כשנקודת הסוף ונקודת ההתחלה יפגשו.

ותחלחל בי ההבנה שכל התשובות היו ידועות לי מראש. שבמו ידיי הולכתי את עצמי במדבר של שאלות 10 שנים,

רק כדי לחזור אל אותן התובנות הידועות.

ואולי, ההליכה המתישה הזאת נועדה בכלל כדי לגרום לי להשלים עם מה שסירבתי לקבל?

האם כל הסיפור שלנו באמת מוכתב מראש??

האם הגורל שלנו הוא רק הדרך שאנו עוברים עד שאנחנו מקבלים את שנועדנו לקבל?

ולמה לא הייתי חכמה מספיק בשביל להבין את זה קודם?

ואולי, זה נכון בכלל רק לגבי עניינים הקשורים בלב?

אולי, רק שם, איננו יכולים באמת לשקר?

וכל הדרכים מובילות לאותה נקודה.

פעם, חשבתי, שגם בעניין זה נזקפת לנו זכות הבחירה. האומנם?

הסיפור טרם נגמר.

נקודת ההתחלה והסוף עוד לא נפגשו.

אבל, בימים האחרונים, אני מרגישה שזה קרוב מתמיד.

אני רק צריכה לוותר על כוח ההתנגדות העיקש שמנע ממני שנים לראות את מה שהיה כל כך ברור.

ואולי זה פחד.

אנחנו הנשים אלופות בהמצאת תירוצים.

במיוחד עבור אלו שאנחנו אוהבות, גם אם הם אוהבים אותנו, איך לומר בעדינות, קצת פחות.

אז אחרי מערכת יחסים ממושכת ובעלת עומק רגשי מסויים, אני שמחה לבשר שמצאתי מענה לשאלה שהעסיקה אותי זמן רב.

איך תמצאי את הגבר הנכון ?

אז גיליתי שהוא לא חייב להיות דוקטור (למרות שהאחרון היה). הוא גם לא חייב להיות יפה תואר (ושוב, האחרון דווקא היה). רצוי מאוד שהוא לא יענה על התבניות שלך.

השאלה המהותית שצריכה להישאל היא- מה הוא מוכן לעשות עבורי. (זה הולך טוב גם לכיוון ההפוך).

זה נשמע פשוט, אבל.... זאת שאלה שבדר"כ מפחיד לשאול כי התשובה עליה מטיחה את האמת ישר בפרצוף.

ולא, השאלה הזאת ממש לא שמה אותנו הנשים במקום נחות של תלות בגבר.

הנכונות לעשות עבור מישהו מצביעה קודם כל על האובייקט הנותן- איזה אדם הוא? האם הוא מסוגל לתת מעצמו וכמה? האם הוא מכבד? מעריך? האם הוא אדם פתוח? עד כמה הוא בשל לזוגיות?.

כדי להיות בזוגיות טובה צריך למצוא פרטנר מתאים (בשל?).

הזוגות שבאמת מחזיקים מעמד הם אלו שמוכנים ל"הוריד את הירח" אחד בשביל השני.

כל הזוגות האחרים- זוגות ה"הוא עונה על התבנית שלי" או "נורא חשוב לי לשמור על העצמי שלי בקשר" מפרקים את החבילה עם בוא המשבר הקטן ביותר.

כנראה, אחרי הכל, שהיה משהו חכם ברומנטיקה הפשוטה של פעם, ושהיא לא כזאת נאיבית כפי שהיא נראית.

ולאחרון- חבל שלא הייתי מסוגלת לומר לך את זה....

לעשות את הדבר הנכון, כך התברר לי בשבועות האחרונים, יכול להיות לעיתים הדבר הכי קשה בעולם.

יש את הנכון, ולעומתו  יש את הנוח.

והנוח זה הרגיל, האינסטינקט, זה אותו הדבר שאתה רגיל לעשות כבר 30+ שנה.

