הרפתקה בחיים
פוסטים פופולאריים
-
הרצח בגן מאיר והרצח הנוסף שלא נפתר
4/10/11 | 758 צפיות
-
לאן נעלם הרוצח כחול-הזקן?
15/9/11 | 515 צפיות
-
צימר מערות בגליל
18/8/10 | 850 צפיות
-
סאדו מאזו בערב יום כיפורים 1978
26/9/12 | 1237 צפיות
-
מותו של אב
25/3/10 | 577 צפיות
-
איזה כיף
2/8/09 | 372 צפיות
תכנים אחרונים
https://www.facebook.com/pages/%D7%94%D7%99%D7%9C%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%90%D7%91%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%94%D7%90%D7%A4%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A7%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%90%D7%AA-%D7%90%D7%9C%D7%9B%D7%A1-%D7%A4%D7%96-%D7%92%D7%95%D7%9C%D7%93%D7%9E%D7%9F/519654381470123?ref=hl |
"אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה" כך כתוב בתנ"ך היהודי וזהו כמובן שיבוש מהספר הבישול התאיילנדי "מהמלונה באהבה" שם נכתב "אבות אכלו בוקסר ושני בנים." אך אין זה השיבוש היחידי של פסוקים ופתגמים הידוע לנו כך למשל "הוה כל אדם לכף זכות" אינו אלא שיבוש מספר הבישול התימני "מחילבה באהבה" שבו נאמר "הוה דן כל אדם לכף סחוק". כך או כך האיש האמון על גילוי המקור האמיתי ועל הבאתו לידיעת כלל הציבור הינו כמובן מושא הערצתי הסמויה אשר דנתי בו בפוסט הקודם הלא הוא סוחר חוברות הזימה המודבקות שהכל נהיה בדברו. התגובות הנלהבות שקיבלתי על הפוסט ובמיוחד מבני הדור השני כללו מלבד תחינות ואיומים מוסווים ברצח גם הצעה חד משמעית שאי אפשר לסרב לה. וכך לא נותר לי להרחיב קמעה על סיפור האופניים הכחולים אשר עד היום מציק לי מצפוני כי מכרתים תמואת נזיד עדשים ועוד ארנק מלא מזומנים ומרשרשים. ****** היו אלו אופניים שמצאתי במחסן של אבא של גרושתי הראשונה. המחסן היה מתחת למרפסת והכניסה אליו היתה דרך חצר שבה צמחו פרא שיחי סרפד וחוחים ודרדרים. קורי עכביש עבים במיתרי גרונו של זמר אופרה כיסו את כל פתחי המחסן שבדימיוני שימש כסליק של ההגנה בתקופה של טרום הקמת המדינה. דלת העץ חרקה בקול מבשר רעות ופערה את לועו המאיים של המחסן החשוך. ביד רועדת הדלקתי נר אך הוא כבה מחוסר חמצן לא לפני שנכוותי בידי. הדלקתי עוד נר ונכוותי בידי השניה. לא הייתה לי ברירה, לחצתי על מתג החשמל והדקתי את האור. ריח של עובש ומחנק עלה באפי ונאלצתי לכסות את פני במגבת לחה שספחה עד מהרה הררי אבק. צוהר קטן היה בפינתו העליונה ומשם חדרו כמה קרני אור טועות שניסו להימלט על עוד נפשם בם. עיניי האמיצות והטובות התרגלו אט אט לאור הצהבהב ועד מהרה הבחנתי בהם. בפינה הרחוקה של המחסן מתחת לשולחן שתולעים כירסמו במרץ הם היו שרועים על גבם כמו ג'וק לאחר ריסוס. אופניים גדולים וכבדים ובעיקר חלודים. היו אלו אופניים היסטוריים, כאלו שעל מנת לרכב עליהם עליך ללבוש מכנסי חקי ולהדק את שולי מכנסיך באטב כביסה מעץ על מנת שלא יתקע בשרשרת המגורזת. היו אלו אופניים בעלי הילוך אחד בלבד שכבר שכח ללכת ומעצור רגל אחורי שעצר גם קדימה. הדוושות היו שבורות ושיני גלגל השיניים הגדול היו זקוקות לטיפול שורש אם לא לעקירה מושלמת. גררתי את האופניים אל מחוץ למחסן האפל והן צווחו בקול כאשר נחשפו לפתע לאור, כלומר