כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    פשוט

    מגוון נושאים שמעניינים אותי, החיים, המבנים החברתיים, תרבות מקומית ואוסטרלית, מיילדות
    אתר מקצועי פרטי procpd.com מוזמנים

    הפעילות שלי

    אין רשומות לתצוגה

    תכנים אחרונים

    54 תגובות   יום שבת, 23/11/13, 23:42

    הנושא הזה חשוב מידי כדי לשים אותו בצד. השקעתי הרבה זמן בשנה האחרונה בחקר עדויות על מפגשים עם חוצנים, שיתוף פעולה עם חוצנים. המסקנה האישית שלי, אדם מאוד רציונאלי,אינטילגנטי ופתוח היא שיש סוגים שונים של מפגשים עם יצורים מציוויליזיות מפותחות, יש שיתוף פעולה הדוק בין גופים בטחוניים בארה"ב עם חוצנים. יש העלמה מסודרת של ראיות שקשורות במפגשים האלה. הסיכוי שאני טועה בהבנתי את המציאות הוא זעיר.

    ראו למשל את סדרת העדויות החשובה של עדים מאוד מהימנים, אינטילגנטים ורהוטים שבסדרה הנ"ל (באנגלית)

    באתר YOUTUBE , הCHANEL הכי מעודכן בסדרת הראיונות של העדים נקרא  ,Sirius Disclosure

    הוא מכיל הרבה ראיונות, חלקם ארוכים אבל כולם מעניינים מאוד.

    ואם נתפסתם לעניין, האינטרנט מלא בהרבה שטויות אבל גם בהרבה עדויות של אנשים מהימנים אחרים, פיזיקאי גרעין,מהנדסי חלל, אסטרונאוטים שביקרו בירח, אנשים מצמרת הממשל ומצמרת הגופים הבטחונים שמספרים לכם על הלא יאומן - החוצנים איתנו, יש הרבה סוגים שלהם, רובם כנראה לא עויינים, כי הטכנולוגיה שלהם הרבה יותר מתקדמת משלנו. קניתם? אולי אפילו רק נדנוד קל של הבטחון שלכם שמדובר בשטויות..

    דרג את התוכן:
      19 תגובות   יום שני, 1/7/13, 07:12
      בהמשך להתעוררות בנושא ביזוי מיני של נשים והדף המצוין "אחת מאחת" מומלץ לכולם לקרוא את הנסיונות של נשים ואת התפיסה שלהן של מה שקרה להן. מומלץ אפילו רק כדי לעמת את התפיסה האישית שלך עם דברים דומים שקרו לך בחיים. חלק מהמקרים המתוארים הם מקרים אפורים שבהם לא ברור לך שהיה ביזוי או שאתה היית תופס את זה כביזוי. אחד הדברים שעלו לי בעקבות הקריאה, ביחד עם הרבה הזדהות וחמלה על הביזוי, הוא שגם לגברים לא קל. מצד אחד מצפים מהם להיות אקטיביים, יוזמים, מיניים ומובילים בקשר הזוגי, למעשה אם אתה לא מגלה עניין מיני אתה לא נחשב גברי, ונשים לרוב, הם בעמדה פאסיבית גם אם הן מעוניינות, ועושות הרבה כדי לעורר את העניין המיני הגברי, בצורת לבוש, וחנדאלך. ומצד שני מאשימים אותם על היזמות המינית המפורשת או המילולית שלהם. בחלק מהנסיונות המתוארים האישה משתפת פעולה לכאורה, ולא אומרת כלום במהלך ה"ביזוי", ובסוף חותמת את החוויה כאונס. לא קל. ואני לא מדברת על המקרים שיש בהם ביזוי בעליל, רק על אלה שאתה שואל את עצמך - איפה הבחורה הזאת חיה? התפיסה הקורבנית של הנשים האלה לא מוצאת חן בעיני, אם קורה משהו שאת לא מרוצה ממנו, תראי את זה ובעיקר תגידי לבן הזוג שזה לא מוצא חן בעינייך. מיניות זה לא דבר רע כשלעצמו אם היא בהסכמה.
      דרג את התוכן:
        26 תגובות   יום שלישי, 4/6/13, 03:06

        זה לא חדש העניין הזה, לאורך ההסטוריה המוטיב הכי מצליח בציור, צילום, קולנוע וכו, הוא נשים ערומות. אנחנו אוהבים להסתכל על נשים ערומות, נקודה. אבל לא נעים להודות בזה שהעניין שלנו הוא לאו דווקא הקומפוזיציה והצבעים. אין לי בעיה עם נשים ערומות, שיהיה. גם אני אוהבת להסתכל על נשים יפות וגברים יפים, הבעיה שלי היא שתיים.

        אלף ההתחסדות, נו למה צריך להסוות את העניין הזה שיש לנו בגוף , עניין מיני ועניין אסתטי. הרבה מהעונג של צפיה במחול למשל הוא מיני ואסתטי, והכוריאוגרפים לא סתם מלבישים את הבלרינות היום ברצועות סאדו מאזו, הם הולכים צעד אחד הלאה לאפשר לחסודות מבינינו את ההצצה המענגת לעולמות אסורים עם לגיטימציה חברתית.

