בגיל 23 עליתי על אוטובוס בדרך לעבודתי במוזיאון ארצות המקרא.

זה היה לאחר תקופה ממושכת שבה לא רציתי חבר. באותו התקופה החלטתי שאם אכיר- סבבה, ואם לא- גם טוב.

האוטובוס נסע ברחבי העיר עוצרת הנשימה. ואני שקעתי בנוף המרהיב ולא שמתי לב כי אני יורדת תחנה אחת מוקדם מכפי שאני צריכה.

כשגיליתי  זאת, החלטתי לצעוד ברגל את כברת הדרך שנותרה לי עד לעבודה. גורל? צירוף מקרים?

לפתע נעצר לידי רכב.מאוחר יותר יסתבר לי כי זה גלעד, שחזר זה עתה מאימון כושר באוניברסיטה, ראה אותי, עשה סיבוב פרסה והחליט להציע לי טרמפ.

"אפשר להציע לך טרמפ" שאל והביט בי בעיניו הכחולות הענקיות.

הממממ.... התלבטתי בקול רם. אני לא עולה על טרמפים, וגם כבר ממש הגעתי לעבודה.

תני לי לקחת אותך אפילו מספר מטרים, אמר.

אי אפשר היה לעמוד בפניו.

הסכמתי.

טעות בתחנת האוטובוס, חזרה מאימון באוניברסיטה, וסיבוב פרסה אחד, הובילו לקשר שנמשך שנה.

לקשר הכי מיוחד שהיה לי. לאהבה הכי גדולה שהייתה לי.

היינו הכל אחד בשביל השני. החברים הכי טובים, המאהבים הכי טובים, התומכים הכי טובים, האוהדים הכי גדולים.

כמעט ולא היה גבול לאהבה הזאת. וכל מי שראה אותה מהצד קינא בה.

שנה לאחר מכן נפרדנו.

כבר כשהכרנו הוא סיפר לי כי בסוף אותה שנה, עם סיום לימודי התואר שלו, הוא מתכוון לטוס לדרום אמריקה למספר חודשים.

אני צחקתי. אתה באמת חושב שנחזיק מעמד כל כך הרבה זמן? הקשר הכי ארוך שלי עד עכשיו היה 3 חודשים, וגם זה היה יותר מידי עבורי.

השנה הזאת חלפה ביעף. הזמן טס ופתאום מצאנו את עצמנו מול הטיול. הוא הציע לי להצטרף אליו, וסירבתי. בדיוק התחלתי את לימודי התואר שלי.

ככל שהזמן נקף, נלחצתי יותר ויותר. גם הוא לא היה רגוע. היה ברור לנו כי יהיה לנו קשה להתמודד עם נתק ארוך כל כך.

הצעתי לו לקצר את משך הטיול. אבל הוא סירב. אמר כי יכול להיות שיחזור גם אחרי חודש, אבל הוא לא רוצה להגביל את עצמו מראש. תשובתו הכעיסה אותי. החלטתי כי מי שאינו מסוגל להתחשב בי אינו ראוי לי ונפרדתי ממנו.

נפרדתי ממנו כשעדיין אהבתי אותו. הפכתי לחצי בנאדם, ולקח לי זמן רב לצאת מהפרידה הזאת. את גרורותיה נשאתי עימי עוד זמן רב לאחר מכן.

הוא בכה.

כעבור 6 חודשים בערך שב מהטיול. דיברנו. הוא אמר לי כי הרסתי לו את הטיול. ובאותה נשימה סיפר לי כי הכיר שם מישהי שתמכה בו ברגעיו הקשים.

האישה הזאת הפכה לימים לאשתו ואם 2 בנותיו.

שנאתי אותו. למשך זמן מסויים גם ניסיתי להחזיר את הגלגל לאחור. לבסוף הרפיתי.

הוא יצר איתי קשר מחודש חצי שנה מאוחר יותר. נפגשנו.

יש אהבה בחייך? שאלתי אותו. יש, אבל לא כמו זאת שהייתה, ענה.

שמרנו מאז על קשר ידידותי של טלפון התעדכנות פעם בחצי שנה. כל אחד מאיתנו המשיך בחייו.

סיכמנו כי את פרק ב' שלנו בחיים נעשה יחד.

