כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    סקס, סמים, וספרות

    הבלוג יעסוק בשלושת ה"סמכים" של חיי:

    סקס
    סמים
    ספרות

    תכנים אחרונים

    4 תגובות   יום שני, 21/9/09, 11:15



    פרק אחד ליום

    מסיבה גדולה שלי

     רומן יו-טיוב בהמשכים 

     

     

    39  - אל תעצרו אותי עכשיו

    המילים הראשונות של הקטע הזה, אלו שמופיעות מיד אחרי המילים האחרונות של קודמו, נדמות כהמשך ישיר להן, אך לא כך הוא. לך, הקורא בהן, אין שום אפשרות לדעת כמה זמן חלף באמת מאז נכתבו ההן עד שנכתבות אלו שעכשיו. כל הזמן שנמתח בין שקיעת הדף הקודם לבקיעתו של זה הוא על חשבון הכותב. הוא משלם עליו בזמנו הפרטי, שאינו מעניינך כלל. אתה רוצה טקסט רץ, מחובר, זורם, ברור, והגיוני במידת האפשר, ואתה צודק חביבי. הבעיות של הכותב הן באמת לא מעניינך. למען האמת הן מזכירות שליח על וספה שמספר לך איזה פקקים היו בדרך. את מי זה מעניין בכלל? שבוע שכבתי בבית חולים חצי מת, נצח קטן חלף בין סיום הקטע הקודם לכתיבתו של זה, אבל מדוע זה אמור לעניין אותך בכלל? 

    בערב ראש השנה הוכרחתי ליטול חלק בארוחה משפחתית רבת משתתפים, שכללה פרט למשפחתי המיידית גם המון בני דודים ובני בני דודים, המון רב שמילא את החצר האחורית בביתה של בת דודתי האהובה שערכה את הארוחה. השמועה על מצב בריאותי כבר עשתה כנפיים מזמן, וכמותה מסיבת הפרידה שאני מתכנן לי בוורה-פורה שבברזיל. הערב הלך והתדרדר מבחינתי, כפי שצפיתי שיתדרדר, רק במהירות רבה יותר. כולם הרגישו צורך להידבק אלי, להיות נחמדים מתמיד. את רובם, ידעתי, ידעו גם הם, כבר לא נפגוש שוב, זו הייתה פגישתנו האחרונה. חשתי כמו איש מת מהלך. ניסינו להסתיר את הכאב, ערב ראש השנה הוא לא ערב לפנים עגומות, אך המבטים, הו, המבטים הם לא הצליחו להסתיר כלום, לא שלהם ולא שלי. מועקה כבדה נוצקה בנפשי, הכבידה על איברי, צבטה בלב בלי רחמים. כך מרגיש עצב הפרידה. מתוק עד כאב, עד מחנק, עד איבוד ההכרה, שם, במרכזה של רחבת הדשא בחצרה של בת דודתי, כשכל בני משפחתי מסביבי. 

    הקטע המוזר באיבוד ההכרה הוא, שרגע אחר כך (מבחינתך) אתה מוצא אותה, במקום אחר לגמרי מהמקום בו איבדת אותה. הזמן שחלף בין לבין התבטל, נעלמת לשנייה, ושנייה אחר כך אתה שוכב במיטת בית חולים משוכללת, מוקף המון מוניטורים ומכונות כסופות שמנטרות את נשימותיך, את דופק לבך, את חילוף החומרים בגופך, את כל הפעולות הדרושות להמשך חייך, אלו שניטלו ממך והועברו לשליטה חיצונית. הרצון הראשון, כמובן, הוא לקרוע ממך את הצינורות שנתקעו בורידייך, באפך, בצינור השתן שלך, (מי לעזאזל הרשה להם לגעת בו בכלל?) להניף את גופך מהמיטה המטביעה, ולעוף מפה הכי רחוק שאפשר. אך הגוף, כמו חבר לאלו שנטרלו אותו כשהיית במקום אחר (היכן?), סרב לקבל פקודות. זה היה טיפשי לאמץ את כוח הרצון בעניין הזה. הייתי משותק מהתרופות בהן הואבסתי, מסטול כמו שלא הייתי מימי. הגוף שלי נדם, אבל בראש עפתי כמו טיל לכל הכיוונים בבת אחת, וכמו זיקוק דינור התפוצצתי בראשי שוב ושוב באלפי צבעים כה מרהיבים, עד שכמעט והצטערתי שאיני יכול לשתף בו עוד אנשים מלבדי. 

    אלפסי ממשרד החקירות שמונה לאתר את הנשים שהזמנתי, היה הראשון מצוות ההפקה שסובב אותי ששמע  על התמוטטתי, ומאז לא מש מדלת חדרי כמו היה  בן משפחה, ואפילו עוד יותר מסור מהם. אני מבין שהוא חרד לתשלומים שעדיין מגיעים לו בעניין שלי, שאחרי הכול בתו עומדת להינשא באביב הקרוב, והוא כבר התחייב על הדירה ההיא בחולון, אבל באמת שאין לו מה לדאוג, לאלפסי, ולא לשאר ספקי השרות איתם עדין יש לי עדיין חשבונות פתוחים, כי אין לי שום כוונה לוותר על מאה הימים האחרונים שלי, והם הולכים להיות השיא של כל מה שהביאם לשם.  

    ההתמוטטות שלי נבעה מעודף התרגשות, והנה נרגעתי, ואני חוזר לעניינים, פרופסור עובדיה אישר לי כבר להסתובב ברחבי בית החולים, ואלפסי היה מספיק נחמד כדי להקפיץ לי את המחשב הנייד מהבית. בחצר האחורית של בית החולים מצאתי בית קפה קטן, מוצל בדיוק במידה הנכונה, וממנו אני כותב אליכם עכשיו. האצבעות שלי מאושרות מהמגע המוכר במקשים. אני מביט בן נושקות אותיות, רוקדות את הצעדים הראשונים של הפסקה הבאה, זו ארס פואטיקה? כנראה, שיט, הלוא הבטחתי לעצמי לנסות ולהמנע ממנה.

     

     

     

     

    דרג את התוכן:
      0 תגובות   יום שבת, 29/8/09, 02:55


      פרק אחד ליום

      מסיבה גדולה שלי

       רומן יו-טיוב בהמשכים 

      פרק ד' 

       

      הערת המחבר: מומלץ (אך לא חובה) להפעיל את השיר שבתיבה לפני תחילת הקריאה. הקטעים נבנו כך שהשיר יסתיים פחות או יותר עם סיום הקריאה. במידה וסיימת לקרוא את הקטע לפני תום השיר, מומלץ גם להשען לאחור, ועל צליליו האחרונים להרהר מעט במה שאך קראת. אני מאחל לכולכם קריאה מהנה

       

       

      38 - בוקר טוב דיכאון

       

       

      מכאן והלאה נפרש מדבר צחיח של תקוות שנתייבשו, חלומות שנסתיימו, רצונות שהתפוגגו, ואהבות שנותרו בעבר. שבוע אחרי שהתגייסתי, כששבתי לבית בו הותרתי את מדין, נואש למעט חום ורכות, נאלצתי לגלות שגם הרכבת הזו יצאה כבר בלעדיי. מדין עזבה את הדירה ועברה להתגורר בקומונה היפית בראש פינה, סוף העולם באותם ימים. סוף העולם גם בלבי. מדין תמיד הייתה שם בשבילי, והידיעה שהיא כבר במקום אחר הייתה מבהילה. המדבר הצחיח בו בוססתי בנעלי הצבא הכבדות סגר עלי מכל עבר, מייבש את העתודות האחרונות של שפיותי. הימים נבלו לפני שהספיקו לפרוח, בוקר טוב דיכאון איך שפותחים את העיניים, ואין שום סימן באופק כי אין אופק בכלל 

      ההבטחה שהבטחתי לעצמי ביומי הראשון בבקו"מ – שלא להעמיד את חיי בסכנה בשום מצב התגלתה כמשימה בלתי אפשרית כמעט. הצבא שיווע לכוחות שימלאו את השורות המדוללות ויעמעמו במשהו את החוסר הנורא שצווח מכל פינה. קיבלתי את הברירות הרגילות – לבחור בין מסלול צנחנים, שיריון, גולני, או כל מסלול אחר שהשתייך למערך הלוחם, ושהבטיח במוקדם או מאוחר להציבני בקו האש. בכל מקום רבצה סכנה, עמומה ומאיימת כחיית טרף רצחנית שממתינה בסבלנות לעיתוי הנכון. סעיף הראייה שלי, בשילוב עם חוסר מוטיבציה מוחלט שהפגנתי בראיונות הקבלה, הביאו אותי בסופו של דבר אל חיל הקשר, ברירה שגם הצבא וגם אני יכולנו לחיות איתה איכשהו. לאחר סיום קורס הצפנים הוצבתי לשירות במפקדת גדוד שמוקמה בפאתי כפר ערבי, לא רחוק העיר רמאללה. היא כללה גדרות תיל גבוהות, כמה מגדלי שמירה, בנין אבן גדול, רחבת מסדרים קטנה, וכמה מבנים ששימשו למגורי החיילים. זה היה כל שטחו של עולמי החדש.  חלקו אותו איתי כשלושים איש, רובם אנשי מפקדה – אפסנאים, נשקים, נהגים, וגם כמה בנות, אחת מהן, עדנה, הייתה קשרית כמוני. היא הייתה שחומה וחיננית, ושרתה בגדוד כבר חצי שנה, ומתוך כך שימשה לי כחונכת בימי הראשונים.

      חדרון הקשר הקטנטן בו עשינו את רוב שעותינו היה עמוס מכשירים, ולא פעם נאלצנו להתחכך זה בזו כדי לבצע את עבודתנו. גופה הגמיש זרם בתנועות ארוכות, ונחיריי אפה התרחבו בכל פעם כשהביטה בי מקרוב. הרגשתי שזה סימן למשהו, אבל לא העזתי לבדוק. היא הייתה סמלת ותיקה, אני בשר טרי שרק סיים את הקורס, היה לה חבר כבר שנתיים, ואני התגעגעתי למדין ולחיים שהיו לי איתה. אבל מצאנו שפה משותפת, והשעות הארוכות שהעברנו בחדר האפלולי קירבו בינינו. גם היא חוותה כבר פרידה בחייה, וידעה דבר או שניים על שברון לב ודיכאונות. היא טענה כי עלי לפגוש במדין עוד פעם אחת, כדי לעבור איתה את מה שכינתה "סגיר" מלשון "סוגר" או בעברית פשוטה – זיון פרידה שאחריו אפשר להתנקות ולהתחיל שוב מחדש. הרעיון הזה נבט על קרקע פוריה בתוכי, עד שהפך לנפקדות הראשונה שביצעתי בשירותי הצבאי. 

