כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    זמן אויר

    ארכיון

    תכנים אחרונים

    0 תגובות   יום שני, 12/4/10, 10:31

    אנקדוטה למחשבה (ואני לא כותב את הפוסט במטרה לעורר ויכוח, אלא להעלות לאוויר נושא שהציק לי מאתמול)

    אני לא מצליח להסיר מעצמי את התחושה שהתפתחה אצלנו סוג  של אפאטיות מסויימת, או ליתר דיוק הפחתה בחשיבות הזכרון בחברה הישראלית כלפי יום השואה. נראה לי שמבחינת היחס שלנו ליום השואה יש נטייה לשלם מס שפתיים: לעמוד את 2 הדקות בצפירה, לצפות בסרט שואה בערב ואולי להיות נוכח באיזה טקס. אבל איפשהו איבדנו מעט את החשיבות האמיתית של היום הזה והוא לזכור ולכבד את זכר האנשים. יום השואה הוא אינו יום שבתון אלא יום עבודה, דווקא בגלל זה נראה לי רצוי והגיוני שהוא צריך לבוא לידי ביטוי בהתנהלות היומית שלנו ונראה לי שקל לנו לשכוח. הסתירה הזו מאוד בולטת בעידן האינטרנט וההמחשה הבולטת ביותר קפצה לי בבוקר, כאשר במרווח זמן של חצי שעה קיבלתי הודעה במייל מאגודת הסטודנטים על ארועי טקס יום הזכרון לשואה, והודעה על מסיבת רייב. 

    בכתבה שפורסמה על ארועי יום הזכרון בעיתונות המקוונת הטוקבקים הראשונים שהופיעו התמקדו בניגוח יהודי/ערבי/ דתי לגבי מי עומד בצפירה ואני יכול לחשוב על עוד מספר דוגמאות לכוונתי. דרך אגב, בד"כ הדברים הללו נפוצים פחות ביום הזכרון לחללי צה"ל. (אולי בגלל שיש שתי צפירות שיזכירו, ובגלל שיום הזכרון הוא נושא טרי ומתחדש ) 

    ואני חושש שככל שיעבור הזמן, התחושה הזו רק תגבר.

     

    אומרים "לזכור ולא לשכוח" - זה באמת המצב ?

     

     

    דרג את התוכן:
      1 תגובות   יום שישי , 13/11/09, 13:58

      ראשית, הרשו לי להתנצל מראש. אני לא צופה קבוע של "הישרדות" ובעונה הנוכחית אני לא נוהג לצפות בכלל, ולכן אני לא בקיא בנפשות הפועלות,בתהליכים ובארועים שקדמו לפרק האחרון, (שבו דווקא כן יצא לי לצפות ) או בכל חלוקת הדמויות לסטריאוטיפים ספציפיים. 