אחרי שבעלי ימות, ואשתו תעבור לעולם שכולו טוב, אמרנו, נטייל לנו יחד בבית האבות בו נגור.

מי חשב שדברים ישתנו הרבה קודם לכן?

ה' אדירים. אני לא מאמינה. הזדקנתי. טוב, אולי זה קיצוני במקצת. התבגרתי?

אחרי שנים של מאבק עיקש ולא פסיבי בהתבגרות, יכול להיות שזה קורה לי? ככה, בלי לשאול אותי בכלל?

שישי בערב (אתמול). המשפחה המורחבת מכונסת לארוחת ערב אצל סבא וסבתא שלי. בדר"כ זה קורה אחת לשבועיים. אבל, השבוע יש לנו שוס תורן. אשתו לשעבר של דוד שלי שהגיעה מארה"ב, בלעדיו, לבקר אותנו(?), אלו שלא סבלה כשהייתה נשואה לו (ועל הדרך גם את הבת שלה שעשתה פה סמסטר בחילופי סטודנטים). מפאת הכבוד (ואין כבוד) כלפיה, התייצבנו כולם.

 פתטי משהו, הניסיון שלה, אני מתכוונת, להגיע אליו דרכנו. אבל, בעיקר כדי לא לפגוע בו, בלענו כולנו את הגלולה האמריקאית המרה.

עבר דווקא ערב נחמד. כולנו חייכנו עד כדי גועל, והפלצנו לאוויר משפטים שנשמעים אפילו יותר פלצניים באנגלית... בסביבות אחת עשרה התחלנו להתקפל.

לתומי חשבתי שתם הסיוט, ופיהקתי פיהוק של אני רואה רק מיטה בעיניים. אבל לא!

פאוז קטן. אני חושבת שאני הירושלמית הכי בכיינית בנוגע להעדר מקומות בילוי בעיר הזאת לאוכלוסיית ה-30 פלוס. פה זה או שאתה קטין או שאתה מת. כאילו העיר הזאת מייעדת אותנו הנשים אוטומטית בגיל 30+ לשבת בבית ולהניק, ואת הגברים בני ה-30+ במקסימום ללכת לסופר, או להוריד תזבל. אין רווקים. ואם יש- רצוי שימצאו להם במהרה בן זוג, או יעברו לעיר אחרת.במקומות הספורים שכן אפשר למצוא עוד כמה פליטים כמונו, תמונת המצב היא קשה ביותר. בר, ששתולים עליו עציצים חצי מתים. ככה לפחות אני התרשמתי.

פאוז נוסף.ממש שנייה ואני מגיעה הביתה. הפלא שלי מצלצל. אחותי הקטנה (פיפ) על הקו. "מה דעתך לצאת?".

האמת, זה הדבר האחרון שבא לי לעשות, ואני צריכה גם להתארגן, ו...ו...ו..., אבל אני לא רוצה לאכזב אותה, אז אני אומרת "בסדר, אבל תגיעי לפה, אחרת אין מצב שאני זזה לאנשהו". "סגור" היא אומרת, "אני כבר מגיעה".

כולי בבאסה, מה לצאת עכשיו. לא הספיקה אשתו של ההוא?

היא מגיעה עם ערכת הישרדות, ומודיעה לי שפתחו מקום חדש ומ-גניב בעיר, שהיא הייתה שם, ואני חייבת לבוא. החששות מתחילים להציף אותי. אחרי הכל, גילה הזעום,23, וההתלהבות היתרה שהביעה נוכח המקום מחייבים בדיקה מדוקדקת."פיפ" אני פונה אליה "מה בדיוק הגיל הממוצע במקום הזה, "שקוף"?". "אל תדאגי, כולם שם מבוגרים, לא מכניסים פחות מ-24". "את בטוחה?" אני שואלת "כן, כן" היא עונה.

אוקיי, צדקה הקטנה, באמת לא היו שם זאטוטים,  אבל זה כן היה פיק-אפ בר. והערב גילתי שאני ממש, אבל ממש לא אוהבת פיק אפ בר. כבר אמרתי התבגרתי, לא?