נשמעה צווחה אבל היא בקעה מגרונה של חברתי הראשונה שתהיה לימים אשתי הראשונה ואחר כך גם גרושתי הראשונה. ובאמת האופניים היו מפחידים עד אימה אך אני לא נרתעתי. הייתי צעיר. אידאליסט. לא ברחתי עבודה קשה שעשו אחרים ולא נרתעתי מלהשתמט גם מעבודות קלות . אבל הפעם זה היה שונה. רציתי להרשים את אהובתי הראשונה בכישוריי הטכניים המופלאים אף שהיא וגם אני ידענו שניחנתי בשתי ידיים שמאליות ובכשרון טכני של עכבר ביצות. לא וויתרתי. עבדתי ימים על שיפוץ האופניים. ניקיתי את החלודה עם צמר פלדה עד שידיי הפכו שחורות ומיובלות אבל החלודה לא וויתרה ונותרה במקומה ואני צבעתי עליה בצבע שמן כחול מזעזע. שימנתי את השרשרת בשמן בישול עד שניתן היה לטגן עליה חביתה. התקנתי פנס עם דינמו שכאשר היה מופעל סרב לייצר חשמל אלא הפך למעצור קדמי ולא איפשר לגלגל הקידמי להתסתובב. את הכסא ניקיתי עם רוק ואת הכידון עם נייר זכוכית ששיפשף את אצבעותיי עד שהיו דקות ורגישות כל כך שהייתי יכול למשש אותיות מודפסות ולא בכתב ברייל. שבוע שלם לא נחתי ולא נמתי ואחריו יכולתי להביט בגאווה בפאר מעשי ידיי. האופניים החלודים והעלובים שנראה כי הם חסרי תקנה נראו כעת כמו גרוטאה בלה והזכירו בצורתם זקנה קמוטה שפניה צבועות בקרם גרגירי ושפתיה משוחות באדום לוהט ובמקום גבות מרוטות מצויר קו עקום בעיפרון רוטט וכל כולה כשאלה שכאילו נלקחה ממבחן רורשאך . את האופניים האלו לקחתי מרמת-גן לחיפה מתוך כוונה ברורה להגיע עימם מדי יום ביומו לטכניון. וכך היה. עליתי בבוקר על האופניים וירדתי את הירידה משכונת רמז ועד לטכניון והאופניים דוהרות ומתגלגלות נושפות ומתנשפות ואני עליהם שר בקולי קולות את שיר הקטר במילים הבאות :במחסן ברמת גן עמד אופן \וגלגליו עקומים וכידונן ישן \ אופן חלוד זקן עלוב \רבץ במחסן וגסס מזמן ..ובא בחור אמיץ נועז \ קוראים לו אלכס, אלכס פז\ שיפץ את האופן הבהיק את האבזם \וכעת לטכניון דוהר בקול נרגש ..וצ'יף צ'יף צ'ף \ האופו נשף \ ותיק תיק תק \ הגלגל דפק \ואז אדונו הנפלא אמר \אני כי מאושר כי אני מוכשר// אמנם, יש להודות שהמילים והשורות שפיזמתי בקולי קולות אינם במשקל ובקצב של השיר אבל לא הבחנתי בזה אז וגם לא עכשיו ובכלל. הבעיה התעוררה בדרך חזרה. האופניים סרבו לעלות בעליות ודרשו כל הזמן שאביא להם גרר. לקח לי שעתיים עד שהגעתי הבייתה ובאותו רגע גמלה בליבי ההחלטה למכור אותן לטוב שבידידיי על מנת שגם הוא יזכה לחוויות שכאלו. "אני נותן לך את האופנייים בחינם," אמרתי לו. "ממך לא אקח עליהם גרוש. רק את מה שהשקעתי בהם. זה הכל." "נשמע הוגן למדיי," ענה לי פושט הרגל של חנות חוברות הזימה שדפיהם דבוקים. מייד שלפתי את טבלת תעריף שעת הסטודנט שנה שניה וחישבתי כמה מגיע על שבוע עבודה בתוספת החלק היחסי של דמי הבראה וההפרשה הפנסיונית. "וההוצאות של ההובלה מרמת-גן לחיפה, עליי!" אמרתי לו בנדיבות כי באמת בין חברים לא עושים חשבונות קטנוניים. הוא נפל על צווארי בפעם הראשונה ומהאופניים שהיו גדולות עליו בשלש מידות בפעם השניה והשלישית והרביעית. את הגבס הורידו לו אחרי ששה שבועות ועד היום אני לא מבין למה הוא הסכים לרכוש ממני כסא גלגלים שהרכבתי במו מעגלת תינוקות שמצאתי שם באותו מחסן ברמת-גן. (המשך אולי יבוא..)