      בוקר חורפי אחד  עזבתי את הבסיס ללא אישור, ולמרות כל האיסורים עליתי על רכב ערבי שעצר לידי המושטת. לא היה לי איכפת מכלום, הצורך לראות את מדין הפך הכרח, ועמעם את הפחד מתוצאות מעשיי. ירדתי מהרכב בצומת הראשית לירושלים, וחשוף לגשם הכבד המתנתי בטראמפיאדה.  מעילי נספג במים, הקור הרעיד את עצמותיי, המכוניות על הכביש חלפו מבלי להבחין בי בכלל. כל אותו יום סערה עשיתי את דרכי בטרמפים, רטוב ומרעיד, ועד שהגעתי לראש פינה כבר ירד הערב. רחובות העיירה היו שוממים. עצרתי רכב מזדמן ובררתי איתו את הדרך אל אותו "המלון" בו התגוררה הקומונה ההיפית שאליה הצטרפה אהובתי שעבר. מדי הספוגים והופעתי המכמירה זיכו אותי בטרמפ עד שביל אבנים מתפתל שנעלם בענן. בסופו, הבטיח מטיבי, אמצא את שאני מחפש. הטיפוס בשביל התלול היה מפרך, הראות הייתה אפסית, אבל קרבתה של מדין הפיחה בי כוחות חדשים. מתוך הערפל התנשא פתאום בניין שחור שנדמה כטירת בלהות. בקומה העליונה שלו דלק אור חוור ואני ידעתי שהיא שם. קרבתי את כפות ידי הקפואות אל פי ובשארית כוחותיי צעקתי את שמה שוב ושוב ושוב עד שדלת העץ הגדולה בקומת הכניסה נפתחה מעט, ופניה המוכרים הביטו בי מעברה השני בהפתעה: "אתה?"

      ה"מלון" היה הבניין הכי גבוה בראש פינה העתיקה, ולפני מאה אכן שימש כמלון למייסדי המקום, אך מאז ננטשה ראש פינה העתיקה עמד בשיממונו פרוץ לכל רוח. בתחילת שנות השבעים גילתה אותו קבוצת פריקים חסרי בית והתיישבה בו. עם הזמן שופצו שתי הקומות העליונות והפכו לכמה חדרי מגורים וחלל גדול, מרופד שטיחים ומלא כריות, ששימש כמקום התכנסות ואכילה. הוא נראה בעיניי מרשים ביותר בפעם הראשונה שהובלתי אליו, כמו מקדש קטן. המון נרות האירו את כתליו, וליד אח מאולתרת מחבית ברזל גדולה הצטופפו כמה מחברי הקומונה, עסוקים בשיחה שקטה. מדין הושיבה אותי בסמוך לאח החמה, מיהרה להטמין בידי כוס תה מהביל. כשהתיישבה לצידי, מחייכת אלי את חיוכה המוכר, החל להפשיר גם לבי, רציתי לומר לה כל כך הרבה דברים, אך כולם נבלו בפי לפני שנאמרו, כשלחלל החמים בו שהינו פסע גבר תמיד ששערו הארוך נאסף בקוקו מדויק. מדין ניתרה ממקומה וקידמה אותו בחיבוק אוהב, אותו חיבוק בו הייתה מקדמת אותי כשהיינו עדיין נאהבים, חשתי איך קופא הדם בגופי. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שראיתי בחורה שאהבתי בזרועותיו של גבר אחר, והמראה הכה בי ישר בפרצוף.  

      רציתי סגיר וקבלתי אחד    היא הייתה כבר מאוהבת במישהו אחר, ומאושרת איתו כפי שהייתה איתי כשעוד היינו מאושרים. הם היו שניהם מאד נחמדים אלי, והזמינו אותי להישאר שם כמה שארצה, אבל אני לא יכולתי. הסערה בחוץ לא נרגעה כשיצאתי אליה שוב, כושל במורד שביל האבנים בחזרה עד לכביש הראשי. לגשם היה טעם מלוח, ובכלל לא היה איכפת להידרס תחת גלגלי אחת המשאיות שחלפו בשעטה על פני, מתיזות עלי שובלי מים מהכביש הרטוב. כשעצרה לי אחת מהן, אחרי נצח של המתנה, טיפסתי בכבדות לקבינה, והתמוטטתי על המושב הגבוה. הנהג, שחמל על החייל האומלל, כיבד אותי בכוס קפה חם וניסה לדובב אותי מעט, אבל אני רק הבטתי בפסים הלבנים שנבלעו תחת גלגלי המשאית ושתקתי.  

      הפקודות אסרו במפורש מעבר רגלי בדרך שחצתה את הכפר הערבי אל הבסיס, במיוחד בלילה, אבל עברתי כבר על כל כך הרבה איסורים בעשרים וארבע השעות הללו, עד שעוד אחד לא העלה או הוריד. הגשם  פסק, השמיים התבהרו, אך הקור רק הלך וגבר. הכביש היה מכוסה כפור, וסוליות נעלי דבקו בו. כלב נבח עלי מפתח אפל של בית ערבי, אך פרט לו נדמה היה שאני פוסע במקום אחר מהחיים. לא ידעתי אם אני חי או מת עד שהגעתי מרעיד וכחול שפתיים אל עמדת הש"ג בכניסה לבסיס. ההפתעה שנמרחה על פניו של החייל שאייש אותה כשהופעתי כך מהחושך הבהירה לי שאני כנראה עדיין בעולם החיים.  

      עדנה הייתה בחדר הקשר, ערה לגמרי, ומבט אחד שלה בי הבהיר לה את כל שעברתי מאז נעלמתי אתמול בבוקר. כשקמה וחיבקה אותי נפרץ הסכר שסגר על דמעותיי, והבכי שכלאתי מאז נמלטתי מהמלון בראש פינה פרץ בהמון דמעות גדולות שהתגלגלו במורד לחיי הקפואות והרטיבו את חולצתה. היא חיבקה אותי עד שדעך הבכי, ובלי מילים הוליכה אותי אל חדרי וקילפה ממני את בגדי הרטובים. היא השכיבה אותי במיטה, כיסתה אותי בשמיכה חמה וכיבתה את האור. דקה אחר כך גלש גופה הגמיש ונצמד לגופי תחת השמיכה, יונק בחומו את רעד הקור של גופי. איני זוכר איך נפגשו שפתינו לראשונה, אבל אני כן זוכר שתמונתה של מדין, מחובקת בזרועות אהובה החדש סירבה להתפוגג מראשי גם כשנסחפתי עם עדנה למחול חושים משכר, כל כך רציתי לשכב עם מדין בפעם האחרונה, כל כך רציתי לומר לה תודה, וסליחה, ושאני אוהב אותה, ושאני שונא אותה, ושטוב לי בלעדיה, ושרע לי בלעדיה, ולעולם אנצור את תמונת פני האורגזמה שלה בזיכרוני, במעומעם חשתי בירכיה של עדנה שעלו לקראתי, מתערבבות בתמונת פניה של מדין, וידעתי שהסגיר שלי איתה הוא הפתיח של סיפור חדש. נרדמתי מפויס, מחובק בזרועותיה של מדין, ובבוקר התעוררתי בזרועות עדנה. מבעד לחלון החדר נגלה מחזה מרהיב: שמלה צחה של שלג כיסתה משך הלילה את הבסיס, מעלימה ברכותה הלבנה את כל אפוריותו, כמו הייתה יום חג.

      דרג את התוכן:
        2 תגובות   יום ראשון, 23/8/09, 23:17


        פרק אחד ליום

        מסיבה גדולה שלי

         רומן יו-טיוב בהמשכים 

        פרק ד' 

         

        הערת המחבר: מומלץ (אך לא חובה) להפעיל את השיר שבתיבה לפני תחילת הקריאה. הקטעים נבנו כך שהשיר יסתיים פחות או יותר עם סיום הקריאה. במידה וסיימת לקרוא את הקטע לפני תום השיר, מומלץ גם להשען לאחור, ועל צליליו האחרונים להרהר מעט במה שאך קראת. אני מאחל לכולכם קריאה מהנה

         

         

        37 - הילדים של חורף 73

         

        חורף 73 היה האכזר שבחורפים.

        זו אמנם פרפראזה על השורה הראשונה מ"ארצות הישימון" של טי אס אליוט, אך אותו חורף היה באמת אכזרי באופן שלא הכרנו עד אז. נהרגו בו אלפיים שש מאות ששים וחמישה חיילים ישראלים בתשע עשרה ימי לחימה, מאתיים חמישים צעירים ליום, מחציתם תחת גיל עשרים. זה היה קורבן גדול למולך, גדול מדי בכל חישוב. תוך שלושה שבועות נגדע מחזור שלם של בני עשרים והפך למצבות בבתי קברות צבאיים, גל-עד לחיים שבקושי התחילו  וכבר נגמרו. אלפיים שש מאות ששים וחמישה בנים של חמשת אלפים שלוש מאות ועשרים הורים, ועשרים אלף אחים ואחיות, ומאה אלף בני דודים, ומיליון קרובים ומכירים שכולם געו בבכי מר כל אותו חודש ארור.

        הילדים הללו ששרים על בימת המתנ"ס ברמת גן הם בניהם ובנותיהם של חיילים מסויטים שהצליחו לצאת מגיא ההריגה של החווה הסינית, או מהמוצבים הבוערים לאורך תעלת סואץ. צרובי פנים והמומים הם שבו משם, חיבקו אותם חזק, והבטיחו להם מכל הלב, באמונה שלמה, הבטחות גדולות בהן לא יצליחו לעמוד. חמש עשרה שנים אחר כך באים הילדים הללו חשבון עם ההבטחות הללו. "חורף 73" מספר בעצם את כל הסיפור העצוב של קיומנו במדינה הזו. הילדים שעל הבמה הם הילדים שלי ושלך, אלו שיצאנו למלחמות בכדי שיוכלו לישון בשקט, מוצצים אצבע ומוגנים בחדר הילדים הכי מרגיע בעולם. הנה הם באים לפרוע את השטר, וקשה להביט בהם עין בעין מבלי לדמוע, כי הם צודקים, כל כך צודקים. הבטחנו לעשות בשבילם הכול, להפוך אויב לאוהב ולא, האויב עדיין אויב ועכשיו הם אלו שצריכים להגן בגופם על שנתנו. היינו צריכים כבר לישון בשקט, כולנו, זו האמת. שישים וכמה שנים אמורות להספיק כדי למצוא פיתרון לכל בעיה, מסובכת ככל שתהיה.

        המוות הוא השבר הגדול ביותר, והוא לא פסח כמעט על אף בית באותו חורף של שנת 73. מנצ´י, המדריך שלי בצופים הצטרף לגורי שרון עלהאנדרטה בשכונה, וגם האנדרטה בכדורי קלטה שני שמות חדשים – עוזי ואמיר שהיו פעם חבריי לכיתה, והפכו לשורה בלוח השיש הגדול שהתנשא מעל המדשאה בה ידעתי אישה לראשונה בחיי. אמיר אולי עוד הספיק לטעום מעניין הזה משהו, אבל עוזי, הילד הכי ביישן במחזור, הוא בטוח נהרג בתול, מעולם לא ידע אישה עד שבא ועמד מול כיסא הכבוד. האם הקדוש ברוך הוא לא הרגיש קצת לא נעים בגלל זה כשהביט בילד המרוטש בקליעי 05 שתפרו אותו מלמעלה למטה? האם בזכות זה הושיבו לפחות בסתר כנפיו, קרוב לטובו השופע? אין לי מושג, אך ספק גדול אם סתר כנפיים יכול להוות פיצוי לרגע אחד של שיכרון חושים.

