כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    ציורים ועיסות

    ארכיון : 4/2010

    13 תגובות   יום ראשון, 18/4/10, 13:43



    לא מזמן בא אריאל בעלי היקר והאהוב בדרך כלל וכה אמר: 

    נכשלנו. אנחנו כנראה לא ממש טובים בזה. ניסינו. דיברנו. עשינו. לא הצליח, עובדה. עכשיו תורכן. קומו כולכן כל האימהות כל הבנות תלכו לעזה ותביאו את הילד הביתה. תלכו כולכן ותחזרו כבר עם הילד.

    צודק.עכשיו תורנו.

    אבל עד עזה לא אלך. אני כבר בגיל הקרחצן.

    כשהבן שלי נולד וגדל הוא שיחק כמובן במלחמות עם הרשעים והטובים. לא משנה מי מה איכשהו עולים קולות נפץ מהסביבה שלו. כשהיה קטן פיו היה מפיק מול צעצועיו את כל סוגי הפצצות המטוסים הנפצים הנחיתות וההדים ואמר שהוא משחק בדמיון במקום שיהיו מלחמות במציאות.

    דיבורים נאים אך יש מלחמות במציאות.

    עכשיו הוא נער, משחק במחשב, מפוצץ דמויות לקול מנגינה עליזה. כך הוא וכל חבריו וחברי חבריו ובני דורו בהרבה מן העמים והארצות.

    איפה טעינו? לא טעינו. הילד נולד עם התוכנה. ראינו את זה עוד לפני קום המחשב. נחנך אותם לחנוניות אין קץ, לשלום, אהבה אחווה ודרך ארץ ולהם יש את התוכנה. הופ הופ הופ. 

    זה לא שאנחנו יותר טובות.

    אנחנו פשוט אחרות.

    אנחנו למשל לא הורגות.

    אנחנו גם לא נכונות להיהרג.

    לא בדמיון ולא במציאות. רובינו לפחות.

    אנחנו מביאות חיים, מגדלות, משגיחות, אם כל חי אנחנו. אבל במציאות על פני האדמה הבנים שלנו הורגים זה את זה מסיבה כזאת או אחרת. וזה לא תום וג'רי, מתים מזה ממש.

    אז אנחנו מסכימות למציאות הזאת שיש בה עדיין מלחמות?

     

    יש הסכמה שזאת המציאות?

     

    איכשהו משתפות עם זה פעולה? אולי קצת? לא?

     

    אולי גם לנו יש תוכנה משלנו בנות? 

     

     

     

    לפני שני אשתקדים תפסתי את עצמי על חם.

     

    חולדה שמנה ומכוערת באה לגור אצלנו במטבח. חפרה מחילות מאחורי הארונות, התמקמה.  נישנשה שקיות מזון יבש והפכה אותן למסננות, אכלה הכל, אפילו מלח גס, הלכה סביב וחירבנה.  לא עזרו דיבורים. לא טבעה בדלי, לא הלכה לשום מקום ולא עד כדי כך חובבת טבע אני.

    יצאתי למלחמה. הכנתי אבנים לקלוע בה וחיכיתי לשעת כושר. הגיעה השעה, בתי  ואני עשינו עליה אמבוש והיא נלכדה מתחת למקרר. נשאר רק לתפוס אותה. לגעת בה? איחס. הבת שלי מוכנה אך אי אפשר, היא חמקמקה. אז נזרוק עליה אבן נהמם אותה. מי יזרוק?  לא אני. לא איכפת לי שתמות אבל לא הורגת גם לא רוצה לראות. קראתי לבעלי וברחתי לחדר רחוק. רעשים ורשרושים ניסה לתפוס לא הלך והיא חמקה למחילותיה.

    למה נתת לה לברוח למה לא הרגת אותה אחרי שסוף סוף לכדתי אותה?

     מה פתאום שאני אהרוג בשבילך?

    שקט.

    וואלה.

    זה היה בתוכנה, הצורך שהבחור יצילני. נכנסתי מחקתי. קניתי רעל, פיזרתי, בלעה, יצאה לציבור גוססת חמודה כשהולכת לאט. אם לא היית בורחת מופיעה בצללים וגנבת, יכלו להיות לנו יחסים אמרתי לה. ביתי בכורתי ליטפה אותה נתנה לה גבינה צהובה צידה לדרך אל הפח ויאללה ביי. אחרי שבועיים גדלו הצאצאים ויצאו ביוזמתם ללא רעל ממחילותיהם, שישה במספר נעמדו באמצע המטבח תמימים נחמדים מגלי עולם. הילדים התלהבו, שעתיים ליטפו, רצו לגדל, בבית שלכם, וביי גם לכם. 

    בנוסף על תוכנת משחקי המלחמה של הבנים, יש תוכנה שפועלת עליו כך שהוא ייצא להגן עלייך ועל הבית. הגיוני למערכת. הוא יעני חזק ואת יעני חלשה. נעשה חיבור אחד או שניים והבחור מתייצב מיד על עמדת הירי.

    אבל מי האויב שלנו בנות?

    ההוא מהצד השני של עמדת הירי הוא לא במקרה הבחור הזה שיש לו את אותה תוכנה? 

     מה לנו ולזה בדיוק?

    אין לנו אויבים בנות אין לנו באמת. מקסימום עכבר. אנחנו גם לא חלשות לא ולא, כוחנו לא מדיד לא תפיס ואנחנו לא צריכות שרירים בשביל לשנות דברים ואנחנו יודעות זאת היטב.

    אנחנו יכולות עם האי כוח הזה להפעיל בעלי שרירים, למשל:

    אנא בחורי היקר זרוק בבקשה את הפח.

    אנחנו יכולות להשתמש לטובתנו במניפולציה:

    אנא בחורי היקר זרוק בבקשה את הפח, נתפס לי הגב.

     

    פחות או יותר בדרך זו או אחרת אנחנו יודעות שאחת התכונות הבולטות אצל הבנים היא:

    התמימות. הם תמימים.

     

     

    צאנה וראינה. כנסנה וראינה. תמימים.          

    דרג את התוכן:

      פרופיל

      ירדנ/ה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      תגיות

      ארכיון

      פיד RSS