      עם זאת, כן יצא לי לצפות בתוכנית האחרונה ודי נדהמתי עד כמה התוכנית הזו ממחישה את השנוי שחל ב"אופי הישראלי" ובמערכת הערכים שלנו כבני אדם, בעיקר בכל הנוגע להתקבעות והשתלטות התפיסה הכוחנית של להצליח על בסיס איום על האחר, וגישת ה:"מגיע לי". רק כדי להסביר את עצמי - קיימת שם קבוצה דומיננטית מבחינה מספרית ( אך ברוב מצומצם ) שהחליטה להיפטר משאר המתחרים - דבר שהוא לגיטימי בתכנית כהשרדות. אך סוג המנהיגות שהתפתחה בתוך הקבוצה הזו ויחסה כלפי קבוצת המיעוט היא הדבר שמפריע. ראשה לא שולט מתוך מנהיגות של משיכה או כריזמה חיובית אל מתוך התנהלות מאיימת, במהלך הפרק ניתן היה לראות את הזלזול שלו  באנשי השבט האחרים ובהשמת עצמו מעליהם, לא רק בהתבטאויותיו הישירות אלא בעיקר בצורת ההתנהלות - בדיבורו עם אנשים אחרים הוא לא מקשיב לדברי אחרים אלא קוטע אותם ומבטל אותם, רק דבריו הם בעלי חשיבות, במהלך משימה מסויימת הוא ובחורה מסויימת   ( שאיתו בקבוצת הרוב)  צריכים לשחרר חבל מסויים שנמצא באותו אזור, טבעית יוצא לו המשפט (ובצורה אגרסיבית): "זוזי אני  הולך לגמור פה".  הוא פשוט לא רואה את קיומה, לא שוקל לרגע את העובדה שגם היא בעלת זכות לסיים (וגם היא היתה בסוף) ונראה לו חצוף שהיא נמצאת שם ומפריעה לו בעצם היותה שם. ( מיד חשבתי על כל אותם ערסים שנוסעים בכביש עמוס במהירות כפולה משאר הכביש ופשוט מסמנים באורות מהבהבים לכל מכונית אחרת לפניהם שתזוז כי מבחינתם רק הם בעלי זכות תנועה בכביש )  אני יכול לתת דוגמאות נוספות אך איני רואה בכך צורך. הקטע המאכזב ביותר בכל התכנית: קבוצת המיעוט החליטה לנסות להיפטר ממנו ע"י גיוס אנשים נוספים מקבוצת הרוב, בעיקר על מנת לנסות לשפר את מערכת היחסים העכורה בין חברי הקבוצה הכללית. לאחר שמארגן המרד ניסה לגייס לשורותיו אדם מסויים בשם שי שהאמין שאותו זיו יוכל להגן עליו, הוא זכה לתגובה של איום מצד אותו שי  - "אם תפעל נגד זיו ,אני אפול עליך"

      בסיכומו של דבר אותו מורד החליט לוותר על נסיון ההפיכה שלו תחת החשש ( למרות שהיה יכול מעשית לבצע אותו ) שהוא יסתכן מנחת זרועו של אותו שי.  חלק זה היה המאכזב והעצוב ביותר מבחינתי מאחר והוא פשוט הראה בצורה ברורה את ההתנהלות שלנו כיום, בה אנו נוטים להיכנע לתכתיבי אלו שעושים יותר רעש ומאיימים יותר מחשש שאנו ניפגע; היום אף אחד לא יעז להעיר לרכב שיחתוך אותו או יסע בפראות כי אתה לא יודע מי יושב בפנים ( ודווקא בגלל ההנחה שמאחר שהוא מרשה לעצמו לסכן אותך בכביש הוא כנראה גם ירשה לעצמו לפגוע בך במודע ). ההצלחה שלך נמדדת לעיתים ע"י כשלונם של אחרים, ושבסוף דווקא הכניעה הזו היא מה שיפגע בך בסוף ( ודי ברור שאותה קבוצה שהיתה יכולה להדיח את ראש הנחש תהיה זו שתעוף מאחר והיא חששה מאיום של מיעוט ) 

       

      אולי כדאי להכריח את קברניטי המדינה לצפות בכמה פרקים כאלו , שינסו להסיק מסקנות ולראות כיצד ניתן לתקן את מערכת הערכים שאנו בונים לעצמנו.  

      דרג את התוכן:
        0 תגובות   יום שני, 12/10/09, 09:21

        "הבעיה עם הטלוויזיה היא שהיא גורמת לכל להראות אמין. מכניסים אנשים לתוך ריבועים קטנים כאלו, ונותנים להם לדבר זה לצד זה.

        מה שקורה הוא הוא שבאותו מסך, נמצא איזה מטורף מכחיש שואה, שמציג את דבריו בצד אחד, ומצדו השני נמצא הסטוריון מכובד, מאוניברסיטה מכובדת, שמגיע עם צילומים וראיות לקיומה של השואה ושניהם מציגים את עמדותיהם זה לצד זה כששתיהן נתפסות כלגיטימיות ואמינות. וכששתי אלו נתפסות כאמינות - כלום לא נתפס כאמין..."

        ( מהסרט "איש השנה" עם רובין וויליאמס)

        המשפט הזה הדהד לי היום בראש בזמן שצפיתי בחדשות על הסדרה שמשודרת עכשיו בתורכיה, על מבצע עופרת יצוקה, בו מתוארים חיילים ישראליים כצמאי דם שמכוונים והורגים ילדים. בסצנה אותה יצא לי לראות רואים ילד פלסטיני זורק אבן - כנראה לכיוון חייל וההוא בתגובה מכוון אליו נשק ויורה בו בגב בזמן שהוא בורח. הילד נופל מת אל האדמה כשעיניו מוכוונות לכיוון פרח שעומד לו מול גופתו. 