|
זה היה בערב יום כיפור של שנת 1978 בדירה שכורה ברחוב חביבה רייך בחיפה. זו היתה דירת שני חדרים קטנים בקומה השלישית של בית דירות מאלו הקרויים שיכונים שהיו בראשית שנות החמישים משאת נפשם של הסאלח שבתיים ושאר דרי המעברות. זו היתה הדירה הראשונה ששכרתי בסוף הקיץ וכבר בתחילת החורף נסתבר לי שצנרת המים החמים אינה מגיעה לכיור המטבח וכי שטיפת כלים במי קרח אינה מסוג התענוגות החביבים עלי. השיכון היה חבוי בין עצי אקליפטוס גבוהים או שמא היו אלא עצי אורן כבירים או ברושים לכך זכרוני אינו מגיע אלא רק להיות הבית שקוע במעין חורשה מיוערת שרק קרני שמש בודדים מצליחים לחדור בין העפאים. באותו ערב של יום כיפור ארחנו, גרושתי הראשונה שאז עוד הייתה אשתי הראשונה, מספר חברים כדי לענות את נפשותינו בצוותא במה שחשבנו שיהיה תחילתה של מסורת לנו ולבנותינו ולבנינו אחרינו. בלב ליבו של העינוי המשותף עמד בקבוק קונדיטון שבאותם ימים נחשב בעינינו כפיסגת יצירת הייננות העולמית. הספיקה כוסית אחת קטנה על מנת לערפל את זכרוני ועד היום איני מצליח לדלות מתוכו את כל המתארחים מלבד אחד מיוחד, וכמובן רעייתי הראשונה מתולתלת השיער וירוקת העיניים או כך לפחות נראו לי אחרי שהמשקה התערה לתוכי. הברנש הבלתי נשכח היה גברבר צעיר בן גילי שלא התנשא לגבהים המושכים את תשומת ליבם של לוכדי הכוכבים לליגת הכדורסל וגם מאמני טניס לא רדפו אחריו חוץ מאותו מקרה שבו הוא גנב כדור טניס שהתגלגל מחוץ לגדר הטכניון ונמלט בזריזות לקו 31 שהחזיר אותו לדירתו בהדר. הוא היה קצין תותחנים משוחרר אשר בטרם הצטרף ללימודי מדעי המחשב בטכניון עסק במסחר קמעוני מהוגן של חוברות זימה בעיר שהעניקה לצלוב המפורסם את שם הלוואי שלו. הכרתי אותו בליל הרישום הראשון לטכניון ומאז נוצרו בינינו יחסי אהבה סאדו-מזוכיסטיים המאפילים אפילו על "הייתי כלבתו של קולונל שולץ" אחד מהספרים הפופולרים שמכר בקיוסק המהוגן שפשט את הרגל תוך שבועות קצרים כאשר הסתבר שרוב דפי החוברות דבוקים זה לזה תוצאה בלתי נמנעת של קריאה שבה יד אחת בלבד אוחזת בחוברת. עיקרם של יחסים אומללים אלו הייתה קינאתי הבלתי ניתנת להסתרה בכך שסיים בהצטיינות יתירה את קורס מפקדי התותח בחיל התותחנים, קורס שאני בקושי נחלצתי מלהיות מודח ממנו וזאת תודות לתושיה שגיליתי כאשר נפלה ליד מחברת המפקד וכאשר גיליתי כי המלצותיו להדחתי בבושת פנים נרשמו בעיפרון רך מחקתי אותם בלי להותיר שריד וזכר. אך