ה-סיפור של הבחירות האחרונות הוא כשלון השמאל. מפלגת העבודה בראשות המנהיג הישן-חדש אהוד ברק הגיעה לשפל חסר תקדים בתולדותיה של 13 מנדטים, ויחד עם מרצ שגירדה בקושי את אחוז החסימה הגיעו שתי המפלגות – שרק ב-1992 הקימו לבדן ממשלה – למספר המנדטים של מפלגת ישראל ביתנו של ליברמן.

 

מסכת התירוצים של שתי המפלגות עתירות הזכויות ההיסטוריות האלה החלה עוד לפני הבחירות. אהוד "עוסק בביטחון ולא בפוליטיקה" ברק, וחיים "ציפי גנבה לנו את הקולות" אורון לא שמו לב למה שהתרחש ממש מתחת לאפם, ולא מבינים עד היום שבפוליטיקה, הציבור אף פעם לא מטומטם, ואלה הפתקים שלו שנספרים בסוף היום.

 

חצי שנה לאחר הבחירות מצבו של מחנה השלום לשעבר מחפיר אפילו יותר: ברק עסוק בלאגף את נתניהו מימין בעודו משיל מעליו עוד ועוד מחברי סיעתו, ואילו השאריות של מרצ עסוקות בנסיון נואש לשכנע שלמרות שהציבור היוני הצביע קדימה בהמוניו הרי היא בעצם מפלגת ימין בתחפושת.

 

השבר האידיאולוגי והמנהיגותי שמאלה מהמרכז הוא כה עמוק, עד כי הוא נתפס כמובן מאליו, ואיש אינו חוקר עוד את גורמיו. ברצוני להציע סיבה חבויה למשבר הזה, שגם אם אינה כל הסיפור, יש בה כדי לשפוך עליו מעט אור.

 

כדי להבין את הגורם המדובר די להסתכל על פניהן של המפלגות: מרצ, מפלגה שזכורה צעירה ובועטת כבר למעלה מ-20 שנה, היתה במשך שתי הקדנציות האחרונות המפלגה הזקנה ביותר בכנסת מבחינת גילם של חבריה, להוציא את מפלגת הגמלאים; בקדנציה הנוכחית שני חבריה הצעירים הם בני 53 ו-45. מפלגת העבודה הכניסה רק חבר חדש אחד – העיתונאי לשעבר דניאל בן סימון.

מציאות זאת בולטת במיוחד על רקע קדנציות סוערות ומלאות בהתחדשות במפלגות הימין ובקדימה, בהן חברי הכנסת ציפי חוטובלי (30), אלכס מילר (32), אנסטסיה מיכאלי (34), אופיר אקוניס (36), אורלי לוי (36) ועוד הם כבר דור שני ושלישי לחברי כנסת צעירים כיואל חסון, ארדן, מילר ועוד שנבחרו בכל אחת מן הקדנציות האחרונות.

 

לא תמיד היה זה המצב בשמאל. יוסי ביילין, רן כהן, זהבה גלאון, דליה איציק, איתן כבל ואופיר פינס הם רק דוגמאות מעטות לאנשי ציבור שהשפיעו על המציאות שסביבם מגיל צעיר. הדוגמה המובהקת ביותר היא חברי הקבוצה שכונתה "השמינייה" – קבוצה דורית משמעותית שפעלה במפלגת העבודה בשנות ה-80 וה-90 וכללה את חיים רמון, עמיר פרץ, יוסי ביילין, אברום בורג, יעל דיין, נאווף מסאלחה, חגי מירום ונסים זווילי.

 

חברי השמיניה שאפו – והצליחו – להשפיע לא רק על סדר יומה של המפלגה שלהם – בעיקר ע"י קריאת תיגר על המנהיגים הדינוזאורים – אלא על סדר יומה של המדינה כולה. ביילין הוביל את המו"מ עם הפלסטינים, בכלים חוץ-פרלמנטריים ובכישרון ונחישות יוצאי דופן; רמון ופרץ – איש בדרכו – ניערו את ההסתדרות והעניקו לה חיים; יעל דיין הובילה את המאבק לזכויות אדם ונשים, והרשימה עוד ארוכה.

 

לקבוצה דורית יש חשיבות לא רק פרוצדורלית אלא גם מהותית. בעולם שבו המדיום הוא המסר, לדרך התקשורת, לשפה, לכלים ולקהלים אי אשר להתחבר באמצעים מלאכותיים. רק אנשים שחיים את הדור שלהם יכולים לייצג אותו נאמנה, ולכן תוצאתו של החסך הדורי הזה בשמאל היא כל כך עגומה.

 

אבל אולי עוד לא הכל אבוד. בחודשים האחרונים צצות קבוצות ומסגרות שמנסות לנער את האבק ולהזכיר שהכל עוד הפיך. כזו היא "הרשת", קבוצה פוליטית צעירה שאני גאה להימנות על מייסדיה. הרשת מחברת בין צעירים שהמפלגות שפעם השתייכו אליהם איבדו כל משמעות, אבל לא המעשה הפוליטי עצמו. מחר (יום שני, ה-2 בנובמבר) נערוך את כינוס היסוד של הרשת – פאנל בהשתתפות חברי השמיניה מהם אנו מבקשים ללמוד איך הם עשו את זה אבל גם – איך קרה שנותרו הבטחה שלא מומשה. לקח לנו זמן להבין שעתיד הדור שלנו לא תלוי באף אחד מלבדינו. את ההזדמנות שלנו אנחנו לא מתכוונים לפספס.