        הקטע המעניין מבחינתי היה שתגובת הבמאי לטענות שהופנו כלפי סדרתו היתה שהדמויות בסדרה הן שחקנים ולא חיילים אמיתיים. 

        מדהים אותי שבמאי משתמש בטעון כזה כדי לסנגר על סרטו. אנשים מושפעים רגשית מכל מראה עיניים, ובטח ובטח כשמדובר בסרט שמתייחס למבצע צבאי שאכן התקיים,( ואני בטוח שכל תורכי מוסלמי שצופה בסדרה מלחשש לעצמו כי זו רק תוכנית טלוויזיה ולא ראי של המציאות )

        אולי איזה מפיק ישראלי ירים את הכפפה ויעשה סרט על שואת הארמנים -הוא יוכל לקחת את "40 הימים של מוסא דאג כתסריט".

        אני בטוח שצילומים של אנשים מועלים באש בשעה שהם קשורים לערמות חציר יצטלמו נהדר. ואם התורכים יחושו מעט לא נוח עם תמונות כאלו, תמיד ניתן יהיה לומר שזה בסדר כי מדובר בסרט ובאפקטים מיוחדים ולשחקנים שלום...

         

        דרג את התוכן:
          2 תגובות   יום שני, 14/9/09, 23:25

           

           

          לא מזמן קראתי את הפוסט של ורד "חטפתי עקיצה עסקית" והוא הזכיר לי סיפור שמאוד אהבתי כשהייתי ילד. אומנם איני בעל רקע דתי או שומר מסורת, אך תמיד אהבתי את מוסר ההשכל החברתי והערכי באגדות חז"ל. על מנת להיות נאמן למקור החלטתי להביא את הסיפור כפי שהוא.  הוא מספר שנקרא: "כה עשו חכמינו" (הייתי צריך לחפור קצת אצל ההורים בשביל למצוא אותו )

          ותמיד אהבתי את נקודת ההשקפה שלו שמחפשת את הטוב בכל רע. 

           

          כל מה שה' עושה - הכל לטובה

           

          פעם יצא רבי עקיבא לדרך רחוקה ולקח איתו חמור, תרנגול ונר. 

          מדוע לקח את החמור ? כדי שיוכל לרכוב עליו כאשר ייעף, וגם כדי שיוכל להניח עליו את חבילותיו. ומדוע לקח את התרנגול ? כדי שיעיר אותו השכם בבוקר בקריאתו" "קוקוריקו!" ומדוע לקח את הנר ? כדי שיוכל להדליקו בלילה וללמוד תורה לאורו. ויקם רבי עקיבא ויתפלל ויצא לדרך. 

          הלך ר' ע'קיבא דרך ארוכה, וכאשר ירד הלילה ונעשה חושך, הגיע לעיר אחת ורצה לנוח שם בבית המלון. אך לא היה שם בית מלון ! ביקש רבי עקיבא מן האנשים שגרו בעיר זו לתת לו מקום בביתם ללון בלילה. אמרו : "אין לנו מקום, לך הלאה !"

          עמד ר' עקיבא ברחוב, בחושך ובקור ואיש לא הכניס אותו לביתו. ובכל זאת אמר :

           כל מה שעושה ה', הכל לטובה הוא ! 

          לא רצה ר' עקיבא להישאר בעיר כזאת, שבה גרים אנשים רעים, אנשים שאינם רוצים להכניס אורח, ויצא לשדה. שם הכין לו את האוכף הקטן שלו תחת עץ, הדליק את הנר, האכיל את החמור ואת התרנגול, ואח"כ ישב ולמד תורה עד ששכח לגמרי, שהוא לבדו בלילה, בשדה. 

          פתאום שמע ר' עקיבא שאגה נוראה וראה אריה גדול קופץ מתוך היער הקרוב וטורף את החמור. 