        בית (וזה ממש מטריד) הבעיה שלי היא עם מניפולציות מיניות שעושות לגיטימציה לתופעות לא רצויות כמו פדופיליה, אבל בסיבוב, כדי שגברים יחוו את הפנטזיה אבל בצורה לגיטימית. למשל יש עכשיו כמות נכבדה של סרטוני יו-טיוב שבו רקדן (רוסי מין הסתם) גברתן וענק רוקד עם נימפה קטנטנה ושטוחה שהיא חצי מגודלו, והם רוקדים ריקוד שהוא כאילו ריקוד אבל הוא בעצם משגל חבוי, הכל חבוי אבל מזמין גם מזמין אסוציאציה פדופילית. 

        לכו למשל לחבר בקפה הקרוי "סערה בכוס ויסקי" (אני חסומה, האידיוט לא יכול לקבל ביקורת על התכנים שלו) ותראו כמה נשפכים מהסרטון שהוא פירסם. הנה לחסוך לכם את הטירחה מצורפות כמה דוגמאות. טפו. נמאס.

         

         

        https://www.youtube.com/watch?v=HHjF9i2mje8

        https://www.youtube.com/watch?v=wl4ZVeHeWtE

        דרג את התוכן:
          63 תגובות   יום שישי , 22/3/13, 02:02

          משגע אותי שכל פוסט שני כאן זה שיר. די תבינו אתם לא משוררים דגולים, גם אם אנשים מסביבכם משתגעים מכל דבר שאתם כותבים. האמת - שירים זה דבר מייגע במקרה הטוב. נו, נמאס מכל הסמבוליקה האישית המרומזת הזו. זה לא עושה רושם על אף אחד. אין לאף אחד כוח לנסות לנחש מה עובר עליכם. אתם רוצים לבטא את הכאב שלכם, דברו אוטוסראדה, אין לי זמן להתעסק עם הבעיות של עצמי, אז שאתחיל לנסות להבין מה עובר לכם בראש? את מה שכתבתם בשיר אפשר לכתוב בצורה ישירה בכמה משפטים מנוסחים טוב או פחות טוב. הרבה יותר קל לי להתחבר לטקסט בהיר מאשר לאוסף מילים עצורות עם סמבוליקה אישית. הסיכוי שאת או אתה או אני הוא משורר שווה הוא נמוך, ובכל מקרה קשה לעשות כסף משירה. הנהלת הקפה צריכה להוסיף אינדיקציה לפוסטים - זהירות שיר. אני בטוחה שיהיו מי שיפגעו מהפוסט הזה, מראש אני אומרת - סליחה, תנסו ללמוד מהפידבק הזה וללכת הלאה.

          דרג את התוכן:
            18 תגובות   יום שלישי, 19/3/13, 10:58

            גילוי נאות - קיבלתי דוח של 280 דולר על אי חגירת, האמת שמגיע לי, אחרי 15 שנה של נסיעה ללא חגורה, אפילו משתלם. בחישוב גס, אני משלמת עשרים דולר לשנה על הזכות לא להחגר. אני אישית נורא לא אוהבת לחגור חגורת בטיחות, זה מעצבן אותי פיזית ונפשית, אני מסכימה לחגור כשיש אנשים נוספים איתי באוטו אבל כשאני לבד, אני מרגישה שיש לי זכות בסיסית לקחת סיכונים עם החיים שלי. תמיד הצחיקו אותי החוקים שאמורים לשמור על אנשים מלהזיק לעצמם כמו חוק נגד התאבדות, מה זאת אומרת? זו זכות כל כך יסודית שלי לסיים את החיים הפרטיים שלי, ובהשלכה, לקחת סיכונים על החיים שלי. הטיעון הכי פופולרי כנגד דעתי, ובעצם הטיעון היחיד, הוא העלות הכספית של הטיפול האפשרי בי במקרה של פגיעה, לא יודעת אם מישהו בדק ברצינות את העלות, למשל אם הפגיעה היא מאוד קשה, סביר שזה דווקא יקצר את חיי וימנע את ההוצאה הציבורית, ודווקא כל מיני מיני פגיעות שדרתיות גורמות לעומס לאורך שנים, אובדן ימי עבודה, זה נורא מסובך לחשב. אבל בלי שום קשר, החברה לא יכולה לכפות על אינדיבידואל שלא לקחת חלק בפעילויות שסטטיסטית גורמות להוצאה ציבורית. אותו הדבר אני מרגישה כלפי לבישת קסדה עם אופנוע או אופניים. אין לי בעיה עם אכיפה לקטינים, אבל מרגע שהגעת לגיל מסוים, אתה אמור לדעת מה הסיכונים בפעילויות שאתה עושה.

            מה הייתם חושבים אם היו אוסרים עליכם לעשות סקי או בנג'י (פגיעות אורטופדיות) או לחייב ללבוש מכנסיים ארוכים או חליפת עור ברכיבה על אופניים, איסור שתיית אלכוהול באופן גורף (כסף גדול מאוד יחסך בהוצאות בריאות), כמובן שזה יציל כמה נפשות, אבל כולנו התרגלנו כל כך לפגיעה בחופש שלנו שאנחנו כבר לא מתרגשים מזה. אם הייתי בעמדת מקבלי החלטות, הייתי מבטלת את כל האיסורים האלה, שאולי משפרים למשטרה את הסטטיסטיקות, אבל החופש החופש.