תמי זנדברג,
חברת מועצת העיר תל אביב-יפו

תמי זנדברג, חברת מועצת העיר תל אביב-יפו וממייסדות הרשת, על ההיסטוריה של הבניין שבו יתקיים (ביום שני!) אירוע ההשקה שלנו

 

בית אל על הוא אחד מבנייני המשרדים הראשונים שנבנו בתל אביב, ויועד במקור למשרדי חברת אל על. הוא תוכנן ע"י האדריכלים דב כרמי, רם כרמי וזאב מלצר, והיזם הוא הקבלן המיתולוגי התל-אביבי ויקיר העיר תל אביב, אריה פילץ. הבניין, שהוקם על חורבות קולנוע "בית העם", נחנך ב-1963. הוא מתוכנן בסגנון ברוטליסטי האופייני לתקופה ונכלל ברשימת השימור של תל אביב.

 

קומת הביניים בה נמצא הלופט, תוכננה במקור להיות מוקדשת לציבור, כמטלה ציבורית בה צריך לשאת היזם בתמורה לזכויות הבניה הניתנות לו. בקומה תוכננה להיפתח ספריה ציבורית, אולם כפי שקורה פעמים רבות בחיי התכנון והבניה בתל אביב, כוחה של היזמות הפרטית חזק מזה של היכולת הציבורית, העירייה מעולם לא מימשה תכנית זו והקומה נותרה מיותמת.

 

המשמעות היא שהציבור לא נהנה משטח שהוגדר לטובתו, בעוד שהיזם מימש את מלוא הזכויות שהוקנו לו בתמורה לאותה "מטלה ציבורית". מקרים דומים ניתן לראות גם בפרוייקט רובע לב העיר, בו הוגדרה מטלה ציבורית של בריכת שחיה, אשר הוקמה אולם נעולה בפני הציבור; בפרוייקט אנדרומדה ביפו, אשר אמור היה להעניק שטח ציבורי פתוח לטובת תושבי האזור אולם שטח זה נעול היום ונמצא בשימוש דיירי הפרוייקט בלבד; ועוד.

 

לאחר שנים ובלית ברירה, רכש היזם פילץ את הקומה הנוספת, ופתח בה משרדים ושימושים פרטיים נוספים. לאחרונה רכשה את הקומה מידי פילץ משפחת קסטיאל, וכפי שעושה המשפחה בשנים האחרונות, גם פה היא מגדירה מחדש את המרחב התל אביבי הפרטי. הקומה חולקה לחללים קטנים המשמשים חללי סטודיו ומשרדים ליזמים תל אביבים צעירים, והחלל המרכזי, המעוצב כלופט, משמש אולם כנסים ואירועים באופי שונה מאוד הן מ"צוותא" המיתולוגי והארכאי והן מאולמות הכנסים ההיי-טקיים שבמלונות ובמרכזי הקונגרסים.

אירוע ההשקה של הרשת יתקיים ביום שני הקרוב, 2 בנובמבר, בשעה 19.00, בלופט של קסטיאל בבית אל על, רח' בן יהודה 32 (פינת שלום עליכם), תל אביב. באירוע ידברו – לראשונה זה 20 שנה – חברי השמיניה ההיסטורית עם רינה מצליח על פוליטיקה דורית, הצלחות וכשלונות. לחצו כאן לכל הפרטים

לא טרחתי להישאר למליאת הסיכום בועידת הנשיא. שלושה ימים מרתקים עם מיטב המוחות והכישרונות מכל העולם ומישראל הסתיימו בחזרה למציאות החשוכה. הקללות היו צפויות. הגידופים ידועים והבורות האטומה לא איחרה לבוא. אלי ישי היה במיטבו.

הנשיא פרס הצליח לעורר השראה במוחות כל באי הוועידה. האתגרים וההמצאות, היישומים מצילי החיים והפיתוחים הטכנולוגיים הם אמיתיים ויכולים לשנות את המציאות העולמית ולשים את מדינת ישראל במוקד ההצלחה. טכנולוגיות נקיות – מים וחשמל, יכולות לשנות את תפיסת העולם את מדינת ישראל, לפחית את העוינות ולהפוך את חוסר הלגיטימיות של מדינת ישראל להתקיים בעיני רבים בעולם, בגלל המצב המדיני, למוקד הערצה וחיקוי.

 

אז מה מעיב על כל זה? מעבר לחוסר ההבנה של הממשלה הנוכחית בצורך להשקיע בחינוך ממלכתי, בתרבות ובמדע, מעבר להפניית כספים לתקציב הביטחון, שמחסניו מלאים בטנקים ומטוסים, על חשבון תקציבי רווחה והצעירים, שבמהלך לימודיהם האקדמיים מנהלים מרוץ כמעט בלתי אפשרי אחר כל שקל לטובת שכר לימוד ושכר דירה, מעבר לכל אלה- יש את אלי ישי.

 

אלי ישי, הומופוב ידוע, מגרש הילדים ושונא הזרים. סגן ראש ממשלה ויו"ר מפלגה המונעת ממצביעיה את האפשרות לצבור ידע, לחשוב, לחיות בכבוד ולקבל החלטות בעצמם. עכשיו הודיע ישי כי מי שיש דעות שונות משלו בנושאי דת גורם להתבוללות ולסופו של העם היהודי. עוד טוען כבוד סגן ראש הממשלה, תואר מפוקפק בימינו, כי היהדות הרפורמית, התנועה היהודית הגדולה ביותר בארצות הברית ובתפוצות בכלל, המובילה של היהדות הסובלנית, המתפתחת, המתעדכנת והמקרבת, היא שאחראית להתבוללות זו, וכי עצם המחשבה על רב ראשי רפורמי או קונסרבטיבי, היא בבחינת הסתה.