          עודנו עומד נבהל ומשתומם, והנה בא חתול וטורף את התרנגול! ולפני שהספיק להציל את התרנגול מידי החתול, נשבה רוח חזקה וכיבתה את הנר, והנה נשאר עומד בחושך גמור. 

          לא היה לו  לא חמור, לא תרנגול ולא נר, אמר ר' עקיבא:

          כל מה שעושה ה' - הכל לטובה הוא!

          לפתע פתאום ראה אור חזק: אש! כל העיר, שבה ביקש ללון בלילה, עלתה באש, כל הבתים בערו. מה קרה ?

          אויבים באו על העיר הזאת, שרפו את הבתים ולקחו את כל אנשי העיר בשבי. הם עברו דרך השדה , ששם עמד ר' עקיבא, אבל בגלל החושך לא ראו אותו, וכך הוא ניצל מידם. 

          אמר ר' עקיבא: 

          עכשיו ידעו כולם, כי כל מה שה' עושה, הכל לטובה. אילו לא אכל האריה את החמור - היה נוהק, ואילו לא אכל החתול את התרנגול - היה קורא, ואילו לא כיבתה הרוח את הנר- היה מאיר בחושך, ואז החיילים היו מרגישים בי והיו לוקחים גם אותי בשבי. 

          הודה ר' עקיבא לה' שהציל אותו והמשיך בדרכי שלום. 

           

           

           

          דרג את התוכן:
            9 תגובות   יום שישי , 28/8/09, 12:54
            אדם זורק אבן ברחוב ושובר חלון. עוברים מספר ימים והחלון לא מתוקן.
            פרחח אחר עובר באותו רחוב על בסיס קבוע ולאחר מספר ימים מנסה גם הוא את מזלו ושובר חלון אחר.
            כמה ימים מאוחר יותר מישהו מצייר גרפיטי על אחד מקירות הרחוב, יום לאחר מכן מופיע גרפיטי נוסף על קיר אחר.
            הסיפור הוא אינו המצאה שלי אלא מתאר תאוריה מוכרת הידועה כתאורית החלון השבור. הרעיון הכללי העומד מאחורי הסיפור הוא שאם החלון הראשון היה מתוקן מלכתחילה,
            כנראה ששרשרת הארועים כלל לא היתה ממשיכה בצורה שבה המשיכה. לאחרונה יצא לי להרהר בתאוריה הזו במספר סיטואציות מנוגדות:
            הסתובבתי עם חברים בעיר שמקפידה מאוד על הנקיון שלה, כהערת אגב דיברנו על הנקיון ואחד מהחברים ציין כי בפעם הראשונה הוא מצא את עצמו אוחז בבדל סיגריה שסיים לעשן כמה וכמה דקות לפני שראה פח כי הוא לא הרגיש נעים לזרוק אותו על הרצפה.
            יום לאחר מכן יצאתי לרוץ על חוף הים בתל אביב , כאשר הגעתי ל"חוף מציצים" נדהמתי מכמות הפסולת שהיתה זרוקה על החוף עצמו: בקבוקי שתיה, קופסאות פיצה ועוד...
            אך הדבר האירוני ביותר היה שכשהגעתי לקצה החוף, שמתי לב לשלט ענק שהיה תלוי על גבול החוף בו רשום שבחוף זה קיימת אכיפה מוגברת נגד השלכת פסולת וכי העבריין יענש.
            נראה כי האיום באכיפה לא ממש משרת את מטרתו כאשר הרשויות מוכיחות בשטח כי מדובר באיומי סרק וכי לא באמת אכפת להן.