כל כך קשה לשנות ולשבור הרגלים. במיוחד כשאתה כבר בן יותר מ30.

והכי קל לטאטא, אבל עם הנסיון של 30+ אתה כבר יודע שזה יבוא לך בהפוכה.

אז איך שאתה לא מסתכל על זה- אכלת אותה.

בחרתי בדרך הקשה.

לשנות. וזה קשה נורא, אבל גיליתי שזה גם גורם ליישור גב מיידי.

כאילו, בעוד האגו שלך נרמס ועושה רעשים של מקק מחוץ, האני הפנימי, סוג של מוחא לך כפיים.

עדיין, האגו יותר חזק...

בפעם הראשונה בחיי התמודדתי מול כישלון צורב (עבורי)  מבלי לברוח או להאשים אף אחד. הגדלתי לעשות וניכסתי לעצמי את הכישלון כולו, על כתפי הצנומות...

חיכיתי לראות אם אשבר, אבל בינתיים-לא.

וההפתעה הגדולה הייתה כשגיליתי שזה מדבק. פתאום, הכל נראה קטן יותר, כי עם הגדול באמת כבר התמודדת.

אז... עכשיו , אחרי שהפגנתי אומץ ושרירים, אני מחכה לראות, אם באמת הפעם - עשיתי את הדבר הנכון.

אה... כן, ולא דובר פה על אהבה. זאת הייתה הפינה השנייה, אחרי הראשונה- הגדולה, גדולה.

אחרי כמעט חודשיים, שהם כמעט שליש מהקורס שאני משתתפת בו (תנאי פנימיה) הגעתי לכמה תובנות:

*בנות הן עם קנאי.

*גברים הם העם החזק.

*חושך מפחיד אותי.

*הציונים עולים בהתמדה.

*שכיבות שמיכה גורמות לכל פלג הגוף העליון להיתפס, ולוקח שבוע עד שהוא משתחרר.

*החתול השחור הוא בעצם חתולה.

*קרב מגע- טוב רק על הנייר. במציאות עדיף לברוח.

*הרבה אורז זו לא המצאה סינית.

*כשהלו"ז למחרת מתחיל ב9 בבוקר זה אומר שצפויות לך הפתעות בלילה, ולא מדובר רק בטוב לב.

*המרחק של גבר ממוצע מהבית משפיע עליו בצורה בהמית.

*הבנות תמיד רבות מי ינקה תשירותים, הבנים פשוט "מנקים".

*יחסים טובים עם הרס"ר זה מעולה.

*להיות דגלן זה פחות כיף ממה שחשבתי ועשוי להסתיים עם כאבי גב קשים.

*הזמן טססססס.

לפני שבועיים יצאתי לקורס מטעם העבודה, שימשך חצי שנה.

בתנאי פנימייה... חמשושים....

מההתחלה היה לי ברור שהקושי העיקרי שטמון בסוג קורס כזה הוא קושי ההתמודדות שלך עם עצמך.

הלימודים לא מפחידים אותי, גם לא הקושי הפיזי. החבר'ה אחלה.

הקושי הגדול הוא זה המנטלי- אתה מול עצמך.

ה' שומע ממני הרבה לאחרונה. בכלל, הדיאלוגים העצמיים הם מרובים, הרי אסור כמעט להראות קושי כלפי חוץ.

סה"כ אין תלונות. האתגרים מרובים, ואני אחת שאוהבת אתגרים.

ועדיין, חוויות מהסוג הזה גורמות לך להעריך את מה שבדר"כ קל לנו לקחת כמובן מאליו, וזה לא.

החברים שכ"כ חסרים, המשפחה, הבית, האוכל, המוזיקה, השקט, והפינה שלך עם עצמך, מבלי שתחשב מייד 

 ל"סוציומט".

ומיטה שהיא לא קומתיים כי בכלל יש לי פחד גבהים, ובלי אימון כושר בחמש וחצי בבוקר כי נורא מוקדם וקר, ובלי

 לקרוא לכל פוץ "המפקד" כי אנחנו לא בגיל המתאים.