 

משחק 'החרם את השונה', תקוף אותו ותשיג נקודות אצל ביבי, ממשיך גם השבוע, עם פתיחתה של ועידת ג'יי-סטריט בוושינגטון (שדולת השמאל היהודי בארצות הברית). לראשונה קם גוף המהווה אלטרנטיבה להגמוניה של אייפאק, השדולה היהודית הוותיקה בוושינגטון, המזוהה עם הימין המדיני בקרב היהודים. הגוף החדש מונה מספר רב של חברים וארגונים מרכזיים בקהילה היהודית הציונית. אנשי הממשל הבכירים של הנשיא אובאמה מגיעים לוועידה ותומכים בה, אך שגריר ישראל בוושינגטון מחרים אותה כיון שהיא נוגדת את עמדותיו של ראש הממשלה. ממשלת נתניהו, המתיימרת להיות ממשלתם של כל היהודים בעולם, אינה מוכנה לקבל יהדות מתקדמת, ציונית המבקרת את מעשיה. היא רגילה לתמיכה בלתי מסויגת בכל פעולה, גם אם לא מוסרית, ומצפה שתפקידם של היהודים בארצות הברית יהיה לתרום כסף, להראות יפים ולשתוק. לשמאל היהודי, ציוני, פלורליסטי בארצות הברית יש את הזכות המלאה להתערב בנעשה במדינת היהודים, לבקר את מעשיה ובמקביל לדעת להגן על זכות קיומה של ישראל כמדינתו הדמוקרטית והחופשית של העם היהודי. מדינה שלא פתוחה לביקורת מצד בני עמה, שלא תופתע כיצד מתייחסים אליה באירופה ובעולם כולו.

 

בימים אלו, בהם קשה למצוא בישראל אנשים או גופים המסוגלים או רוצים להוביל מאבקים בנושאים שכאלה, חייבים לחשוב מחוץ לקופסה ולהפנים כי העתיד וההווה אינם בנויים מאותם חומרים ושפה של העבר. גם ההנהגה של היום הייתה פעם צעירה ומהפכנית. זהו דרכו של עולם. גם אם לא יועבר השרביט בשיתוף פעולה בין הדורות, מוטלת עלינו האחריות לקחת אותו ולרוץ קדימה. אנרגיות ויצירתיות חשובים אולי יותר מניסיון והכרה. על מנת שבשנים הבאות ובבחירות שיבואו בעתיד, יבחר הציבור במפלגות ובנציגים ראויים, יש לעבוד קשה על מנת לסחוף ולשכנע את דעת הקהל. ייתכן ונותר לנו לפעול מחוץ למסגרות הקיימות. ייתכן והרשת היא מקום טוב להתחיל בו את השינוי.

 

אירוע ההשקה של הרשת, שמתקיים כולו בסימן השינוי, מורכב מתפיסה אחרת של הפוליטיקה. זו תפיסה צעירה, המשלבת פאנל (השמינייה בהנחיית רינה מצליח) של דוברים מעוררי מחשבה עם דינאמיות של מיקום, מוזיקה ואלכוהול. ככה צריכה להיראות פוליטיקה צעירה. אני מזמין את כולכם להגיע ולעזור לנו להתניע את התהליך שיוביל לשינוי המפה הפוליטית.

 

ההיסטוריה מראה שניסיונות כאלו בדרך כלל לא מצליחים להתרומם, אבל אולי הפעם הקרקע מוכנה לשינוי. אולי הפעם נצליח לעורר בקרב הרוב השפוי תחושת בהילות שתוציא אותם מהאדישות. זה בטח לא יקרה אם נמשיך כרגיל. חייבים לנסות.

 

דרור מורג

נראה שבשנה התשיעית לעשור הראשון של המאה ה-21 ניתן לומר שהחברה והפוליטיקה הישראלית עברה, ועוברת, שורה של שינויים ותהליכים פוליטיים (בהם: האינתיפאדה השנייה והפיצול בין הגדה בהנהגת הרשות ורצועת עזה תחת שלטון החמאס, אשר שחקו עד דק את אמונתו של הציבור הישראלי בסיכוי לשלום; בחירתו של עמיר פרץ לראשות מפלגת העבודה, אשר העלתה את הסוציאל-דמוקרטיה מן האוב הפוליטי והאיצה את הפילוג בליכוד והקמת "קדימה"; התבססותה של זו האחרונה כגוף פוליטי בר-קיימא המייצג באופן אותנטי חלק מן הציבור הישראלי; הקונצנזוס הרחב – מנתניהו וליברמן ועד רע"מ ובל"ד – בדבר נכונות פתרון "שתי המדינות") אשר מאיימים לדחוק לקרן זווית, אם לא להשליך לפח הזבל של ההיסטוריה, את השמאל הציוני כפי שאנו מכירים אותו.

 

הלוחות הטקטונים המעצבים את פני המפה הפוליטית בישראל זזו, אולם בשמאל הישראלי – עסקים כרגיל. נראה שעובדת התבוסות והירידה הרצופה בבחירות לא מבלבלת איש בשמאל. הקולות שאיבדו מפלגת העבודה ומרצ לשינוי ולאחר מכן לקדימה לא אבדו במקרה – היה זה תהליך טבעי: מפלגות השמאל כבר מזמן לא ייצגו את 'מעמד ההסתדרות' אותו ייצגו בראשית ימי המדינה – אלא את בני-בניה של קבוצה זו, שזה מכבר, במקביל הן לתהליכים עולמיים והן לירידת כוחם הפוליטי, המירו את תפיסותיהן לאינדיבידואליזם ליברלי ונהפכו לאליטה החברתית-כלכלית בתוך הסדר המופרט – אשר המשיכה לתמוך במפלגת העבודה ובגלגוליה השונים של מרצ – בניגוד לאינטרס המעמדי המוצהר, אולם, דה-פקטו, כמגדיר-זהות ברור אל מול מי שלא השתייך לקבוצת האליטה הישראלית שנוצרה בשנות ההגמוניה של מפא"י (מי שפרופ' מני מאוטנר מכנה בספרו "ההגמונים לשעבר").

