לקום בבוקר סתם..להשתיק את השעון 5 פעמים עד שהאיחור הצפוי לעבודה כבר לא נעים.. לנסוע שוב באותו מסלול לאותו בנין, להחנות שוב בקומה 4- , ולהתחיל את היום שוב באותו משרד..

לשבת בפגישות שמרגשות אנשים, להתעסק בדברים "כאילו חשובים" ובטמטום לא ברור להתרגש בעצמי.. לכתוב תזכורות, לא לשכוח אף פרט, כדי שהכלום הזה שאני עושה יהיה מושלם.. לקבל אישורים.. כל הזמן אישורים.. רק שכולם יהיו מרוצים – האנשים שיושבים בכיסאות הגדולים והאנשים שיושבים בכיסאות הקטנים, רק שיהיו מרוצים. לנסח ברגישות ולהשקיע מחשבה כפולה את מי לכתב בכל שורה.. רק שכל האגו מסביב לא יצא משליטה. ולהזכיר לעצמי מעת לעת – לשים גם את האגו שלי בצד.. למרות שלפעמים הוא קצת נדרש כדי לשחק במגרש, שלא אכניס בטעות גול עצמי אלא אשאיר קצת מהשליטה בידיים שלי.

כמה נדרש הניקיון הפנימי, השלמות והענווה.. חייכי לפעמים, ספרי בדיחה שיהיה נעים, שהיום יהפוך לנסבל יותר ואולי יצוץ איזה רגע נעים.. תשמחי בשמחתם שקורים דברים חשובים.. השפעה גדולה תהיה פה, הרבה כסאות גדולים מעורבים. קחי את זה קדימה, תעזרי להם להצליח.. ותרשמי לך, שלא תשכחי, את חלק מרכזי בלהפוך את הכלום הזה לממש אפשרי. תשבי ותקשיבי לאלפי מילים כואבות שיוצאות כשמחה לאיד, ריכול או סתם סיפור סתום, תחייכי בנימוס, תהנהני בהבנה, ורק תשמרי, תשמרי על עצמך, שלא יכנס לך הלכלוך לנשמה..

ובסוף היום, כשתגיעי הביתה, תפתחי אתרים תגלשי לך, חפשי לך חתן.. כי אומרים שהגיע כבר הזמן.. שימי בצד מחשבות על לחיות את הרגע, טיולים בעולם ועיסוק עם נשמה.. כי עכשיו זה הזמן להניע את הגלגל ולחסוך כסף לעת זקנה.

אם תטיילי בעולם לא תמצאי חתן ולא תהיה לך פרנסה לעוד 30 שנה ואז כשתגיעי לגיל 60 תצטערי שלא חסכת אבל אז כבר יהיה מאוחר מדי להחליף את כל החוויות המדהימות שצברת, בשנים של עבודה פרקטית וימים של שעמום וסתם..

מהפוסטים הקודמים אפשר להבין שאני לא מאמינה גדולה בסיבתיות..

כלומר אין לדעתי יד מכוונת שגורמת לדברים לקרות.. אין "בידי שמים" אלא "בידינו" בלבד..

ומתוך הבנה של ארעיותנו פה עלי אדמות צריך פשוט להנות מכל רגע כי הזמן הולך ואוזל ולא תהיה הזדמנות שניה..

התפישה הזאת גרמה לי ביום בהיר אחד להתקשר לאקס שלי.. אחרי שנה וחצי של דממת אלחוט

הרגשתי שאם משהו בתוכי חושק במפגש אולי כדאי להיות קשובה לו

לשניה בצבץ לו קול "ההגיון" - "זה לא אחראי להכניס אותו חזרה לחיים שלך.. למה את יוצרת סערות?? את בכלל יודעת למה את מתקשרת? הוא לא טוב בשבילך.." אבל, כבר שכחתי מה לא עבד ביננו ואותו קול "שמחה" פשוט רצה לחוות.. ובלי לחשוב פעמיים נפגשנו.

הפגישה הולידה חודשיים מוזרים מלאים חדש-ישן, חמוץ-מתוק..

היה לנו ברור שתוך זמן קצר נדע אם אנחנו זה לתמיד או שהפעם זה נגמר סופית..

הפעם חוייתי את הקשר ממקום קצת אחר.. אותה אני.. אבל מאושרת יותר

תוך זמן קצר, חזרו אותם קונפליקטים, אבל הפעם,  כבר לא הרגשתי אשמה כל כך, אלא פליאה..