         

        התגייסתי לשרות סדיר בצה"ל חודש לאחר תום מלחמת יום כיפור, בגיוס מיוחד שבא לסתום איכשהו את השורות שהתדלדלו. שנאתי את מדי הזיית מהפעם הראשונה שלבשתי אותם. הם היו חמים, גדולים מדי, והנעליים הגבוהות נדמו לי כמו משקולות שהוצמדו לרגליי כדי להקשות עלי את ההליכה. שנאתי את תחושת מגעם בעורי, את הגיזרה האיומה שלהם, אך בעיקר את העובדה שהיו בדיוק כבגדיהם של כל שאר הטירונים שהתגייסו איתי באותו גיוס מבוהל, וכמו בגדיהם של כל לובשי המדים באשר הם. בבת אחת נתלשו ממני כל סימניי המיוחדים, ובדמותי החדשה הייתי בדיוק כמו כל השאר. כל מה שהייתי עד אז, כל האישיות שהצלחתי לגייס לעצמי מחיי עד לנקודה זו הפכו לסטנדרט צה"לי שהעלים אותי בתוכו, וניכס גם אתחיי כחלק מרכושו. נשבעתי לעצמי באותו יום בבסיס הקליטה והמיון שלא אהיה עוד קורבן למולך, ושלמרות הפרופיל הקרבי שנקבע לי שלא אתן לצבא סיכוי בכלל להעמידני במצב בו יעמדו לי חיי תלויים מנגד, כפי שהיו תלויים חייהם של מנצ´י אמיר ועוזי הבתול. ברור היה לי כבר אז שאף לא יחשוב פעמיים לפני שישליך אותי לאש, ושזו מלחמת ההישרדות הפרטית שלי, ושאאלץ לנצח בה לבדי, נגד כול הצבא, וכנגד כול הסיכויים.

         

        דרג את התוכן:
          3 תגובות   יום שלישי, 11/8/09, 12:38


          פרק אחד ליום

          מסיבה גדולה שלי

           רומן יו-טיוב בהמשכים 

          פרק ד' 

           

          הערת המחבר: מומלץ (אך לא חובה) להפעיל את השיר שבתיבה לפני תחילת הקריאה. הקטעים נבנו כך שהשיר יסתיים פחות או יותר עם סיום הקריאה. במידה וסיימת לקרוא את הקטע לפני תום השיר, מומלץ גם להשען לאחור, ועל צליליו האחרונים להרהר מעט במה שאך קראת. אני מאחל לכולכם קריאה מהנה

           

           

          36 - שדות של זהב

           

           

          "אדון חרדון פחד מאד מגברת חרדונה

          כי הוא היה כזה רזה והיא כזו שמנה

          אז הוא ברח, כן הוא ברח, לפתע נעצר,

          אדון חרדון המפוזר שכח היכן הוא גר" 

           

          כל מי שיש לו ילד מעל גיל חמש מכיר את שיר הילדים המטופש הזה, אי אפשר לברוח ממנו, הוא חלק אינטגרלי מכל אוסף מאה שירים ראשונים לתינוק. נזכרתי בו הערב, כשבתי הקטנה קלטה חרדון על קיר הבניין שלנו. כשזמזמתי את השורה הראשונה ממנו מיהרה להשיב לי בשנייה, וכך המשכנו עד סוף השיר, בדיוק כפי שהיינו עושים בינקותה. זה היה מצחיק ומתוק, אך גם הסביר לי באופן מפתיע את מה שאני מנסה להבין כבר מהבוקר.

            

          זהו הקטע הראשון של זוגיות שידעתי בחיי: החדר הקטן ששכרנו מדין ואני ניצב בשיפולי רחוב סוקולוב, בואכה צומת "באבא" בה שכנה ה"פיצוציה" היחידה בעיר שהייתה פתוחה עשרים וארבע שעות ברציפות באותם ימים רחוקים. הרגשנו ברי מזל שהבית שלנו, כפי שכינינו אותו, נמצא במיקום כה קרוב אליה, הרגשנו בכלל ברי מזל באותם ימים ראשונים בעיר הגדולה. הכול נדמה כמסתדר מאליו. מדין מצאה עבודה בחנות תקליטים, אני נרשמתי לאחד מאותם בתי ספר אקסטרניים שהבטיחו בגרות אינסטנט תוך שנה, החברים הישנים מהשכונה שבו אל חיי, והפכו להיות גם חלק מחייה של מדין, שהקסימה את כולם באישיותה וכישרונה המוזיקלי. הבית הקטן ששכרנו הפך אותנו מושכים במיוחד עבור ילדי השמנת מהשכונה. הם מצאו בו מקום להיזרק בו בתוך העיר, והחלו פוקדים אותנו בתדירות גוברת והולכת. חבר הביא חבר כמו שאומרים, ולא רק מהשכונה. איכשהו כולם הגיעו לבסוף לדירה שלנו ונדחסו אל חדרנו הקטן. מישהו היה מנגן בגיטרה, מישהו אחר היה מגלגל משהו, או מכין תה לכולם, מדין ואני היינו נשארים עם הבלגן שהותירו אחריהם. אחרי כמה חודשים אינטנסיביים כאלו הפך העניין מעיק, הקסם שבלהיות מרכז חברתי התחלף בידיעה שהפכנו לדירת חברה, כזו שאפשר לקפוץ אליה מתי שבא, ותמיד יהיה למצוא בה ג'וינט, כוס קפה, ומוזיקה אמריקאית טובה. כשהתדפקו על דלתנו כבר פריקים ששמעו על הדירה מפריקים אחרים, ושלא הכרנו בכלל, הבנו שהגיע הזמן לשים קץ לחגיגות, אך לא היה לנו מושג איך עושים את זה. 

           

          לא היה לנו מושג מה קורה אתנו, זו הייתה האמת. לכאורה הכול עבד כמו שקווינו שיעבוד, אך משהו החל רוחש תחת השטח, איזה חוסר שקט החל לבעבע על אש קטנה. שני ילדים בני שבע עשרה וחצי שבים הביתה אחרי יום עבודה או לימודים, סחוטים מעמל היום, עייפים אפילו מכדי לאהוב. תוך חצי שנה של חיים משותפים הפכו חיינו המשותפים לדבר הברור, הבטוח, היחיד והשגרתי ביותר שיכול להיות. כשהייתי עולה במדרגות אל הדירה כבר לא היה מתרונן לבי כפי שהיה בשבועות הראשונים, וכשהיינו נפגשים אחרי יום בו לא התראינו היו החיבוקים רפים יותר, כמו איבדו משהו מהתחושה שהייתה בהם פעם. גם היא חשה בכך, שהרי הכירה אותנו כל כך טוב, וככל שגבר חששה - כך התעצמה התלותית שלה בי. הפחד להישאר לבד בעולם הפך את אהבתה נואשת, וכמה שניסתה לשוב ולהתקרב – ניסיתי אני להתרחק. פתאום הרגשתי חנוק, לא מצאתי את מקומי בדירה הקטנה, או בשום מקום אחר. לילה אחד, אחרי שהעיפה מהדירה איזה נודניק שנפל עלינו בעיצומו של ריב, ניצלתי את ההזדמנות ועפתי יחד איתו. יומיים לא שבתי, ואלו היו היומיים הראשונים של תחילת הסוף שלנו. 

           

          עכשיו אני מבקש לחרוג ממנהגי ולפנות ישירות אלייך מדין, שהרי ברור לי כי בקרוב תקראי את מילותיי אלו, ואת כל סיפור אהבתנו שתארתי כאן. אני רוצה לנצל את הבמה הזו קודם כל כדי לומר לך תודה על כל האור הגדול שהבאת לחיי, אור שמלווה אותי מאז ומראה לי לא פעם את הדרך כמגדלור של טוב. את כל מה שאני יודע על אהבה למדתי ממך מדין. היית לי מורה נהדרת, ואני הייתי לך ילד מבולבל שעדיין לא ידע להעריך עד כמה נדירה אהבתך, וכמה שנים אתור בנשים אחרות אהבה כמותה. אני רוצה לבקש ממך סליחה שלא עזרתי לך יותר, ושלא הייתי שם בשבילך כשהותרתי אותך בחדרנו הקטן והלכתי ממך שלא על מנת לחזור. החיים הטיבו איתך בלעדי, ויש בכך איזו נחמה, אך תמיד כבר תיוותר בי כנראה אותה תחושה עמומה שאולי, אם היינו נפגשים שוב עשר שנים אחר כך, בוגרים יותר, מנוסים יותר, היינו חובקים היום כבר כמה נכדים משותפים. זה כבר לא ייקרה בחיים הללו כנראה יקירתי, אבל עוד פגישה אחת ממתינה לנו, במסיבה הגדולה שלי בברזיל, מוקפים בכל צאצאינו ואוהבינו, ואני רק יכול לדמיין  לעצמי איזה תמונות נפלאות נצלם בה.

          לילה טוב לך אהובה רחוקה שלי

          ממני.

           

          דרג את התוכן:
            2 תגובות   יום ראשון, 9/8/09, 13:23

            פרק אחד ליום

            מסיבה גדולה שלי

             רומן יו-טיוב בהמשכים 

            פרק ד' 

             

            הערת המחבר: מומלץ (אך לא חובה) להפעיל את השיר שבתיבה לפני תחילת הקריאה. הקטעים נבנו כך שהשיר יסתיים פחות או יותר עם סיום הקריאה. במידה וסיימת לקרוא את הקטע לפני תום השיר, מומלץ גם להשען לאחור, ועל צליליו האחרונים להרהר מעט במה שאך קראת. אני מאחל לכולכם קריאה מהנה

             

             

            35 - רק החיים

             

             

            שני ילדים בני שבע עשרה עמוסי תיקים ומזוודות עומדים חסרי אונים בלבה של התחנה המרכזית הישנה בתל אביב. סביבם הומים החיים בהמון התרחשויות: אוטובוסים כרסתניים יוצאים ובאים לאורך הרציפים, המון בני אדם נפלטים או נעלמים בתוכם, מוזיקה צורמנית  עולה מחנויות הקסטות, ריחות כבדים של שתן ושווארמה על עמוד מעפשים את האוויר, קבצנים מקרקשים בקופסאות פח, שיכור מוטל על ספסל, זקנה חסרת שיניים זועקת ומנופפת ביד גרומה, כמה ערסים הולכים מכות, ניידת משטרה מפיצה אותם לכל עבר. אחד מהם חולף ממש בסמוך לנו מדין מחבקת את הגיטרה בבהלה. אני מחבק אותה ומנסה להירגע. זאת אמנם רק התחנה המרכזית בתל אביב, אך באותו בוקר היא נדמית כשער לגיהינום. ככה זה כשאתה בן שבע עשרה, עם כמה מזוודות, ובלי אף מקום ללכת אליו.  

             

            "זה מה שיקרה בסוף!" הזהירה אותי אמי, כשהגיעה במפתיע לבית הספר יום אחד, אחרי שהוזמנה בדחיפות כדי לקבל דין וחשבון על מעמדי כתלמיד במקום, או מדויק יותר – על סיומו הקרב. הייתי אז ראש מועצת התלמידים, והכוכב הבלתי מעורער של בית הספר, וההנהלה הייתה מוכנה לעצום עיין בעבורי כמעט בכל, אבל העניין הזה של לחיות עם בת בחדר זוגי בפנמית הבוגרים היה כבר יותר מדי, וגם הדיבורים על עישון סמים, (אפילו ההנהלה הכפרית ההמומה הבינה לבסוף שמשהו מתרחש) לא תרמו לסיכויי השלמת לימודי במוסד בו עשיתי את שלוש השנים האחרונות לחיי.  "הפישרית הקטנה הזו"! צווחה אמי בחדר הפנימייה שלא הכיר עדיין את מנעד הקול הזה שלה, "תחזור לארצות הברית שלה בעוד חודש, ואתה תמצא את עצמך ברחוב!" הפישרית הקטנה, מדין, ישבה לצידי, אוחזת בידי, ולא הבינה למזלה מילה מהמונולוג הנרגז. "וכשזה יקרה" הגיעה אמי אל הפואנטה שלה, יורדת בטון שלם בכדי להעצימה, "אל תבוא אלי שאציל אותך, כי  אם אתה ילד כזה גדול שכבר יודע הכול, אז תמצא  גם דרך להסתדר לבדך!" היא צנחה באפיסת כוחות אל הכיסא שליד השולחן, ואני  ידעתי שעכשיו יגיע תור הדמעות. חיכיתי שכבר תלך, שתסתלק שוב מחיי ותניח לי לסגור את הדלת מאחורי גבה, ולשוב עם מדין למיטה. בחושך שבתוך השמיכה נמסו כל אימי העתיד לבוא בריח גופה. 