 

התהליך, נראה, התחיל עוד ב-"שינוי" (ובפרספקטיבה היסטורית – ב-ד"ש) – מצביעים מסורתיים של העבודה ומרצ "גילו" שאינך חייב עוד לסווג עצמך כשמאלי/סוציאל-דמוקרט כדי להיות חלק מן האליטה – אפשר להקים מפלגה שמייצגת את האליטה החברתית הישראלית וצרכיה של ימינו, ולא את אלה של האליטה הישראלית כפי שהייתה בשנות ה-50. דהיינו, "מספיקה" מפלגה חילונית, ציונית, מתונה מדינית, ליברלית כלכלית וליברלית פחות-או-יותר מבחינה אזרחית. לו הייתה בריחת הקולות בגדר "טעות", הרי שהקולות שקיבלה "שינוי" היו צריכים לחזור, עם התפרקותה, למפלגות השמאל הותיקות. אולם התהליך הואץ – בנוסף לקולות שכבר איבדה מפלגת העבודה ל"שינוי" ודרכה לקדימה, הרי שהדגשת האופי הסוציאל-דמוקרטי של מפלגת העבודה באמצעות בחירת יו"ר ההסתדרות עמיר פרץ ועזיבתו לקדימה של היו"ר לשעבר שמעון פרס, המייצג את האליטה הוותיקה, או כפי שכונו בתקשורת – "זקני גבעתיים", גרמה לעוד כתשעה מנדטים, ממצביעיה המסורתיים של העבודה, לעבור לקדימה, ולהישאר בה גם לאחר שהיו"ר פרץ הוחלף בניאו-ליברל ברק.

 

ברק, ולא רק מבחינה זו, הוא איש האתמול – הוא מנסה להחזיר את גלגלי ההיסטוריה לאחור ופונה אל אותן הקבוצות שעוזבות, בצדק מוחלט, מפלגה שזה זמן רב טעם ההצבעה לה מבחינתן היה מסורתי בלבד, במקום לנסות ולחפש קהלים שלהם אינטרס ממשי בכינון מדינת רווחה.

 

רבים מתייחסים לאסטרטגיה פוליטית המכוונת להשיג תמיכה לשמאל הישראלי מקהלים שאינם נמנים על הציבור ה"אחוס"לי" בישראל כאל מעין מטרד, רעיון שהוא אולי נכון עקרונית אך בלתי-אפשרי מעשית. הוכחות מסויימות להתכנות אופציה פוליטית זו נינת הן על-ידי העלייה שרשמה מרצ בקולות מעיירות הפיתוח לאחר חקיקת חוק הדיור הציבורי של רן כהן ובייחוד על-ידי ניתוח ופילוח הקולות שקיבלה מפלגת העבודה בבחירות 2006 – את תשעת המנדטים שלקחו עמו פרס מיישובים מבוסים באזורי המרכז והשרון קיבל פרץ בפריפריה ובעיירות הפיתוח. זאת ועוד, היו אלה הבחירות היחידות (!) מאז 1992 בהן לא נרשמה ירידה במספר המנדטים שקיבלה מפלגת העבודה ואף נרשמה עלייה במניין הקולות.

 

גבולות הגזרה האלקטוראליים של השמאל הליברלי בישראל סומנו בשנות ה-80: בבחירות 84' קיבלו המערך, רצ ושינוי 40% מסך הקולות ובבחירות האחרונות קיבלו קדימה העבודה ומרצ 35.4% מהקולות. לאורך מערכות הבחירות שבין 1984 ל2009 יוצג המחנה השמאלי-ליברלי בכנסת בשיעור ממוצע של כ-37.5% כאשר שיא הייצוג היה בבחירות, עם 44.3% והשפל בייצוג בבחירות 2003, עם 32% בלבד. הנתונים הללו מבהירים מדוע, למרות ההישג האלקטוראלי של קדימה, לא יכלה ציפי ליבני להרכיב ממשלה – לבני בחרה להתמקד בתוך המאגר הסגור של מצביעי השמאל-מרכז הקיימים במקום להרחיב את המעגל. בבחירתה האסטרטגית של לבני לפנות אל קהל מצביעי השמאל, רק בצורה טובה יותר משל מפלגות השמאל הקיימות, היא למעשה בחרה לאמץ את האסטרטגיה הפוליטית הכושלת של השמאל הישראלי עצמו, שלא הפנים שהליברליזם לבדו לא יכול לנצח בחירות בישראל.

 

אולם מה שבשביל לבני וקדימה מהווה כאב ראש, מהווה בשביל מפלגת העבודה ומראש איום קיומי של ממש. צריך להודות בפה מלא – לבני נותנת לקהל המסורתי של השמאל את מה שהוא רוצה – מתינות מדינית, חילוניות, ליברליזם (והס מלומר: אשכנזיות) – והיא עושה זאת טוב מהעבודה וממרצ. לדוגמא: הקהילה הגאה, שבמשך זמן רב זוהתה פוליטית עם מרצ, תמכה בשיעורים ניכרים בקדימה, אף-על-פי שאי-אפשר להשוות בין פעילותה של מרצ לטובת הקהילה הגאה לבין זו של קדימה. מפלגות השמאל יכולות אפוא לנסות ולהלחם בקדימה במגרש שלה – קרב שהוא במידה רבה אבוד מראש – ואשר גם אם יצליח ישפיע בעיקר על חלוקת המנדטים בתוך הגוש הפוליטי, והן יכולות להמציא את עצמן מחדש – כמפלגות ששוב אינן ליברלית אלא סוציאל-דמוקרטיות, כקוטב שחסר אך אינו קיים כיום באופן מובהק בפוליטיקה הישראלית.