פליאה שהאדם הנפלא שאיתי מסוגל להאשים אותי כל כך

שהאדם הנפלא הזה לא רואה אותי בכלל ועסוק כל כך בעצמו.. פתאום ראיתי אותו - אבל באמת

החוזק שהפגין רק חשף חולשה.. כאילו ראיתי אותו במערומיו..

והתמלאה בי עצבות. כאילו צפיתי בשור זועם שמחפש במי להתנגח אבל אין שם כבר אף אחד..

כי כבר לא הייתי שם. ורגש הכאב שכך.. ביחד עם האהבה..

כי בתוך תוכי כבר ידעתי.. לא הוא האיש.

ככל שחלף הזמן התבהר לי שאני כבר לא מאוהבת בו

זה קרה ברגע שהבנתי שהוא לא יוכל לאהוב אותי כמו שאני רוצה להיות נאהבת

ברגע ההכרה הזה - כביתי.

ואני תוהה.. למה לקח לי 4 שנים להבין?  כאילו נאחזתי בפנטזיה של שנינו וסירבתי לפקוח עיניים..

איך הצלחתי להיות במקום הזה כל כך הרבה זמן? איך קרה שויתרתי כך על עצמי? עצמי שאני אוהבת..

מנסה לפייס כל הזמן, מתנצלת, מתאמצת.. כאילו אני פגומה, לא מספיק טובה..

אולי איפשהו חשבתי שאני באמת לא מספיק טובה?..

כשאנחנו מאושרים באמת.. לא נוכל לאהוב מישהו שפוגע באושר שלנו

אם תכלית החיים שלי היא להיות מאושרת אז שום דבר לא עומד מעל זה..

לא זוגיות.. לא ילדים.. לא משפחה.. לא עבודה.. לא חברים..  פשוט שום דבר.

לכל הדברים האלו יש בוודאי מקום - אבל לא בכל מחיר אלא במקום, בזמן ובמינונים שמתאימים לשני הצדדים

אני בינתיים ממשיכה בחיי, קצת ריק לי עכשיו, אבל אני יודעת שממש בקרוב השמחה תחזור

ועם השמחה הזאת אמצא ממש בקרוב את אהבת חיי..

שולחת לך אהבה ענקית.. ומאחלת לך מכל הלב שתהיה מאושר

עצרתם רגע לחשוב אם אתם מכירים את עצמכם, אבל באמת??..

האם אנחנו ניתנים להגדרה באופן מנותק מהסביבה?

איך זה שאנשים מסויימים תופשים אותי חייכנית כרונית ואחרים לא מבינים למה אני תמיד רצינית..

כאלו שלידם אני כדור אנרגיה ואחרים שבסביבתם אני כמו צנון..

כנראה שתמיד תכונה של יותר תבלוט מול תכונה של פחות אבל 

מהו ה"אפס המאוזן "  שמולו אנחנו מודדים?

והאם אנחנו יכולים בכלל לפתח תפישת אני עצמאית, מנותקת מאיך שאנחנו נתפשים?

מנותקת מהסביבה שבחרנו שתקיף אותנו..

ומי בחרנו שיקיף אותנו, ולמה.. 

סביבה שבוודאי לא מייצגת את הכלל..

האם אנחנו השתקפות הפוכה מהסביבה הקרובה אלינו,

השתקפות בעיני הסביבה או שאין לנו שום סיכוי באמת לדעת ..

קרוב ורחוק הרגע

עטוף שריון של פחד מנומק

החלומות מבצבצים ושוב זרים

זיעה קרה של מציאות מטרידה

תופסת אותי לא מוכנה

קול ההגיון רופס

שגעון החיים בקול תרועה

ההלכתי לאיבוד או שמצאתי את הדרך

האם הדרך חדשה או מוכרת

אצעד לי צעד אין חזור

וחזור ללא חלום זה הפחד

איזה כיוון הוא הנכון

להיכן מוביל שער הנצחון?

מתמזל לכם המזל לפעמים כך שאתם מצליחים להתבונן בעצמכם מבחוץ? לצפות בחיים שלכם ממעוף הציפור ולבחור מה לעשות איתם? כמה מהרגעים שלנו בחיים אנחנו באמת בוחרים? וכמה פשוט "קורים" לנו.. מן המשך של דרך שבחרנו מזמן ואנחנו כבר לא זוכרים למה.. לפני כמה שנים ראיתי סרט מצוייר CARS..  מכונית מירוץ שבעל כורחה נפלטת מה highway לאיזור נידח.. כשהיתה בפסק זמן מהמירוץ היא נזכרה פתאום מי היא ומה חשוב לה.. בסופו של דבר, המכונית חזרה למירוץ אבל ממקום אחר.. היא רצתה לנצח אבל בלי לאבד את עצמה בדרך..