            אך הימים נטפו כדרכם, אחד אחד אחד, עד שתם החודש ותמה שנת הלימודים, והגיע גם סוף לתקופת לימודיי בכדורי, שנה לפני המתוכנן.  הנהלת המוסד הודיעה לי, אמנם בצער, שאני מורחק מן הפנימייה, והציעה לי, כיוון שהייתי טיפוס חיובי כהגדרתה, למצוא לי סידור באחד במושבים בסביבה, אצל איזו משפחה נחמדה שתוכל להלין אותי כך שאוכל להמשיך בלימודיי במוסד עד תום בחינות  הבגרות, עניין של חצי שנה בסך הכל. זה לא היה בלתי אפשרי, ולהצעה הנדיבה אף צורפו כמה שמות של משפחות נחמדות שכבר הביעו הסכמה, ואיני מספר זאת אלא רק כדי להצביע על צומת בחיי בה יכולתי לקחת פנייה שהייתה עולה לי כנראה בהם, ולמזלי לקחתי את האחרת.  

            כי לו הייתי בוחר לסיים כך את לימודי בכדורי, הרי שהייתי מן הסתם  גם מתגייס עם בני מחזורי כבר בסוף מאי 73, עובר איתם את טירונות הנח"ל של גדוד 50, ממשיך למקצועות, ובאוקטובר, ערב יום כיפורים, הייתי נמנה כבר על מה שנהוג לכנות בצבא "כוח לוחם", או במילים פשוטות יותר במונחים של אותם ימים – אחד מהלוחמים הצעירים שהופקדו על מוצבי "קו בר-לב" לאורך תעלת סואץ, כשהמפקדיהם הזחוחים עלו בדקוטות גדולות "לארץ" כדי לעשות את יום הכיפורים בחיק משפחותיהם. מאות ילדים בני פחות מעשרים נהרגו שם באותו יום כיפור של שנת 73, שניים מהם, עוזי ואמיר, היו בני מחזורי.

            אמי צדקה רק בחלק מנבואתה – אכן נזרקתי מבית הספר, אך ה"פישרית הקטנה" כפי שכינתה אותה לא עזבה אותי ושבה לארצות הברית עם תום הלימודים, בעיקר משום שלא היה לה כל כך לאן לשוב. כשעזבה לישראל היו הוריה בשיאו של מאבק גירושין מלוכלך, ובמהלך שנת הלימודים נמכר ביתם במיאמי ביץ', וכל אחד יצא לדרכו. אף אחד מהם לא ממש לקח אותה בחשבון כשחישב את מספר חדרי השינה שיצטרך בביתו החדש. וכך קרה שביום הראשון של החופש הגדול, כשכל הילדים נסעו הביתה, נסענו מדין ואני אל החיים.  

            התחנה המרכזית בתל אביב הייתה הנקודה הראשונה. השנייה הייתה בית מלון זול, שורץ פשפשים וזונות בשיפולי רחוב הירקון. כל הלילה לא הצלחנו לעצום עין מהעקיצות ומהרעש שהקימו הזונות ולקוחותיהן השתויים. עם שחר ברחנו משם והתמקמנו על חוף הים הסמוך, מוקפים במעט מטלטלנו מותשים מעייפות ודאגה, אבודים בלב החול הלבן. החיים, מהזווית החדשה הזו, לא נראו מזמינים במיוחד, בלשון המעטה. אף אחד בכל העולם הזה לא חיכה לנו, ולא היה בו גם שום מקום אליו יכולנו ללכת. שמחתי שלפחות אמי לא יכולה לראותני כך. בדמיוני ניהלתי איתה דיאלוגים ארוכים ונוקבים, והיא ניצחה בכל טיעון, היא הרי הזהירה אותי מראש, אך אני אטמתי אוזניי מלשמוע. בדמיוני שמעתי את ה"אמרתי לך" המנצח שלה, אבל לא יכולתי לתת לה לנצח, לא בקרב הזה, כי היא רצתה שאשוב הביתה בגפי, דבר שאמר פרידה ממדין. לא יכולתי לחשוב על זה אפילו. נפשי כבר נקשרה בנפשה בעבותות של אהבה.  

            חוסר הברירה הוא המנוע החזק ביותר, וכבר בגיל שבע עשרה למדתי משהו על כוחו. הוא שהרים אותנו לבסוף מן החול הלבן, והוליך את צעדינו עד לקיוסק שמכר עיתונים. במדור המודעות היו כמה דירות להשכרה, ולאחר יום של כיתות רגליים מאחת לשנייה נמצא לנו מקום שענה ליכולתינו הדלות – חדר לא גדול בדירת שני חדרים, בשיפולי העיר. וכך, בלילה השני של חיינו העצמאיים כבר פרשנו סדין נקי על מיטה ישנה שקיבלה את פנינו בחריקות קפיצים נלהבות. בבוקר שלמחרת כבר הנצו חיוכים ראשונים על פנינו. נדמה היה שהסערה חלפה, ושרדנו אותה איכשהו בחתיכה אחת. חדרנו החדש שימש עבורינו  רפסודה, או סירת הצלה, וים החיים שגעש מסביב נרגע מה, וגליו כבר לא איימו לטרוף אותנו בלא תנאי. 

            דרג את התוכן:
              2 תגובות   יום חמישי, 6/8/09, 15:35

              פרק אחד ליום

              מסיבה גדולה שלי

               רומן יו-טיוב בהמשכים 

              פרק ג' 

               

              הערת המחבר: מומלץ (אך לא חובה) להפעיל את השיר שבתיבה לפני תחילת הקריאה. הקטעים נבנו כך שהשיר יסתיים פחות או יותר עם סיום הקריאה. במידה וסיימת לקרוא את הקטע לפני תום השיר, מומלץ גם להשען לאחור, ועל צליליו האחרונים להרהר מעט במה שאך קראת. אני מאחל לכולכם קריאה מהנה

               

              34 - יופי

              הביטו בזמרת היפה עם שיער השיבה המקורזל והידיים המגוידות. היא שווה כל מחיאת כף אוהבת מהקהל שגודש את האולם. זו קרול קינג, מלכת ילדי דור הפרחים, והקהל המהוגן שממלא כל כסא באולם הבורגני הם אותם ילדי פרחים פרועי שיער ודלוקי עיניים שהעריצו אותה כמוני עוד מימי וודסטוק העליזים. שלושים שנים חלפו מאז, אך הזמן, דומה, עשה לה רק טוב. היא יפה מתמיד, ולקולה נוספו עוד גוונים בשלים שלא היו בו בצעירותה. אני מביט בה ורואה את מדין, אהובתי הראשונה. לא מזמן הגיע לידי דיסק חדש של יצירותיה האחרונות, אח לרבים שכבר יצאו לפניו, והשיב אל חיי את קולה הצלול כמו מבוע מים קרירים ביום שרב. היא עדיין מופיעה כותבת ומלחינה, גם אצלה, נדמה, הזמן רק השביח את היכולות. הכישרון שלה, זה שהסעירני כה בצעירותי, נותר מסעיר וממלא השראה עד היום, כפי שהייתה ונותרה אהבתנו.

              שלושים ושש שנים לפני הרגע הזה בו אני מקליד את הקטע האחרון בפרק השלישי של סיפור חיי, בניתי לנו קן של אהבה בחדר האחרון במסדרון פנימיית הבוגרים שעמד ריק מדיירים מתחילת השנה. הנהלת בית הספר אישרה לי להפכו משרד ומחסן לעלון בית הספר עליו הייתי מופקד, ואני מיהרתי להופכו לממלכתי הפרטית: העברתי אליו את מכונת הסטנסילים עם הגלגלת בעזרתה היינו משכפלים את דפי דפי העלון, שני שולחנות כתיבה, מכונת כתיבה כרסתנית, המון ציוד משרדי, ושתי מיטות סוכנות שחוברו לאחת גדולה, המיטה הזוגית הראשונה של מדין ושלי. העובדה שהותר לי לנעול חדר זה  גם מבחוץ וגם מבפנים, הפכה אותו לחדר הפרטי שלנו. היינו קמים בו כל בוקר מחובקים ומחויכים, ובארוחת הבוקר, בחדר האוכל, מראים לכל העולם מה גדולה אהבתנו, והאנשים סביבנו אהבו את אהבתנו, ושנינו הבנו אז, כן, ממש הבנו, שאנחנו אכן יפים כפי שחשנו שאנו. בלילות החורף הסוערים היה תנור ספירלה כתום מאיר על גופתינו, שלא רוו מלחקור זו את זה עד שהחוויר שחר בחלונות. היינו מנצלים את השעה המוקדמת למקלחת משותפת, ועטופים במגבות גדולות רצים חזרה לקן אהבתנו, ומסתדרים כפיות תחת לפוך החם שלי, זה שקיבלתי בירושה מאבי. למדנו לישון ביחד, לקום ביחד, ללמוד ביחד, לגמור ביחד. הנה הקטע שחיפשתי כסגיר לפרק ג, - .בלילות האהבה של אותו חורף 72 נטבע בי כל שנדרשתי  לדעת בנושא הזה של גמירות נשיות, אך חצי יובל שנים נוספות לקח לי לארגן את הידע הזה באופן שמאפשר לחלוק גם עם אחרים. נראה לי שאני מסוגל לנסות זאת כעת, אך אנא היו סבלנים איתי כאן.

               

              הנה:

               אני חושב שחמקמקות הגמירה הנשית טמונה בצורך הזה שלהן להיות תמיד באיזה קשר עם המציאות, להשאיר תמיד ערוץ אחד לפחות על המשמר, מוכן לכל רעה שלא תבוא. עניין זה נדמה לפעמים קמאי ממש, כמו שריד של איזה יצר הישרדות קדום, במיוחד בסקס, בו נשים פתוחות ופגיעות הרבה יותר מגברים מעצם החדירה אל פנימיותן. ערוץ המשמר של האישה חייב להתמוסס על מנת שתרשה לעצמה לאבד את השליטה במציאות לרגע קסום אחד בו היא תיקח את השיא שלה. הדרך היחידה למוסס את ערוץ המשמר הזה היא לגרום לאישה לחוש אהובה, מוגנת ובטוחה. זה לא כל כך קשה כמו שזה נשמע, והפרס הם פני האורגזמה שלה. כשתזכה לחזות בהן תוכל לראות להרף אחד איך נעות הלקסיות החוצה מן המפץ הגדול, עד לרגע בו הן מתחילות  להתכווץ ולשוב אל המקום ממנו בקעו. 

              סוף פרק ג. 

