר באדם אחר מזה שפתח את השיחה, ביקש שאני אספר מה אני "רואה". בחלוף שנייה של שקט הוא אמר: "את בטח רואה שבאתי לכאן בגלל התקפי החרדה שאני סובל מהם מאז שהתגרשתי מאשתי". ותוך כדי שאמר את המשפט האחרון חלפו מול עיני דמויותיהן של מספר מטופלות שהגיעו אלי בשנה האחרונה לייעוץ , כולן שבורות לב מקשר שנגמר בלי סיבה נראית לעין. ועם רובן המפגש הסתיים בחיוך אחרי שהגדרנו את אותו שובר לבבות - שאחרי תהליך השיחות הן הבינו שלא היו מסובבות אחריו את ראשן היפה ברחוב- "איש העכביש". כך קראנו לו.

"העכביש חבקוק"  אם לדייק הוא האיש שמסיים כל שיחה או מייל במילה "חיבוק" על שלל הטיותיה... ראיתי את המקור להתקפי החרדה, ולא מדובר בגירושין. מצאתי אצלך מינון מרשים של זיוף. אני יודעת שכל מי שפוגש אותך לראשונה מתרשם מאיש בעל אופי נפלא, עדין, רגיש ורוחני, אני בטוחה שאתה אבא נהדר, אפילו אבא "אמהי".

הנגיעה משמעותית בעולם הרוח והאלטרנטיבי. אלא שכמו שאני רואה, חלקך ב"אזור ההולסטי" לא נובע רק מעניין ורצון להיות מטפל, אלא יותר מהצורך להרשים.

"אורי", אמרתי לו כששמעתי אותו נושף בכעס ובחוסר נוחות לאפרכסת. אני יודעת כמה חוסר יכולת לקרוא את הקודים החברתיים אתה זוכר את מעצמך כילד, ואם ניתן היה להגדיר במסה של  חומר את אותה תבנית הישרדותית של מניפולציות שקטות, בלתי נראות לעין שלימדת את עצמך בגיל צעיר מאד, יכולנו שנינו לראות שהיום כבר מדובר בארסנל שלם מהן, ולצערך אתה משתמש במניפולציות ובשקרים גם מול מעט המטופלים שמגיעים אליך, ובעיקר במערכות היחסים שלך.  אתה לא אוהב להיות לבד, ומאד אוהב להתאהב, בעצם, תיקנתי את עצמי, אתה מאד אוהב לגרום לבת הזוג שלך להתאהב, אבל הפחד הגדול שלך להיות לא "ראוי". לחזור ולהיות הילד הלא מקובל ההוא שהפך לגבר שאינו ראוי בעיני עצמו, גורם לך לקרטע קפוא רגליים לכיוון היציאה בכל פעם שהקשר עם בת זוג חדשה הולך והופך אינטימי.

 זאת הסיבה שאני רואה אצלך המון התחלות בלי סיום. ההתמודדות שלך במצבי לחץ חלשה, לא קיימת, ואיפה הבעיה? הבעיה היא שבאחת הפינות של המוח חולפת לך המחשבה הקטנה שאולי לא היית טוב מספיק, לא עמדת במבחנים של עצמך כי בת הזוג שלך לחלוטין לא עומדת ומסמנת ציונים, מייד אתה מגיב למחשבה כאילו היא מציאות  ומריץ את התסריט שלך קדימה וכהרף עין, אתה כבר לא קיים.  אז בשלב הבא אתה שולף מנגנון חדש, אתה נעלם, לא קיים, בת הזוג שלך נשברת, מנסה לצלצל, ליצור קשר ולהבין, ולא יודעת שבאותם רגעים כבר פצחת במחול המוכר עם בת זוג חדשה ובמקביל גייסת את חבריך הטובים כדי שיצדיקו אותך וילטפו את המקום הלא נוח. קצת מזכיר לי טווית קורים של עכביש, אלא שאתה עושה את זה במילים. 

"את חושבת שאני אדם רע?" אורי שואל.

קטונתי, אין לי סרגל למדוד רע או טוב, אני יודעת שבניגוד לדווח שלך לעצמך על כך שהדברים קורים לך מעצמם, אני רואה שהם מתוכננים היטב. ותבנית ההתנהגות הזו חוזרת על עצמה והופכת אוטומטית ומשוכללת.

 אורי החל לספר על השנים האחרונות בהן הבין שנישואיו משעממים, שלושת ילדיו לא נולדו מתוך בחירה, עבודתו אינה מספקת מלבד הנסיעה לאורך רצועת החוף אל מפלצות הבטון וההי טק שלרגלי חיפה.

לפני חמש שנים החל קשר חברי חם עם אפרת שעבדה לצידו. אורי תאר את הקשר כאהבה גדולה, מרגשת וראשונית והוסיף ששבועיים לאחר הקרבה הגדולה אפרת ובעלה העיתונאי עברו להתגורר בחו"ל. אורי ממשיך ומספר על קשרים נוספים שנוצרו אחרי הקשר עם אפרת ומונה ביובש את התהליך. אני שומעת את אורי מספר לי על קשריו עם אותן נשים שהגיעו אליו לטיפול במהלך השנה. הוא מנסה לגייס אותי לצידו ומדי פעם משגר משפט מחניף של גבר אל אישה, ואני רואה את הקורים עליהם דברתי בהתהוותם. במהלך השיחה ביקשתי מאורי לענות לי על סדרת שאלות מעצבנת לדבריו, הוא רשם את תשובות. בטור יורד כמו חישוב מתמטי תמים.

 "מה יקרה אם תיפרד מהדפוס הזה?" שאלתי אותו, "על מה אתה מוותר? ומה יקרה עם תרגיש רע? או חסר תכלית? ומה יהיה אם תתנתק מאתר ההיכרויות לחצי שנה או חצי שעה?" ועל כל התשובות אורי מגיב בכעס ולבסוף עונה: "אני לא אהיה שמח". כשצמצמנו את התשובות , יכולנו אורי ואני לראות את המשוואה: אם לא ימשיך את לופ העכביש שלו, לא יהיה שמח.

"נו," אורי שואל בציניות, "זה הכל?"

"זה הכל" אני עונה, "חוסר שמחה מתורגם אצל רובינו על ידי אותה פולנייה עטורת רולים שגרה במוח, כאיום קיומי. ולכן נוצרת ההתמכרות."

 הפולנייה הזאת יושבת ומשגרת אליך את המחשבה: עוד קשר אחד עוד פעם אחת, שוב אהיה חזק, מחוזר, מחזר ואעלם, וארגיש נפלא במקום לשבת כאן בחושך.

 והנשמה? היא מצידה כבר פרצה בשביתה איטלקית, גרמה לכאבי הברכיים שלך כאיתות מחאה, יצרה עייפות כרונית וכשזה לא עזר, שלחה לך בטייק אווי התקפי חרדה.

ועכשיו תנסה להזכר: מתי התקפי החרדה מתקבצים כמו מסיבת ירח מלא? ואורי עונה: תמיד בתקופה שבין קשר אחד לשני.

 נפרדנו. קבענו שיחה נוספת, ומאוחר יותר באותו ערב סמס מהבהב בסלולרי שלי: "טליה תודה על שיחה מאלפת. חיבוק אוהב. אורי." אלוהים, חשבתי לעצמי והרמתי את הראש אל היושבת במרומים. הנה הוא מנסה את זה עלי .מקווה להיות האחרונה שמולה הגאון יפגין את מיומנות הפליקלאק המילולי הזה ויתחיל תהליך של גמילה