כמה אירוני. ... נעמי שמר לא תארה לעצמה ששיר זה ישמע כאקורד הסיום של מסגרת הנישואים

וכניסה מלודרמטית לעולמם של הפנויים.

כל מתגרש אמר לעצמו:

"ולפעמים החגיגה נגמרת, כיבוי אורות, החצוצרה אומרת שלום לכנורות,

אשמורת תכונה נושקת לשלישית-

לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית."

וכדי להתחזק המשיך ואמר:

"לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב.

לשיר אותו בכח, לשיר אותו בכאב.

לשמע חלילים ברוח החופשית

ולהתחיל מבראשית."

אין עוררין על שיר חדש בלב.

ואין עוררין על הלהתחיל מבראשית.

ורק על החלילים ברוח החופשית,

אני עדיין תוהה.....

תחילתו של מסע במחוזות שעל קיומם לא ידעתי.

"מסע העזה" :

דינמי, מהיר,בלי רגע דל. מסקרן, חוויתי.

לפעמים מוצלח. לעיתים כושל.

עולם של כאן ועכשיו.

אבל אני, כמו כולנו, יודעת שיש טוב יותר ואחרי היום בא המחר.

ולראייה-

אפילו נעמי שמר סברה כך...

חג שמח.

זה הרומן הטוב ביותר שהיה לי. הארוך מכולם.

טעון וסוחף.

מלא רגש אבל גם מרוקן.

מפיל אבל גם מרים.

שהביא אותי למקום חושב ומעמיק.

רומן שלקח אבל גם נתן.

ידעתי שאני יכולה לסמוך עליו. שהוא יביא אותי למקום טוב יותר.

שגם אם אשגה -אלמד מטעויות.

שגם אם אכעס-בסוף ארגע.

שגם אם אלך על הקצה-בסוף אחזר לשורה.

שגם אם היום קשה- תמיד יש מחר...

הוא תמיד ידאג לי, יביט עליי מהצד.

יגיד לי בדרכו שלו את מה שלא הבנתי לבד.

כשאסתכל במראה, אראה את עצמי

ומזוית העין ,אראה גם אותו.

מחייך אליי. גורם לי להאמין בעצמי, בילדיי ובסובב אותי.

רציתי בעצם להגיד לו תודה

שהוא שם בשבילי.

הרומן שלי עם אלוהים. 

זה הציף אותה. הצער, האובדן. ופתאום עכשיו הרשתה לעצמה להזכר, להתפרק.

הדמעות ירדו מעצמן.

היא שאלה את עצמה איך הוא ויתר עליה, ובו ברגע ידעה שהוא לא היה שם כבר מזמן...

חשה געגוע,מעין צביטה חולפת.

היא רצתה חבוק ואז היא נזכרה שהוא כתב לה שהוא לא הצליח להתאהב בה.

היא התעשתה כי כמעט רצתה לכתב לו. כמעט קיוותה שיכתב שהוא עדיין אוהב אותה, אבל הוא לא עשה את זה..

הוא חושב עליה? הוא מתגעגע?

כואב לה שהוא ויתר. שהוא לא רצה מספיק חזק.

הרי לא דמיינה ששמעה בקולו קריאה לאהבה. שמעה את קולה של תשוקה.

במכתב הוא כתב שהיא נתנה לו חום ואהבה.

היא הייתה ראויה לאהבה.

הוא שקר לה. מאוחר מדיי הוא הבין שהוא שקר גם לעצמו.