            בשבוע האחרון (למעשה כבר הרבה זמן ) בולטות כותרות מעשי האלימות. נראה כי אנו מזדעזעים כל פעם מחדש מהאלימות ( או לפחות מציגים זאת כלפי חוץ ) אך אני לא חושב שאנו מוקיעים אותה מקרבנו באמת כפי שהיינו צריכים.
            ניסיתי לחשוב לעצמי האם הפרסום המאסיבי של מקרי האלימות באמת משיג את מטרתו. ברור שיש ערך חדשותי לנושא אך האם הצורה בה דברים מועברים באמת תורם לפתרון הבעיה או מסייע לחיזוקה.
            מצד אחד אנו תמיד "מזועזעים" מגילויי אלימות חדשים אך במקביל גם מאדירים אותם: גיבורי הפשע של ישראל מסוקרים כגיבורי תרבות, האשמה מופנית תמיד אל אוזלת ידה של המשטרה  ואנו גם רואים אותה כחסרת יכולת.
            במקביל לכך אנו נוטים לסקר את הפחד והאימה של החברה הנורמטיבית. אך האם אנו בעצם לא מעלים את ערכם של העבריינים בעיני עצמם? עבריין שחוששים ממנו לא רואה זאת כבעיה אלא כתואר כבוד
            (ואין הכוונה לעבריינים רציניים, הדבר מתחיל בגיל צעיר אצל כל ערס מצוי שמרגיש שמכבדים אותו בגלל שמפחדים ממנו ) גם אם הוא נתפס ונענש הוא עדיין זוכה לכבוד מחבריו בעלי אותה מערכת ערכים, וכבוד שהוא נותן לעצמו כי הוא מייחס את תחושת הפחד של אחרים לקבלת כבוד.
            התגובה החברתית היא לטעמי מקור השפעה גדול הרבה יותר מאיומי אכיפה אלו ואחרים. חיילים בקרבי לא מסתערים בגלל שהם מזמזים לעצמם את ההמנון, הם עושים זאת כדי לא לנטוש את חבריהם וכדי שלא יראו שהם נטשו את חבריהם.
            אנשים לא מנקים אחרי הכלב בגלל שהם חוששים מהפקח, אלא בגלל החשש הבלתי מוסבר שאנשים אחרים יביטו בהם בבוז על כך שהם לא עושים זאת וכנראה גם יעירו להם על כך.
            על מנת להיפטר מהאלימות עלינו להפסיק להאדיר אותה ולהוקיע אותה באמת. מלבד אכיפה מעשית עלינו להוקיע חברתית את האלימים ולפגוע בתחושת הכבוד שהם משיגים ממנה.
            עברייני אלימות צריכים להיות מפורסמים כעברייני אלימות ולהיות מוחרמים ע"י הציבור, אלימות צריכה להיות מלווה בהשפלה ולא ביראה.לא לסחור עם עברייני אלימות , לא להשתמש בשרותים שהם מספקים, לא לבוא עימם או עם מי שקשור אליהם במגע.
            כאשר אדם יחוש שאלימות תלווה אותו בהתעלמות חברתית ,ולא בפחד אותו הוא רואה כיראת כבוד, הוא יאבד את המטרה לשמה הוא משתמש באלימות, זה צריך להתחיל מגיל צעיר כהרתעה חינוכית ולהמשיך אצל המבוגרים. בצורה זו כאשר פקח עירוני מעיר לילדים בני 14 על הפרעה בפארק ואלו מכים אותו, אז כאשר אבי אותו הנער יגיע לאזור הוא יעניש את הבן שלו ולא יכה את הפקח בעצמו וילמד אותו שכך זוכים לכבוד מהזולת. ( וזה קרה בראשל"צ לא מזמן )
            כמובן שאין הדבר אומר כי הדבר יהווה פתרון מוחלט לבעיה אך לדעתי הוא יכול לסייע בשלילת הלגיטימיות משימוש באלימות ע"י העבריינים עצמם.
               


            דרג את התוכן:
              2 תגובות   יום שבת, 8/8/09, 22:15

              משוטט לי על גדות הסיין כמו כל תייר מצוי מצאתי את עצמי בנקודת אור באמצע ההמולה. פינת חמד קטנה: חנות ספרים בשם "shakespeare and co ".  אני יודע שלא גיליתי את אמריקה וזו חנות מוכרת וידועה, אבל למרות זאת חשבתי להקדיש לה פה דקה מפני שהיא מהווה שינוי מעניין בנוף התיירותי - מעין עצירה של שקט באזור כל כך רועש. בעודי מתענג על הרוגע, שמתי לב למה שכתב בעל החנות על חלונה - מאין הצהרת המשימה שלו.

