זהו. עכשיו תורי הגיע .תור הפרגון והלטוף העצמי שראיתי אצל חלק מחבריי בקפה. אינני נוהגת לשלוח פוסטים לכל חבריי באופן גורף משום  שאני מאמינה שלכל אחד נתונה הזכות לקרא לפי הרגשתו וטעמו האישי.

וגם פוסט זה שמן הסתם מעטים יהיו שותפים לקריאתו.

יום הולדת שמח לעצמי.

שהנה התבגרתי והאשה שבי גדלה בעוד שנה. ואהבתי כל רגע...

שלמדתי שבכל רע מסתתר גם טוב ורק צריך למצא אותו...

שהמילה לבד אינה מילת גנאי..

שלהיות בלי גבר ,זה לא אומר שאת לבד...

שרגעים של אושר לפעמים כל כך קטנים ונזילים אבל אי אפשר לשכח אותם..

שלהיות שמחה מבפנים, עושה אותך גם שמחה בחוץ...

שיש לי משפחה וחברים שמוכיחים לי כל פעם מחדש שאני ברת מזל...

ילדיי- אלעד ויובל, שהם הכח המניע של חיי. 

אמא ואבא שתמיד נמצאים צעד אחד מאחוריי. אחיי האהובים ששומרים עליי מכל משמר. מיטל, רועי ועומרי היקרים.

החברות הכי טובות בעולם-

דנה, שההכרות עימה שנתה את חיי מקצה לקצה ושהובילה את שתינו למקומות הכי פחות צפויים. שהרימה ומרימה אותי. תמיד. ודואגת תמיד להזכיר לי שהיא איתי...

דבי, שמלווה אותי כל חיי ומוכיחה שדרכים תמיד מצטלבות...

אטי, שכל כך שונה ממני, ועם זאת כל כך דומה לי...

אוהבת אתכן.

ועל כל רגע שכזה, כשליבי גדוש

אני שמחה על כל האהבה והחום שמסביב.