            דרג את התוכן:
              33 תגובות   יום רביעי, 6/3/13, 23:50

              מוזר, נראה לי שרק לפני כמה שנים אבא שלי היה בן חמישים ופת-אום גם אני בת חמישים. אז רק שתדעו, גם לכם זה יקרה. חכו חכו. האמת היא שאף פעם לא מרגישים ממש זקנים. מידי פעם השתקפות של חלון ראווה, או במסך השחור של האייפון מזכירים לי שאני כבר לא בת 26. אצלי, ממש לא בכוונה, אין הרבה מראות בבית, ואלה שישנן הן במקומות לא מוארים באור יום (אמבטיות, נקודה. ואפשר לראות רק את הפנים) זה מצב שצריך לתקן כי זה לא עוזר לקבל פידבק אמיתי על איך שאני נראית ויוצא שאני מרגישה חתיכה הורסת ואז יוצאת למסע לקניית שמלה לרגל חגיגות החמישים ובתאי המדידה פוגשת דודה שמנמונת חביבה ובת חמישים. נו, שיהיה. תמיד אפשר למצוא מפרגנים ומפרגנות שישבעו לך שאת ממש לא נראית בת חמישים. במסיבת החמישים שלי שאלתי - למה זה בעצם נחמד להיות זקן או להזדקן, ועלו כמה רעיונות נחמדים.  הרבה דיברו על מעין בטחון להיות מי שאת ככל שמתבגרים, מפסיקים לנסות לרצות אנשים מסביב, ואומרים מה שחושבים, טוב אצלי זה תמיד היה כך במידה זו או אחרת. עוד משהו מעניין זה שאנשים מפסיקים לנסות לשנות אותך מגיל מסוים, שזה ממש נכון. יש נקודה שבה מפסיקים להעיר ולנסות לשנות, ופשוט מקבלים או בודקים אפשרויות מעשיות לחיים עם מי שאתה. ויש משהו ביתרון הכלכלי של זקנים, אם הגעת למצב שבו אתה יכול להפסיק לעבוד או לעבוד מעט יותר ולהתקיים ממעט, זה נותן כל כך הרבה חופש לעשות מה שרוצים, ומה שרוצים זה מאוד מינורי במקרה שלי, תנו לי קצת ריקודי עם, קצת משפחה, קצת קפה עם חברות, קצת יצירה, קצת פעילות גופנית, קצת ספרים ולאחרונה - משחק בז'ולס באייפון ואני מסודרת. לא צריכה טיסות, וטיקים על ארצות שלא הייתי בהם. הכל טוב. אין כאבים, הבריאות בסדר. יופי להיות בת חמישים. הנה התמונה היחידה שיש לי מהמסיבה, כולם היו כל כך מרוגשים מהארוע ששכחו לצלם.

              ''

              דרג את התוכן:
                53 תגובות   יום שני, 31/12/12, 06:07

                מידי כמה חודשים יוצא לי בטעות לעשות משמרת בבית חולים רגיל, לא של יולדות. אתמול היתה משמרת כזאת. אני על מצבת כוח אדם שנקרא קז'ואל - אנשים שבוחרים להיות חופשיים בעיסוקם, לא להתחייב לעשות איזשהי מסגרת של עבודה, לא חלקית ולא מלאה. העובדים מתקשרים עם המערכת דרך האינטרנט ומציינים מה הם רוצים - למשל אני יכולה להתעורר בבוקר יום שבת ולהחליט לעשות משמרת בצהריים, אני מציינת בפרופיל שלי באיזה מחלקות אני מעוניינת לעבוד ואם המערכת מעוניינת בכוח אדם נוסף הם שולחים לי טלפון טקסט עם הצעה שאני צריכה לאשר בקוד טקסט בחזרה. מבחינתי זה חוזה אידאלי, הוא לא מבטיח עבודה, אבל בגלל תביעות רגולציה חזקות באוסטרליה, ובגלל מסורת עבודה שבה העובדים מתייחסים לימי מחלה כאל חלק אינטגרלי מתנאי העבודה, ומי שלא מבזבז ימי מחלה הוא זר שעדיין לא התאקלם בתרבות המקומית, כמעט תמיד יש עבודה. כאן בבתי חולים ציבוריים, היחס בין אחות לחולים לא יעלה על אחות אחת לארבעה חולים במשמרת יום. ולא יעלה על אחת לששה חולים במשמרת לילה. בתי החולים חייבים אם כך במקרה שאחות התקשרה לבטל משמרת בגלל שהיא לא מרגישה טוב, להשיג בדחיפות אחות אחרת, שעולה למערכת יותר, מוואה. 