              דבריו מצאו חן בעיני והחלטתי לשתף בהם את כולם:

               

              Paris Wall Newspaper

              "January 1st 2004

               

              "ישנם אנשים שקוראים לי דון קישוט של הרובע הלטיני

              בגלל שראשי נמצא כל כך גבוה בעננים שאני יכול לדמיין שכולנו מלאכים בגן עדן.

              ובמקום להיות מוכר ספרים מדופלם אני יותר כמו סופר מתוסכל.  

              לחנות יש חדרים כמו פרקים ברומן.

              והעובדה היא שטולסטוי ודויסטובסקי יותר אמיתיים בעיני מאשר השכנים לידי.

              מוזרה יותר היא העובדה שאפילו לפני שנולדתי

              דויסטובסקי כתב את סיפור חיי בספר שנקרא "האידיוט"

              ומאז שקראתי אותו אני מחפש את ההרואין, נערה בשם נטשה פיליפובנה.

              לפני מאה שנה חנות הספרים שלי היתה חנות יינות

              נסתרת מהסיין ע"י אגף של ביה"ח HOTEL DIEU שמאז הספיק לההרס 

              ולהיות מוחלף על ידי גן.

              ומוקדם יותר בשנת 1600 כל הבניין שלנו היה מנזר שנקרא "LA MAISON DU MUSTIER

              בימי הביניים לכל מנזר היה אח "תאורן" שחובתו היתה להדליק את המנורות עם רדת החשיכה. 

              אני עושה זאת כבר חמישים שנה, עכשיו תורה של בתי." 

               

              נחמד, לא ?

               



              דרג את התוכן:
                3 תגובות   יום שלישי, 28/7/09, 11:00

                היה היה פעם בארץ רחוקה וזיר עשיר.

                פעם בשנה הוא היה עורך משתה מפואר, ומזמין אליו את פשוטי העם, על מנת לחלוק בעושרו, ולהציג את תמיכתו באזרח הפשוט. (לרדת אל העם קצת )

                נער יהודי עני, ( לצורך העניין נקרא לו חיים ) החליט לנצל את טוב ליבו של הוזיר על מנת לזכות בארוחה טובה.

                הוא הגיע אל הבית והסב לו לשולחן.

                הוזיר שם לב לבגדיו המרופטים של הנער, וציוה להושיב את הנער בפינה מרוחקת ולא לאפשר לו לאכול, מאחר והדבר נראה היה לו מעליב  - כיצד מרשה לעצמו הנער לבוא למשתה אצל הוזיר בבגדים מרופטים.

                וכך נאלץ לו חיים לבלות את הערב בצפייה באחרים סועדים את ליבם בעוד הוא יושב לו בצד רעב. 

                הסיק את המסקנות והחל לחסוך, צמצם בארוחות, חסך לו פרוטה לפרוטה, ושנה לאחר מכן כבר היתה ברשותו חליפה יפה. 

                ושוב פעם הוזיר ארגן את המשתה השנתי, והזמין את כלל העם. חיים הגיע בשנית, אך הפעם היה לבוש בחליפה יפה של מעצב ידוע. 

                ראה הוזיר את בגדיו היפים וציווה להושיבו לידו בשולחן. עם פתיחת הארוחה הביאו המשרתים את המרק, יצק חיים את המרק למכנסיו.

                כאשר הגיעו הדגים, חיים שפך אותם על חולצתו, ואת הקינוח נתן למעילו. בשלב זה התפרץ הוזיר ושאל את הנער למעשיו. 

                חיים הסביר לו: "לפני שנה הגעתי בבגדי המרופטים הרגילים וסירבת לאפשר לי לאכול. השנה הגעתי בבגדים מפוארים והושבת אותי בראש השולחן - לא אותי אתה מארח אלא את הבגדים שלי, לכן ראוי להאכיל אותם ולא אותי." 

                הוזיר, בוש ונכלם, דרש לנקות את הנער ולארגן לו בגדים חדשים. לדאוג לו לארוחה טובה ולאחר מכן אף החליט למנות אותו כיועץ לענייני מיעוטים. 

                עד כאן טוב ויפה. 