אנחנו עוברות את הסלקציה (כזה קול...), ומפלסות את דרכנו לבפנים. אני חנוטה במה שהקטנה התעקשה שאלבש, כדי להיות עוד יותר קול. ג'ינס וגופייה לא התאים, אז החלפתי, או החליפו לי? למיני קצר של abercrombie (זה חשוב!) וגופיונת. יש אפשרות לשבת בחוץ עם הג-דולים או בפנים על הבר עם הקצת פחות ג-דולים, ואני,אני תמיד חייבת בר, אז אנחנו בפנים.אני לא אלאה אתכם בפרטים, על מסיבת הדיסקו הפרועה שהתחוללה בפנים, על כל מיני בחורים שרוקדים כאילו נתפס להם שריר בעין, על השורות שהסניפו בשירותים (ככה הקטנה מספרת), וההוא שהכרתי בפייסבוק וחשב שעל הבר זה דווקא מתאים.... .

"את סובלת?" שאלה הקטנה. "לא נפגשנו הרבה זמן, ורציתי שנצא ביחד, שיהיה לנו זמן לדבר".

פתאום הבנתי איזה חרא אני, וכמה זה גרוע שאתה לא יודע להעמיד פנים, או לפחות ללמוד להעמיד פנים.

"לא, אני פשוט עייפה" עניתי לה.

 מהערב הזה למדתי שני דברים חשובים. אני לא אוהבת פיק-אפ בר, אני כן מאוד מאוד מאוד אוהבת את הקטנה, ורק בשבילה, אהיה מוכנה לחזור לשם שוב.

ידיד שלי, נכון להיום, או הגדרה יותר מדוייקת, חבר טוב מאוד שלי מצא את עצמו בשבועות האחרונים בסיטואציה מסובכת.

הכניסה לדירה שרכש מתעכבת, ומנגד באופן מפתיע הוא נאלץ לפנות את הדירה ששכר עד כה.

בשורה התחתונה, הוא מצא עצמו בשבועיים האחרונים ללא קורת גג.

אחרי מספר ימים אצל אמו הוא הבין (כפי שהזהרתי אותו מלכלתחילה) כי הם אינם מסוגלים לגור יחד, וכי אם הדבר ימשך, לפחות אחד מהם ישלם על כך בחייו.

הוא כבר לא שם ובימים האחרונים נודד בין חברים.

כשדיברנו לאחרונה, הוא העלה גם אותי כ"אופציית דיור" למספר ימים.

מיותר לציין כי לא הפגנתי התלהבות יתר (אחרי הכל הוא אקס).

אני מאוד מכבדת ומעריכה אותו כבנאדם, אבל כל הסיטואציה נראתה לי מאוד מאוד לא בריאה.

שיתפתי בדילמה חברה טובה שאני סומכת על שיקול דעתה ושמכירה היטב את שנינו, והיא אמרה לי כי אני "חייבת" לעזור לו.

ניסיתי להציע לו כל מיני חלופות, אבל כולם נדחו על ידו בהינף יד. הוא מתעקש כי זה מצב זמני שאוטוטו יסתיים.

ואני תוהה מה יסתיים קודם- החברים? הוא? או ה"מצב"?.

שיקול הדעת שהוא מפעיל פה לא הגיוני לדעתי, אבל אני מנועה מלומר לו זאת מאחר ואני לא רוצה לפגוע בו, וגם ככה הוא לא באמת מקשיב.

מצד אחד- אני קנאית לפרטיות שלי ולא בא לי לחלוק אותה עם "כל אחד".

מצד שני קשה להתעלם מהעובדה כי זה חבר טוב שעזר לי ודאג לי המון. 

אני לא מעוניינת בו  יותר מן הבחינה הרומנטית, ובזה אין לי כל ספק,וגם אופי היחסים ביננו מאז היה חברי בלבד.

ועדיין, אני שואלת את עצמי- האם לקדש את החברות?  או ללכת על בטוח?

 ובאותה נשימה אומרת לעצמי כי כל הסיטואציה היא ממש לא הוגנת כלפי (למרות שאותה חברה ציינה באוזני- כי אם בסופו של דבר הוא באמת יפנה אלי לבוא, אני צריכה להבין כי הייתי האופציה האחרונה עבורו....).

טרם החזרתי לו תשובה. (האם אני היחידה פה שחושבת שזה הזוי?).

לכל הלא-ירושלמים!

אוטוטו מתחיל יריד חוצות היוצר (3-15.8) בבריכת הסולטן בירושלים.