                כל זה סתם לאורינטציה כללית. בכל אופן, התקשרו אלי באופן מיוחד אתמול כדי לשאול אם אהיה מוכנה לעשות משמרת ליווי מיוחד לחולה מבולבל במשך הלילה (האם זה התרגום המקובל בבתי חולים לCONFUSED). מבחינתי - אחלה בחלה, אני מקבלת חולה אחד שצריך הסתכלות אחד על אחד לוודא שלא יטפס מעבר למעקה של המיטה ויפגע בעצמו, לעשות טיפול בסיסי בצרכיו וטיפול סיעודי מינימלי ולקבל תשלום מלא (בערך 2000-2500 שקל ללילה למתעניינות). הסכמתי. העבודה בבית חולים רגיל לא מיילדותי הזכירה לי דברים שראיתי כשעבדתי כאחות בבתי חולים כאן ואני מניחה שהמצב דומה בכל העולם, גם בישראל. בתי החולים מלאים בזקנים. (זקנים בשבילי 75 ומעלה). השהות הממוצעת של זקן בבית החולים היא של שבועות עד חודשים. הרבה מהם "חולים" באוסף ידוע של בעיות ביניהם בעיות לב, בעיות לחץ דם, בעיות מטבוליות, בלבול ושכחה ובעקבותיהם נפילות חוזרות, שברים, שבץ ואיבוד יכולות גופניות. המרכאות על המילה "חולים" משום שבעיני זיקנה היא דעיכה גופנית ומנטלית. כולנו מגיל מסוים מאבדים יכולות ודועכים מבחינת גופנית ומנטלית. אחת הבעיות שאני רואה כאן היא חוסר הקבלה של התופעות האלה כדעיכה טבעית והתייחסותנו אליהם כמו מחלות שצריך להתמודד איתן. 

                 

                כשאני אומרת שבתי החולים מלאים בזקנים, אני לא מגזימה. למעלה מ80 אחוז ,הערכה גסה שלי, היא של קשישים בדרגה כזאת או אחרת של דעיכה. אני מוציאה מהמשוואה מחלות כמו סרטן למרות שהן גם במשוואה. תראו לי בן 70 בלי סרטן או משהו טרום סרטני, פרוסטטה, בעיות עור, סרטן קיבה. זה גם תוצר של דעיכה כללית של הגוף ושל המערכת החיסונית בפרט. אבל מה שהכי מטריד אותי זו ההשקעה הציבורית בזקנים מבולבלים, חצאי אדם, עם יכולת מעטה מאוד לחזור לתפקוד במסגרת קהילתית או משפחתית, אלה האנשים שתובעים את רוב המשאבים הרפואיים הקיימים. הם תופסים מיטות לחודשים ומרגע שהם "מבריאים" חוזרים למסגרת הציבורית שמקיימת אותם, נופלים, שוברים רגליים וידיים, עוברים שבץ, מאבדים תפקוד והופ חזרה למיטת בית החולים.  הם מגיעים עם תרופות באורך של שלושה גליונות של חולה צעיר כי הרופא צריך להראות שהוא טיפל בכל ה"מחלות" שלהם, האחיות המלומדות, במקום להתפנות לטיפול מקצועי, מוצאות את עצמן בסיטואציה שוחקת שבו הן מטפלות מהסוג הכי נמוך, החלפת טיטולים, מקלחות, סידורי מיטה. והרבה מאוד מחליטות שזה לא בשבילן ופורשות. הן לא למדו כך וכך שנים כדי להחליף קקי של זקן. חלק מהנטיה שלי למיילדות קשורה בזה שמדובר לא בחולות אלא בנשים צעירות ושמחות באופן כללי. העבודה כאחות במסגרת רגילה היא הרבה יותר קשה וכמו שאמרתי מעורבת בטיפול מהרמה הנמוכה ביותר. וכשאני עושה משמרת כזאת עם המבולבלים האלה, כמה שזה משרת אותי באופן אישי, קשה לי שלא להתרעם על ההשקעה הציבורית הזו בפוליטיקלי קורקט הרפואי. 

                 

                דעיכת הזקנים מעורבת בסמפטומים שאצל אדם צעיר אפשר לכנות אותה מחלה, יש תופעות שחשוב לרפא ויש כאלה שצריכות ניהול אחר מאצל צעירים יותר, אי אפשר להגיע או לנסות להגיע לאותן מטרות רפואיות כמו לצעירים. בן אדם מבולבל לא צריך ניהול קפדני של הסכרת שלו, אקג לניטור הלב וצינתורים. תן לו מספיק משככי כאבים במסגרת תומכת כמו הוספיס ומטפלים שידאגו לטיטול הנקי שלו עד שהוא מת. הוא לא צריך את שלושת גליונות התרופות שלו. מעניין את הסבתא שלו, הוא לא זוכר את הילדים שלו, הוא לא מסוגל לדבר דיבור משמעותי, הוא לא ינהל שום מערכות יחסים נוספות בחייו. 

                יש לי מכר בן 55 מעורב בחיי הקהילה, בעל משפחה שמחכה כבר חודשים לתור לטיפולים לבעית הלב שלו, אבל כל המיטות בבתי החולים תפוסות על ידי המבולבלים מהמועדון של הנוסע המתמיד (כך קוראות להם האחיות כאן פרקוונט פליירס).  

                בעיני צריך לעשות החלטה ציבורית אמיצה שתאמץ גישה יותר תועלתנית. ותקרא לילד בשמו. אין שום טעם להתייחס למחלות של זקנים כמו מחלות של צעירים, צריך לקבל דעיכה טבעית כדיאגנוזה, צריך להחליט מה המטרות הרפואיות החדשות עבור קשישים, מה שחשוב ואפשרי לרפא להפנות לבית חולים ומה שלא - לקיים מוסדות תומכים אחרים מבתי חולים עבורם ולהפסיק להפציף אותם בקוקטיילים של תרופות, וטיפולים מתגוננים משפטית,  בטח ובטח אם הם חצאי אדם מבולבלים. המשאבים מוגבלים, עדיף להקצות אותם איפה שבאמת צריך. כל כך הרבה כסף הושקע במבולבל שלי מאתמול, שעשע אותי שהוא חשב שאנחנו ברכבת ושאל מידי כמה דקות באיזה תחנה אנחנו ואם הגענו לתחנה הסופית, אלגוריה לחייו. זהו, רק רציתי לשתף.