                כשהייתי ילד נתקלתי בסיפור הזה בגרסאות אלו ואחרות כמה וכמה פעמים. בשנים האחרונות הגעתי למסקנה שחבל שבכלל סיפרו לי אותו: הוא לא נכון, הוא מייצג אוטופיה שאינה קיימת במציאות, ומוסר ההשכל שלו - אומנם מחנך למערכת ערכים מסויימת, אך לצערי הרב מי שמאמין בה כנראה ימצא את עצמו במקום השני. הדבר נכון בראיונות עבודה ובקורות חיים,בכך שאנשים מתקשים להחזיק את ביתם, אבל בחנייה ישב ג'יפ גדול ומפואר, בטלפונים מצועצעים אך לא נחוצים,  וכמובן ביציאות לבארים הגדולים, בהם כל בחורה שגרה בבית בלי הרבה ריהוט, תגיעה לבושה כאילו היא גדלה בברלי הילס (אך כולנו יודעים שהיא מפתח תקוה ), תנסה להקסים איזה בחור שנעול על הטלפון כי ביל גייטס ממתין לו בצד השני אך את הערב הם יסיימו בדירת חדר ורבע שעליה הוא משלם יותר מדי. ( וכל זאת לצלילי מוזיקה חזקה מדי שמאוד מקשה על השיחה)אך איכשהו שניהם מרגישים את הצורך לעשות זאת כי חייבים לשמור על הרושם, על מנת שמישהו מרשים יותר לא יקח את מקומם. 

                ואני לא אומר את זה מנקודת התנשאות כי אני נמצא באותו מצב - סתם מסקרן אותי מתי הפכנו מעם הספר לעם השקר ( והכוונה היא לשקר עצמי ) מתי החוץ הפך להיות יותר חשוב מהפנים, והאם יש לנו בכלל סכוי לחזור מעט אחורה ?

                דרג את התוכן:
                  0 תגובות   יום שלישי, 21/7/09, 01:22
                  לרגל 40 שנה לאחד מההשגים האנושיים הגדולים ביותר, אם לא הגדול ביותר. החלטתי לא להרבות במילים, אלא לצרף קטע וידאו שמתייחס דווקא למשימה של אפולו 8 בערב חג המולד 1968, ושממחיש את המשמעות הערכית שהיתה לנחיתה על הירח על בני האדם, לאו דוקא במושגי המלחמה הקרה, אלא בתפיסתה הרוחנית וראיית האדם את עצמו.  


                  דרג את התוכן:
                    1 תגובות   יום רביעי, 15/7/09, 11:42

                    אם אתם מתכננים להגיע להולנד בסביבות אפריל מאי - שווה לדאוג להיות באמסטרדם בסוף אפריל. ב-30 לאפריל נחוג שם יום המלכה שנועד לסמל את יום ההולדת של מלכת הולנד ( למעשה זה לא באמת יום ההולדת של המלכה הנוכחית אלא של מלכה קודמת - הם פשוט החליטו לשמור על התאריך בגלל מזג האויר הנוח באותה תקופה ) ארוע מקביל ליום העצמאות בארץ מבחינת כמות השמחה שבו. תדאגו להביא אתכם פריטי לבוש כתומים כי אתם תרצו ללבוש אותם.

                    אמסטרדם שהיא עיר שמחה באופן כללי הופכת להיות מרכז מסיבות, כל העיר מוצפת אנשים, בכיכר דאם נוהגים לבנות מעין יריד עם גלגל ענק ומיני מתקנים, וכל פאב שמכבד את עצמו מוציא רמקולים החוצה ובונה לעצמו מסיבת רחוב.העיר לובשת את הצבע הכתום שהוא הצבע של הממלכה וכולם שמחים. אם אתם אוהבים שקט - אז תמצאו לעצמכם מקום אחר להיות בו. יום המלכה מומלץ לאכול טוב לפני ( כדי להתמודד עם כמויות הבירה שתשתו ) ולבוא באוירה קלילה. 

                    דרג את התוכן:
                      0 תגובות   יום שלישי, 14/7/09, 14:48

                      בהמשך למה שסיפרתי על גנט.

                      חבל וולוניה מתהדר באזור יפייפה שנקרא הארדנים - מדובר בחבל ארץ מעט הררי,כשעה + נסיעה מבריסל.