 

יש לקחת בחשבון את תהליך ירידת כוחן של המפלגות הגדולות – מאז השיא של בחירות 1981 בהן מנו שתי המפלגות הגדולות יחדיו 95 מנדטים, נמצאות המפלגות הגדולות במגמת ירידה, כאשר בבחירות האחרונות מנו שתי המפלגות הגדולות יחדיו 55 מנדטים בלבד, ואף אחת מהן לא עברה את רף ה-30 מנדטים. פירוש הדבר הוא שאין טעם להניח כי למפלגות/מפלגה סוציאל-דמוקרטית יהיו לפתע 40 מנדטים, אלא, במקרה הטוב, למעלה מ-20. המפה הפוליטית הישראלית מפוצלת ומפולגת ונראה שהמודל של קואליציית אולמרט-פרץ – מפלגה ליברלית ומפלגה שמאלית אשר מצליחה לשבור את הנכות הסוציולוגית של השמאל, הוא המודל הריאלי היחידי לחזרת השמאל לשלטון בתקופה הקרובה.

תומר רזניק

(פורסם במקור ב"עבודה שחורה")

הדיון הציבורי הסוער סביב שאלת גירוש ילדי העובדים הזרים, הצפוי להתחיל באחד בנובמבר, העלה שאלות קשות על ישראל בימינו ועל הערכים הנהוגים בה. כמו שאומרת מנהיגת המאבק וחברתי הנפלאה רותם אילן: "המאבק הזה חשף את הפנים הכי מכוערות של ישראל, אבל גם את הפנים הכי יפות: אנשים שמוכנים להילחם ברוע הגזרה".

 

בין השאר עלתה שאלת ההשוואה לשואה. גירוש ילדי עובדי ההגירה הוא לא שואה! הוא לא דומה לכך ואין מקום להשוואה. אבל אם ניקח לרגע את השואה, ונחשוב על המעמד המכונן שהענקנו לה בתרבות הישראלית, שווה לשאול מה אפשר ללמוד ממנה:

 

1. לראשונה נוצר פס יצור של רצח – אכזרי משידעה האנושות. מודרניזם פסיכוטי בטהרתו.
2. הנרצחים היו כל אלה שההגמוניה חשבה אותם ללא ראויים, לנחותים. שלב נמוך יותר בהיררכיה הגזעית.
3. לראשונה הוגדרו בני אדם מסויימים (יהודים, צועניים, הומוסקסולים) כמי שאינם בני אדם ולכן אינם שווי זכויות.
4. קשיים כלכליים, חברתיים ומוסריים, דחפו את גרמניה של 1939 לבחור להעניש אנשים אחרים במקום להתבונן בעצמם.
הסעיף הראשון אינו רלוונטי לענינינו: אנחנו לא רוצחים פסיכוטים. זה נכון.

 

אבל הלקח שחשוב ללמוד מהשואה הוא שברגע שמתחילים להתייחס לאדם באופן שונה בגלל דתו, גזעו, צבע עורו או מקום מוצאו, או אז מתחיל מדרון תלול וקשה לעצור כדורי שלג כבדים. שגעון גדלות, קשיים כלכלים ופחד דמוגרפי, בנוסף להשפלה באחת משתי המלחמות האחרונות. כל אלו מייצרים קרקע פורייה דומה לזו שאיפשרה לשלטון רצחני בגרמניה הנאצית לפרוח ולשגשג.. אנחנו רואים ב'גרים שבתוכנו' נחותים מאיתנו. הם ראויים לשכר פחות, שלא לדבר על זכויות סוציאליות, ואם גם אפשר לגנוב מהם אלפי דולרים, או לבטל את הויזה מיד עם הגיעם לארץ, היה סמוך ובטוח שאיילי כוח האדם הישראלים וקרובי משפחתם בש"ס לא יפספסו חלון הזדמנויות.

 

בעוד אישה הרה יהודיה היא אסורה לפיטורין, עובדת זרה חוקית מאבדת את הוויזה שלושה חודשים לאחר הלידה אם סירבה לשלוח את הילול חזרה למולדתה. זה נראה למישהו ממכם הגיוני? לא הייתם מתחלחלים אם זאת הייתה אחותכם?

 

או אז יאירו חכמים, "איך נקלוט עוד אלפים"? אני אומרת להם כולם: תמיכה מינימלית בקליטתם ואלף משלמי מסים, משרתי צה"ל ופטריוטים חדשים, עדיפים עשר מונים על פני שכחון מוסרי וגירוש ילדים. מי יתן והחשיבות של היותנו בני אדם תקדם להיותנו דת או עם.

נועה מימן

כבר עשר שנים בערך, מאז שאני עובדת בעבודות של גדולים, שאני עוסקת בתחום הפוליטי. במהלך השנים החלפתי תפקידים, ארגונים ונושאים, אבל דבר אחד נשאר קבוע: המימד הפוליטי. ועוד דבר אחד: תמיד הקפדתי לא להירשם כחברה באף מפלגה. ההחלטה הזו נובעת קודם כל מההיסטוריה הפרטית שלי – נולדתי בארץ קומוניסטית והיגרתי ממנה עם הוריי בגיל צעיר מאוד, בגלל שהם רצו שאגדל במדינה דמוקרטית. עם רקע כזה, אין מה להתפלא על הרתיעה מהתואר "חברת מפלגה" מצד אחד, ועל המשיכה החזקה לתחום החברה האזרחית מצד שני. כמי שלא מחויבת למפלגה כזו או אחרת, התלבטתי לפני כל בחירות למי להצביע. בראש בניתי לי מפלגה אידיאלית, שבה חברים כל חברי הכנסת שאני מעריכה, אבל במציאות נאלצתי תמיד, מה לעשות, להתפשר.