קינאה זו הייתה כאין ואפס לעומת הקנאה הספוגה בהערצה שרכשתי לחוש ההומור המפותח של הברנש. חוש מפותח זה עמד ביחס הפוך לכל שלב התפתחותי אחר אצלו, יהא זה רוחני או במיוחד גופני. באותו ערב הוא הפליא בבדיחותיו וכטוב ליבו בקונדיטון שחלק ממנו מזג בהסתר לבקבוקון קטן שהביא והגניב לכיסו כמנהג אבותיו הרומניים, הציע לי לשתף עימו פעולה בכתיבה הומוריסטית בעיתון הסטודנטים של הטכניון, זאת כיון שלטענתו אנו מסוגלים לייצר הומור משובח העולה בכמה וכמה דרגות על הזבל שהודפס שם. הייתי שתוי והצעתו הנדיבה מילאה את לבי שימחה. נפלתי על צוארו וכמעט חנקתי אותו עד אשר בדרך לא דרך הוא השתחרר ממני ועלה על זוג האופניים המרופטות שמכרתי לו שבוע קודם במחיר מופרז שבו יכול היה לרכוש אופנוע הארלי-דווידסון ועוד היה נשאר לו עודף. עד היום אני נושא בלבי רגשות אשמה שלא ניצלתי יותר את החוש המסחרי הלקוי שלו ולא גביתי ממנו ריבית פיגורים על אף ששילם לי במזומן ומייד. מספר חודשים לאחר מכן ב-12 לדצמבר 1978 התפרסמה כתבה הומוריסטית שכותרתה הייתה "משאל המרצה הטוב, הרע והמכוער" – רמז שנון וסמוי למדיי לסרט הבלתי נשכח "הטוב, הרע והמכוער", ובתחתיתה נאמר כי נכתבה על ידי אלכס פז ולופו בן ציון. הכתבה הייתה מצחיקה עד למאוד ולמותר יהיה לציין שנכתבה כל כולה על ידו ולי לא היה כל חלק בה. לא פחות למותר לציין הוא שהסתובבתי ברחבי הקמפוס גאה ומאושר כשאני מציג לכל מי שרוצה וגם למי שלא את הכתבה וכאשר נשאלתי כיצד כותבים בשניים מלמלתי שבעצם רק אחד כותב אבל בנצי הוא חבר טוב וצירפתי את שמו כמעשה של חסד כיון שמצב רוחו ירוד למדי וחשבתי שבכך אולי יעניקו לו קצת כבוד בפקולטה וביקשתי כמובן לשמור זאת בסוד שלא לפגוע חלילה בכבודו. השלב הבא היה שבנצי הציע שנכתוב ביחד מדור סטירי קבוע שיתאר את חייו של הסטודנט הממוצע (אני ביקשתי החציוני – בדיחה שיאה ללומדי סטטיסטיקה בלבד) בפקולטה למדעי המחשב. בנצי היה זה שבחר את השם: אפ-בצל. ראשי התיבות של שמי ושל שמו. אשתי הראשונה תרמה מכשרונה וציירה לוגו ואף הוסיפה קריקטורה ובגיליון שהופיע ב-26 דצמבר 1978 התפרסם הפיליטון הראשון על "האיש שידע יותר מדי או חברים מספרים על נ.ב.ע". הטקסט, או לפחות הבדיחות הטובות שהיו בו, נכתבו על ידי בנצי ואילו תרומתי הייתה בכך שהתעקשתי ששמי יופיע בגדול לפני שמו וכיון שזוגתי הראשונה הייתה זו שעימדה את העמוד כך היה. המשך יבוא..אולי.... אם אשאר בחיים.