              דרג את התוכן:
                7 תגובות   יום שישי , 31/7/09, 11:49

                פרק אחד ליום

                מסיבה גדולה שלי

                 רומן יו-טיוב בהמשכים 

                פרק ג' 

                 

                הערת המחבר: מומלץ (אך לא חובה) להפעיל את השיר שבתיבה לפני תחילת הקריאה. הקטעים נבנו כך שהשיר יסתיים פחות או יותר עם סיום הקריאה. במידה וסיימת לקרוא את הקטע לפני תום השיר, מומלץ גם להשען לאחור, ועל צליליו האחרונים להרהר מעט במה שאך קראת. אני מאחל לכולכם קריאה מהנה

                 

                33 - איזה עולם נפלא

                 

                יש גם ימים כאלו, ימים שחורים בהם אי אפשר לעשות כלום נגד ענני הדיכאון שמטביעים אותי בתוכם. אני מנסה להתרחק מהם, או לפחות לשמור אותם מחוץ לסיפור, שלא לפגום בהנאת הקורא, אבל המרחב הזה שיצרתי נועד קודם כל עבורי, ויצרתי אותו לא רק לספר סיפור, אלא גם על מנת שישמש עבורי כמקום בו אוכל לברר עם עצמי את הדברים שעוד נותרו לברר לפני שיגיע הרגע לומר שלום, לנסות ולמרכז איזו תובנה ברורה מכל החיים הללו שחייתי, שהרי לא סביר שאדם יחיה חיים שלמים ללא משמעות ברורה אחת שניתן לנסח, איזו סיבה מוצקה עליה אפשר להצביע, מהו כוח החיים הזה שסחב אותי על גבו מדיכאון אחד אל דיכאון אחר, כמו חובש קרבי שנושא פצוע וכושל איתו בכל הבורות שפערו הפגזים ששורקים סביבם?, הייתי רוצה להבין מאיפה הוא בא הרצון הזה שלי להמשיך ולחיות, ולו רק על מנת שאוכל לדכאו בכוחותיי שלי, ולהתעלות גם מעליו וגם מעל המוות שממתין מן העבר השני, כמו זוג סוחרי נשמות ביריד מכירות, ולומר גם לזה וגם לזה: אתם יכולים לקפוץ לי, אני אחליט מתי ואיך יתחלף לו מצב הצבירה שלי, אני, ורק אני, אקבע את היום והשעה בה תתרחש הטרנפורמציה הבלתי הפיכה הזו.  

                התכוונתי לכתוב היום על האהבה הראשונה שלי, ועל הפליאה שמילאה אותי היכולת הזו שגיליתי בי, אפילו הכנתי שיר מתאים, זה שמתנגן כעת ברקע, הוא שייך לקטע של מחר, בו הכול ישוב למסלולו, אבל עכשיו, עכשיו אני מלא דמעות כאב על החיים הללו שניטלים ממני, על העולם המופלא הזה אותו מתאר לואיס אמסטרונג בשיר הכי אופטימי  בעולם, על שאיני מצליח לקבל בשלום את העובדה שבעוד כמה חודשים כבר לא אוכל לעשות את שאני עושה עכשיו, זה מרגיז אותי. הכול מרגיז אותי עכשיו. כל אדם שחולף על פני ברחוב, כל בית קפה שמציע שולחנות על המדרכה, כל כלב שמובל ברצועה, הם כל כך ברורים בחייהם, כל כך קרובים ורחוקים בה בעת, אני ממש יכול לראות איך המרחק הפיזי בינינו הופך עצמו מטאפיזי, בלתי ניתן לגישור. המלצרית עם הסינר החום, האיש המזיע עם החבילות, הבחורה עם הכלב השחור, הכלב השחור, - כולם יישארו כאן אחרי שאתפוגג לי, אף אחד מהם לא יחוש בהיעלמותי. אולי הבחורה עם הכלב השחור, (דייגו שמו) איתה אני מפטפט מדי פעם בבית הקפה השכונתי, תשאל דרך אגב את המלצר הקבוע לאן נעלם ההוא שהיה יושב בפינה וכותב, והמלצר, שכבר יידע, יספר לה. היא תזקוף גבותיה בהפתעה, ולרגע, לשנייה, היא תחוש גם צער וגם פחד, ואז תשוב אל כותרת העיתון, ותשקע בידיעה כלשהי שתמחוט את חוסר הנוחות הקל שפשה בה. הנה, כתבה על מזונות אורגנים, מה מרגיע מכך. 

                הכל התחיל בבוקר כאלו רגיל, בו שוב לא הצלחתי להיזכר בשם הרחוב בו אני מתגורר. אני חי בו שנים ארוכות, ומכיר כל אחד מהבתים והדיירים בהם, אך הבוקר לא הצלחתי להיזכר בשמו כשנשאלתי, ועניין זה הבהיר, או יותר נכון הזכיר לי את כל שאני רוצה כל כך לשכוח. יש פה מן פרדוקס, אני יודע, אני רוצה לזכור ולשכוח, לזכור את שם הרחוב שלי ולשכוח את העובדה שתאי העצב של מוחי נכבים אחד אחר השני, ושבקרוב לא אוכל לזכור יותר כלום. זו הסיבה שאני מכריח את עצמי להיזכר בכל בדברים הללו שאני מספר לכם, בקרוב הם יימחקו ממוחי כמו לא היו שם מעולם. דוקטור עובדיה, שהוא הכי מרגיז הלילה, במיוחד בגלל שנאלצתי לפגוש בו בכלל, אומר שהפעלת הזיכרון באופן מאסיבי עשויה להאט מה את קצב מחיקת תאי העצב במוחי, וגם בזה יש מן המוזר, - העלאת זיכרונות מנבכי העבר כתרופה שתעניק לי עוד מעט עתיד. העניין הוא בקשרים שבין תאים אלו, קשרים שמתרבים כנראה עם פעלת הזיכרון ומקשים בכך על פעולת המחיקה של אותו תא. הסיפור הזה, בקונטקסט הזה, הוא כמו מן תרופת סבתא כזו שנתלים בה לאחר שתמו התקוות וכול הטיפולים התרופתיים העלו חרס. אני מכריח את תאי העצב של מוחי לפעול, לתקשר עםך תאים שכנים להם בכמה שיותר קשרים, כמו היו קשרים אלו מן חומה שאני שוזר מול הרוח המוחקת ששורקת בראשי

                דרג את התוכן:
                  0 תגובות   יום רביעי, 29/7/09, 03:16

                  פרק אחד ליום

                  מסיבה גדולה שלי

                   רומן יו-טיוב בהמשכים 

                  פרק ג' 

                   

                  הערת המחבר: מומלץ (אך לא חובה) להפעיל את השיר שבתיבה לפני תחילת הקריאה. הקטעים נבנו כך שהשיר יסתיים פחות או יותר עם סיום הקריאה. במידה וסיימת לקרוא את הקטע לפני תום השיר, מומלץ גם להשען לאחור, ועל צליליו האחרונים להרהר מעט במה שאך קראת. אני מאחל לכולכם קריאה מהנה

                   

                  32 - סוזאן

                   

                  השיר "סוזאן" של ליאונרד כהן היה השיר הראשון שהסביר לי משהו על השירה. עד שהכרתי אותו היו מילות השירים באנגלית רק תוספת לא מובנת למנגינה, אך כשמדין שרה אותו בתוך השקט של אותו אחר צהריים בין עצי הבוסתן בשיפולי בית הספר, הפנמתי ששיר, כמו סרט, יכול להעביר רעיון נוסף מקצב וצלילים. רעיון הוליסטי, דימויי, כמו תפוזים שעשו את כל הדרך מסין, או ישו שטובע בתוך חכמתו שלו. כר ענק של דימויים חדשים נפתח מול עיני, מרחבים מוריקים של ניסוחים ורעיונות חדשים שעלו בי כשהבטתי במדין פורטת על הגיטרה. 

                   כי אם לכל אחד יש את "היי ג'וד" הפרטית שלו, אזי לכל אחד יש גם את ה"סוזאן" הפרטית. סוזאן האהובה, המוכשרת, הנערצת, החצי משוגעת, ואני כבר קולט שהוא הולך להיות מרוח בהמון סכרין הקטע על אהבתי הראשונה. 

                   הכירו את מדין, "סוזאן" הפרטית שלי.

                   היא בת שש עשרה וחצי, יש לה חיוך חם וכובש, עיניים עמוקות ובהירות, ושערה פזור כמו גל חיטה על כתפיה. היא נגנית הגיטרה הטובה ביותר שהגיעה עם קבוצת התלמידים האמריקאים, והיחידה שמעדיפה לשיר שירים שחיברה והלחינה בעצמה. קולה צלול וערב לאוזן עד מאד, וכשהיא שרה עיניה מתקבעות בך, זורחות באור יקרות. זו הפעם הראשונה בחיי בה אני זוכה לפגוש באדם יוצר, והמפגש הזה מלהיט אותי כמעט כמו סקס. יש במוזיקה שלה משהו שגורם לי לשוב לחדר אחרי ששמעתיה, ולהתנפל על יומן הכתיבה שלי, בניסיון נואש לכתוב משהו בעל ערך, משהו שאוכל להראות לה, אך לא, שום דבר לא מספיק טוב, דפים אחר דפים נקרעים בזעם ומקומטים לכדורי נייר שגודשים בעצב את הפח. איני מבין מה קורה לי, או מדוע, עוד איני מכיר את המוזה האכזרית, אבל למרות שהיא כבר מכירה אותי לפני ולפנים.

                   אך מדין היפה, נדמה, לא ממש שמה לב למאמצי. היא העדיפה את חברת בני כיתתה האמריקאים, ואו מדויק יותר - את חברת בת חדרה ויויאן, נערה קולנית וגדולת גוף, בת למשפחת תעשיינים עתירי הון, שנשלחה לישראל בתקווה שהמקום המבודד יגמול אותה מהרגלי השתייה שפיתחה באחוזתם הקרתנית. אבל תקוות הן רק תקוות. תוך שבוע כבר הכירה ויואן מקרוב את כל סוגי הערק במכולת של  טישלר בכפר תבור, ודאגה לחסלם בקצב של בקבוק ליום. הבנתי כבר אז שגם הילדים האמריקאים הללו, שנראו בעינינו כמי שחיים פינקו אותם בשפע עליו יכולנו אנחנו רק לחלום, היו כמונו, - כל מיני פליטים של מצבים משפחתיים מסובכים ומסוכסכים. אף אחד מהם לא הגיע לישראל  ממניעים ציוניים, כפי שאולי האמינה המגבית היהודית שסבסדה את שהותם, למעשה, רוב הילדים בכיתה האמריקאית היו ילדים עם "בעיית סמים" שהוריהם קיוו לפתור בעזרת בית הספר החקלאי המבודד. אולי הם היו נאיביים, או אולי רק רצו להרחיק מעצמם את הבעיה, להפוך אותה לבעייה של מישהו אחר. 

                  על הכול הייתה הנהלת בית הספר להבליג, -  חוץ מענייני סמים. לא שהיה לה איזה מושג איך סמים נראים בכלל אבל זה היה עניין אחר, סמים היו הקו האדום, והוא סומן בבירור. הילדים האמריקאים נשמרו מלעבור עליו בפומבי, אך הזמן חלף, ותחושת הביטחון שלהם גברה, והנוף שסביב בית הספר, והחופש הענקי הזה בלי מבוגרים סביב, הביאו לכך שאחר צהריים אחד קלטתי את ויויאן ומדין חומקות אל שביל שהוביל עד לאמפיתאטרון הקטן והמבודד, רחוק מעיני כל. הסתתרתי מאחורי עץ אורן רחב גזע, והמום מהפתעה חזיתי איך הן מעבירות ביניהן מקטרת קטנה ממנה ינקו בתורות. אחר היה זה את צחוקה המתגלגל של ויואן, וצחוקה של מדין שהחרה אחריו. שתיהן צחקו כמטורפות, ואני כל כך קינאתי בהן,   כל כך רציתי להיות בחברתן, אחד מחבורת סודן, ולמראה שתיהן יונקות ממקטרת החשיש הבנתי גם איך אוכל להפוך לכזה. 