 

מובן מאליו שאף מפלגה אינה מושלמת והציפייה לשלמות כזו היא מסוכנת בדיוק כמו התפישה-האחות לפיה יש להשאיר את ניהול המדינה לאנשי מקצוע שיבחרו לפי מדדים קפיטליסטיים של תפוקה ויעילות. ובכל זאת, גם אם מקבלים את המציאות הלא-מושלמת, ברור שמשהו רקוב במערכת המפלגתית הישראלית. מעבר לקלישאות על שחיתות ובינוניות, הדבר שהכי מטריד אותי הוא הפיצול המשתק בצד השמאלי של המפה הפוליטית. למרות ששוכנות שם כמה מפלגות שיכולות בקלות להסכים על סדר יום מדיני, חברתי ואזרחי, נראה שהן מעדיפות להתחרות אחת בשנייה במקום לשתף פעולה.

 

בבחירות האחרונות עבדתי כמתאמת מטה ההסברה של התנועה החדשה-מרצ, כך שהתוצאות העגומות של התחרות הזו היו ברורות לי במיוחד. חברה יקרה שאני מאוד מעריכה, שהיתה פעילה בחד"ש בזמן מערכת הבחירות, הרגישה לא נוח להתקשר אלי אחרי התוצאות בגלל ש"אנחנו ניצחנו ואתם הפסדתם". העובדה שהגוש ששתי המפלגות שייכות אליו הצטמק ושכולנו, כל המתנגדים לכיבוש ולגזענות, הפסדנו – נשכחה. גם הקמפיין של קדימה בשבועיים האחרונים לפני הבחירות נראה מאוד מוצלח, עד שבודקים את התוצאות: קדימה העמידה בפני הציבור המתון את הבחירה השקרית בין ציפי לביבי. מה לעשות שבקלפי ההצבעה היתה דווקא לקדימה ולליכוד, כך שקדימה הצליחה להכניס לכנסת את עתניאל שנלר ודומיו בעזרת קולות של מרצ ומפלגת העבודה. גם כאן הקולות עברו בין מפלגות בתוך אותו הגוש, אך בניגוד למקרה של חד"ש, כאן יש לכך השלכות חמורות ממש, מכיוון שהח"כים הימנים של קדימה עשויים גם לעבור לגוש השני וממילא לא שותפים לסדר היום המתקדם. ולכל מי שקופץ: כמובן שגם מרצ לא נקייה מהבעיות האלו, אבל שוב – מה שמטריד הוא בדיוק ההתעסקות בהתנגחות הפנימית הזו. גם כמה מהיוזמות האזרחיות שקמו בעקבות תוצאות הבחירות – שחלקן, כמו "אפשר אחרת" פעילות וחשובות – עסוקות בעיקר בדיונים פנימיים על חשיבות הכיבוש לעומת הנושא החברתי ולהפך, ומתקשות לפנות לקהל רחב יותר. האנרגיה העקרה שמושקעת בליבון דקדקני של סוגיות אידיאולוגיות, באה על חשבון קידום ערכים ונושאים שציבור רחב מאוד מסכים עליהם.

 

פתאום המודל האמריקאי של שתי מפלגות נראה מאוד קוסם – מיליונים רבים של אנשים, שלכל אחד ואחת מהם דאגות ודעות אחרות, פועלים באותה מסגרת ערכית וארגונית. אבל לפני שקופצים לשנות את שיטת הממשל או להרכיב ולפרק מפלגות, אנחנו יכולים פשוט להתחיל לשתף פעולה. כל אחת ממסגרות האם שלנו היא חשובה, אבל כולנו צריכים קבוצת התייחסות, כמו שמציעה הרשת, שתאפשר לנו להגיע לקהל רחב יותר ולקדם פעולות משפיעות יותר. ב-2 בנובמבר מתקיים אירוע ההשקה של הרשת – הזדמנות מצוינת לפגוש אנשים חדשים ומוכרים, לדבר ולהשפיע. מקווה שנתראה שם.

 

רלוקה גנאה

נציגת ארגון אוואז בישראל

(פורסם במקור ב"עבודה שחורה")

 

בשנות ה-80 וה-90 של האלף הקודם פעלה קבוצת צעירים בתוך מפלגת העבודה אשר כונתה "השמינייה היונית". חברי השמינייה היו: חיים רמון, יוסי ביילין, אברום בורג, ניסים זווילי, עמיר פרץ, יעל דיין, חגי מרום ונאווף מסאלחה. פעילות השמינייה עסקה במגוון תחומים: מעמדה ותפקידה של ההסתדרות, יחסינו עם הפלשתינאים, דת ומדינה ומאבק להצערתה של מפלגת העבודה. על מנת להבין את הזירה בה פעלו חברי השמינייה יש להיזכר במציאות הפוליטית של הימים ההם: מפלגת עבודה בת ארבעים ומשהו מנדטים, חוסר הפרדה בין ההסתדרות לקופת החולים הכללית (וחוסר אפשרות להתפקד למפלגת העבודה ללא הצטרפות להסתדרות), שירת האינטרנציונל בסיום וועידות מפלגתיות שנבע מאנכרוניזם ולא מסוציאליסטיות נלהבת, קונצנזוס ציבורי כי ניתן להמשיך בכיבוש ולשלוט בפלשתינאים לעוד עשרות שנים וגווארדיה וותיקה השולטת במנגנון חזק ומסואב שמתחיל בירקון 110 ונמשך עד לסוכנות היהודית דרך ההסתדרות.