מלבד הופעות של עברי לידר 3.8, שלומי שבת 4.8, כנסיית השכל 5.8 (הולכת!), מוש בן ארי 6.8, פבלו רוזנברג 8.8, יהודית רביץ 9.8, מאיר בנאי 10.8, שרית חדד 11.8, גאיה 12.8, דוד דאור 13.8, ו-אביב גפן 15.8 מתקיים במקום יריד בינל"א לאומנות ואמנות.

היריד ממוקם ממול לחומות העיר העתיקה, ובסמוך לממילא (ומי שלא היה שם חייב ללכת גם).

הקיצר, למי שלא היה ביריד- מומלץ בחום.

וחוצמזה- תביעו קצת הזדהות עם העיר שסובלת מפוגרומים בשבועות האחרונים.... 

תבואו, יהיה כייף!

כולה שתי אותיות.

אבל הנאחס דבק במילה הזאת.

וגם כשהופכים אותה, המשמעות נותרת שלילית.

אי אפשר לברוח מהלא הזה.

ניסיתי.

מ-אל יותר קל לברוח.

תמיד אפשר להתנגד לציווי הזה.

אבל לא, הוא סופי ומוחלט.

אפשר רק לעצום עיניים

או לטמון ראש בחול.

לא יכולה

לא יודעת

לא מבינה

לא רוצה

לא שומעת

לא פה.

מי ינצח? 

הלא?

או אני?

אתמול, לראשונה, ניצח הלא

והאגו קיפל זנב.

סוף סוף.

אמת או חובה?

דייט.

יושבים על הבר. תמיד בר. חייבת בר.

כל אחד עם הדרינק שלו. אני עם סגרייה.

את מתוקה, הוא אומר.

אפשר לשחק לך בשיער?

אהממממממ......

לא מחכה לתשובה וכבר ידו מחליקה על שיערי. נוגע לא נוגע בי.

מתפתחת שיחה.

מחשבותיי נודדות.

סורקת את יושבי הפאב.

אני וההוא ממול מחליפים מבטים. גם הברמן לא רע...

חוזרת לשיחה.

מסתבר שאני מאוד פעילה בה. רק שהפה והראש עסוקים בשני דברים שונים.

ממשיכה לחשוב. התבניות שלי. הוא ממש לא עונה על התבניות שלי. הכי רחוק מהן. אבל נחמד. חמוד. 

זה רע?

האלכוהול מתחיל להשפיע. אני נמסה.

אני מחליטה לתת לעצמי להינות משארית הדייט ולחשוב אח"כ.

אחרי שעתיים אנחנו מתקפלים.

אני עייפה, אני אומרת.

הוא מלווה אותי לאוטו. מסתבר שחניתי לא קרוב.

אוויר ירושלמי קר עוטף אותי. אני כמעט רועדת.

הגענו. אני נעצרת. נעמדת.

זאת אני. אני מצביעה על האוטו.

ומשום מקום מגיחה אלי נשיקה. ועוד אחת. ועוד.

אני לא יודעת.

זוכרת?

את ואני מוקפות בכחול

אני נאחזת בך

מחפשת מענה לרשימת מרכול

שאספתי בילדותי.

את ואני וקיפוד קוצני

שיצרנו יחד

כשהוא עזב למלחמה

ונותרנו שתינו בפחד

את ואני ראש בראש

ורשימת מרכול ריקה

שנותרה ללא מענה

אצלי, כמו אצלך.

את ואני וחלל.

אל תצאי מהקווים

אל תצאי מהקווים!

ככה אמא אמרה לי

מותר ללכת בזיגזג, מותר במעגלים

אבל לעולם, לעולם! אל תצאי מהקווים.

הייתי           טובה

ננעלתי בתוך קופסה

ומידי פעם נתתי הצצה

לוודא שאני עדיין בגבולות החציצה

אל תצאי מהקווים

גם אם חנוק שם בפנים

גם אם קר

סוג של קן

תחילה הוצאתי אצבע

אחר צ'יקצ'וק בלשון

עין מהופנטת

אוזן דרוכה

לומדת ללכת.

איך זה שעוד לא התחתנת?

מעטות העבודות בהן אתה ממש נוגע בחייהם של בני האדם.

העבודה שלי כזאת.