                  חשיש!. כמובן. זה היה הכרטיס שהבטיח לי את חברותן, ואל ייקל עניין זה בעיניכם ידידיי. גרי אמנם היה הפגיש אותי עם החשיש כבר שנה לפני כן, אך לא עם ה"סוטול" – רוצה לומר, אף פעם לא התמסטלתי עם גרי, לפחות לא באמת. לא היה לנו מושג איך משתמשים בחומר, וכשניסינו למלא גושים קטנים אל תוך נייר סיגריה שניקינו מטבק, לא הבנו למה מסרב החומר להידלק. לאחר שהתייאשנו מלעשן אותו חילקנו את החתיכה שנותרה בין שנינו, בלענו אותו כמו היה טבלת שוקולד, ונרדמנו תוך דקות כבולי עץ. בבוקר אמר לי גרי "יו, איזה מסטולים היינו" ואני חשבתי, (כמו בבדיחה שסיפרתי כבר עם גור החתולים שרצה לזיין) שלהיות מסטול זה לא ממש ביג דיל, אבל החרתי אחריו "כן, מסטולים לאללה". עם תום שנת הלימודים, כשהחליף בית ספרי את גרי בילד אחר, באותו "הסכם החלפת מופרעים"  שהביא אותו לחיי מלכתחילה, נעלם עמו גם הקשר היחיד שלי לחשיש. לא היה לי מושג איך משיגים את החומר היחיד שיכול היה לקרב את מדין אלי.  

                  למזלי,- (או לא, הנה עוד צומת עליה אפשר להביט מכמה כיוונים), לגדי, אחיה הצעיר של ג'ודי ידידתי הותיקה היה מושג מוצק על כך, והוא שמח לחלוק אותו איתי. תחנת הסמים הראשונה שהכרתי בחיי מוקמה בצומת שבין שני רחובות קטנים, בלבה של שכונת כרם התימנים בתל אביב. בצהרי יום שישי בה הגעתי אליה לראשונה היו הרחובות הקטנים סביבה הומים באנשים שמיהרו אל ומשוק הכרמל הסמוך. סוחר הסמים הראשון שהכרתי ישב בפינת הרחוב, על מדרגת בטון מוגבהת, ועיניו העצבניות קיפצו על פני העוברים והשבים, תרות אחר לקוחות. כשקרבנו עדו חייך לעברי חיוך מקצועי מרגיע, והתעניין ברצוני. לא היה משא ומתן. הכסף עבר מידי לידו, הוא נעלם לרגע, וכששב הטמין בידי שתי חתיכות ריחניות, וזרזני להסתלק מהאזור. לא היה צריך לבקש פעמיים. נשמתי כמעט פרחה מהפחד. מעולם לפני כן לא הסתכנתי כך בעבור אף אחת, ויש בכך כדי להסביר עד כמה רציתי אותה. שלעצמי, כבר אמרתי קודם, כל העניין הזה של חשיש נראה כמו כאב ראש ותו לא. 

                  מצויד בשתי אצבעות חשיש לבנוני משובח יצאתי לכבוש את לבה של מדין. היא אכן הסתקרנה למראה הקובייה החומה, ונדלקה לבוא איתי אל מקום המסתור שלי בין עצי הבוסתן, בתנאי שויואן חברתה תצטרף אלינו, וזו, כמו שכבר בטח הבנתם, שמחה לכל הזדמנות לדפוק את המוח. כך מצאנו את עצמנו על שמיכה שהבאתי בלב הבוסתן שנפרש במדרון גבעת בית הספר, נסתרים מעין כל. בניגוד לגרי, מדין ידעה היטב להכין מקטרת של חשיש, ולעשן ממנה כמו זקנה ורגילה. ניסיתי לחקות את מעשיה, רק בכדי להראות לשתיהן שגם אני בעניינים. הייתה לי דעה ברורה על החשיש והשפעתיו, ומה רבה תדהמתי כשהבנתי עד כמה לא הבנתי כלום.  

                  אחרי המקטרת השנייה שהעברנו בינינו השתנתה פתאום תחושת המציאות, והתחלפה בתחושה חדשה, עצומה. נהוג לכנות את התחושה הזו "גבוהה" אך אני מעדיף את המילה "רחבה" המבט התרחב, קולט סדרות שלמות של אירועים שנעלמו עד כה מעיני. יופיין של כנפי ציפור שפתאום התעופפה מהסבך שליד, משחק קרני האור הדקיקות  בין ענפי העצים, שריקת הרוח הקלה, מגעה של האדמה בכפות הרגליים, בבת אחת נפרצו סכרי תחושות עצומים שניצבו בתוכי, ושיטפון ענק של אושר הציף כל נים בי. כמו בהבזק אחד של הארה הבנתי בבת אחת הכול.  מדין ניגנה את השירים הכי מתוקים בעולם, והגבעות כולן הקשיבו, נדהמות על היופי. לראשונה בחיי הפכתי לחלק מהן, מההר, מהשמים, מהכול. המציאות קיבלה מימדים חדשים, ברורים, כמו ניתן בידי קוד לפתרון של התהייה הגדולה שלי. כשהכריזה ויויאן שנגמרו הממתקים, ושתקפוץ להביא עוד, ידעתי גם שיש אלוהים, ושאפשר מדי פעם להפנות איליו גם בקשות מהסוג הזה. 

                  כל הקטע הזה נכתב כדי שהתמונה הזו לא תראה תלושה, ותתן איזה מושג  לגדולתו של הרגע בו נשקה מדין לראשונה לשפתי, מחייכת אלי את חיוכה הטוב. היינו לבד על השמיכה בבוסתן, והיינו עם כל העולם. נדמה היה לי שכל הקוסמוס מוחא כפיים על רגע איחודנו, ומברך על כך במלוא פה. זו הייתה הפעם הראשונה בה עשיתי אהבה, לא סקס, והיא הייתה בלי ספק רגע השיא של חיי עד אז

                  דרג את התוכן:
                    0 תגובות   יום שני, 27/7/09, 20:04

                    פרק אחד ליום

                    מסיבה גדולה שלי

                     רומן יו-טיוב בהמשכים 

                    פרק ג' 

                     

                    הערת המחבר: מומלץ (אך לא חובה) להפעיל את השיר שבתיבה לפני תחילת הקריאה. הקטעים נבנו כך שהשיר יסתיים פחות או יותר עם סיום הקריאה. במידה וסיימת לקרוא את הקטע לפני תום השיר, מומלץ גם להשען לאחור, ועל צליליו האחרונים להרהר מעט במה שאך קראת. אני מאחל לכולכם קריאה מהנה

                     

                    31- עשו אהבה לא מלחמה

                     

                    אני מרבה להביא דוגמאות של סיבה ומסובב כמו האגרוף של נוח הגדול לפרצוף של מססה שהביא לחיי את גרי ודורית הטבריינית, שבאותה מידה יכול היה להחטיא, או לא להתקיים בכלל, הכול קרה בשבריר שנייה, אלו תחומי הזמן בהם פועל הגורל. אך הסיבה והמסובב הגדולים שלי, ואלו שכנראה הצילו את חיי בפעם הראשונה, קשורים דווקא במגבית היהודית, או מדויק יותר – בכיתת ילדים יהודים אמריקאים שהגיעה דרכה לבית הספר, במסגרת תכנית לימודים בת שנה בישראל. לו לא הייתה מגיעה אותה קבוצת ילדים אל חיי אני מניח שהייתי מוצא את מותי כצנחן על גדות תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים, שנתיים מאוחר יותר, כפי שמצאו את מותם עוזי ואמיר מהכיתה שלי. הכול היה מוכן שם בשבילי, המעוזים על קו ברלב היו אמורים להתאים לפרחח כמוני ככפפה ליד. רק שהאמריקאים הללו חמקו איכשהו מהתכנית שבישל עבורי מר המוות. באישון לילה אחד, מעט לפני תחילת השנה השלישית ללימודי בבית הספר, הגיח מן החושך אוטובוס תיירים לבן וגדול, שנשף בקושי את דרכו במעלה הכביש הצר, נעצר מול בניין הפנימייה, ופלט מקרבו המון מלאכים טובים שנשלחו כדי להגן עלי ממוות מוקדם מדי. 

                     

                    עד אותו לילה הייתי משוכנע שחיי עלו על מסלול נכון – הייתי כדוריסט גאה, שזוף וחצוף, מצויד בטרקטור מסי-פרגסון 135 כרכב פרטי, זכות שניתנה לי כאחראי על ענף הנשירים, עוד תפקיד שנשאתי בגאון פרט  לתפקידי כחבר בכיר במועצת התלמידים ועורכו הראשי של "עלי תבור" עלון בית הספר. התכנית שלי הייתה סגורה וברורה – לסיים את בית הספר, לצאת להכשרה בקיבוץ שהוקם על ידי בוגרי בית הספר, וממנו ליחידה קרבית מובחרת כל שהיא, כמיטב מסורת בית הספר, ולא חשוב מכך, - של שכונת ילדותי, כן, לא שכחתי אותה. בית הספר אמנם מילא את חיי, אך בחופשות הייתי שב אל בית הורי, ואל חברי הילדות שהותרתי מאחור. ג'ודי, דיידי, דני, רוני אלקטרוני,– כולם עוד היו שם, יחד עם הרבה נערים ונערות חדשים שכבר הכירוני רק עם הילת כדורי על כתפיי. ברור היה לכולם שאהיה מאלו שירוצו לקצונה, שיתנדבו ראשונים לכל סכנה, המוזרות שלי, זו שסומלה בילדותי  כ"פרחחות" שינתה אופייה והפכה ל"אומץ". מעשה גבורה אחד כחייל היה קונה לי את מקומי בשכונת ילדותי לתמיד, רק שמעשה כזה, (כפי שהתברר בדיעבד), היה הימור גדול מדי. מעט מאד גיבורים חיים יצאו מהקו הזה שנקרא קו בר-לב, וכמו שאני מכיר את עצמי, כבר הייתי עושה שם איזו שטות שהייתה עולה לי בכל הסיפור הזה. סיפור שהתחיל, למעשה, ביום שכיתת האמריקאים הגיעה אל בית ספרי, עמוסה בתובנות ששינו את תמונת עולמי לתמיד. 

                     

                    הם היו בערך ארבעים, מחולקים פחות או יותר לבנים ובנות באופן שווה, מה שאמר, עבורי, קודם כל, עשרים בנות חדשות בכיתה, ואני, כבר הבנתם, מעדיף מקומות שיש בהן בנות, במיוחד הרבה בנות, צעירות, שאינן דוברות עברית. בעניין הזה היה לי יתרון ברור על פני חברי הישראלים ששליטתם באנגלית הייתה אפסית. בית הספר קבע שכל חדרי המגורים יהיו מעורבים, וכך הפכו חדרינו לבין-לאומים ממש. תערובת של ישראלים, אמריקאים, מוסלמים, צ'רקסים, דרוזים, נוצרים ערבים, ותסלח לי איזה עדה או לאום אם השמטתי אותם מהרשימה. שותפיי לחדר בשנת לימודי השלישית שלי היו מוסלמי מסכנין, נוצרי מעכו, ואמריקאי, בן ליורדים ישראלים שהגיע מניו יורק. החיים,  כפי שהכרנו אותם, השתנו מקצה לקצה. הכיתה האמריקאית הייתה שווה לבית הספר, שנמצא בחובות כבדים, סכומי עתק שאיזנו מעט את תקציבו, ועניין זה אילץ את ההנהלה להיכנע לגחמות התלמידים המיוחסים חדשות לבקרים. דוגמאות? – השיער למשל, שאצלנו, המקומיים, הותר לגדלו רק עד האורך שהיה עובר גם בצבא, והיה אחד מסמליה המובהקים של הקבוצה החדשה – לרוב הבנים היה שיער עד הכתפיים, כמיטב אופנת ההיפיז שהייתה אז בשיאה. עכשיו בוא נראה מישהו מההנהלה מנסה לחתוך בו. וכמותו גם בסיגריות – הכיתה האמריקאית הגיעה מצויידת בפאקטים ענקיים של שלהם, ועישנה חופשי ובגלוי, בלי לדפוק חשבון להנהלה או למישהו. כשניסה מי מהמדריכים להשליט עליהם איזה חוק מחוקי המקום נתקל בהתנגדות משותפת של כולם, שהגיעה עד איום בבריחה מהמקום כאיש אחד.