 

חברי השמינייה בהנהגתו של חיים רמון ניסו לשנות את המציאות הזו. יוסי ביילין הוביל את המשא ומתן עם הפלשתינאים ועמד מאחורי הסכמי אוסלו, עמיר פרץ וחיים רמון חירפו את הקריירה הפוליטית שלהם במאבקם נגד הממסד האוליגרכי ששלט במפלגת העבודה ובהסתדרות ואברום בורג העביר החלטה, שנחשבה בימים ההם להיסטורית, בוועידת מפלגת העבודה הקוראת להפרדת הדת מהמדינה. כל חברי השמינייה, עשו ימים כלילות בניסיונות לרפורמה פנימית בשמאל-מרכז הישראלי עוד בימים שרבין קרא לשבור ידיים ורגליים ופרס עדיין לא חלם על מזרח תיכון חדש.

 

ועדיין, השמאל הישראלי העכשווי נוטה להיות ביקורתי כלפי השמינייה. הוא מעדיף לראות ברמון סוג של מפריט-על ניאו-ליברל שפירק את ההסתדרות וביוסי ביילין אליטיסט מתנשא. כשאנו בוחנים לאן המציאות הובילה את כל חברי השמינייה נדמה שעוד ניתן לראות את קווי המתאר של סימן הבעיטה שהשאיר עליהם השמאל הישראלי. כל חברי השמינייה מצאו את עצמם מחוץ למערכת הפוליטית, למעט עמיר פרץ שנשאר במשחק, וגם זה לא ברור לעוד כמה זמן.

 

בסופו של יום, למרות השפעתם הרבה על הפוליטיקה והחברה, לא מימשו חברי השמינייה את שאיפותיהם. לא רק שחיים רמון, המנהיג הכריזמטי והבלתי מעורער של חברי השמינייה לא נהיה ראש ממשלה, אלא שהוא גם לא היה שר חוץ, ביטחון או אוצר. יוסי ביילין, שרקם הסכמי שלום והיה השר היחיד שסגר משרד אשר הופקד עליו בשל חוסר נחיצותו, לא הגיע להשפעה מיניסטריאלית ממשית. בורג נבחר ליו"ר הסוכנות וליו"ר הכנסת, אך למעשה, איש מהם לא מימש את שאיפותיו.

 

כיצד הצליחו שמונת האנשים המוכשרים והאינטליגנטים הללו למצוא את עצמם מחוץ לזירה הפוליטית בפרק זמן שכזה? כיצד פרישתם, פרט לפרישתם של רמון וביילין, לא זכתה להתייחסות ציבורית כמעט?

מחיקתם מן המפה הפוליטית של חברי השמינייה היא נושא הדורש מחקר, אך הוא מתחבר אל סוגיית נוספת: כישלון דור הביניים. למעשה, כשאנו מסתכלים על המפה הפוליטית הנוכחית ובעשור האחרון לא ניתן לזהות אף דמות מנהיגותית או בעלת שיעור קומה. האם עידן המנהיגים הגדולים והכריזמטיים תם?

 

על מנת לבחון את השמינייה ובני דורה עלינו לבחון את ראשי הממשלה מן הדור הזה: בנימין נתניהו, אהוד ברק ואהוד אולמרט. הדור הזה, שהנהיג אותנו בעשור וחצי האחרונים (פרט לארבע שנים בהן שרון כיהן כראש ממשלה), נכשל בכל ההיבטים. אף אחת מהסוגיות המרכזיות שניצבות בפני מדינת ישראל לא נפתרו. הסכסוך הישראלי-פלשתינאי נמשך, האינתיפדה השנייה, מלחמת לבנון השנייה ואלפי הקאסמים מעזה מעידים שגם ביטחון לא הושג. הרפואה והחינוך הציבוריים מקוצצים ומופרטים ושוק העבודה עבר תהליך אכזרי שאת תוצאותיו ניתן לראות במאות אלפי עובדי הקבלן המנוצלים. משפחות שבהן שני בני הזוג עובדים ולא מצליחות לגמור את החודש ומוות תעסוקתי לבני 50 פלוס. אין חוקה ולא הושגה שום התקדמות ביחסי דת ומדינה. מצבו של המיעוט הערבי לא השתפר והיחסים בינו לבין הרוב היהודי הביאו את שני הצדדים למגמות לאומניות וגזעניות, בהתאמה.

 

ניתן למלא עמוד שלם בתירוצים ובטענות שישמיעו בני הדור הזה: קריסת בריה"מ ועלייה חסרת תקדים, מגמות עולמיות בשווקים ובכלכלה, שכנים לא סימפטים (מיתוס ה"וילה בג'ונג'ל") ותמיד יהיה מי שיאשים את שיטת הממשל. כל אלו לא מסתירים או אפילו אינם מטשטשים במקצת את העובדה הפשוטה והחותכת: "הדור הזה רקוב" כמילותיו של רמי פורטיס.

 

חיים רמון אמר בנאום הפרישה שלו: "בכל פעם אני שומע אנשים, כולל ח"כים מתרפקים על העבר. כמה זה היה 'שמח, נפלא, לפני שהגענו'. הכל היה זך וטהור ונקי. הנוסטלגיה המזויפת הזו נשפכת מכל עבר ומתארת אידיאל שלא היה ולא נברא…" וענה לביקורת הדורית. הוא קרא לדור הנוכחי לא להרגיש רגשי נחיתות מול דורות העבר.

 

מה שרמון שכח הוא שמרבית חברי הבית היום, ובטח הדומיננטיים מביניהם, לא סובלים מתסביכים עם דור המייסדים. הם פשוט לא הכירו אותם, לא נאבקו איתם בוועידות המפלגה, לא קראו להם להתפטר כמו שאולמרט בן ה-21 קרא למנחם בגין ב-1966 מראשות חירות אחרי הכישלון המי-יודע-כמה בבחירות. הם פשוט לא שייכים לדור ה'הוא' יותר, לדור שרמון משתייך אליו. לא רק במובן הגילאי. הגברת לבני לדוגמא, שמכהנת כראש האופוזיציה, משתייכת אומנם גילאית אל השמינייה, אבל היא נכנסה לעומק הזירה הפוליטית רק בעשור הנוכחי, בעוד שהם עשו זאת כבר בשנות ה-80.