|
הרביעי באוקטובר 1973 היה יום חמישי. השעה הייתה אחרי הצהריים כשנכנסתי רועד לחיפושית הכחולה והתיישבתי ליד ההגה. כיוונתי את המושב, אחזתי בידית ההילוכים ביד מיוזעת. לא חגרתי חגורת בטיחות וגם הבוחן שישב לצידי לא עשה זאת. חגורות הבטיחות היו בגדר המלצה באותם ימים. עשינו את הסיבוב הרגיל. עצרנו לזינוק בעליה - המכונית לא כבתה ואני נשמתי נשימה עמוקה. נכנסתי ברוורס בין שתי מכוניות, נעזר במוטות מתכת שריתך מורה הנהיגה לפינות החיפושית העגולות על מנת שנוכל להבחין באחוריה. החדירה והיציאה עברו באופן חלק ועוד אנחת רווחה נחנקה בתוכי. נסענו עוד כרבע שעה ובסופו אמר הבוחן שאני קצת חסר בטחון ואני הבטחתי שאני אתרגל עוד עם אבא שלי. כך אמרתי. לא הזכרתי שלאבא שלי אין רישיון ושלנו אין מכונית. הבוחן לא העלה בדעתנו שאין. זה היה הטסט האחרון לאותו יום וקיבלתי על המקום את רישיון הנהיגה שלי. יומים לאחר מכן בשישי באוקטובר פרצה מלחמת יום כיפור. השנה, 39 שנה אחרי, בשישי באוקטובר לא תפרוץ מלחמה ומה שכן יהיה מפורט בקישור הבא |
מזה שלשה ימים שבורח מכל כלי כתיבה מילה כתובה היא מזכרת עד. גלעד. אנדרטה. יד. והוא רוצה לשכוח אם לא יכתוב לא יזכור לשכוח הוא משנן לעצמו שוב ושוב שאסור לא להעלות שום מילה על הכתב אם יכתוב עכשיו יקרא אחר-כך פצעים שיתחילו להגליד ידממו לכתוב זה לבכות לכתוב זה להתגעגע לכתוב זה להצטער לכתוב זה לפתוח לכתוב זה לבגור נמלט מעט כמו מאש הופך את המקלדת על פניה מוחק אפילקציות כתבן מהטלפון החכם. הפעם לא יכתוב כלום לא מכתב לא פוסט לא בלוג לא למגרה לא ליומן לא לעצמו לא לה. נשבע לשכוח לא רוצה לזכור לא את הטוב שלעולם לא ישוב לא את הרע שריסק את שארית חייו ניגש למקרר פותח את המקפיא יורה לגרונו את הנוזל הקפוא עוד טיפה ועוד טיפה לא חבל בכלל עכשיו כשהטשטוש אופף אותו הוא חושב על האופל שממנו חזר על האדים הרעים שנשם על הצללים הכבדים שגהרו ונהמו על הבדידות על האובדן ורק דבר אחד זכר שאסור לו לכתוב עליה ושגם אם לא יכתוב מילה הוא לא באמת ישכח |
כל שבת שניה היינו עומדים ליד ברזלי הכניסה שהובילו אל תוככי איצטדיון הכדורגל על שם עימנואל די. קצת מצחיק היה לקרוא למגרש הכורכר שדשא סירב לצמוח עליו ושגבל בצידו המערבי בבית המטבחיים של רמת גן ובבית הקברות של חסידי וויזני'ץ ובצידו הצפוני היו בתיו הדלים של שיכון ו' שאנחנו חשבנו שהם מופלאים כיון שממרפסתם ניתן היה לראות את כל המגרש הכדורגל שצידו הדרומי הגביה עצמו אל מול צידו הצפוני. השער בצד הדרומי גבל ממש בחומת המגרש והוא זכור לנו לדראון עולם. זה השער שבדקה ה-88 הבקיע צוויג מנס-ציונה את שער הנצחון שהותיר אותנו בליגה א' וזה השער שבו ספג טופמן ארבעה שערים היחל מהדקה ה-70 מביתר ירושליים שגם היא עלתה ללאומית על חשבוננו. ליד הברזלים היינו מכפיפים את קומתינו ומצעירים את גילנו ומשימים עצמנו כילדים ואפילו לא התביישנו להזיל ריר על החולצה הכל על מנת שאנשים מבוגרים יכניסו אותנו פנימה בחינם כי לכל מבוגר הותר להכניס ילד במחיר כרטיס הבוגר שלו. (בדיוק את ההיפך היינו עושים בערב כאשר ניסינו להכנס לסרטים שבאים ניתן היה לחזות בבדל שד או ישבן נשי ואשר סווגו כ"רק למבו גרים" - אז היינו זוקפים את ראשינו מסמנים זיפים על לחיינו ופוסעים בהילוך מתנדנד כשבהונותינו נעוצים בחגורה ומצביעים לעבר מבושינו