                    בית הספר היה חסר אונים מול המפלצת שגידל, ואנחנו, המקומיים, דרשנו שיוויון, ומיהרנו לחקות את חברינו החדשים - לגדל את שערנו פרא, ולהחזיק סיגריה בזווית הפה אם צריך או לא צריך, לקשור בנדנה אדומה על הצוואר כקישוט, הנהלת בית הספר איבדה את הרסן על ההתרחשויות, בית הספר יצא מכלל שליטה, כמו לווין שאיבד את הקשר לבסיס האם שלו.   

                    המוסד השמרני בו התחנכו רמטכ"לים ושרי ביטחון הפך קייטנה עליזה. על הדשא שמול בניין המגורים היו מתגודדות קבוצות סביב מישהו עם גיטרה. הישיבה הייתה משוכלת, ברגליים פנימה, והבגדים – ג'ינסים זרוקים, בנדנות, בדים הודים אוורירים, בגדים "פריקיים" כמו שלמדתי לכנות את מדי החדשים. הייתי כה גאה בהם. היינו שוכבים על הגב, מביטים לשמיים, ומניחים למדין או סו או מישהי אחרת לשיר לנו שוב את סוזאן של ליאונרד כהן או את יש לך חבר של קרול קינג, ועוד המון מוזיקאים שהכרנו לראשונה בזכותם, – קרוסבי סטילס נאש ויאנג, ג'פרסון איירפליין, ג'וני מיטשל, ג'ניס ג'ופלין, - שלוש שנים אחר שהכה את העולם, הגיע הצונאמי התרבותי שנקרא "וודסטוק" גם אל חיי. באיחור פריפריאלי מתבקש הכרתי גם אני את ההיפים, ואת הסלוגן "עשו אהבה, לא מלחמה"  שבזכותו, כנראה, ניצלו חיי ממות חסר משמעות על גדות תעלת סואץ, בקו הביצורים השחצני שנקרא "קו ברלב",  זה שקרס ללא קרב כמעט בשלהי שנת 73,  תוך שגבה את חייהם של מאות ילדים בגילי, שלמזלם הרע לא נחשפו לסלוגן הזה בזמן כמוני.

                     

                    דרג את התוכן:
                      ביקורת על הורים שרצחו את ילדיהם

                      למה רצחתי את בתי היחידה

                      1

                      פעילויות ילדים  

                      0 תגובות   יום ראשון, 26/7/09, 03:58

                      הסיפור הזה התפרסם באתר כתיבה בווינט, בשנת 2002, כשנתפס אביה של הילדה הודיה פימשטיין ז"ל והודה כי רצח אותה במו ידיו. הרצח הנורא של הילדה נועה גולדירנג במושב בצרה מהיום, העלה אותו שוב מהמקום בו טמנתי אותו, כמו גל ענק של מיאוס שהחל לגאות שוב ברצח הנורא של רוז פיזם ז"ל, וממשיך לדקור ישר בלב עם הרצח הנוסף, זה של הילדה נועה גולדרינג ז"ל מהיום
                      אפשר שאשמע כאן קיצוני מדי, אך לדעתי להורה שרצח בדם קר את ילדו אין שום זכות להמשיך ולחיות אחריו. 

                      למה רצחתי את בתי היחידה
                       מוקדש להודיה פיינשטין קדם ז"ל מארי פיזם ז"ל, נועה גולדרינג ז"ל 
                      *
                      *
                       שש בבוקר בירושלים. הרחובות עדיין נקיים מהלילה וריקים ממכוניות אני נשען לאחור במושב האחורי של הניידת, לחוץ בין שני השוטרים שמזה שלושה ימים אינם יוצאים מחיי, ומביט החוצה בתמונות החופש האחרונות שלי. כמה צעירים בבגדי טרנינג רצים ריצה של בוקר על המדרכה ממול, ואני יודע שלעולם לא ארוץ יותר ריצות של בוקר לבוש בטרנינג עליז, שלעולם לא אעבור חופשי ברחובות הללו בהם חייתי כל ימי, שלעולם לא אראה שוב אור יום באוויר פתוח, לעולם, לעולם. חיי תמו. גופי עוד ממשיך הלאה מכוח התאוצה, כמו תרנגולת שלוקת ראש שממשיכה לרוץ עוד כמה צעדים, ראיתי את זאת פעם בקיבוץ. מחזה מדהים, תינוקת בלי ראש רצה בדשא. סליחה, תרנגולת.
                      *
                      הנה כבר תחנת המשטרה של מגרש הרוסים, בימים האחרונים ביקרתי כאן כמה וכמה פעמים. בתחילה כולם היו נחמדים אלי, תומכים, חשבתי שהם קונים את הסיפור שלי בעיניים עצומות.  אחד מהחוקרים אפילו הזיל דמעה אתי, ודווקא הוא, זה שבכה איתי על הילדה, חשד בי כל העת. עכשיו אני יודע את זה, אבל עכשיו מאוחר לעשות משהו בקשר לכך. הניידת המשטרתית גולשת אל תוך מיתחם התחנה דרך שער ברזל גבוה, וסממן החופש האחרון שעוד נותר לי - האוויר הפתוח, נלקח ממני עד עולם.ארבעת החוקרים מלווים אותי עד דוכן קבלה מרוט, ומפקידים אותי בידיהם של סוהרים קמוטי מדים משינת לילה על כסא בקבלה.
                       

                      כולם כאן יודעים מי אני. אני איש מפורסם. את חמש עשרה הדקות שלי בתשומת הלב הכללית כבר קיבלתי, התקשורת אהבה אותי, הסיפור שלי היה בכותרות שלושה ימים, מאפיל אפילו על הפריימריז של המערך, אלפי אנשים הגיעו מכל קצות המדינה כדי לנסות ולסייע . עד כך הייתי משכנע. עכשיו זה נגמר, האהבה הפכה באחת לשנאה, הרחמים התחלפו בקריאות נקמה. נקמת דמו של ילד קטן, נקמת בתי. טוב לי מותי מחיי, ובקרוב אמצא דרך לפגוש בו, אך לפני לכתי הייתי רוצה עוד לנסות ולספר את כל הסיפור שהביא אותי לאן שהביא.

                       עדיין לא הודיתי, למרות שאני מניח שבסוף אשבר ואעשה זאת. ואפילו שאני קולט עכשיו שאין אימון במשטרה, ושמי שבוכה אתך יכול לתקוע לך סכין בגב ממש באותו זמן, אין לי יותר כוח למשחק המחבואים הזה. כך או כך חיי גמורים, אני אדיש. שלושה סוהרים עורכים עלי חיפוש גופני יסודי במיוחד, כיאה ל"טעון הגנה" כמותי, דואגים להסיר ממני את החגורה ואת שרוכי הנעליים. אחרי מילוי כמה טפסים שגרתיים אני נזרק לתא חסר חלונות ודלת הברזל נטרקת בגבי. גם את התא הזה אני כבר מכיר מהימים האחרונים, והנחמה היחידה שלי למראהו הוא שאני סוף סוף קצת לבד, בלי כל השאלות, בלי כל התשובות, רק אני והעייפות הגדולה הזו שבאבריי. שלושה ימים לא עצמתי עיין, וספסל הבטון המטונף נראה כמו מיטה מזמינה. אך איני מעיז להשכב, ברור לי ששוב, ברגע בו אעצום את עיני, תפתח דלת הברזל ואוחש לחקירה נוספת. אז אני רק יושב לי, נותן לראשי לצנוח אל עבר חזי, ובזהירות רבה מניח לעיני להיעצם.
                       סיעות של מחשבות שחורות מתעופפות בראשי ללא סדר, מבלבלות ומערבלות זו את זו עד שנותר רק מילמול חסר פשר שחוזר על עצמו כתקליט מקולקל יה-הודה-יה-הודה-יה-הודה-יא, ואז עולה במוחי תמונת פניה של אשתי לשעבר, מעוותות מרוב הבכי, ואני מאחל לה בלי קול שכך הם ישארו עד יומה האחרון, אני כבר מת, ובתה היחידה גם כן. היא תצטרך להמשיך ולחיות עם האובדן הזה כל חייה, ולעולם תאלץ להתאבל על היחס הנורא שהיה מנת חלקי ממנה משך כל התקופה האחרונה. היא זרקה אותי לכלבים כדי למצוא לה גבר אחר, שיגור אתה בבית שלנו שיגדל איתה את הבת שלנו. היא רצתה להחליף רק אותי, ולהמשיך עם כל השאר ביחד אל האושר. היא חשבה שתוכל לשכוח אותי, להשכיח את זכרוני מן הילדה, עכשיו היא יודעת, בדרך הקשה אמנם, שאי אפשר להפריד אבא מבת.


                       

                      דרג את התוכן:
                        2 תגובות   יום שבת, 25/7/09, 11:46

                        פרק אחד ליום

                        מסיבה גדולה שלי

                         רומן יו-טיוב בהמשכים 

                        פרק ג' 

                         

                        הערת המחבר: מומלץ (אך לא חובה) להפעיל את השיר שבתיבה לפני תחילת הקריאה. הקטעים נבנו כך שהשיר יסתיים פחות או יותר עם סיום הקריאה. במידה וסיימת לקרוא את הקטע לפני תום השיר, מומלץ גם להשען לאחור, ועל צליליו האחרונים להרהר מעט במה שאך קראת. אני מאחל לכולכם קריאה מהנה

                         

                        30 -בחור משגע

                         

                        אגרוף מדויק של נוח הגדול מהחדר שלי, שריסק את ארובת העין של אברהם מססה מחדר שלוש, היה הגורם הישיר לפגישתי עם דורית הטבריינית, שבחפוז אחד הכפילה את כמות כיבושיי עד אז  וזכתה בכרטיס של כבוד למסיבה הגדולה שלי בברזיל. היא הייתה תלמידת תיכון שברחה מבית ספר עם עוד כמה חברים, והגיעה לבית המשפט בטבריה כדי לחפש קצת בידור חינם. ההצגה עליה נפלה הייתה בירור התלונה של מססה נגד נוח. ואני, שהייתי עד לאגרוף המושלם, כיכבתי על דוכן העדים. היא הייתה שחורת שיער וחתיכית, והמיני הצר שלבשה השתלב נהדר עם חולצת בית הספר המהוגנת שלה. עם תום הדיון פנתה אלי, הפקידה בידי את כתובתה, וביקשה שאכתוב לה מכתב. כתבתי, והתגובה לא אחרה להגיע. המילים המתוקות עשו עבורי את העבודה ומשכוה אלי.