כמה מאיתנו זוכרים למה נכנסנו למירוץ הזה של החיים? מה רצינו בכלל, ומי אנחנו בדרך? אנחנו משלמים מחירים כבדים על קדושת "איכות החיים".. אבל, איזה איכות חיים יש לנו בכלל? ומתי בפעם האחרונה עצרנו רגע לבחור שוב..  לחשוב למה בחרנו את הדרך שלנו.. מה רצינו להשיג ומה קרה לנו בינתיים.. והכוונה לא רק לעבודה אלא גם לזוגיות לחברים למשפחה.. נכון, יש לנו זכות לבחור - בכל רגע. אנחנו יכולים בכל זמן לשנות את הבחירה. כן, אני יודעת - צריך הרבה אומץ...         אז הנה לכם דעה - צריך אומץ רב יותר להמשיך בתלם ולפספס את ה"חיים שלנו".. הרי כשתגיעו לסוף ותסתכלו אחורה, תבינו שלמעשה הייתם צריכים להיות הרבה יותר אמיצים לבזבז את כל החיים שלכם על דרך שלא נהניתם ממנה, אבל אז, כבר יהיה מאוחר מדי..

לפני כמה חודשים הרגשתי שהכל נתקע.. שכחתי שיש לי את הזכות לבחור. מתוך תחושה שיותר נמוך ממה שאני מרגישה לא יהיה, הלכתי ל"רואה נסתרות"..  נכון, אני לא מאמינה בזה.. אבל באותו הרגע, כל מילה טובה שיכולתי לשמוע על החיים שלי הצדיקה אמונה בכל דבר אפשרי.. :-) כן, כן.. אני יודעת שזה פאתטי.. מסתבר שאני אנושית. האמת היא שהוא פשוט הדהים אותי. ולא.. הוא לא נקף בתכונות אופי שכולנו מאחלים לעצמנו.. הוא דיבר מפורשות על מה מניע אותי בחיים ומה עוצר אותי. ו.. הוא גם דיבר על האקס שלי. פרק בחיים שהרגשתי שנסגר והייתי שלמה איתו. כך חשבתי לפחות.. שבועיים אחרי הפגישה, התקשרתי אליו ואמרתי לו שחשבתי על מה שאמר, אבל באמת, הפרק הזה סגור..  לא סיימתי את המשפט והוא כבר שאל  "נו.. פגשת אותו כבר?" עניתי שלא ולא הבנתי על מה הוא מדבר.

מספר ימים אחר כך, עברתי במקרה ברחוב של האקס שלי.. (בגלל חברה שרצתה לצאת לבר ממש ליד) אחרי שנה שלא התקרבתי למקום. זה היה ביום שישי בלילה, מצאתי חניה בדיוק מתחת לבית שלו. פתאום אני רואה אותו עומד ממש ליד האוטו שלי.  שנינו היינו בהלם. בילינו יממה מקסימה ביחד בלי לחשוב קדימה, פשוט נהנינו מהרגע.. אחר כך, שברנו את הראש כמה ימים - כן, לא .. ולבסוף המשכנו בחיינו.. שבועות אחר כך, הסברתי לעצמי שה"רואה נסתרות" גרם לי להרגיש שמשהו פתוח ביננו ושאיפשרתי לעצמי להתגלגל לרחוב שלו..

לפני כמה ימים, ברגע של שכרות קלה והבנה שהחיים שלנו הם כמו נקודה בזמן.. (ראו ערך פוסט קודם) הבנתי שצריך ליישם -  "לתפוס" כל רגע אפשרי של כיף.. כי אחרת אין טעם לחיים הרגילים האלה.. באותו רגע, חשבתי עליו.. איך הייתי רוצה לפגוש אותו וכמה מטומטם שלא. באותו ערב נפגשנו. בילינו יומיים מדהימים.. בדרך חזרה, היה לי ברור שאולי לא נפגש לעולם. אבל הרגשתי שהרווחתי יומיים של הנאה צרופה..

ושוב, אני תוהה אם זאת באמת היתה הבחירה שלי?  ליצור איתו קשר.. אולי מכנן לי בראש מה ש"רואה הנסתרות" אמר..  נבואה שמגשימה את עצמה.. אולי אנחנו מאמצים התערבויות חיצוניות שבלאו הכי נוגעים ברצונות שלנו כדי לקבל  גושפנקא לעשות דברים שעל פניו לא הגיוניים? או שאולי בכל זאת יש משהו מעבר לארעיות שלנו.. אולי דברים לא קורים סתם?

בשורה התחתונה, זה לא באמת משנה. כל עוד אנחנו דואגים שיהיה לנו מקסימום כיף ואושר. הרי אין לדעת עד מתי נהיה..