כן, וגם בלי החתול השחור שאימץ אותנו, נמרח עלי וגורם לי להקיש על עץ לפחות שמונה פעמים ביום.

אבל כן עם הצחוקים עם החבר'ה, העזרה ההדדית, המפקד שראוי להערצה, המפקדת האימהית, החומר האנושי

 האיכותי לאין שיעור שנמצא איתי, ושדוחף ומניע קדימה.

הקיצר, מישמש.

מכירים את התחושה הזאת בבטן, כשהקיבה מתכווצת מפחד?

אוף.... איך לעזאזל מעבירים את התחושה הזאת? או את הפחד?

זה תוקף (אותי) בכל פעם שאני מפחדת לאבד משהו או מישהו....

כבר כמה ימים שהתחושה הזאת לא עוזבת.

והפעם זה נוגע למישהו.

ואני שונאת את הקלישאות למיניהן, ששייכות לדור הסבתות, או לכותבי "הסוד" למיניהם.

האם הנבואה באמת מגשימה את עצמה?

לא בטוחה שאני רוצה לדעת את התשובה.

האם אני אמורה להרגיש את מה שאני מרגישה עכשיו?

ומי קבע?

אולי עדיף בכלל בלי?

לעזאזל עם חוסר הוודאות הזה.

אני בכלל חייבת דברים יציבים וברורים.

הוא?

הוא בכלל לא פונקציה.

זה המונולוג שלי.

ולמה הכול חייב להיות כל כך מסובך?

טוב, אני מודה.

יש גם רגעי חסד.

אחרת, לא הייתי כל כך מתענה.

אז זהו.

החלטתי.

 נוסעת באוטו, מביטה במראה.

מאחורי רכב סובארו ישן, מאלו של פעם, המרובעים, בכחול המטאלי.

יושבים בו גבר ואישה.

היא עם רעלה, הוא בשיער שיבה.

מביטה עליהם.

הם מדברים בינם.

העיניים שלהם אומרות כל כך הרבה. רגש.

(ממש כמו אצלנו?)

איזו הזדקנות. 

 נוסעת לכיוון האוניברסיטה, נעצרת ברמזור בצומת הגבעה הצרפתית.

זאטוטים פלשתינים רצים בין המכוניות בניסיון להשיג עוד שקל.

מביטה להם בעיניים ומשפילה מבט.

הם רק ילדים.

איזו ילדות. 

ממשיכה לקניון מלחה.

בידוק בטחוני בכניסה.

מספר "בני מיעוטים" צעירים מבקשים להיכנס ונתקלים במבט עוין של השומר.

מתפתח במקום ויכוח כי אחד מהם "צפצף".

לבסוף הם נכנסים. 

איזו השפלה.

איזו התבגרות.

ושוב לאוניברסיטה.

כמה שנאתי להיכנס לקפיטריה של רחל ולשמוע את תיפוף הדרבוקות "שלהם".

הרעש הנוראי הזה בזמן האוכל נראה לי שיא החוצפה.

היום אני מבינה שמי שקולו לא נשמע כמעט בשום מקום אחר, נותן ואחד צעקה במקומות הבודדים

שבהם הוא כן נשמע.

יורד פה גשם בחוץ.

אבל לא טיפטופון, אלא גשם ממש.

 כזה שמזכיר את החורף.

 כזה שזורק אותך כמה שנים אחורה, לילדות.

אני עומדת מול החלון ומביטה בטיפות .

הילדות תמיד מעלה לחלוחית בעיני.

הניגוד הגמור בין החופש משולל הגבולות, נטול הדאגות, עם הגב האיתן להיום הוא פשוט לא נתפס.

אני מביטה בחלון ורואה אותי ואת אחותי האמצעית (אז היינו רק שתיים) יחד עם אמא מחליפות בין בגדי הקיץ לחורף בארון. כמה זה היה סמלי עבורנו.