                דרג את התוכן:
                  34 תגובות   יום שני, 10/12/12, 03:00

                  קצת על הספר הנמכר ביותר בעולם אחרי התנך (משהו כזה). אני מרגישה שאני חייבת לעולם ולעצמי איזה התייחסות לתופעה הזו. אני חושבת שאני מבינה אותה בהקשר כללי. מדובר בסיפור לא מתוחכם ולא אמין בסגנון הרומן הרומנטי שבמרכזו נערה ענייה אך מוכשרת ויפה הפוגשת גבר עשיר וחתיך. היא מתאהבת בו, הוא מת עליה, ובמקום לעפעף עיניים, כיאה לתרבותנו המודרנית והמתירנית, הם מזדיינים, כל הזמן. אבל כדי לעשות את הזיונים מעניינים ולבנות נרטיב מהסיפור הנדוש הזה, הם מתנסים בסאדו מאזו קליל.  הגבר דומיננטי אך איכפתניק להטריד, האישה פאסיבית אבל הכל נועד בעצם לגרום לה הנאה. הקוראת הממוצעת נחשפת מין הסתם להתקנים קינקים שהיא לא מכירה, קשירות, טפיחות ויחסי בעלות לייט. אין ממש סטיה, הכל די בטוח, משחקים משחק. אין בעצם סיפור, הניסיון היחיד לתאר משהו חוץ מהזיונים שלהם (לוקח אותה לסיבוב במטוס הפרטי שלו, ואחר כך לדאות בדאון, אה לא אמרתי לכם הוא טייס) הוא נורא משעמם, הייתי מכניסה כבר זיון באויר במקום.

                  השפה הספרותית היא דלה ביותר, קראתי את המקור באנגלית, אי אפשר להפיל את זה על התרגום. למעשה הרהרתי בכך שכל מתרגם היה מרגיש צורך עז לשפר את השפה ולהכניס קצת גיוון בטווח הביטויים שהיא משתמשת בהם. כמו בסדרת דמדומים (עכשיו אני מרגישה צורך להתנצל, קראתי את הראשון ואת הרביעי כדי להבין את התופעה ובעיקר כדי לראות ממה ביתי בת ה12 מתלהבת), יש שימוש חוזר ומעייף בביטויים מקובלים ומוכרים, אני מניחה במדיה חברתית כדי לתאר אוסף רחב של דברים. למשל הביטוי PURSED HIS LIPS שאני מניחה תורגם כהדק את שפתיו, הוא ביטוי לכעס, למחשבה, לאיפוק, לאהבה, לתשוקה, תפתחו ספר של סטפני מאיירס ותראו לי עמוד שאין בו את הביטוי הזה, זה כמו להשתמש במילה "כאילו", או LOL, מעצבן לאללה. תנו לי לתת לכם כמה דוגמאות.  היא כל הזמן מסמיקה, במקום לתאר מה היא מרגישה הכי קל לחזור על הביטוי , I FLUSHED SCARLET/CRIMSON וכמעט כל עמוד היא נושכת את שפתיה והוא נורא מתרגש מזה, והוא, במקום לתאר אוסף של מחשבות או תחושות שלו, המחברת לא מסתבכת ומסכמת ב-he cocked his head to one side, הטה ראשו הצידה וזה כנראה ביחד עם הקישור האסוציאטיבי למילה COCK שהיא לדוברי אנגלית - זין, עושה למחברת את העבודה. טוב נדמה לי שהעברתי את הנקודה. ובאמת לא קורה כלום, כמו בדמדומים, יש מפגש מסעיר, היא בורחת, הוא בא אחריה, מפגש מסעיר, הוא חייב לחזור, היא באה אחריו, מפגש מסעיר..וכולי.

                  הסיפור כתוב נורא לא מחוכם אבל המחברת, בעורמה, נותנת לנשים הטיפשות שקוראות אותו תחושה שאולי בעצם מדובר ביותר מזה. למשל הגיבורה משתמשת בשתי דמויות אלגוריות נשיות: התת מודע שלה והגבירה הפנימית (תרגום חופשי שלי), כדי להעמיק את השממון. אפשר היה לעשות עם זה יותר אם המחברת היתה קצת יותר אינטליגנטית, אבל התוספת הזו מיותרת ותמוהה, לדמויות האלו אין אג'נדה או מסר ברור, הן סתם מקשטות באמירות ומעשים פופוליסטים, כמו נגיד אם מניפולציית הבריחה מהגיבור הצליחה והטייס רץ אחריה אז הגבירה הפנימית תעשה איזו מחווה כמו ריקוד. יותר קל.  אוף מייגע גם לכתוב על זה. בואו נמשיך

                  אז עד כאן, סיפור נדוש, שפה דלה. אבל חוץ מזה אפשר לקרוא, כמו נגיד פטריק קים, מחרמן. אבל יש הרבה ספרים ארוטים, למה זה דווקא הצליח כל כך? קודם כל מדובר בנשים קוראות, מעט מאוד גברים קוראים את הזבל הזה, עם כל הכבוד לגברים יש זבל אחר, הנערה עם קעקוע הדרקון למשל. נשים בדרך כלל לא קוראות ספרות שנחשבת אירוטית פר-סה.  מעט נשים ילכו לחנות ויקנו את פטריק קים (אני לא יודעת אם אתם יודעים מה זה, לפני 40 שנה, פטריק קים היה הגיבור של ספרות אירוטית לנשים). יש כמה סיבות לטעמי.