                      שתי הערים המפורסמות באזור הן דיננט ונמור. שתיהן מפורסמות בסיטדלים שלהם שהם מעין מבצרים. אני אישית אוהב יותר את המבצר בנמור שמהווה מסלול עליה רגלי יפה, אך גם ניתן לעלות אליו ברכב. דיננט ידועה בסיטדל המיוחד שלה שחצוב בצידו של הר, ניתן לעלות אליו ברגל אך גם במעלית, ובחלקו העליון יש מוזיאון. הכניסה היא בתשלום. שתי הערים יושבות על גדת הנהר וההסתובבות הרגלית מאוד מהנה. ניתן להגיע לשתיהן ברכבת מבריסל אך מומלץ יותר לשכור רכב או אופנוע  ולהגיע לשם בנהיגה מפני שאז אפשר להנות יותר מחבל הארץ עצמו. לרוכבי אופנועים מומלץ להגיע בקיץ, הכבישים טובים לרכיבה והדרך מאוד יפה. אם ברצונכם לחרוג מעט מהסטנדרט ואתם מתניידים ברכב מומלץ לנסוע לדארבוי, שהיא העיר הקטנה בעולם ונמצאת גם היא באזור הארדנים. אותה אפשר להספיק בכשעה, שעה וחצי. ( בכל זאת העיר הקטנה בעולם ) דארבוי היא בעלת קסם מיוחד מבחינת גודלה אך גם מבחינת היותה עיר תיירותית בתקופת הקיץ ומהנה לראות גם את התיירים שמגיעים אליה, בעיקר את רוכבי ההארלי שאוהבים לעצור בה לכוס קפה.

                       

                       

                      דרג את התוכן:
                        1 תגובות   יום ראשון, 12/7/09, 07:43

                        קצרה היריעה מלהכיל את כמות המידע שאני יכול לשפוך על המדינה הזו. 

                        רוב האנשים עוברים דרך בלגיה באיזה טיול מאורגן בין צרפת להולנד. קופצים לבריסל לראות את הילד המשתין ואולי עוברים דרך ברוז'. 

                        מעשית ישנם הרבה מקומות לראות במדינה הזו כמו גם לחוות את ההבדל במראה, בתרבות ובבניה בין פלנדריה לוולוניה. 

                        אם אתם שוכרים רכב ונוסעים לברוז' מבריסל אז תעצרו בדרך בגנט ( חנט בפלמית ) זו אחת מהערים היותר יפות ומהנות שיש. עיר שמשלבת בין מרכז עירוני חדיש, מלא בחנויות, מסעדות וכ' לבין העיר העתיקה שהיא מהממת ביופיה, בנייה פלמית מסורתית שתזכיר לכם את הולנד . מבצר מעניין שניתן לסייר בו והמרכז העתיק על גדות התעלות. גנט היא עיר סטודנטים מה שהופך אותה לעיר מאוד תוססת וחיה בערב, תמיד תוכלו לקפוץ לפאבים מקומיים. אם יצא לכם אולי תחוו מסיבות רווקים בהם תראו חבר'ה צעירים לבושים בתחפושות מסתובבים ברחובות ומבצעים משימות מוזרות, האוכלוסיה מאוד נחמדה ומסבירת פנים והפלמים מדברים אנגלית שוטפת. 

                         

                        דרג את התוכן:
                          0 תגובות   יום ראשון, 12/7/09, 07:26


                          לרוב אנשים נוטים להישאר באזור של הנמל, הרמבלה והאזור הגוטי ( שלעצמו הוא אזור בעל חיי לילה עשירים )



                           ממליץ לתפוס ערב וללכת לאזור שנקרא גרסיה, צפונית לרחוב דיאגונל; זה אזור סטודנטים עם פאבים ומקומות בילוי של התושבים עצמם.



                          מלבד מקומות הבילוי זה אזור שמאוד נעים להסתובב בו, הרבה חבר'ה צעירים ואוירה אמיתית של קטלוניה, אין כמו לשבת על כוס בירה או סנגריה בפאב/ קפה קטלוני אמיתי עם ההרגשה של הסיאסטה. :)


                           


                          דרג את התוכן:

                            פרופיל

                            עידו28
                            1. שלח הודעה
                            2. אוף ליין
                            3. אוף ליין