דקה דומייה לכבוד הפוסט הראשון שלי שנמחק בטרם עת.. ונתחיל שוב מההתחלה..

 החיים שלנו ומה שאנחנו עושים איתם.

 קודם כל, בואו "ניישר קו" על ה"חיים שלנו"  או החיים באופן כללי..

כמה פעמים אנחנו באמת עוצרים לחשוב מה אנחנו עושים איתם?  עם עצמנו? מה אנחנו עושים פה בכלל?

 כל כך נפלא לחשוב שיש לנו שליחות פה.. תפקיד, מטרה,  כן, כן.. ה"ייעוד" שלנו. חח... נו, באמת. וסליחה שאני מנפצת פרות קדושות..  אם כי, אני חייבת לומר שזאת מחשבה נאיבית מקסימה וגם לא מזיקה בכלל.. נהפוך הוא. אבל, לא.. אין באמת משמעות, לא לנו ולא למה שנעשה.  

 אז למה אנחנו פה?   - ככה.  וכן.. ככה זאת כן תשובה, גם אם אנחנו לא ממש אוהבים אותה.  בואו נפסיק להשלות את עצמנו.. אנחנו בעצם מקרה. סטייה סטטיסטית של היקום.. היקום העצום והכל אפשרי הזה שוודאי חובק חיים נוספים אי שם..  כן, כן, אני יודעת - אלוהים ברא אותנו.. טוב, אני מודה, אלוהים זאת המצאה נפלאה וספר התנ"ך פשוט גאוני. הרי קשה לחיות בלי משהו להאחז בו.. וישות אלמותית כזאת שנותנת לנו תחושה שיש משהו מעבר לזמן הזה.. זאת הקלה עצומה.  אבל, צר לי.. לא הצלחתי להשתכנע עד היום שיש יד מכוונת, באמת שניסיתי, היה לי הרבה יותר קל.. ואם אתה בכל זאת קיים, אז סליחה.. (הייתי חייבת לסגור את הפינה הזאת אם בכל זאת ניפגש..). כאמירה צדדית, אני חייבת לומר שמשעשע אותי שלחוזרים בתשובה קוראים "מתחזקים".. בעיני הם דווקא "מתחלשים". אנחנו ה"לא מאמינים" חזקים באמת.. זה מצריך יותר אומץ לחיות את החיים האלו בלי משהו להאחז בו, בלי תחושה של יד מכוונת..  בהכרה שאין שום דבר שם בחוץ, שאנחנו בכוחות עצמנו.  

אז החיים פשוט התחילו, בלי סיבה. והם גם נגמרים בלי שום סיבה. לא, כנראה לא נתגלגל לעולם הבא.. אם כי גם זו המצאה נהדרת. לחיות בידיעה שזה אף פעם לא נגמר.. מה עוד יכולנו לבקש.. אפשר להרגע. אם נבזבז את כל הזמן שלנו פה.. נמשיך בהזדמנות אחרת. אז זהו, כנראה שלא. אני באמת מצטערת לנפץ גם את המיתוס הזה. נראה שעדיף לא להתעסק איתו, עם הסוף הזה.. אבל מה לעשות, אנחנו משלמים ביוקר על ההדחקה הזאת..  

נכון, זה לא כיף. קיווינו שאנחנו פלא היצירה, שיש לנו ייעוד בעולם הזה ושלעולם לא נחלוף – מאד רומנטי.. אבל האמת היא שכנראה אין סיבה מיוחדת שהביאה אותנו לפה, ואין סיבה מיוחדת שנעזוב.  הגענו לפה לתקופה שיש לה התחלה וסוף. אנחנו לא בני אלמוות, אז בואו נפסיק לחיות ככה.. שום דבר טוב לא יצא מזה.

אין ספק שהאשליה הזאת, של האינסופיות שלנו, נותנת משמעות עצומה לכל חוויה שלנו. אולי לא היה ערך לחיים שלנו בלעדיה. אבל אם נתנתק מהחשיבות העצמית העצומה הזאת לרגע, בואו נודה: איזה קשקוש זה החיים שלנו, נקודה בזמן.  ואם אין משמעות בעצם לשום דבר,  לא כדאי שפשוט נעשה כיף חיים?!   הפואנטה של כל ההכרה העצובה הזאת היא שאם לא כיף לנו בכל רגע, זה פשוט מטומטם.

אם רק היה לנו שרביט קסם

ובכל פעם שמשהו היה מרגיז אותנו, היינו צופים מלמעלה בחיים שלנו ומפנימים -

"נקודה בזמן"