לדעת שעוד עונה עברה, ועוד פרק הסתיים.

שגדלנו עוד קצת.

אז עוד גרנו במושב, שסימל עבורי את החופש הנצחי.

המרחבים, הירוק, העדר הפחד. הכל היה פתוח, אז.

והיה הבית מהעץ, והנדנדה, ותיאטרון הבובות שכל-כך אהבתי. וזרעים של מסטיק, שסירבתי להירדם בלעדיו.

הכל היה כל כך עטוף ומוגן.

והיו החברות, והרכיבה הפרועה על האופניים הכחולים בשבילי המושב, והמגפיים האדומים והפיזוז בשלוליות, והקשת בענן.

היו שם כל כך הרבה צבעים.

והבית היה בית.

אני מביטה בחלון ונזכרת בילדות כל כך מאושרת, שפשוט קשה להיפרד ממנה.

ומאחלת לעצמי שאהיה מסוגלת להעניק לילדי העתידיים את כל מה שאני קיבלתי. לפחות.
וגם לעצמי עוד כמה רגעי חסד מהילדות ההיא.

סיבה טובה לשנה טובה

איך בין רגע יש מענה לשאלות

איך בין רגע היא ואני חוצים גבולות

זה הרגע שחלמנו בתפילות

זהו רגע שנכתב לשני קולות

הנה זה בא... הנה סיבה סיבה כל כך טובה לאהבה

אין לדעת מה עוד ילד היום הזה

אין לדעת איך יגמר המחזה

יש לדעת איך ללמוד מטעויות

על הדעת עוד עולות אפשרויות....

שנת מחשבה, תפילה,בחירה, צמיחה ואהבה !

שנה טובה!!!

הכרנו בצבא.

שירות צבאי משמים הפך את שתינו לחברות הכי טובות.

העברנו ימים שלמים בספירת נקודות על הקיר. אני לא חושבת שיש חוויה שיכולה לגבש יותר מזו.

סיפרנו הכל אחת לשניה. דיברנו כל יום שעות בטלפון. כאילו 8 השעות המטכ"ליות לא הספיקו.

התבגרנו ביחד.

האהבות הגדולות, הפרידות הכואבות. דומה שהכרנו אחת את השנייה כפי שאף אחד אחר לא הכיר אותנו.

המוות של אביה לאחר מחלה ממושכת, הפיגוע שאני עברתי. הגורל שקשר אותנו כל כך חזק וצפוף.

חשבנו שזה לנצח. תכננו תוכניות משותפות לעתיד.

ההתדרדרות החלה עם גירושיה, שנה בלבד לאחר החתונה.

היא הפכה שבר כלי מריר, ולי היה קשה להתמודד עם המצב שהתמשך והתמשך.

פתאום נכנסו לחברות ביננו אלמנטים שמעולם לא היו בה.

התקפי קנאה מטורפים שלה, ביקורתיות קשה, וחוסר סבלנות.

חשבתי שזה יעבור.

ככל שעבר הזמן התעייפתי. גם לי היו את ההתמודדויות שלי, והתקשתי להיות שם כל הזמן בשבילה.

גם אני הייתי זקוקה לכתף.

התרחקתי.

מאוד.

כפי שמעולם לא חשבתי שיקרה.

היא ניסתה להחזיר את המצב לקדמותו, אבל כבר לא הייתי מעוניינת בכך.

הייתי זקוקה לזמן לעצמי. להתנתק, להתרחק, לנשום.

עברו שנתיים.

אצלה העניינים קצת נרגעו. גם אצלי.

מצבי הרוח שלה כבר נראו פחות מאיימים.

גיששנו את דרכנו בחזרה.

עברה שנה תמימה, עד שבאמת הצלחנו להתקרב. וגם אז, מתוך המון חוסר אמון וחשדנות הדדית.