כשהתחלתי בעבודתי החדשה לפני מספר חודשים, לא מעט אנשים הרימו גבה. שאלו אותי "מה בחורה עדינה ושברירית כמוך עושה במקום כזה?" בתנאים פיזיים לא פשוטים, בהתמודדויות יומיומית לא קלות. "אנחנו נותנים לך חודש חודשיים להישבר"- אמרו לי.

לי היה ברור שכשאתה עובד בעבודה שאתה מתחבר אליה ערכית יהיה לך מאוד קשה להישבר. יש לך כוח מניע עצום.

לצערי, מנסיבות ברורות, אני לא יכולה לפרט הרבה על מקום העבודה ותוכן העבודה.

אולם, הפידבק הוא יומיומי.

אתה אומנם מוצא עצמך בסיומו של יום- מותש ועייף לאחר עמידה ממושכת של כ-10 שעות בכל יום והתמודדות עם לחצים עצומים.

אך הידיעה כי אולי מנעת התאבדות של מישהו, אולי הצלחת להעלות מישהו על דרך הישר, העובדה כי הושטת יד ולא הפנית גב לבקשה של אדם שנמצא באחד המקומות הנמוכים שניתן להימצא בהם- בדיוק בגלל הדברים הללו אני שם.

במצב של חוסר אונים, כך גיליתי, אנשים גם בגילאים מתקדמים חוזרים לגיל הילדות.

 מענה לבקשות הפשוטות ביותר שלהם הוא עולם ומלואו עבורם, והאושר בלתי מדיד.

התלות שלהם בך היא טוטאלית, מוחלטת. ובצומת דרכים מסוכנת זו, חשוב שימצא אדם קשוב ורגיש, כזה שעדיין איכפת לו.

ידעתי תמיד כי אני מעוניינת לעבוד במקום שבו תינתן לי הזכות לתרום ולעזור לאנשים.

לא ידעתי שאקבל מהם כל כך הרבה בחזרה.

שב"ח, חרדי, צעיר, מבוגר, גבר, אישה- כולם אמרו תודה בדרך אל החופש.

אתמול יצאתי מהעבודה. ברחבת היציאה התגודדו אנשים רבים. פתאום שמעתי קריאה "צ'צ'ניה!".

הופתעתי, לא הבנתי מי קורא לי מתוך ההמון הזר הזה.

ואז רץ לקראתי נער שזה עתה השתחרר, והיה בטיפולי בשבועיים האחרונים.

"צ'צ'ניה!"

"היי", חייכתי. "מה, השתחררת?"

"כן, ממש עכשיו" הוא ענה. ניגש, ולחץ את ידי. "רציתי לומר לך תודה".

"תשמור על עצמך" אמרתי לו "ואל תעשה שטויות, תיהיה ילד טוב!". "אני לא רוצה לראות אותך פה יותר לעולם!".

"מבטיח" הוא ענה.

חיבקתי אותו, נפרדתי לשלום והסתובבתי. כדי שלא יראה את הלחלוחית שעלתה בעיניי.

לעולם לא אשכח את מראה הנער המפוחד והמיוסר שראיתי כשהגיע אלינו, ואת תהליך ההתבגרות המואץ שעברתי יחד איתו.

הוא ניצל.

אין לי ספק שלא אראה אותו שוב.

ועצם המחשבה הזאת פשוט מעלה בי חיוך.

** השיר מוקדש לכל אלו ש"עברו" תחת ידיי**

הכרתי בואש

 לא מזמן הזדמן לי, ככה במקרה, להכיר בואש

אני מאוד אוהבת חיות

אפילו יותר מבני האדם

יצא לי להכיר כבר הרבה

 הכרתי עורבים

וחגבים

הכרתי פרפר

וכלב עקר

 אבל, הבואש הזה, היה מאוד מיוחד

זה היה בואש שחשב שהוא טווס

סביב כל קוץ ליפף קרפ צבעוני

וככה הסתובב בעיר ונראה כמו אינדיאני תימהוני 

ניסיתי ללטף לו את הקוצים והוא התכרבל לכדור

כשרצה שממש אתרחק, שיחרר עלי מהחומר האסור

ידעתי שהוא לא טווס והוא ממש כעס

ואותי ממש כמעט רמס

 אני מאוד אוהבת חיות

אבל אתמול הכרתי שמוליק

קיפוד?