                         כך קרה שבצהריי איזה יום חול, בלי הודעה מוקדמת, הופיעה פתאום בבית הספר, לבושה באותם בגדי בית ספר אחידים בהם ראיתיה לראשונה. וכשחיבקה אותי וצחקקה ידעתי שאני שוב ניצב מול אותה נקודת הרג שהכרתי כבר אצל חווה, ושוב לא האמנתי שזה קורה לי, בטח לא באמצע היום, בחדר שלי, כשבכל רגע יכול מישהו לפתוח את הדלת ולהציץ פנימה. אבל זה קרה, כמעט בלי דיבורים. היא נשענה על השולחן שליד החלון כמו מביטה החוצה, הרימה את החצאית אל מותניה, הסיטה הצידה את התחתונים, והדריכה את ידידי הצעיר אל מקומו הנכון. היה עלינו למהר, ולהחניק את קולות אהבתנו, היא רק התנשפה מעט, וכשחשה בביאתי הקרבה צנפה "תגמור בחוץ" והבריחה את אגנה קדימה, מותירה את ידידי יורה באוויר. זה היה ה"קוויקי" הראשון בחיי, והוא הותיר אותי מרוגש עוד ימים אחר שכבר נעלמה לה שוב בטבריה. חשתי באותם ימים כמו דון ג'ואן אמיתי, אחד כזה שאפילו נערות שוות מטבריה הרחוקה מתאהבות בו ומוכנות לברוח מלימודים כדי לפגוש  בו.  

                         

                        אך האגרוף המדויק של נוח היה גורלי  בהרבה עבורי  שכן היה הוא זה שהביא לחיי את גרי, האיש שנשא בכיסו את הס' השלישית שמרכיבה מאז את משולש חיי. (שתי הצלעות הראשונות, סקס ו - ספרות כבר ניצבו שם לפני כן) בית המשפט הרשיע את נוח, וכפועל יוצא מכך נאלץ בית הספר להרחיקו מלימודים במוסד,  ומכיוון שאי אפשר היה להשיבו לאביו, שגם הוא זכה לטעום מנחת זרועו של בנו, נמצא פתרון של פשרה שהיה מקובל בימים ההם: נוח הועבר לבית ספר החקלאי "בת גלים", עמו עמד בית הספר בהסכם לא כתוב של "החלפת מופרעים". גרי, שהתמקם על המיטה שהותיר אחריו בחדרי, היה המופרע שקיבל בית ספרי תמורתו. 

                         מהר מאד התברר מדוע בחר בו בית  ספרו להיות המופרע שהוחלף תמורת נוח. הוא נולד בעיירת פיתוח נידחת, למד בבית ספר דתי, ולאחר שהתייתם מאביו נישאה אמו לגבר אמיד שלא ממש אהב את הנדוניה שהביאה מחייה הקודמים. גרי מצא את עצמו נזרק מפנימייה לפנימייה עם כיסים מלאים בכסף בו ניסתה אמו לכפר איכשהו על רגשי האשם שלה. לימודים לא עניינו אותו, העבודה במשק עוד פחות. הוא לגלג על המדריכים, עשה צחוק מהחוקים, קנה ומכר משמרות עבודה, וטרף בזו אחר זו את כול הבנות השוות של בית הספר. הוא שבה את לבי מיד, כמו מצאתי את שחיפשה נפשי. ממנו למדתי איך אפשר לברוח מבית הספר לאן שרוצים, לא רק עד כפר תבור הישנוני, ולחזור במוניות ספיישל מבילויים ליליים ב"חוף השקט" בטבריה, ולעשן רק סיגריות אמריקאיות, ולהתחיל עם נשים, כל הנשים, לא רק נערות בתוליות כמו שהיו נערות בית הספר.  

                         

                        שלא כמו נוח, שקומתו כבר היתמרה לגובהו של גבר חסון, היה גרי נמוך אפילו לגובה הממוצע של ילדים בני שש עשרה, ומותניו העידו על נטייה קלה להשמנה. איני יודע מה היה הקסם שאפף אותו, אם היה זה הצחוק הפראי שלו, או שמחת החיים הממזרית שלו, או שהיה זה משהו שרק בנות רואות, אבל עם הצלחה אי אפשר להתווכח, וגרי הצליח בעניין הזה של כיבוש בנות יותר מכל מי שהכרתי עד אז. עם כל הקנאה שלי ביכולתיו המדהימות בשטח זה לא יכולתי שלא להעריצו על האופן בו משך איליו תמיד את הבנות הכי יפות, ועוד יותר מכך, - את הקלות בה השליכן לאחר שסר חינן, ויותר מכל, על כך שלמרות הזלזול המופגן שלו בהן, הן היו שבות על ארבע לעוד מנה, אחת אחר השנייה. תוך חצי שנה הספיק  לטרוף את כל שדרת הצמרת של יפהפיות בית הספר, כולל רומן הסתרים שניהל עם ויקי, מלכת בית הספר, ובת זוגו המוצהרת של עמיר רפופורט, מלך בית הספר ותקוות הגליל התחתון כולו בענף הריצות התחרותיות. השערורייה שקמה כשדלף הסוד והתפוצץ בקול תרועה לא מנעה מהמלכה המפודחת להמשיך ולהתגנב בלילות אל חדרנו, כמו היה עניין  זה חזק ממנה.

                         

                        אך כל הדברים הללו, גדולים וטמירים ככל שנדמו בעיני של אותם ימים, לא היו מזכים את גרי ביותר משורותיים בסיפור חיי,  לו לא שב פעם, אחר שבת שעשה בבית אמו, עם הפתעה אותה חלק רק עימי. לאחר שוידאנו שדלת חדרנו נעולה כיאות, שלף מתחתוניו מלבן קטן שהסתיר בם, ומול עיני המשתהות קילף את נייר הכסף שבה נעטפה אצבע החשיש הראשונה שראיתי בחיי, והפגיש אותי עם הצלע השלישית במשולש הפרטי שלי - סמים.

                        דרג את התוכן:
                          2 תגובות   יום שישי , 24/7/09, 03:12
                          פרק אחד ליום

                          מסיבה גדולה שלי

                           רומן יו-טיוב בהמשכים 

                          פרק ג' 

                           

                          הערת המחבר: מומלץ (אך לא חובה) להפעיל את השיר שבתיבה לפני תחילת הקריאה. הקטעים נבנו כך שהשיר יסתיים פחות או יותר עם סיום הקריאה. במידה וסיימת לקרוא את הקטע לפני תום השיר, מומלץ גם להשען לאחור, ועל צליליו האחרונים להרהר מעט במה שאך קראת. אני מאחל לכולכם קריאה מהנה

                           

                          29 - בהיר יותר מחיוורון

                           

                          סיפרתי כבר על אהבתי לסרטים, אהבה שנטבעה בי עוד מהימים שאמי הייתה מצרפת אותי אליה  כמלווה לעת מצוא, אך עד שהגעתי לפנימיה לא הייתה לי אפשרות להתמסר או להתמכר להם, כי בשכונה שלנו לא היה בית קולנוע, וכדי לראות סרט היה צורך להרחיק עד אחת השכונות המרוחקות, דבר שהפך אותם לכמעט בלתי נגישים עבורי. אך מאז שהגעתי לפנימיה השתנה העניין הזה. פעמיים בשבוע, בערבי שישי ושבת, היו מוקרנים בחדר האוכל סרטים שהגיעו בקופסאות גדולות עם המכונית של הדואר-נע, והוחלפו מדי שבוע באחרים. לא החמצתי אף אחד מהם. זה לא היה עקרוני בשבילי אם היה זה מערבון, או קומדיה, או דרמה רומנטית, (אלו היו ונותרו החביבות עלי ביותר) כל סרט היה טוב מעצם הקסם הזה שהפך את קיר חדר האוכל לצוהר ממנו המראתי לעולמות פנטזיה שהותירו אותי מרוגש, ולא פעם על סף בכי.  

                          אני צריך לתאר כאן את השביל שהוליך מחדר האוכל למגורי החניכים בפנימיה, ואת הנוף שנגלה מעבר לחלון חדרי, אותו נוף בו הייתי מתבונן שעות ארוכות אחר שתם הסרט של שישי בערב או מוצאי השבת, מתייסר בניסיונות להבין מה עובר עלי, ומדוע אחר כל סרט מתקמט לבי כך, וממלא את גופי בכמיהה ענקית שלא הבנתי מה היא מבקשת, או לאן אוכל להוליכה. חברי לחדר כבר נחרו בשנתם, העולם כולו נרדם, ורק אני רתחתי מבפנים, חייב למצוא דרך להוציא מתוכי את אותו כאב גדול שלחץ עד דמעות. ואז האותיות, אלו שחיזרו אחרי לשווא כל חיי, הופיעו אחת אחר אחת מול עיני, וכל אחת הייתה יפה מקודמתה, והן כולן חיבקו אותי כמו שמחבקים מישהו שחזר הבייתה אחרי מסע ארוך. אין לי מושג מתי הייתה הפעם הראשונה שידי נשלחה אל עט ונייר כתיבה, אך מרגע שהחלו האותיות זורמות החוצה ממני הבנתי את הדרך היחידה בה אוכל להשתחרר מהכמיהה הענקית שאיימה לפוצץ אותי מבפנים.

                          הפנמתי סוף סוף שאני איש של מילים. ושכזה הייתי מתמיד, למרות נסיונותי לערער על ייעודי. 22 אטומים מרכיבים את תמונת עולמי. 22 אותיות שכל אחת ישות ייחודית וחד פעמית כמו בני אדם, ואולי אפילו יותר מהם. אני מכיר אותן הכרות אישית, אינטימית. מאז אותם לילות הארה בפנימיה ועד עצם היום הזה הן חלק ממשפחתי הקרובה  ונמצאות עמדי בכל שאלך, בכל מקום, בכל דיבור, בכל תמונה. זוג מחובק, אוטובוס ממהר, זקנה בכיסא גלגלים, פיליפינית שדוחפת אותה, כל אלו מילים שמתחברות למשמעות ומתפרקות לאותיות. אני מרכיב ומפרק אותן שוב ושוב כמו ילד שמשיב קוביות לקופסא בסוף משחק. האלפים – למחיצת האלפים, הבתים למחיצת הבתים, הגימלים למקומם (קצת קשה לסדר אותם בגלל הרגל הבולטת, כמו עם הבלורית של הלמד, או הגיבנת של הצדיק.) הדלתים, ההיים, עד שנותרות על השולחן רק ש – ק – ר, אותם אני גורף במהירות למקומם עד הפעם הבאה שאכתוב.  

                          הלילות ההזויים בהם פגשתי לראשונה בקסמן של האותיות נמתחו אל השעות הקטנות, ופרץ היצירה הביא איתו גם את פרץ היצר כמו היו אלו איש וצילו. בניין הפנימיה כבר נם כולו כשהייתי חומק אל מסדרון הבנות, מסיט בזהירות את דלת חדרה של חווה ובדממה סוגר אותה מאחורי גבי. היא ישנה במיטה הקרובה לחלון, ופרט לה ישנו בחדר עוד שלוש בנות. הייתי שולח ידי אל תוך שמיכתה, מתביית על החום שבין רגליה, וכשהיו אצבעותיי מתלחלחות ברטיבותה הייתה מתעוררת ומושכת אותי אליה. בתחילה עוד היינו מנסים לשמור על שקט, אך עם ההתלהבות המתגברת היה מתפוגג הצורך לנהוג באיפוק מתבקש. הבנות האחרות בחדר, שהיו מתעוררות מהרעשים, לא מחו מעולם אך על ההפרעה. בשלב מסוים הייתה השמיכה נושרת מאיתנו, ולאורו הלבנבן של הפנס שמחוץ לחלון הן היו יכולות לראות את חווה ואותי מתנים אהבים כמו אין מחר. ברור היה לשנינו שהן צופות בנו מהחשיכה, ולא רק שזה לא הפריע, אלא שבאופן מסוים זה עוד היה מסעיר שבעתיים.

                           

                          דרג את התוכן:

                            פרופיל

                            ג'ארו
                            1. שלח הודעה
                            2. אוף ליין
                            3. אוף ליין

                            תגיות

                            ארכיון

                            פיד RSS