אתמול היא צלצלה אלי.

ביקשה שנפגש.

הסכמתי .

 הבנתי כי לא סתם היא מבקשת.

ושם, על כוס קפה במושבה הגרמנית, היא פתחה לי, שוב, את ליבה.

ושוב זה הרגיש לי כמו פעם.

כשדברים נאמרו מהלב.

כשהכאב היה כאב, ולא התקפה.

כשאוזנה הייתה באמת כרוייה לשמוע את דעתי, ולקבל קצת תמיכה.

זה הרגיש מדהים, נכון ומשמח.

שמחתי שהיא עשתה את הצעד הראשון, כי אני לא העזתי.

שמחתי שהיא באה כמו שהיא, וללא מגננות.

ושמחתי, שהייתי שם בשבילה.

ואז, בעודי מקשיבה לה, חשבתי על ההיסטוריה המשותפת שלנו.

חשבתי על כל מה שעברנו ב14 השנים האחרונות.

חשבתי כמה היא הייתה חסרה לי בשנים האחרונות.

חשבתי על כל הרגעים המשותפים - על הצחוק, על הבכי.

חשבתי שבשנים ששנאתי את עצמי, הרחקתי אותה. אולי בגלל שאנחנו כל כך דומות.

התבוננתי בה, בדרך שהיא עשתה, והתגאתי בה. היא עברה כל כך הרבה.

ואז התבוננתי על עצמי, וחייכתי, כי גם אני עברתי כל כך הרבה.

התקשתי להתעלם מן העובדה כי אמנם בנפרד, אך שתינו עברנו מסלול מאוד דומה.

ובנקודה משותפת במעגלים של שתינו נפגשנו שוב.

ועתה, רב המשותף על השונה. וכל כך הרבה דברים שליליים נזנחו בדרך.

חייכתי כי הבנתי, שמה שחשבנו על חברות ונצח הוא כנראה נכון.  

במבט שלך, בחיוך הרחב

בעיניים הבורקות

בצחוק המתגלגל

 בדאגה התמידית

באוזן הקשבת

בעניין האמיתי

 באכפתיות המתמשכת

בחום וברוך

בחיבוק הענק 

בקושי לעזוב ולהתנתק 

אני יודעת עד כמה אתה אוהב.

בלב שלי שמחסיר פעימה.

אני יושבת וקוראת כאן כל מיני תובנות של אנשים על עצמם, כולל שלי על עצמי.

כל אחד וההתמודדויות שלו בחיים, בשלב שבו הוא נמצא כעת.

 הרוב עוסקים בזוגיות. האחד חווה גירושין, האחר פרידה, עוד אחד תוהה בחיפוש.

ואני שואלת את עצמי, אם עד כה לא היינו אמורים לדעת יותר?

להכיר את עצמנו טוב יותר, כדי שהתשובות תהיינה בהירות יותר?

עושה רושם כי כולנו נמצאים בתהליך של חיפוש.

ואני חושבת שמהות החיפוש היא אחר העצמי.

לא אחר "זוגיות" או "אושר" או "עושר" או כל דבר חיצוני אחר.

האם החיפוש הזה נמשך חיים שלמים? או שנגיע בסוף לנקודת שובע?

ארוין ד.ילום כותב ב"כשניטשה בכה" "שיש הבדל בסיסי בין גברים (ולענייננו לא רק בין גברים) : בין מי שרוצים שלוות נפש ואושר, והם חייבים להאמין, לבין מי שרוצים לדבוק בחקר האמת, והם חייבים לוותר על שלוות – הנפש ולהקדיש את חייהם לחקירה וללימוד".

האם מדובר על קטבים מנוגדים? על טיפוסים מנוגדים (ו"נחרץ" גורלנו?)??.

מקווה שלא.

ואם זה ככה, אז, במה לעזאזל תרמה לנו ילדותנו?

 ויותר מזה, בגרותנו?