                  1. נטיה מובנית לחסות ומשיכה לגברים דומיננטים. נו כל התרבות מלאה בזה, לא יעזרו כל ההכחשות, נשים אוהבות ונמשכות לגברים חזקים שיכולים להגן עליהם, דומיננטיים שיודעים לתקן הכל ולא מפחדים מז'וקים. הביטוי האולטימטיבי של הנטיה הזו הוא צפיה למיניות אקטיבית דומיננטית רודפת מצד הגבר ופאסיביות חמקנית ומזמינה מצד הגברת. אנחנו לא ממש רוצות שיתעללו בנו, אבל לא מזיק לשחק משחקים של שליטה, במיוחד כשזה מוגן ומכובד בספר שאני קוראת במקום בחיים האמיתיים. הגיבורה היא מישהי מכובדת כמותן, היא רוצה לעבוד בבית הוצאה לאור, היא ממש לא אחרי הכסף של הגיבור היא אפילו בתולה בתחילת הספר.

                  2. יש הרבה נשים ששפתן באמת דלה וקשה להן לקרוא ספרות איכותית, קשה להן להנות ממנה וקשה להן להעריך אותה. אבל הן רוצות להחשב כקוראות ספרות. הספר הזה, שכתוב בשפה קלה ומאוד חברתית, נותן הרגשה של לעשות משהו מעודכן, יש בו סמטרטפונס, אמיילים, ספורט מעודכן, לאפ טופס. אז כמו "מי הזיז את הגבינה שלי" שהוא ספר מטופש בעיקרו, יש לקוראת הממוצעת תחושה שהיא נוגעת במשהו מודרני פסיכולוגיסטי מעודכן עם איזה מסר נחבא, באופן אישי  מעניין את התחת שלי מה גרם לכריסטיאן גריי להיות דפוק

                  3. נשים צריכות לגיטימציה לעשות מעשה. הלגיטימציה היא לחלוטין עדרית. אם מספיק נשים עושות את זה, זה בסדר. זה נכון באופנה, בשפה, בהתנהגות וגם בבחירת הספרים. ההצלחה של הספר הספיציפי הזה היא אולי מקרית, אבל מרגע שההצלחה הגיעה לסדר גודל מסוים, הויראליות של התפשטות הספר מקורה בלגיטימיות של הקריאה שלו. אם חברות שלי קוראות את זה, גם אני יכולה, זה בסדר. זה אין. 

                   

                  ועוד דבר שמעצבן אותי בכל הטרילוגיות האלה זה שיש להם הסכמי פרסום ברורים עם חברות מסוימות, אני זוכרת פרוט של כל הפיצ'רים של מחשב האפל שלו בנערה עם קעקוע, וגם בחמישים גוונים אפל מככבת וחברת המכוניות אאודי. לא מספיק לך הכסף מהמיליונים שמכרת יא חמדנית שכמותך.

                   

                  הספר הזה הוא כהרגלם של ספרים רעים, אחד מטרילוגיה, אני לא הולכת לקרוא את הספרים הבאים. אולי אנסה לכתוב אחד, בטוח יצא יותר טוב.

                  דרג את התוכן:

                  הציון שלי: 2 מתוך 5

                    19 תגובות   יום שני, 12/11/12, 01:04

                    אנסה להעביר לכם את החוויה המיוחדת של חג הסוסים במלבורן. מדובר בחג רשמי שקורה רק בויקטוריה שהיא מדינה בתוך אוסטרליה. יום החג הוא שיא של אוסף חגיגות וחגיגות משנה שענינים המרכזי הוא מרוצי סוסים. המרוץ החשוב נקרא מלבורן קפ דיי וסביבו התפתח יום נוסף שעונה לצרכים נשיים יותר שנקרא אוקס דיי (אני חושבת מלשון אלונים). החג צמח על רקע אנגלו סקסי ששם על דגל שתיה התגנדרות והימורים, מאושיות החברה הבריטית.  גברים יעטו חליפה בדרך כלל עם כובע מכובד, יהיו מי שירביצו הופעה יצירתית יותר, עם פסי זברה או צבעים מיוחדים, אבל לגברים תהיה  הופעה שמרנית יותר. נשים מתבקשות להגיע בלבוש הרבה יותר מושקע ומוגזם כהרגלנו. בנות מתייחסות לארוע בצורה מאוד רצינית, יושבות ומתכננות את האאוטפיט שלהם, לעיתים מרכיבות קונסטרוקציות מורכבות על גופן וראשן, והפריט הכי חשוב ומושקע הוא הכובע. ומה עושים באתר המרוצים? היה לי קשה להבין את זה בשנים הראשונות כאן, מה כל כך כף להתגודד על הדשא, לשתות ולהמר, בדרך כלל חם, ואת המרוצים רואים בהבזק מהיר אם תפסת מקום טוב ליד הגדר בין כל ההמונים. השנה הבנתי - צריך לאמץ את האטיטיוד של חגיגה כמו המקומיים ולהכנס לתפקיד החוגג עם רצון טוב ואז זה נחמד. קודם כל להתלבש יפה, לקמבן כובע, להתהלך בין ההמונים, להתרשם מההשקעה, לדבר עם המקומיים, לקבל טיפים לסוסים הזוכים במרוץ ולקרוא על הביצועים שלהם במרוצים אחרים, להמר, להתעמק באפשרויות ההימורים, למשל אפשר להמר על סוס שיזכה באחד משלושת המקומות הראשונים, או רק לנצחון, לראות את תחרות התלבושת היפה ביותר על הבימות, או אם את אמיצה ויצירתית במיוחד, להשתתף באחת כזאת. בקיצור נפל לי האסימון. הנה כמה תמונות מהארוע השנה - האוקס דיי ועיקר שכחתי, זה יום זימה בעצם שבו הגברים והנשים מתחילים אחד עם השני, שותים בלי הפסקה, משתחררים, וככה הכרתי את בעלי הראשון.