הנסערים.) כששזכינו סוף-סוף להידחק ולמצוא מקום על ספסלי הבטון ציפינו בהערצה לחזות במושא הערצתנו והיו אלו כמובן שחקני מכבי רמת עמידר. ויותר מכולם אהבנו את משה רוזנר וביכינו את מר גורלנו על כך שהוא סיים את לימודיו שנה לפני שאנחנו נכנסנו לכיתה א' בבית-ספר מכלל והרבה שנים לפני שאבי דואן שלמד בא-2 נהיה מנהל קבוצת הכדורגל וחבר כנסת בקדימה שזכה לתהילת רגע כאשר כמעט ומונה לשר הרווחה בממשלת נתניהו. אלו הזכרונות שעלו מבעד לדמעות כאשר קראתי על מותו של "הבלם האגדי" משה רוזנר והוא בן 67 שמעולם לא פגשתי פנים-אל-פנים. אני זוכר את בלוריתו ואת עוצמת נגיחתו ואיך ברגעים הקשים כאשר ההתקפה התקשתה לכבוש קראנו לרוזנר שיעלה וינגח. אני לא זוכר שאי פעם הוא כבש בנגיחה אבל זה כבר ענין של הגיל שלי. http://www.nrg.co.il/online/ 71/ART2/403/ 908.html?hp=71&cat=7101&loc=67
|
היום האומלל של חיי היה בשנת 1970, נדמה לי ב-30 למאי של אותה שנה, כאשר קבוצת מכבי רמת-עמידר, שכשלה בשש השנים הקודמות לעלות לליגה הלאומית (היום זו ליגת העל) ,הייתה במשך 70 דקות עם רגל אחת בלאומית כאשר הובילה אחת-אפס על הפועל חולון. חלפו יותר מארבעים שנה, אני זוכר את הבעיטה בדקה השביעית של צלקה שפגעה בקורה ואת הכדור החוזר בעט שלמה פלץ בקור רוח ובלומפילד געש משמחה. זה נמשך עד הדקה ה-70 ושני שערי נגיחה של קליין העיפו את עמידר מובסת הביתה. אף אחד לא הבין איך טופמן, השוער המופלא, נתן חכדורים לחלוף בין ידיו. לימים, חשף משה רוזנר, הבלם הענק והאהוב, כי שמונה משחקני עמידר מכרו משחקים לטוטו ובעקבות כך הוקמה ועדת עציוני. אני לא הייתי היחיד שבכה באותו יום אומלל. למרות שלא ראיתי במו עיני אני משוכנע שגם אבי, שלמד אתי ביסודי בכיתה מקבילה בכה. אבי היה הילד החזק של בית הספר. קראנו לו אבי השמן ולפחות פעם אחת, אם לא יותר, אבא שלי שוחח עם אבא שלו וביקש שלא ירביץ לי. אני זוכר את אבא של אבי, איש גדל גוף, בעל הליכה כבדה ואצילית. הוא היה בהנהלה של עמידר, לימים כך קראתי בעיתון ניהל אבי בנו את מכבי רמת-עמידר. (כיום היא מאוחדת עם הכוח ר"ג ונקראת הכוח-עמידר).נזכרתי בסיפור הזה כי זהו למעשה סיפור של בגידה. בגידתו של ליאון קונסטנטינובסקי, החלוץ הנערץ על כל בני השכונה, שהוביל את מעשי מכירת המשחקים.נזכרתי בארוע כיון שאותו אבי שעליו אני מדבר, ושאני משוכנע שהזיל דמעות כמוני, עקב הבגידה של ליאון (כך קראנו לנו - אנחנו הילדים מעריציו) , הינו חבר הכנסת אבי דואן שעלה בימים האחרונות לכותרות תחת הכותרת "דואן - אירן".לא ראיתי אבי כבר יותר מארבעים שנה וכשראיתי אותו בטלויזיה נזכרתי באביו אציל הנפש וחשתי בצער גדול. |
השם מרמז שהוא לילדים... האיור אומר את אותו דבר. גם משרד החינוך קבע שהוא יצעד במצעד הספרים 2012 לכיתות ד-ו. אבל .......................... "המרגל האבוד והשמלה הירוקה" נכתב במיוחד למי שהיו ילדים בשנות השישים של המאה העשרים וכיום הם ההורים והסבים של שנות העשרים של המאה העשרים ואחת.
|
פרופיל
תגיות
ארכיון
תגובות אחרונות
-
גילהסטחי
בתגובה על האופניים הכחולים והסוחר הממולח
-
סיניה
בתגובה על צדק חברתי 2012
-
סיניה
בתגובה על אבא אין רק אחד (הניקוד לא מי יודע מה..)
-
אשה מהשמיים
בתגובה על סאדו מאזו בערב יום כיפורים 1978
-
עדי ט.
בתגובה על השישי לאוקטובר
-
מיכאלה
בתגובה על לא לכתוב