 

גם אני כתבתי כאןעל ההתנשאות הכרונית של כל דור לגבי הדור שבא אחריו, אך התייחסתי אל בני הדור הנוכחי. בני הפחות מ-40, פחות מ-35, פחות מ-30. למעשה, כשאיש שמאל ישראלי צעיר מרים את עיניו ומחפש דמות מנהיגותית שתקים את המחנה מהריסותיו הוא לא מאתר אף אחד ועיניו ממשיכות למצמץ בחיפוש. בני הדור הנוכחי, ושיקראו לו דור ה-Y או דור ה-Z, צריכים לראות את המציאות נכוחה ולהבין שהדור הקודם, דור האימהות והאבות הפוליטיים, לא עמד בנטל. לא שלום, לא ביטחון, לא צדק חברתי. האחריות מוטלת על כתפיהם של בני הדור הנוכחי.

 

 

לאחרונה פורסם בעיתון "The Marker" סקר מקצועות נחשקים בקרב בני נוער. במקום האחרון, המקצוע שנתפס בזוי ביותר היה לא אחר מאשר חבר כנסת. זה בטח לא מפתיע אף אחד. זילות התחום הפוליטי, שיתכן שהמערכת הפוליטית הרוויחה אותו ביושר, הפכה כבר מזמן לספורט לאומי.

 

אנחנו יכולים לגחך על כך, להיות ציניים, אך ערעור המעמד של הפוליטיקה היא סכנה אמיתית ומוחשית לדמוקרטיה, וזו לא הגזמה.

בבחירות האחרונות נמחק למעשה השמאל הממסדי מהמפה הפוליטית. כולנו חווינו זאת ברגשות מעורבים: מצד אחד, המפלגות שהקימו את המדינה, שרבים מאיתנו הזדהו איתן כל חייהם, נעלמו בבת אחת. מצד שני, התעוררה בנו סוג מוזר של התרוממות רוח, כי הרי כבר זמן ארוך שמנו לב לתחושת ההיבריס בגופים הללו, הרגשנו מה הם עושים לא נכון, וגם לא הסתרנו מה אנחנו חושבים, אבל אף אחד לא הקשיב.

 

לפני כמה שנים, מספר חודשים אחרי שנבחרתי להיות יו"ר צעירי מרצ, יצאתי למשלחת של המועצה האמריקאית למנהיגים פוליטיים צעירים לארה"ב. היו שם עוד שבעה חבר'ה מרשימים מהעבודה והליכוד (שתי מפלגות שבעבר הייתי חבר בהן…). להפתעתי, ברבים מהויכוחים הפוליטיים על לאן צריכה ללכת ישראל, מצאתי את עצמי יחד עם חלק מה"ליכודניקים" (שאחד מהם, אבי וידרמן, היה יועץ רה"מ שרון!) בצורך לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני וסיום לכיבוש, כנגד חלק מהחבר'ה מהעבודה, שאמרו שזה יכול להמתין כי הנושאים החברתיים יותר בוערים. אמרתי אז לאבי שזה לא יכול להיות, שלא יתכן שאיש מרצ ואנשי ליכוד כל כך קרובים בדעות, ושאין לי ספק שרעידת אדמה פוליטית בפתח. בשנה שלאחר מכן הוקמה קדימה.

 

לאורך הקדנציה שלי כיו"ר צעירי מרצ מצאתי את עצמי הרבה פעמים מתוסכל – מצד אחד יש מעט מדי חבר'ה רציניים ומוכשרים שמוכנים להיכנס לפוליטיקה, ושכבר יש הם מפוזרים בכל כך הרבה מפלגות וגופים פוליטיים שונים.

 

לאחר הבחירות האחרונות והתמוטטות הסדר הקיים חברי מיקי גיצין (שעכשיו לומד בלונדון) ואני גילינו שאנחנו חושבים בדיוק אותו דבר. יצא ששנינו היינו מובטלים לרגע, וכך היה לנו זמן להפוך את התחושה שמתוך התוהו ובוהו הזה אפשר לברוא משהו חדש וטוב, שיחבר חיבורים שלפני כן לא היו מציאותיים. כך נולדה הרשת.

 

הרשת מבקשת להיות הזירה שבה ניתן יהיה לשתף פעולה. לקיים חיבור סינרגטי בין כל הגורמים המוכשרים הללו שמבקשים ישראל טובה יותר – ישראל שלא שולטת על עם אחר אלא חיה בשלום ובטחון בין שכנותיה, ישראל של סולידריות חברתית, ישראל מתקדמת. יש בינינו צעירים שפעלו ופועלים בתוך המפלגות: קדימה, העבודה, מרצ. אחרים מתחומים אחרים: אנשי עסקים, היי-טק, תקשורת, אקדמיה ועוד. להוות זירה למפגש, להחלפת רעיונות וגם למימושם.

 

הרשת היא כמו קוביית לגו – היא יכולה להתחבר לקוביות נוספות, היא יכולה להיות בסיס למבנה חדש ובאפשרותה גם להינתק אם לא מתאים. הזירה היא הפוליטיקה – כי היא הזירה המרכזית לשינוי בדמוקרטיה.

 

אין לנו את המותרות לשבת על הספסל. אנחנו חייבים לעלות למגרש כי מצד אחד זו יכולה להיות שעתנו היפה ביותר, אבל מצד שני, אם לא נעשה משהו, אנחנו לוקחים על עצמנו שותפות באשמה על מה שהולך לקרות כאן. אז יאללה, עולים למגרש.

 

אורי זכי