                     

                    תראו את המתוקה הסבלנית הזו שחיכתה עד שכולם יצלמו אותה

                     

                     

                    ''

                     

                     

                    והיפיפיות האלה

                     

                    ''

                     

                    וגם זקנות כמוני משחקות בלהתלבש כמו ברבי

                     

                    ''

                     

                    הקהל בתחרות האופנה יותר מעניין לפעמים מהנציגות על הבמה

                     

                    ''

                     

                    הנה עוד

                     

                    ''

                     

                    עוד כמה מושקעות

                    ''

                    ואפילו אני התאמצתי

                     

                    ''

                    דרג את התוכן:
                      12 תגובות   יום חמישי, 1/11/12, 00:49

                      כאילו סתם חג של תחפושות מפחידות, למתחילים - הלואין זה חג שנחגג בעיקר בארהב הברית ובקנדה, ב31 לאוקטובר ובו ילדים ומבוגרים מתחפשים לדמויות מפחידות ועושים מסע הפחדה בכל השכונה, דופקים על הדלת ואומרים - טריק או טריט? כלומר תן לנו ממתקים או שנעשה לך תעלול. כאילו חמוד כזה אבל יש בחג הזה משהו מגעיל ביסוד. לא?

                      המסורת בטוח מבוססת על מניפולצית הפחדה אמיתית, ואפילו אם לא, היא מנרמלת את האיום. תן לנו ממתקים או שנפוצץ לך את הבית. לא יפה. והעובדה היא שיותר ויותר בני נוער עושים מעשי תעלול אמיתיים שמביאים לפגיעה אמיתית, החג הזה מתיישב להם יפה עם הצורך באלימות. ביתי למשל חזרה אתמול עם רגל נפוחה ממישהו שקפץ לה על הרגל, על חברים שלה נזרקו ביצים חיות ממכונית נוסעת. לנפש יהודי ידועת פוגרומים, זה במיוחד מקפיץ את הפיוזים.

                      דרג את התוכן:
                        11 תגובות   יום שלישי, 9/10/12, 09:08

                        הסרט על שבט אבוריג'יני באוסטרליה השאיר עלי רושם. השפה מקומית ללא דיאלוגים באנגלית, האנגלית היחידה בסרט היא של המספר שמתאר לאורך כל הסרט את מה שקורה, כמו סופר בספר. ובאמת אחד המישורים המרכזיים בסרט הוא לספר סיפור.

                         

                        הרגשות והמאורעות שקורים לגיבורי הסרט הם מאוד "על הקרקע". אין הגיגים פילוסופים, הדיאלוגים מאוד פשוטים, הרצונות והרגשות מאוד בסיסיים, אבל דווקא משום כך הסרט מרגיש אוטנטי ומכניס את הצופה לסיפור, למרות הקושי הגדול להזדהות עם מי שחייהם כל כך שונים משלנו. 

                         

                        סרטים מערביים בדרך כלל מייפים את המציאות, הגיבורה והגיבור יהיו יפים, הם יעשו מעשים טובים והירואים, אבל הסיפור הזה מראה אנשים בחולשתם, עם השטויות שמעסיקות אותם, הגברים למשל כל הזמן מדברים על מין ועל נשים, מישהו מפליץ בתחילת השיירה וזה שבסוף השיירה אומר אני לא מוכן להמשיך ללכת עד שהמפליץ עובר אחורה. הזקן העצלן ואוהב המתוק שמנסה להתחמק כל הזמן ממטלות ולגרום למשפחתו לרדות לו דבש, הנשים התככניות.

                         

                        העלילה היא על צעיר שמקנא באחיו כי יש לו שלוש נשים והוא חומד את האישה האחרונה הצעירה שלו, האח שומע על זה (קשה בקהילה כזאת שבה כולם עירומים וכולם חיים ביחד להסתיר דברים) ופונה אליו ומספר לו סיפור במקום להתעמת איתו. הסיפור על שבט אחר שבו הלוחם הראשי של השבט  גם עם שלוש נשים וסיפור דומה, ואז מתחיל פיצול בסרט שבו הסיפור העכשווי המקורי הוא בשחור לבן והסיפור המסופר בתוכו הוא צבעוני, אבל הצעיר החומד משמש בשני הסיפורים באותו התפקיד.

                         

                        לא אספר לכם את כל הסרט, נראה לי שכדאי לראות אותו. אחד הרעיונות היפים שעוברים הוא השינויים הקלים אך המשמעותיים שאנשים עוברים עם החיים מתוך לימוד - שיתוף, ויתור. רעיון אחר שעובר הוא שאין צדק מוסרי בעולם, בניגוד לסרטים מערביים שבהם בדרך כלל הרשע מת והטובים מנצחים, אין טובים ורעים בסרט הזה, כולם קצת חמדנים במידה זו או אחרת, כולם רוצים לשמור על ההישגים שלהם ולנסות לא להתפשר ולוותר, כולם עוברים שינויים, וכולם דואגים אחד לשני, ומוכנים להלחם אחד עבור השני, ועוד ועוד.  בסרט הזה, כמו בחיים, החמדן מקבל מה שהוא חומד, הגיבור מת לחינם, דברים כאלה.

                         

                        מישור אחר הוא החיים האבוריג'ינים בתוך הביצה, הכנת הקנו - סירות הצייד שלהם. הציד עצמו, המסע, הלבוש (המינימלי), המבנה החברתי של השבט, הכל משדר הרבה אוטנטיות. 4.5

                        כדאי לראות

                        דרג את התוכן:

                        הציון שלי: 4 מתוך 5

                          24 תגובות   יום שבת, 6/10/12, 05:51

                          חשבתי שזה יהיה מעניין לאנשים שלא ביקרו באוסטרליה להתרשם קצת ממה שאני רואה כל בוקר בריצת הבוקר שלי - הגאווה היחידה שנשארה לי, בערך 5 קילומטר של ריצה מאוד קלה, עם עצירות, בכל החזיתות האחרות אני מפשלת. אז היום לקחתי איתי את האייפון במיוחד בשבילכם, מלבורן מתחממת עכשיו , האביב הגיע ונעים נעים נעים. אני אוהבת לרוץ כשקר, אבל יום כזה חמים חבל לקלקל עם ריצה. הנה כמה תמונות מהמסלול

                          ''

                           

                          באוסטרליה היחס בין אנשים לחיות מחמד הוא הגבוה בעולם, לכולם יש כלב שניים, חתול ותנין בחצר, הכלבים עוברים חינוך בבתי ספר לכלבים ובדרך כלל מתנהגים יפה ומאוד לא מאיימים במגע עם זרים

                           

                          ''

                           

                          החוף במלבורן מסולע באבני הבזלת המרשימות האלה

                          הנה רקע גאולוגי מאת האתר המצוין - www.emelbourne.net.au

                          The Brighton Group comprises two formations: a predominantly marine sandy fossiliferous unit, known as the Black Rock Sandstone of Late Miocene age; .

                          The Black Rock Sandstone is well exposed in the cliffs between Point Ormond and Mentone.

                          During the Pliocene (2-5 mya) and through into the Pleistocene (2 mya), there was substantial volcanicity, in two episodes. The first produced extensive sheets of basalt lava on the west side of Melbourne to form the Keilor and Werribee Plains. The second phase involved volcanoes to the north of Melbourne. .

                          . ברקע, קו הרקיע של העיר עצמה, החוף הזה הוא קצת מרוחק מהסיטי בערך 10 קילומטר מלב העניינים.

                           

                          ''

                           

                          מסלול ההליכה צמוד לים, זה בדרך כלל נעים, אבל הרבה פעמים הרוח חזקה, הגלים מתנפצים אל החוף ומרטיבים את ההולכים, ריח מלוח אופייני, מידי כמה ביקורים רואים דולפינים בלהקות גדולות של עשרות, והרבה ציפורים מכל מיני סוגים

                           

                          ''

                          צמחיה תל אביבית טיפוסית נעה ברוח הבוקר

                           

                          ''

                          ממש ככה

                           

                          ''

                           

                          אוסטרליה מדינה של רגולציה, הם מתים על חוקים ומוכנים לויתורים האישיותיים הכרוכים בציות לחוקים

                          בתמורה לסדר הטוב שהם מביאים, יש מסלול לאופניים, מסלול להולכי רגל, וכולם, גם הסקייטרס יודעים את מקומם

                           

                          ''

                           

                          וגם בעלי הכלבים יודעים בדיוק באיזה חלק מהמסלול מותר כלב עם קשירה, מתי אפשר לשחרר, ובאיזה חודשים של השנה מותר לכלבים לרוץ על החוף

                           

                          ''

                           

                          ''

                           

                          מה שמפתיע במלבורן זה שאין הרבה בתי קפה ממש על החוף, לא יודעת מה הסיפור. אבל למזלי, אחד הבודדים הוא ממש על מסלול הריצה שלנו, ולפעמים, כמו היום, נעים לשבת, להזמין קפוצינו (קפה הפוך), לקרוא עיתון ולהתחיל עוד יום איטי

                           

                          ''

                           

                          בבקשה, אין צורך להשאיר טיפ באוסטרליה

                           

                          ''

                           

                          וסתם עוד תמונה מחוף סמוך של בתי החוף בברייטון (מחסנים טרנדים שעשירים קונים כדי לשים שם את הדברים לים ואז כשמגיעים לחוף לא צריך לסחוב חצי בית), ובאוירה חיובית זו נסיים

                           

                          ''

                          דרג את התוכן: