כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    טיול פלוס

    נכנסתי לקפה כדי לשווק את הטיולים שלי ונשארתי בגלל החברים.
    לקח לי קצת זמן להבין שיש לי נכונות גדולה לשתף בדברים שלי, גם אם הם אישיים מאוד... ולא רק בתוכן מקצועי.
    אז מדי פעם אני כותב חומר מקצועי אבל לרוב מדם ליבי.
    האמת...? גם בתכנים המקצועיים יש הרבה מדם ליבי..
    שמח לשתף. אשמח (מאוד!) לתגובות

    תכנים אחרונים

    53 תגובות   יום שישי , 28/1/11, 17:08

    מעין דרישת שלום.

    .

    מדי פעם חברים נכנסים לבלוג שלי ונתקלים באותם דברים שנכתבו כבר.

    פה ושם מוסרים דרישת שלום בהודעה אישית, אפילו כוכב ירוק מצרפים אחת לכמה זמן.

    אבל לאט לאט מתמעטים.

    .

    העונה נגמרה, הבלוג התקרר, אני כמעט ולא כותב יותר.

    .

    הג'יפים עומדים להם מיותמים בטורקיה ז"ל, הסקודות בצ'כיה הוחזרו לחברת ההשכרה.

    פה ושם טכנאי חרוץ מחזק ברגים, ממלא שמן, מוסיף מים למצברים. מישהו בטח הוציא כבר את הבטריות ממכשירי הקשר, ניער את אוהלי הניילון משאריות אבק, איוורר את שקי השינה, חילץ אותם משקי הכיווץ שבו משכנם בד"כ.

    .

    הירוק היפה כל כך של בולגריה התכסה כבר מזמן בשלג קפוא. העליה לקרפטים ברומניה התמלאה בבוץ סמיך, בלתי עביר.

    הטבע ממלא את חלקו בעסקה: נותן מנוחה, אוסף נוזלים, מתכונן לשנה הבאה, לעונה הבאה.

    .

    זוכר את כל האנשים שכתבתי עליהם בעילום שם, את כל החוויות שמתערבבות עכשיו לידי ריח מתוק ונקי.

    ריח של אוויר צלול ואהבה לאנשים מיוחדים שזכיתי לטייל איתם.

    .

    מתעורר כל בוקר באותו בית, באותה מיטה.

    תיק כלי הרחצה עדיין תלוי במקלחת, כאילו מחכה לקריאה, כאילו לא השלים עם העובדה שאין יותר, לפחות כמה חודשים.

    נח בינתיים, נהנה. יודע שהעונה הבאה תהיה שונה (מאוד!) מקודמתה (מסיבות שאולי פעם אכתוב עליהן...).

    .

    אוהב, נרגע

    אבל מאוד מאוד מתגעגע.

    דרג את התוכן:
      74 תגובות   יום שישי , 8/10/10, 13:03

      בד"כ, כאשר מסתיימת עונת טיולים, הצרות מחכות כבר בשדה התעופה, לרוב באולם המזוודות ותמיד בחיוך זדוני.

      .

      מאז קצת לפני פסח ועד טיפונת אחרי סוכות, שהיתי בארץ ימים בודדים בשבוע והצרות נערמו מאליהן: אגרת טלויזה, דו"ח למס הכנסה, קנסות פיגורים לכביש שש ועירעור על דמי ניהול שערוריתיים שגבה הבנק שהוא גם ידיד שלפעמים סתם טועה בחישוב אבל אף פעם לא טועה לטובתי.

      .

      אבל הפעם חיכתה לי בסוף עונת הטיולים, בנוסף לצרות הרגילות - גם הפתעה מבאסת במיוחד.

      .

      זה התחיל כבר בשדה התעופה ברומניה: עמדתי בתור למסירת המזוודות וקבלת כרטיס הטיסה וראיתי התלחשושיות נמרצות בין דיילות הבידוק, שהחליפו מקומות בין הנוסעים והפרידו הורים וילדים - סימנים מובהקים ל"עובר בוקינג", כלומר: יש יותר נוסעים רשומים לטיסה ממקומות במטוס, כלומר מישהו מאיתנו עלול להישאר עוד לילה ברומניה.

      זהו אחד מהדברים האלה שיכולים לקרות, שאין למדריך שליטה עליהם אבל מעטים האנשים שהיו יכולים להתעלות על הזעם והאכזבה שזה היה מעורר בהם ולא להפנות אותם כלפיו (כלומר: כלפי..).
      ובצדק: אני הרי האחראי על המטיילים ואמור לספק להם גם מזל. תחושת האחריות כלפי המטיילים שאיתי יכולה להשתחרר רק ברגע שכולם חוזרים חיים, בריאים ובזמן לביתם.

      .

      המטיילים שאיתי לא כל כך היו ערים למתרחש, אולי כי לא הבינו את פשר שיחת הדיילות ואולי כי הם לא היו מרוכזים במתרחש, הרי הם חוזרים הביתה מטיול ג'יפים בחו"ל ובעוד הם נרגשים, מסמסים, מחפשים איפה השאירו את כרטיס החניה לזמן ארוך של נתב"ג - אני עדיין בעבודה.

      זו כנראה הסיבה שהצלחתי לזנק במהירות נץ לעבר אחראית המשמרת שפנתה לאחד מהמטיילים שלי בנימוס ובחיוך מתנצל ועוד לפני שפצחה בנאום הצפוי ניצבתי לפניו ואמרתי: אני מדריך הטיולים של הקבוצה הזו ואם מישהו צריך להישאר לילה נוסף ברומניה זה יהיה רק אני.

      היא בהתה בי בזלזול מפוגן וביקשה ממני שאחכה בצד עד סיום הבידוק. המטייל שאיתי קיבל את הכרטיס מבלי שהיה מודע בכלל להתרחשות.

      .

      כאשר אחרון חברי הקבוצה אחז בכרטיס העליה למטוס - פרץ בי אושר כזה, שאפילו העיכוב והטרטור שציפו לי לא הצליחו לעמעם.
      בחיוך גדול, בהרגשת סיפוק מכל הטיול הזה ותחושה של (מתבייש קצת להודות) - ניצחון - החלתי במסע האישי של כמה שעות משדה התעופה לבית המלון וחזרה אחרי כמה שעות, שוב תור לבידוק וטיסה ב-6 בבוקר שלא עברה עלי בנעימים: שני ילדים ישבו מאחורי עם אביהם נטול יכולת השליטה: הוא צעק על אחד והאחר בעט מדי כמה דקות בכיסא שלפניו (כלומר: בי), אבל החיוך שלי מה"עובר בוקינג" שלא תקף אף אחד מהמטיילים שלי, שבשעה הזו כבר היו עמוק בביתם, עדיין לא נמחק.
       

      עד שהגעתי לארץ וראיתי שגנבו לי את האוטו.

      .

      מזדה דמיו לבנה, שנת 2002. בגאז' גדול מלא בחפצים: נעלי הליכה יקרות מאוד, תרמיל גב עם רצועות גמישות במיוחד ואבק דרכים שמחציתו דבק בדפנותיה של המכונית הנאמנה שלי, ומחציתו דבק בי. שנתיים התנהלנו בעולם הזה ביחד, כאילו וממתיקים סוד משותף שצומח מהיכירות מעמיקה, סוד שנרקם בשעות רבות ביחד של נהיגה משותפת.

      כל כך סמכתי עליה, עד שלפעמים, תוך כדי נהיגה, בניגוד לכל חוק ולכל כלל, עזבתי את הידיים מההגה והרפתי את הרגל מדוושת הגז ונתתי לה לנהוג את עצמה בעצמה והיא פילסה את הנתיבים למעננו, נתיבים ששנינו רצינו לכבוש והם חיים בי עד היום. 

      כמה נורא הוא שעכשיו היא נלחצת לנצח תחת ידיו המזוהמות של סוחר חלפים בטייבה או בעל מגרש מהצד השני של מחסום חווארה. האומנם העיכוב בטיסה היה גורלי כל כך? מי יודע, אולי הגעתי בזמן הייתה מחלצת אותה מאצבעות ידיו שברור לי שהן שעירות, עבות, ומגואלות בגריז.

      .

      מאז עברו כבר כמה ימים ועדיין לא טיפלתי בכל הצרות והפרוצדורות המחייבות.

      אומנם זמן הטיסה מרומניה הוא פחות משעתיים וחצי, אבל זמן ההסתגלות למרחב המזרח תיכוני הוא ארוך יותר במיוחד נוכח הלם אובדנה של חברתי הלבנה מודל 2002.

      אבל הזמן עושה את שלו, אני יודע, ועוד מעט אתרגל מחדש ואוכל להתנהל לא כתייר מחוסר דאגות יומיומיות אלא כיציר החברה המערבית שחייב בעבודות תחזוקה רבות של החיים כדי לשרוד: אריב עם פקידת הבנק שלי, אשלם את חובי לכביש 6 ואתחנן על חיי במשרדו של פקיד השומה.

      .

      את אגרת הטלויזיה, כך החלטתי, אשלם במשרדיה הישנים של הטלויזיה הישראלית עצמה: אעלה לירושלים במיוחד לצורך זה מתוך ידיעה שהשבועה שלי שאני לא רואה ערוץ 1 לעולם כי אני לא בארץ, וגם אם אני בארץ אין מה לראות שם וגם אם היה מה לראות שם אין קליטה אלא פסים רחבים של שלג - גם אם אומר את כל הדברים הללו, ואומר! הם לא יזכו אותי בבדל של הנחה וספק אם מישהו יקשיב בכלל לטרונייתי.

      .

      אבל אסע לשם במיוחד, ועוד איך! אולי אפילו עם הג'יפ החדש שלי שתהליך קנייתו הסתיים רק הערב, ומהרגע שהונח בחניית ביתי הוא לא חדל לרגע מלבהות בי בפנסיו העמוקים, העגולים, החוורים משהו ומבטו חכם אבל מוזר לי.

      דרג את התוכן:
        53 תגובות   יום רביעי, 18/8/10, 14:46

        אחד הדברים הראשונים ששמעתי אותך אומרת, ואין לי ספק שהוא תרם רבות לרגשות שהחלו לפעם בתוכי, הוא שיש לך יום הולדת בשמונה עשרה באוגוסט, והסגול שלך מתחת לאות נון היה כל כך מתוק שכמעט והתנפלתי עליך באותו רגע.

         

        שמונה עשרה! פיזזו שפתיך שנראו אדומות כל כך ובשרניות. שמוננננה עשרה!

          

        מה היה העתיד שלנו אם היית אומרת שמונה עשרה עם קמץ מתחת לנון? האם הזעזוע הלשוני הזה היה מטלטל אותי עד כדי כך שהיה מוחק ממני כל יכולת לראות את האור שבעינייך? את הלהט הסוחף שבאישיותך? את זרועות ידייך הנמתחות בגמישות שרירית לצד זוג תפוחי הדבש הנמעכים עתה תדיר בין אצבעות ידיי?

         

        האומנם בעוונו של קמץ אחד(!) היו עיניי טחות מראות את העתיד הפרוש לפנינו כפטה מורגנה שמבטיחה נווה מדבר ואולי אפילו תקיים אי פעם?

        ואת ההווה המפתיע כל בוקר מחדש - האומנם גם בו לא הייתי מבחין בגלל ה-נע ולא ה-נה?

         

        אחח, איזה צלצול צורם שאני לא מצליח להבין למה הוא שגור כל כך ולמה המתיקות המדויקת של ה"נה" היא נדירה?

        נננהההדירה?

        כמוך, אהובתי הנדירה, המדויקת, המתוקה, שאין רבות כדוגמתך ואין כמוך בכלל.

         

        פגישה עיוורת. כל מבט חודר. כל צליל מכריע. כל דבר זניח או טעות מקרית חורץ דין ולא חוזר.

        כל אות בוראת עולם. כל תו מפיל אותו. כל מבע, כל מבט, כל מגע - הוא מאה אחוז ממה שיש ולכן המשמעות שלו היא קריטית.

         

        כמה רגעים כאלה היו לי? כמה נשים נטולות פיסוק פזרו לשווא אותיות מהוהות לעבר פי החתום?

         

        בכל פעם שסלחתי לתחושות הראשונות והסכמתי לצאת לפגישה נוספת עם מחרפות שפה ומקלקלה טפחו האותיות על פני אחרי חודשים של השקעה מיותרת ומתישה.

        היו ביניהן עשירות, מיוחדות, חכמות, מעניינות, שונות.

        היו ביניהן יפות במיוחד שהשפתיים שלהן חושניות ובשרניות, אבל שפה אחת שלהן, זו המדוברת, היא רפה ועלובה ותלויה ברישול והיא זו שמכערת את כל השאר וחורצת לשבט ולא לחסד גורלות.

         

        עברית היא שפה רבת משמעות ואפילו השם שלה רומז על כך.

        מי שמדברת מעבירה את מי שהיא: האם היא עצלה? האם היא משכילה? האם היא קשובה? האם היא נכנעת לתכתיבי סלנג (כלומר: קל להסית אותה מתרבותה או שיש לה אופי חזק ויציב).

        אבל גם: האם היא מפגיזה במילים נרדפות ומנסה להתהדר במליצות שכל מטרתן להוכיח את בקיאותה?

         

        תמיד חיפשתי את מי  שתהייה איכותית מספיק עד כדי כך שלא תצטרך להוכיח את זה בכל משפט.

        שיהיה אור במילותיה ובמשפטיה להט סוחף, שניסוחיה יהיו כזרועות ידיים הנמתחות בגמישות מילולית לצד זוג אוזניים קשובות ולב שומע .

         

        ואת - אהובתי חוגגת בשמונה עשרה שכמותך - את בורכת בכל הדברים היפים מתוך אלה ועוד בהרבה דברים נוספים ואני בורכתי בך.

         

        ואת חוגגת יום הולדת. ואני חוגג איתך.

        ואני לא מבטיח לך מתנה חומרית יקרה, בטח לא שרשרת ב-3,000 ₪.

         

        אבל אני נותן לך את המילה שלי, מעביר באמצעותה את התקווה שלי לקשר:

        שאהיה כרוך אחריך, קשור אליך.

        ומהתקווה שאני כה מחכה למימושה ייקשר הכול כשרשרת במחיר שאינו נקוב בשקלים.

        אלא במילים.

         

        הרי את יודעת: גם אלוהים ברא את העולם במילים.

         

        מזל טוב, אהובתי.

        אני מחכה ומקווה לך מאוד!

         

         

         

         

         

        הבהרה קטנה:

        למען הדיוק אומר שיום הוא זכר ולכן צריך לומר: השמונה עשר באוגוסט, אבל כשלא מציינים ימים אלא מספר סתמי ראוי לומר שמונה עשרה, עם סגול בנון, והמספר הוא אולי סתמי אבל ההבעה שלו אינה סתמית כלל וכלל...

         

         

        דרג את התוכן:
          89 תגובות   יום ראשון, 11/7/10, 20:32

          לאחרונה לא כתבתי בגלל עומס בעבודה ובגלל עוד כל מיני סוגים שונים של סיבות

          שאולי פעם אפסטם אותם (כלומר: אכתוב עליהם פוסט)

          התרגשתי מאוד לקבל כמה וכמה הודעות מ"חברים" בקפה לאן נעלמתי ונאלמתי.

          בגלל ההתעניינות ראוי להוריד את המרכאות ולהשאיר: חברים בקפה.

          אבל להפתעתי, בזמן הקצר שאני פה יש חברים שאפילו חרגו מהקפה והקשר איתם בלתי וירטואלי בעליל.

          מהם אני מסיר לא רק את המרכאות אלא גם את הקפה.

          הם חברים. בלי מרכאות ובלי קופאין. 

          פשוט: חברים. ממש חברים.

          גיליתי שהעולם שלי מעושר בזכותם ואני מאושר עוד יותר מכפי שהייתי בזכותם.

          כלומר: בזכותכם.

          אז אני מבקש להודות לכם.

          ולהנהלת הקפה דה-מארקר, עם כל הכבוד ליומרותיהם שלאחרונה באו לברך אבל יצאו מקללים:

          הריני להודיע לכם שהחברים הם השידרוג האמיתי של הקפה.

          אחת מהן, מהחברות הבלתי משודרגות שלי אך האמיתיות לחלוטין, הייתה במשבר גדול.

          כדי לצאת ממנו, התכוונה להסתגר בד' אמותיה וכמוצא אחרון כתבה לי על כוונתה.

          התגובה שלי הייתה לספר לה סיפור, סיפור שהמצאתי באותו רגע ובהשראתה - על חשיבותם של חברים.

          המסר שביקשתי להעביר היה שגם אם היא תצליח במשימתה האישית אבל תישאר בלי חברים - לא יהיה לה ערך בנכסים החדשים שתרכוש.

          מה שזה עורר בה או שלא עורר הוא קיניינה הפרטי, אבל מכיוון שאין לי כח לכתוב עכשיו בעטיין של הסיבות שהזכרתי למעלה ומכיוון שאני כמהה להגיד תודה לחברים, במיוחד לאלה שהתעניינו בשלומי הוירטואלי לאחרונה -

          אני מפרסם אותו כמחווה וכתודה לכולכם.

          אז..

          מספרים על רב שמייליך שהיה עני מאוד.
          לא אכל ולא שתה, לא התרועע עם חברים, רק התפלל לאלוהים באהבה גדולה וכך מולא כל רצונו.

          יום אחד, כשכרסו מלאה בסיפוקים רוחניים אך כיסיו מרוקנים מיכולת קיום, פנה לבורא עולם בתפילה גדולה:
          "מי יתן ותרבה בריאות ועושר את ביתי הדל בזכות דבקותי בהשם" מילמלו שפתיו היבשות.
          יום אחד נגלה מלאך בחלומו וכיוון אותו לעץ עשיר בענפים - שם, כך הובטח לו, מחכה לו אוצר גדול.
          רב שמייליך הכפוף מעוניו יצא ליער בעיניים בורקות ומצא בצד העץ תיבה מברזל מלאה בכסף וזהב ואבנים טובות.
          "הוי! הקוידש ברוך הוא, גומל חסדים" זעק באושר, "הנה מצאתי את עושרי"!
          אבל כשהתכופף לתיבה לא יכלו ידיו הרזות למשוך אותה ממקומה.

          מכיוון שלא היו לו חברים לא יכול היה לבקש את עזרתם.

          70 שנה לא זכה לצאת מהיער, רק משך את התיבה משחרית ועד ערבית ויש המלמדים שהוא מושך אותה עד עצם היום הזה.

          תודה לקפה טרם שידרוגו על החברים שצירף לעולמי שמושכים ביחד איתי את עגלותיי העמוסות כל טוב.

          תודה לכם.. ולהתראות (שוב) בקרוב.

          דרג את התוכן:
            90 תגובות   יום שני, 31/5/10, 12:30
            חוסנו, שם לא בדוי בהחלט, הכין לי תה כשבאתי.

            תמיד הוא הכין לי תה. "אומרים קפה טורקי רק כי הבאנו אותו לאירופה, אבל אנחנו שותים תה".

            יש לו כמה בקתות מעץ להשכרה ואת הארוחות לאורחים הוא מכין בעצמו, ביחד עם ילדיו ואשתו.

             

            הם יושבים על הרצפה ופותחים את הפורלים שזה הרגע דגו בנהר. הרשת מונחת לידם. בתוך כל דג הם טומנים שן שום ועוטפים אותו בעלי דפנה. כשהדג טרי ממש לא צריך יותר מזה. אח"כ שמים על האש ויוצא להם טעים יותר מכל מסעדה מפוארת שאי פעם זכיתי לאכול בה. ותאמינו לי שזכיתי לאכול בהרבה מסעדות. בכל העולם. ואין דגים כמו הדגים של חוסנו.

            וגם סלט הוא מכין, מהירקות שגדלים אצלו פרא על הגבעה ממול. והוא רוקח איזשהו טיבול שלא היה מטייל אחד שנשאר אדיש אליו. קערות שלמות של סלט אני מסוגל לאכול אצלו, בזו אחר זו, ועוד לפני שהצלחת מתרוקנת הוא שופך לי את מה שחתך זה הרגע.

             

            מקלל את ארדואן. תמיד מקלל אותו. כמו שקיבוצניק אצלנו היה מקלל את אלי ישי אם ש"ס הייתה זוכה בבחירות בארץ והחרדים היו נהפכים לראש הממשלה.

             

            ארדואן חכם מדי בשביל לחבוש תרבוש ולגדל זקן ארוך. הוא מחוייט בחליפות איטלקיות ומבשם את בית שחיו בדיאודורנט צרפתי. הוא מספר לטורקים שלמרות כל המאמצים שלו להשתלב באירופה הם לעולם לא יקבלו 70 מיליון מוסלמים לאיחוד.

            והוא צודק.

            אירופה פתוחה וליברלית אבל בדי.אן.איי שלה היא גזענית. הטורקים מטומטמים ופרימיטיביים בעיניהם והם אף פעם לא יראו אותם כחלק מהם.

            עם יד על הלב, ובלי קשר לסכסוך הפוליטי, גם אנחנו התייחסנו כך לטורקים אפילו בשיאה של הידידות בין העמים.

             

            ארדואן ייצב את הכלכלה הטורקית, ביצע רפורמות מערביות לחלוטין בחוקה הקצת איסלאמית מדי של טורקיה, יזם פתרונות של שלום לסכסוך קפריסין הטורקית, רקח פיוס היסטורי עם ארמניה.

            "אני דתי אבל מדיניותי חילונית כשהמטרה הגדולה היא להיכנס לאיחוד האירופאי" - אמר, וחילונים רבים האמינו לו והצביעו בשבילו ובשביל "מפלגת הצדק והפיתוח" שלו.

             

            כך זכה ברוב, למרות שמרבית הטורקים חילוניים ותרבותם מעוגנת בזיקה למערב.

             

            מאז שנת 2000 הוא שולט בטורקיה, וכל מאמציו להתקבל לאיחוד האירופאי קיבלו כתף קרה.

            אירופה לא מצאה תירוץ טוב למה לא, וזיכתה את טורקיה בתואר של "חברה מועמדת".

            כלומר: טורקיה צריכה לעמוד בכמה סטנדרטים כלכליים כדי להתקבל לגוש היורו.

            מעולם לא הייתה חברה באיחוד שזכתה במעמד הזה ולא התקבלה לבסוף - רומניה, פולין, בולגריה הן רק דוגמאות.

             

            הכלכלה של טורקיה יציבה משל מרבית מדינות אירופה ועדיין היא לא מתקבלת.

            היא בוודאי יציבה יותר מכלכלות יוון, רומניה, פולין ובולגריה.

            אבל טורקיה לא תתקבל לעולם.

            ארדואן יודע את זה. 

            גם חוסנו.  

             

            בשנתיים האחרונות נראה שארדואן מאס בתירוצים האירופאים והחליט לעבור צד.

            טורקים רבים מאמינים שהוא תכנן והוביל לכך מההתחלה. הרי הוא דתי אדוק, והם לא מאמינים לרצונות המערביים שהביע עד לפני כשנה.

            בין אם נגרר לכך או בין אם הוביל לכך במהלך מתוחכם ומתוכנן - הדחייה המעליבה והמתחמקת מצד האירופאים נקלטה היטב בכבוד הלאומי הטורקי.

            מאז הוא מנהל מדיניות זהירה של התקרבות למדינות ערביות, והנה הוא שוכב עכשיו על הגדר למען הסרת המצור הישראלי מעל הפלשתינים. לאט לאט, אך במגמה יציבה, עובר ארדואן לצד המזרחי של הכביש הבינלאומי, ובכך מקרב את טורקיה מחדש לתרבות הערבית ולחיזוק הזיקה לאיסלאם.

             

            בסיומה של עונת הטיולים הקודמת, בסוכות שנה שעברה, טיילתי עם חמישה ג'יפים בשמורת הקופרולו והמלון שלנו היה בכפר קאסימלר המרוחק כשעה נסיעה מהבקתות של חוסנו.

            בתשע בערב, אחרי שכבר התפזרו המטיילים לחדרים, שמעתי פתאום צעקות מהלובי של המלון: "שיח' אמיר, שיח' אמיר, יש לך אורח".

             

            חוסנו חיכה לי למטה, מחזיק בידיו שתי קערות ענקיות: באחת סלט ירקות בטיבול מיוחד, ובשניה שני פורלים עטופים בעלי דפנה.

            "בוא נאכל ביחד", אמר לי, "כי זו הפעם האחרונה. שנה הבאה ישראלים כבר לא יבואו לפה".

            "אתה מדבר שטויות", אמרתי לו, "ואני מוכן לאכול איתך עכשיו רק בגלל שמול הסלט שלך והדגים אני לא יכול לעשות כלום. אבל חבל שבאת עד לפה כי במילא בקיץ הבא אני בא אליך כל שבוע".

            "כן, שיח' אמיר. בטח תבוא כל שבוע. ובשנה הבאה גם טורקיה תתקבל לאיחוד האירופאי.. יאללה, אח שלי. אתה לא מבין כלום. תשתוק כבר ובוא נאכל".

             

            מאז שלחו אותי לפתוח מסלולים ברומניה, בולגריה וצ'כיה.

            דהרתי בשבילים חדשים, ינקתי אל ריאותיי אוויר פסגות בהרי הקרוקונש, השתזפתי בחופי וארנה ורדפתי אחרי תרנגולים בחצר של הזקנה בדומבוויצ'וארה.

             

            אבל עדיין לא מצאתי חברות אמיצה שכזו, כמו זו הטורקית, שצומחת מתרבות שהיא כל כך שונה משלנו וגם כל כך דומה בו זמנית.

            תרבות שקשורה במסורת לבנטינית אך גם בזיקה חזקה למערב.

            תרבות שמשתלבת במרחב המערבי אך נדחית ממנו,

            תרבות שמטובלת היטב בשיני שום ועטופה בעלי דפנה.

             

             

             


            דרג את התוכן:
              77 תגובות   יום רביעי, 19/5/10, 13:07

              כשהיה בן 35 קרה האסון ומאז לא נגע בכינור.

               

              זה קרה ביובל קטן של האלבה, הצינאלבה, אם אני זוכר נכון את השם, שליד העיירה וורכלאבי שבצ'כיה.

              שביל אופנים, די מוכר לרוכבים, סמוך לנביעתו של האלבה, הנהר הגדול הנובע בצ'כיה ומשם נמתח לצפון וחוצה את כל גרמניה.

               

              עודד ואייל תכננו לחגוג את יום הולדתם בדרך מקורית: טיול בחו"ל בו תכננו לרכוב 35 ק"מ ביום, כמניין גילם.

              השאירו את הנשים והילדים בבית, עמסו את האופניים מקופלים להטסה, הוסיפו עוד שני תיקים דחוסים במספר מנימאלי של בגדים וציוד בישול - ויצאו לדרך.

               

              הטיול היה נפלא, כך סיפרו בימים הראשונים. הם דהרו מעל מדרונות, חצו שפיעות של מים וחרצו בצמיגי הקנונדייל שלהם את שדות הססנקה הפרחוניים.

               

              אבל ביום ה-19 אמר פתאום אייל שצריך לעצור, הם היו במרחק של כמה שעות מכל נקודת יישוב, משהו קרה לאופנים שלו, כך חשב, ולא שיער שמשהו קרה לו, הוא נשען רגע על העץ שבצד הדרך ועודד רכן אל השרשרת, בדק את האופנים של חברו הטוב, ולא שיער שעוד רגע ייפרדו לעולמים.

               

              כשעודד אמר שהוא לא מבין מה הבעיה באופנים ואייל לא השיב לו - הסתובב וראה שאייל כחול.

               

              מאז עודד שתק.

              גם לא נגע בכינור.

               

              הוא השאיר את האופנים שם, השאיר את כל הציוד שם, ולקח את חברו על כתפו.

              אחרי שהבין שניסיונות ההחייאה מיותרים, לקח את חברו המת על כתפו.

              כמה שעות צעד כך, הלך ובכה. בכה בלי קול.

               

              אייל לא היה רק החבר הכי טוב שלו, הסבירה לי אשתו. הוא היה כמו האבא הרוחני שלו, האבא המקצועי.

               

              הם למדו ביחד מביה"ס היסודי ונרשמו ביחד לטכניון.

              שניהם ניגנו בכינור, למדו אצל אותה מורה.

              היה להם כינור כבד במיוחד מעץ מלא בצבע חום עתיק.

               

              אבל כשבגרו החליטו שנגינת הכינור תהיה רק תחביב ונרשמו ביחד ללימודי הנדסת מחשבים בטכניון. "הכסף יותר חשוב מאומנות", אמרו.

              אחרי שנה א' החליט עודד שנמאס לו. שמשעמם אותו לבהות מול המחשב במשרדים קטנים עם אורות ניאון.

              הוא עזב את הטכניון ונרשם ללימודי מוסיקה.

              היה לו בית קטן, הופעות מעטות ותלמידים רבים.

               

              אייל סיים את הטכניון ונשאב לתפקידים בכירים בהיי-טק.

              היה לו בית גדול (מאוד!), שתי מכוניות וג'יפ בצבע כחול.

              רק כשהיה לו זמן פנוי ניגן להנאתו בכינור, אבל למעשה לא היה לו כמעט אף פעם זמן פנוי.

               

              "אני יותר מאושר ממך", נהג עודד לומר לו, "כי לך אומנם יש את כל מה שאתה רוצה אבל אני רוצה את כל מה שיש לי".

               

              ההקנטות ההדדיות האלה, הטיולים המשותפים והחברות העמוקה נותרו עכשיו כהד עמום וכזיכרון בלתי מושג בליבו של עודד.

               

              זמן קצר אחרי האסון עודד השלים את שנות הלימודים שחסרו לו והשתלב בחברה גדולה.

              קיבל תפקיד בכיר בחברת היי-טק ואח"כ קיבל תפקיד בכיר עוד יותר.

              כשסיים את התפקיד הבכיר עוד יותר קיבל תפקיד בכיר אף יותר מקודמו.

              "אתה בורח מעצמך" אמרה לו אשתו.

              אבל עודד לא השיב לה והמשיך בדרכו.

              מאז האסון הוא גם לא ניגן בכינור. אפילו כשהיה לו זמן פנוי, בכינור לא נגע.

               

              הוא לא ניגן ולא טייל. לא באופנים ולא באמצעי אחר. נסיעותיו לחו"ל היו רק במסגרת תפקידיו הבכירים.

               

              זכיתי להכיר את עודד בטיול ג'יפים שהדרכתי בצ'כיה בקיץ שעבר.

              7 שנים עברו מאז מת עליו חברו, 7 שנים מאז ניגן בכינור, 7 שנים מאז טייל, 7 שנים מאז חי את חייו.

               

              "אני לא יודעת למה הוא הסכים סוף סוף לצאת לטיול הזה", אמרה לי אשתו. "הוא לא הסביר לי".

              "אולי הוא רוצה לסגור מעגל?" שאלתי, "הרי אנחנו מטיילים דווקא פה, בצ'כיה, קרוב כל כך למקום שבו חרב עליו עולמו".

              "אני לא בטוחה", היא ענתה לי. "אולי הוא מסכים לצאת כי ביקשתי. אולי בשביל הילדים, לשדר להם שהכול בסדר.

              אבל אני מכירה אותו.. עד שהוא לא יחזור לנגן בכינור, עד שלא יחדול מלהיות קבור בעבודתו - אדע שהכול חיצוני.

              אני חושבת שהוא פשוט רוצה לחיות את החיים של אייל במקום את החיים שלו. ואני בטוחה שאייל לא היה מעודד אותו לכך אלא מעודד אותו לחיות את חייו שלו. אבל מה שאני אומרת הוא לא משיב, לא מגיב, ולא משנה את התנהלותו".

               

              במהלך ימי הטיול הבחנתי שעודד מסוגר בעצמו, שקט מאוד, עצוב משהו.

              מנומס מאוד, יעיל בהתנהלותו, מרוחק מאוד אפילו מילדיו ואשתו.

               

              דיבורו קצר, שקט, לרגע מסתורי, כאילו מחכה לסערה שתבוא עוד רגע.

               

              ביום הרביעי של הטיול הגענו לוורכלאבי, העיירה שבסמיכות לה יש שבילי אופנים רבים, די מוכרים לרוכבים, סמוך לנביעתו של האלבה, ליד שדות הססנקה הפרחוניים.

               

              העיירה וורכלאבי משתרעת מדרום להרי הקרוקונש, מרחק של עשרים דקות נסיעה בערך מפיסגתם.

              משמעות השם הוא: "של לאבה", כלומר: העיירה של הלאבה (אלבה בגרמנית).

              עיירה די אפורה, בעצם, המשמשת בעיקר כתחנת מעבר בדרך לאתרי סקי ושבילי האופנים בהרים.

               

              כשצעדנו ברחוב הראשי שלה, הצר יחסית, המרושת לכל אורכו בחנויות עלובות ופיצריות במחירים מופקעים, עברה בי צמרמורת של התרגשות: ידעתי שפיוטר, איש יקר מאוד שאחד מחברי הצ'כים שידך בנינו רק אתמול, כבר פתח את הכנסייה וכבר התיישב ליד הפסנתר במרכזה, מחכה לקיים את בקשתי, כפי שתאמתי איתו בטלפון שעה קצרה קודם לכן.

               

              "ראו", אמרתי לחברי הקבוצה, "אנחנו עומדים עכשיו ליד הכנסייה הגדולה ביותר בעיירה, הכנסייה המרכזית הנקראת: הכנסייה השחורה. בז"כ אנחנו נכנסים לביקור בתוכה להרצאה על הנצרות בצ'כיה בתקופה הקומוניסטטית. 

              אבל הפעם אני מבקש לקחת אתכם לכנסייה אחרת, קטנה יותר, שנמצאת ברחוב צדדי. שם מחכה לנו הפתעה קטנה".

               

              פניתי ימינה וצעדתי במהירות לקצה הרחוב.

              דלתות העץ הגבוהות כבר היו פתוחות ובקצה שורות הספסלים מהעץ, הפונות לאספיס, ניצב לו הפסנתר של הכנסייה ופיוטר רכון כבר אליו ומחייך חיוך גדול.

               

              "אנחנו עומדים לשמוע יצירה שאני מאוד אוהב", אמרתי לחברי הקבוצה. "אומנם פיוטר הסביר לי שזו יצירה המיועדת לשני כלים, והוא רק בן אדם אחד.. אבל מכיוון שאני כל כך אוהב אותה ביקשתי ממנו שינגן אותה בכל זאת, ולו רק את קולו של הפסנתר".

              כאשר חברי הקבוצה ישבו, קמתי ואמרתי: "זוהי הסונטה לפסנתר ולכינור בדו מינור, אופוס 30 מס' 2, של בטהובן".

               

              פיוטר, כפי שתאמתי איתו מראש, הוציא בשלב הזה כינור כבד במיוחד מעץ מלא בצבע חום עתיק והניח אותו על הפסנתר.

              אח"כ הוציא מעמד של תווים, הניח אותו לצד הפסנתר, פתח חוברת בעמוד המתאים וחזר לשבת ליד הפסנתר.

               

              פתיחתה של הסונטה היא הכרזה קצרה, שקטה ולרגע מסתורית: צליל בודד מושמע, בפסנתר, ונענה בחמישה צלילים מהירים.

              פיוטר השמיע את הצליל הבודד וחיכה.

              אחרי שניות מעטות השמיעו שוב.

               

              גלי הקול כמו נעו באיטיות אל קירות הכנסייה האקוסטיים והיכו בהם בכבדות.

               

              עודד, שעמד כל הזמן הזה בפינת האולם, החל לרעוד.

              הוא הביט לרגע באשתו, עיניו אדומות, ואז ניגש בצעדים איטיים וכבדים, כאילו היה גל קול בעצמו, לעבר קן התווים.

               

              נשם, הזדקף, היישיר מבט לפיוטר והנהן בראשו.

               

              מאותו רגע החל להתרחש נס בכנסייה הקטנה שבוורכלאבי.

               

              פיוטר הקיש שוב את אותו צליל בודד והפעם נענה בחמישה צלילים מהירים מהכינור.

               

              זו לא הייתה מנגינה אלא מין הצהרה שמבשרת סערה.

              שנייה אחת של שקט, ואז פרץ הפרק (המסומן אלגרו קוו בריו) ודהר הלאה בלי מעצור.

              עודד ריחף עם הכינור, משך את המיתרים שהתמסרו אליו כאילו הם חלק מגופו, כאילו לא חדל לנגן לרגע, כאילו התאמן עם פיוטר שעקב אחריו בהתלהבות.

               

              המנה הבאה הייתה אדאג'ו שירתי, שקטע את הסערה למשך יותר משמונה דקות, ואח"כ חזרה התזזית בשני פרקים מהירים נוספים, והקסם הועצם מתו לתו, מתנועה לתנועה, מצליל לצליל.

               

              אף אחד מחברי קבוצת המטיילים שלי לא היה מודע לפשרו של הרגע הזה, אבל כולם הרגישו שמשהו מיוחד קורה, משהו אדיר המשתחרר בתנועותיו החזקות של עודד ומגדיר את חייו מחדש.

               

              מבעד לחלונות הענקיים של הכנסייה, המעוטרים בציורי דת משונים שהשתרעו מאחורי הנגנים, הבחנתי פתאום בשבילי האופנים המובילים להרים ועודד כמו חותך אותם במשיכות הקשת המדויקות כאילו הוא מנסר את עברו.

               

              התו האחרון היה כמו סימן קריאה.

              חלפה שנייה ארוכה של שקט עד שקהל המטיילים המאזין פרץ בשאגות כפיים וצרחות צהלה שהרעידו את קירות הכנסייה ובלעו את קול הבכי שלי.

               

              עשרה חודשים עברו מאז.

              לצערי, אין לי קשר עם עודד היום.

              הרגשתי שנכון מבחינתו שאניח לו, שכל קשר עימי יהיה כמראה לתיקון שהתחולל בו במהלך הטיול, מראה שעלולה להכביד עליו.

               

              אני לא חושב שהחלק שלי היה כל כך גדול.

              לדעתי עודד רצה לסגור שם מעגל, הרי לא סתם הסכים לטייל דווקא אז ודווקא למורדות נביעותיו של האלבה.

              אני זכיתי רק לזמן לו את הכלי, ומשם עשה הוא את בחירתו.

               

              אני מאחל לו (ולאשתו היקרה) שהוא רוצה מחדש את מה שיש לו.

              שהוא לא מעניש את עצמו באבל אין סופי וחסר תכלית.

              שהוא מספיק אמיץ ומספיק חזק כדי לבלות, להנות, להמשיך הלאה בחיים הנהדרים האלה.

               

              אבל אני לא שוכח אותו ולא שוכח את אייל, חברו הטוב שלא הכרתי.

               

              בכל פעם שאני מדריך בוורכלאבי אני נכנס עם המטיילים שלי לכנסייה השחורה ומלמד שם על הנצרות בצ'כיה בתקופה הקומוניסטית.

               

              אבל תמיד עיניי פוזלות לקצה של הרחוב בצד ימין, אל הכנסייה הקטנה שדלתות העץ שבה סגורות תמיד.

              אז אני שומע, נשבע לכם, אני ממש שומע - את צלילי כינורו של עודד שעדיין מהדהדים בין קירותיה.

               

               

               

               

               

               

              ניתוח הסונטה של בטהובן הוא עיבוד לביקורת היצירה שפרסם חגי חיטרון בהארץ

              להלן קישור אל הביקורת המלאה: 

              http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/850198.html

               

               

               

               

              דרג את התוכן:
                136 תגובות   יום ראשון, 18/4/10, 10:16


                אבא שלי נולד בפולין

                (אמא שלי בארץ)

                הוא קיבל חינוך ציוני.

                 

                כשהיה בן שלוש נרצחו הוריו בשואה

                (ההורים של אמא שלי חיו בעפולה).

                 

                כשהיה בן 7 עלה לארץ.

                הוא היה פולני בכל רמ"ח אבריו וציוני בשס"ה גידיו.

                דיבר פולנית שוטפת והקפיד בעברית מצוחצחת

                (אמא שלי הייתה מורה ללשון)

                 

                עמד דום ביום השואה כשעיניו נוצצות מדמעה נסתרת

                וטען שלא צריך יום מיוחד לציון השואה:

                היא מלווה אותנו בכל מקום, בכל רגע

                אבל חייבים להמשיך ולחיות, לבנות את המדינה.

                 

                והוא בנה גם בנה: היה חקלאי וגם מורה.

                בידיים שלו חרש תלמים ובאשיותו עיבד את הדורות הבאים.

                (אמא שלי תמיד הייתה לצידו)

                 

                לא היה אדם שסימל כמוהו בחייו את המושג: משואה לתקומה.

                גם במותו.

                 

                חלה בסרטן.

                ביקש שאשאר איתו בלילה היחיד הזה, בבית החולים.

                הלילה של יום השואה. למה? שאלתי.

                כי אני מפחד. אמר לי האיש הגדול הזה.

                (גם אמא שלי פחדה)

                 

                בלילה היו לו הזיות.

                בצהרים, אמצעו של יום השואה, איבד את הכרתו.

                 

                בשבוע שבין יום השואה ליום הזיכרון שכב ללא נוע במיטה הלבנה.

                הרופאים אמרו שהוא לא בהכרה ואני ידעתי שהוא יודע בדיוק מה הוא עושה.

                 

                הוא נפטר שבוע לאחר מכן, בערב יום הזיכרון.

                בשעה 20 בערב בדיוק.

                הרופא אמר שהוא לא שמע את המכשיר שציפצף

                כי בדיוק הייתה הצפירה.

                 

                השנה, לראשונה, מתאחד התאריך העברי של פטירתו

                עם התאריך הלועזי: ה-18.4.

                 

                אמא שלי לא יצאה מהבית בלעדיו. תמיד הייתה לצידו.

                היא נפטרה בדיוק שנה לאחר מכן, ביום השנה הראשון שלו.

                 

                הם מלווים אותי בכל מקום, בכל רגע.

                במיוחד כשהצפירה מילללת.

                 

                אבל אני עומד זקוף, כי חייבים להמשיך ולחיות,

                לבנות את המדינה.

                 

                רק לפעמים עיני נוצצות מדמעה נסתרת.

                 

                 

                 

                דרג את התוכן:
                  82 תגובות   יום שלישי, 6/4/10, 04:41


                  עכשיו, בזמן שאני כותב את הדברים האלה, תוך כדי הטיסה חזרה הביתה, אני אמור להיות בסיפוק אדיר: הסתיים טיול מוצלח מאוד ובשלום.

                  אבל אנחת רווחה לא נושמת ממני. להיפך - מלווה אותי תחושה לא נעימה.

                  היא כאילו חיכתה לי במטוס, התחושה הזו, במושב F21, כלומר: ליד החלון, כלומר: אני אמור להיות מרוצה.

                  ותמיד היא מחכה לי בשלב הזה, ולא חשוב מה קרה בטיול ולא חשוב מהו המושב שיועד לי לשעתיים וחצי הללו.

                   

                  אומנם לא רק ממקום הישיבה אני אמור להיות מרוצה: גם מתכולתה של המעטפה השמנה מאוד שדחפו לי המטיילים ליד, לפני דקות אחדות, מלאה בשטרות רבים מאוד שעדיין לא ספרתי, כי לא נעים ליד המטיילים לספור.

                  אבל היא מלאה, אני מבטיח לכם, מלאה במתנות גדולות. פיתחתי כבר מיומנות להבין לפי העובי וזיהוי שטרות במבט מהיר שמלמד האם מדובר בהרבה שטרות של עשר או הרבה שטרות של מאה.

                  אז הפעם מדובר בהרבה שטרות של מאה. כמה וכמה שטרות אפילו.

                   

                  וגם דפי המשוב הסבו לי הנאה גדולה מאוד, וגם אותם לא נעים לקרוא במטוס, הרי המטיילים שאיתי מביטים בי גם עכשיו, כשהטיול לכאורה נגמר ועולמי מתכנס לו במושב F21.

                  הם עדיין פה, המטיילים שלי, מחייכים אלי ובכל פעם שנתקל מבטי במי מהם אני זוכה להנהון בראש או יד מתלהבת לשלום, ולא נעים לעיין לידם לעומק במחמאות שהרעיפו עלי בטובם.

                   

                  אבל גם במיומנות הזו השתלמתי, ומבט מהיר כבר מספיק בשבילי להבין: האם הם רק הקיפו עיגולים סביב השאלות המנחות או טרחו לכתוב הערות בחלק האחורי של הדף.

                  ובכן: הם כתבו. הרבה מאוד כתבו, וגם סימני קריאה רבים ראיתי כששמתי את הדפים בתיקי לידם, וגם שני סמיילים לפחות והרבה מאוד חיוכים.

                   

                  והכי הסבה לי הנאה האנרגיה שהייתה בטיול, אותו ערך מוסף חמקמק שאין לו מילים להגדרה ואין לו מדד ברור. זה פשוט אנרגיה של טיול: האם האנשים הזרים שבאו לטייל נהפכו לקבוצה, האם הם נהנו, צחקו, למדו, התרגשו, נחו, הופתעו.

                  האם הם קיבלו יותר ממה שציפו.

                   

                  זו אנרגיה שאומנם אין לה הגדרה ומדד ברור, אבל פיתחתי מיומנות לבחון גם אותה: האם הם רוצים להיות ביחד במטוס בדרך חזרה הביתה? האם הם מדברים ביניהם, האם הם מחייכים אלי ואחד לשני ובכל פעם שמצטלבים מבטיהם הם מזכים זה את זה בהנהון ראש או ביד מתלהבת לשלום.

                   

                  כשעליתי למטוס ביחד איתם ואנחנו נראינו כמו משפחה גדולה, כמו חבורה של חסידים במאה ה-18 הצועדים לבית הכנסת בשבת, הייתי מאושר עד כדי כך שהיה לי ברור שהמטוס ימריא גם ללא ארבעת המנועים הרועמים שלו והמושב שלי יעוף כמו F16 יתרומם ויתנשא מעצמו.

                   

                  אבל למרות הכל היא כאן, התחושה הלא נעימה הזו, שבאה כך פתאום.

                   

                  ברגע שהתיישבתי על הכיסא שלי מצאתי אותה מחכה לי כתמיד ברשעות בין מגש הפלסטיק האפור לבין המפית הלבנה עם הלוגו של חברת התעופה, אותה מפית שמודבקת על גב הכיסא ואני מנסה להישען עליו אבל לא מוצא את מקומי, וכאילו לכוד בתוך התחושה הזו שלא נותנת לי מנוח.

                   

                  ריקנות, יגידו המומחים. התחושה הזו היא 'ריקנות'.

                   

                  היא תוקפת את מי שסיים עבודה אינטנסיבית גדולה מאוד ופתאום היא נגמרת. ויש חלל.

                  וכל האנרגיה הזו פתאום נופלת ונשאר ריק.

                   

                  חבורת החסידים מתפזרת לה בין הכיסאות ופתאום אני לא אחראי יותר, ואין לי מה להסביר, ואני לא יודע איפה אנחנו על המפה ואיך קוראים לצמח ההוא שרואים מהחלון ומתי כבשו הטטרים את מה שאנו עפים מעליו עכשיו.

                  ואף אחד לא שואל אותי, ואף אחד לא צריך אותי, והם נבלעים להם בין הכיסאות הכחולים - איש איש והאותיות שהגריל מהדיילת, ורק את הפרצופים שלהם אני רואה, וגם הם נהפכים לדומים מדי לפרצופים שיושבים לידם, וכולם נראים כמי שמנפנפים לכולם ומהנהנים לכולם ועוד מעט יאכלו את העוף המחומם מדי שיוגש להם ואפילו פרצופם יסתתר מפניי ואחרי שילעסו יקרסו לשינה עמוקה ויבלעו בתוך הטרמינל לכשיבוא.

                   

                  אז אכן צודקים המומחים: זו הריקנות שמחכה לי כל פעם במושב המטוס וכשאני צולל אליו כאילו אני צולל אל תוכה.

                   

                  אבל אני יודע שבמקרה שלי יש עוד דבר אחד מהותי מאוד שמאפשר לתחושה הלא נעימה הזו לתקוף אותי כל פעם מחדש:

                  העובדה שאני חוזר מימי המלאים לבית ריק.

                   

                  החלל שמשאירה אחריה הקבוצה עם הפרידה מתעצם כשאין לי עם מי לדבר, עם מי לחלוק, עם מי להתרגש, ואין לי, פשוט אין לי, קבוצה שמטיילת איתי באופן קבוע בחיים. או כפי שנוהגים בד"כ לכנות את סוג הקבוצה הזו: משפחה.

                  אומנם בהסכם הגירושים כתוב: 'הורות משותפת' אבל היא משותפת בשני בתים נפרדים וכשאני בא הביתה אני לא רוצה אלא את הילדים שלי במיטות שבניתי בשבילם מעץ שקניתי בנגריה ממול ואת אשתי מחכה לי בחום, אהבה וסקרנות (טוב, לא אשתי הזו שמיהרתי לרבנות במחיצתה אלא אשתי שעוד לא זכיתי להכיר, שעוד לא זכיתי לבנות איתה את הבית מרובה החום, האהבה והסקרנות ההדדית).

                   

                  השארתי בית נקי ומסודר שיצאתי לטיול הזה ברומניה, כשם שאני נוהג תמיד, וגם מלאתי את המקרר בכל טוב שאוכל לפנק את עצמי כשאחזור. אבל עוד כמה שעות, לאחר שהמטוס ינחת והרכבת תמריא והאוטו יפליג בניווטי את דרכו הקצרה מבנימינה למושב אביאל - כלומר: בבואי לביתי - לא אשמע אלא הד עמום שיחזור אלי מהקירות הלבנים, הד פעולותיי שלי עצמי.

                   

                  האם אתם יודעים שדלת של מקרר חורקת? תמיד חורקת? גם אם משמנים אותה פעמיים בשבוע בשמן מכונות סמיך - היא חורקת?

                  סביר להניח שאינכם יודעים. אתם פותחים את המקרר בבית שיש בו המולה, והחריקה הקטנה של הציר תוצרת אמקור או תדירן, מייד אין סין או גרמניה, ארה"ב או איקיאה נבלעת ברעשי החיים ההומים בבית שלכם.

                  אבל הבית שלי לא הומה אלא בעצמי ולכן לחישותיו של ציר המקרר שלי צורמות במיוחד כשאני פותח אותו במעין זיץ קטן כזה, משהו כמו פפפסססשש שמרעיד לי את כל הגוף והפלסטיק הלבן של החלב מתנדנד ודופק בדלת והם מזכירים לי, ביחד עם ה-F21, שכמה חסידים שיקיפו אותי, וכמה שאזכה להיות בקרבתם של אנשים שאני אוהב - זה נגמר בסוף, ברגע שהטיול נגמר ואחרון הנוסעים נוטל את המזוודה שלו בטרמינל ונוסע הביתה.

                   

                  עוד מעט יגיע הרגע הזה, אני יודע, כאשר המטוס ינחת ואפלט חסר אונים מהלוע שלו ואנסה לאחוז עוד רגע בדפנותיו והדיילת תבעט אותי ממנו ואנשי הביטחון ימהרו ויגררו אותי החוצה ויזרקו אותי אל מסוע המזוודות וכל המטיילים שהיו לי פעם ייקחו את המזוודות שלהם הביתה ורק למזוודה שלי אין בית והיא תישאר סובבת על המסוע הלוך וחזור, חזור והלוך, לבדה תישאר על המסוע, וגם לו, למסוע בנתב"ג, יש את החריקה הזו חחרררפפפסססששש שמבחינים בה רק כשמזוודה אחרונה נשארת עליו לבדה.

                   

                  "אתה חייב לכבות עכשיו את המחשב, אדוני" אמרה לי הדיילת "וגם לסגור את המדף בבקשה".

                  אורות ת"א יפים מאוד מלמעלה, ואני נרגש לקראת הנחיתה, מקווה שהמזוודה שלי לא תישאר הרבה זמן לבד על המסוע ואזכה לקחת אותה כבר הביתה, הביתה ממש, עם ריח של שיתוף ותבשילים חמים וציר קבוע ולא חורק יותר, בבקשה.

                  דרג את התוכן:
                    33 תגובות   יום ראשון, 28/3/10, 10:08

                    ביום שישי בבוקר יצאתי לטיול הכנה ברומניה לחפש מסלולים חדשים לקיץ. זאת אומרת: אני לא מדריך עכשיו אלא משוטט עם ג'יפ  ומחפש שבילים חדשים.

                    התקציב הוא בלתי מוגבל והסוכנים המקומיים מבקשים להנעים את קיבתי ככל יכולתם כי הם יודעים שאני מביא אחרי כ-300 מטיילים בשנה.

                    כן, זאת העבודה שלי בפסח הזה, חברים יקרים, ולא רק שכל ההוצאות משולמות לי במלואן אלא אני מקבל שכר ימי עבודה עבור החוויה הזו (והשכר שלי די גבוה, נקוב בדולרים).

                    אז אני מודה לכל מי ששלח לי הודעות באישי או דאג לשלומי כאן, מודה גם למי שסתם חשב עלי ומודיע לכל האחרים: רבותי, אני בסדר, בסדר גמור אפילו, רק יצאתי לעבודה המוזרה הזו. נכון, קשה לי, אבל מישהו צריך לעשות גם את זה.

                     

                    וסיפורים, כמובן, לרוב: החל מהישראלית במטוס לרומניה שדיברה בגסות רוח לדיילת. זה היה כאשר המטוס התגלגל כבר את דרכו למסלול ההמראה. הדיילת שאלה אותה בנימוס: האם שמעתי אותך נכון, גברתי? וכאשר זכתה למתח קללות עסיסיות בשלוש שפות (עברית, רומנית ובעיקר ערבית) המטוס נעצר לפתע והכרוז הודיע שאחת מהנוסעות נאלצת לרדת מהמטוס. כל הנסיונות של הצוות הישראלי והתנצלויותיה של הבחורה (בשתי שפות בלבד. ערבית זה רק לקללות כנראה) לא הועילו והטייס הודיע שהוא לא מטיס את המטוס עד שהגברת תרד.

                    והיא ירדה. בוכה, אבל ירדה.

                     

                    או סיפור נוסף על דרך שעשינו, אני והמדריך הרומני המקומי בשטח. ערימות שלג וקרח על הדרך ואנחנו מחליקים כמו נאדיה קומנץ'. ברור שקבוצה לא תיכנס לכאן, אבל בקיץ גם הקרח לא ואני הרי בודק מסלולים לקיץ. אז עד כמה להמשיך? אני לבד בשטח, תקלה הכי קטנה בג'יפ תשאיר אותי פה עם הרומני המקומי לנצח והתהפכות נראית ודאית מרגע לרגע אל תוך הוואדי שבצד.

                     אבל והרצון לבדוק את המסלול, המוטיוציה להתגבר על המכשול והאגו להוכיח לעצמי ולמדריך הרומני שאיתי את מיומנויות הנהיגה שלי - עשו את שלהם.

                    התחלתי לצרוח: שום קרח נשבר לא ישבור את רוחי! ואז הבנתי הכל ואמרתי בקול רם לעצמי (בעברית, והרומני המסכן הסתכל עלי כעל משוגע): אגו! שלום לך ידידי. אתה היועץ הגרוע ביותר שלי. אז יאללה, מוותרים. האגו ניסה לבעוט, בעטתי בו בחזרה ולמדתי לקח בלי לשלם את המחיר. איזה כיף!

                    רק עכשיו לסובב את הג'יפ חזרה זו הייתה משימה לא פשוטה גם היא..

                     

                    או כל מיני משאים ומתנים מוזרים עם בתי מלון ומסעדנים על תפריטים, מחירים וכו' ועל אחד מהם, שאחרי ששיגע אותי בדרישות מוזרות ועורר בי תחושות לא נוחות כלפי העם הרומני - התברר כישראלי מנתניה.

                     

                    בקיצור: אוסף בשבילכם סיפורים לפוסטים הבאים (וזה תקציר חלקי למה שקרה ביומיים, אז תארו לעצמכם).

                     

                    אז דרישת שלום לכולם, פסח כשר למי שרוצה ושמח גם למי שלא ולהתראות בקרוב.

                     

                    דרג את התוכן:
                      52 תגובות   יום ראשון, 21/3/10, 20:06

                       

                      אני לא רוצה להעליב אותך, הוא אמר לי, אבל אתם בד"כ אנשים עם אגו נפוח. בגלל זה בחיים לא יהיה לי קשר רומנטי עם מדריכת טיולים.

                      אתם לוקחים אנשים למקומות שהם לא מכירים, ולכן הם תלויים בכם לגמרי, ורק מהסיבה הזו הם הולכים אחריכם, לפעמים אפילו מעריצים אתכם ממש, ואתם אומרים להם מתי לאכול, מתי לישון ואיפה לקום...

                      אבל זה רק בטיול, אתה מבין, זה רק בטיול!

                      וכשמגיעים לשדה תעופה אנחנו אוספים את המזוודות והולכים הביתה, לחיים הרגילים, ואתם נשארים עם המבט הזה בעיניים של כאילו יודעי כל ומלכי העולם.

                      זהו. הטיול נגמר. אתם לא מבינים??

                       

                      השעה הייתה מאוחרת בלילה, הקבוצה הייתה במלון, אבל גוסטבו שכח את המצלמה שלו במסעדה שבה אכלנו צהרים.

                      בזמן שהם אכלו ארוחת ערב הרמתי טלפונים וכאשר איתרתי אותה, לבסוף, את המצלמה של, גוסטבו התעקש להצטרף אלי בנסיעה למסעדה.

                       

                      שעה ורבע נסיעה לכל כיוון, זמן טוב לדבר, וגוסטבו לא מפסיק לדבר: על החיים שלו, על העבודה שלו ובעיקר על המצלמה שלו:

                      ניקון SR28 דו רפקלסטיבית, UT מובנה וכבל אנלוגי.

                      הוא קרה לה 'ניקי' וסחב אותה בתיק ענק שבתוכו 7 עדשות, שלושה סוגים שונים של תכשירי ניקוי, ארבעה מגני שמש בגדלים שונים ומברשת קטנה לניקוי אבק בין המתגים.

                      כל הזמן הוא התעסק איתה, ניקה אותה, כיוון אותה, החליף לה עדשות.

                       

                      היה לי קצת חבל עליו, על גוסטבו החמוד הזה, שבמקום לראות את הנופים ולהריח את העולם הזה שהוא מטייל בו הוא מצמצם את החוויות שלו לתוך עינית שחורה מפלסטיק בקוטר 28 מ"מ.

                       

                      בד"כ אני משתדל להוביל את המטיילים שאיתי לחוות את הטיול בכל החושים שלהם, לא רק בעיניים. ומצלמה, במיוחד בעידן האלקטרוני שבו אפשר למחוק, להוריד, לערוך ולהחליף זיכרון - היא האויבת הגדולה של ההשתדלות הזו.

                      אנשים נופלים בקלות לפח שהיא טומנת ובמקום לחוות את הטיול הם עוסקים בה: נחל אדיר לפניהם ושדה פרחים ענקיים מעליהם והם מביטים במסך ה-LCD ומרוכזים בפיקסלים המרצדים לנגד עיניהם.

                       

                      מעניין שדווקא צלמים מקצועיים יודעים לעשות את ההפרדה. כשהם מצלמים הם מרוכזים בעולם שעוד רגע יבראו בלחיצת אצבע, עולם שהוא שילוב של מה שהם רואים ומה שהם רוצים להגיד. הם קודם כל מתבוננים ואח"כ מעניקים לכך פרשנות מצולמת.

                       

                      גוסטבו הוא צלם מקצועי, ללא ספק, והתמנות שלו היו מרשימות מאוד. אבל בזמן שהוא לא צילם היה עסוק בטכניקה שלה, בטיפול בה, בניקיון שלה.

                      כל הזמן הוא נגע בה, טיפל בה, החליף לה, ליטף אותה במברשתו הקטנה.

                       

                      תבין, הוא אמר לי. אני מת לישון עכשיו במלון, אבל המצלמה הזו זה לא רק כסף. היא ממש יקרה לי. בגלל זה אני רוצה לבוא איך למסעדה כדי להגיד להם תודה. הרי הם יכלו לקחת אותה לעצמם ולא להגיד כלום. אתה יודע כמה ניקי חשובה לי? היא עברה איתי הרבה, המלצמה הזו. כל מהקום שאני בעולם היא באה איתי. בחיים לא קרה לי דבר כזה! שאני אשכח אותה...?! הוא אמר ופרץ בצחוק גדול. ואני טס הרבה, תאמין לי. לפחות 7 פעמים בשנה.

                       

                      בן 37, עלה לארץ מצ'ילה כדי לשרת בצבא והחליט להישאר. בחור נמוך ומוצק עם שיער עשיר מאוד בהיר ומתולתל, עיניו הכחולות מתרוצצות כל הזמן בסקרנות היפראקטיבית לכל עבר.

                      מנהל פרויקטים של בנייה ברחבי העולם, מנצל את הקשרים הענפים שלו בדרום אמריקה כדי לזכות במכרזים כל פעם במקום אחר.

                      זה בגלל שיש לי קוצים בתחת, הוא אמר לי במבטא הספרדי החמוד מכל המבטאים המתגלגל על לשונו בטבעיות מתוקה, לא יכול להישאר במקום אחד יותר מדי זמן. בגלל זה יש לי פרויקט פה ואז אני עף לפרויקט שם. אבל עם חיים משוגעים כאלה לא הצלחתי למצוא אישה. היו לי הרבה חברת, שלא תבין... אבל ניקי היא הצמודה היחידה שלי כבר 10 שנים.

                       

                      מרסלה ישבה בספסל האחורי ובמשך כל הנסיעה לא הוציאה ולו מילה אחת. אפילו כאשר גוסטבו הכריז שלעולם לא יהיה לו קשר רומנטי עם מדריכת טיולים היא לא הרימה את ראשה.

                       

                      ביקשתי ממנה שתבוא איתנו כי זה תפקידי: אני אמור ללמד אותה את המסלול, את ההתנהלות עם הלקוחות המקובלת בחברה וגם להעניק לה ידע בסיסי על אזור הטיול. במידה מסוימת גם לבחון אותה, לתת הערכה למנהלים שלי אם היא יכולה להשתלב אצלנו.

                       

                      אבל כבר בדקות הראשונות להיכרותנו הבנתי שמרסלה היא סיפור קצת אחר... היא יכולה ללמד אותי ועוד רבים וטובים ממני.

                      הידע שלה עצום, ההתנהלות שלה מקצועית לעילא ויכולת האלתור שלה היא מהמרשימות בהן נתקלתי. שקטה וצנועה, אבל מאוד בטוחה בעצמה.

                       

                      15 שנים היא מטיילת בעולם, בד"כ לבד, לפעמים מצטרפת לקבוצות, לפעמים עוצרת במקום שמרגיש לה כדי לעבוד קצת, לחסוך כסף וכוחות ולהתקדם הלאה. בלי בית, בלי חברים קבועים, בלי פרנסה קבועה.

                       

                      בתרמיל גדול מכונס כל עולמה, מסודר ביעילות למעט שלושה חפצים שלא הצלחתי לעמוד על פשרם: כי בנוסף לבגדים, כלי רחצה, כלי בישול ואוהל קטן שהיא סחבה איתם לכל מקום, וכן מחשב נייד 8 אינץ' שהינחתי שבעזרתו היא שולחת מיילים לחבריה ברחבי העולם וכן מאמרים לחמישה ירחוני תיירות מהמובילים בעולם - בנוסף לכל החפצים האלה המסודרים בצמצום וביעילות מרשימה -

                      היא מעמיסה על התרמיל גם בובה של פו הדוב מפרווה צהובה-אדומה, מחרוזת מאבנים לא יקרות וציור קטן על קרטון כחול.

                       

                      זה בעצם הבית שלי, היא הסבירה לי. זה מה שהופך כל מקום שבו אני נמצאת לבית. הרי אין לי מקום משלי. אז ברגע שאני מתמקמת לשינה ויש לידי את הדברים האישיים האלה אני מרגישה בבית, במקום שלי. המיטה תמיד אחרת, לפעמים שק שינה פרוש בתוך אוהל, לפעמים מזרון למרגלות הר. הכל תמיד חדש וזר. ואז אני מביטה לצד ימין, קרוב לראש שלי ורואה את הבובה, המחרוזת והציור ומרגישה בבית. אתה לא יכול להבין את זה. אם תנדוד 15 שנה רצוף אולי תבין. 

                       

                      מרסלה כבר יכולה הייתה להתפרנס בכבוד גדול ועניין רב מכתיבה במגאזינים גם בלי לטייל. יש לה סיפורים לאלפי כתבות וידע למאות מאמרים ומפגש עם אינספור תרבויות שהיא יכולה לתאר היטב. אבל היא נוודית בנשמה שלה ובכל מקום מרגישה בבית בזכות בובה של פו הדוב, מחרוזת מאבנים לא יקרות וציור קטן על קרטון כחול.

                       

                      חוץ מחפצי המותרות האלה היא חיה בצמצום גדול שנראה כמתוך בחירה אמיתית: צמחונית, חברה די פעילה בגירנפיס, שקטה מאוד, דוברת 7 שפות על בוריין, תוצאת חיי הנוודות שלה והסקרנות הבלתי נגמרת.

                       

                      כשביקשתי ממנה להצטרף אלינו כדי ללמוד איך להתנהל במציאת אבידות, נטלה את פנקס הרשימות הקטן שלה ועלתה לרכב. חשבתי שאולי תרמוז לי שזה מיותר, שהיא בטח לא צריכה להתנסות בהתנהלות מציאת מצלמה במסעדה מקומית.. אלא רק אמרה: תודה שהזמנת אותי ללמוד, והתכנסה בספסל האחורי.

                      אולי אפילו היא לא הבינה שהמטרה שלי הייתה אחרת: הזדמנות להכיר בינה לבין גוסטבו, הרווק החמוד שבזכות המצלמה שלו יש לנו עכשיו כמעט שלוש שעות ביחד.

                       

                      כמובן שהיא מתאימה לו מאוד: כמובן שהיא דוברת ספרדית, כמובן שהיא בשנה אחת בלבד צעירה ממנו וכמובן, חברים יקרים, כמובן שמרסלה מאוד יפה, כמו באגדות, כמו שאין ולו אגדה אחת שהצליחה לתאר יופי שכזה.

                      יופי שיכול לשכון רק באישה שהיא יציבה כמו העצים שישנה בצילם, זקופה כמו הגבעולים שנמתחו אל השמש כשעברה לצידם. כפות ידיה חלקות כמו סלעי גיר שטופי מים ובעיניה נשקפים כל המעיינות שרוותה.

                       

                      היה לי ברור שגוסטבו ינצל את ההזדמנות ויישב לידה, וכבר דמיינתי איך הם פוצחים בשיחה ספרדית שאינני מבין, רק במבט עיניהם חשבתי שאבחין, מבט עיניים שמתלקח בביישנות ומקרב את מרסלה לקץ הנדודים ואת גוסטבו לקץ הרומן ההזוי עם המצלמה שלו.

                       

                      אבל הוא, כאמור, בחר לשבת מלפנים, לידי, ופצח בנאום הגבר שהבאתי למעלה על האגו הנפוח של מדריכי טיולים שחושבים שכולם מעריצים אותם גם כשנגמר הטיול ושבחיים לא יהיה לו קשר עם מדריכת טיולים.

                       

                      דרך נחמדה להפעיל מנגנוני הגנה, חשבתי לעצמי, או שהוא מעורר פרובוקציה כדי ליצור תשומת לב.

                      בעל אופן - מה שלא התכוון לעשות לא עבד לו: היא לא הרימה אפילו ריס, ורק הייתה שקועה בספר שלקחה איתה, ספר שבמקרה או שלא במקרה היה בספרדית.

                       

                      כאשר הגענו למסעדה, סוף סוף, הסתבר שהמצלמה שם, אבל התיק הענק, עמוס בעדשות, כלי התיקון, איפוס ניקוי ורפואה לא נמצא.

                       

                      גוסטבו התחיל לבכות, אני התחלתי למלא טפסים לביטוח ומרסלה התחילה לצעוק.

                      זה התחיל באנגלית משובחת מאוד ועבר מהר מאוד להולנדית שוטפת. היא צעקה וצעדה בנחישות למשרד, נופפה בידיה בעצבנות ניגה לטלפון.

                      לא יודע אם מי היא דיברה ומה היא דיברה, אבל אני יודע שבעודה מדברת התיק הוצע מחדר צדדי על כל תכולתו בקידות עמוקות ומילים שנשמעו לי כהתנצלות של בעל המקום.

                       

                      את הדרך חזרה עשינו כבר כשגוסטבו ומרסלה יושבים ביחד בספסל האחורי ומנהלים ביניהם שיחה ערה בספרדית, החמודה מכל השפות, המתגלגלת על לשונם בטבעיות מתוקה.

                       

                      בימים הבאים מרסלה וגוסטבו טיילו עם עצמם.. חבוקים באהבתם החדשה. הם שטו על הקנו ביחד, הצטלמו בבגדים מסורתיים, קנו נעלי עץ זהות ועברו לישון בחדר אחד.

                       

                      היום האחרון של הטיול הזה היה אחד מהימים הקשים ביותר להדרכה מכל הטיולים שזכיתי להדריך.

                       

                      כל הקבוצה הייתה מודעת לרומן בין גוסטבו ומרסלה וכולם קיוו, כמוני, שהאיחוד ביניהם לא יסתיים עם סיומו של הטיול.

                       

                      אבל החיים שלהם, כנראה, היו חזקים מהם. חזקים אפילו מהאהבה שלהם.

                      גוסטבו, עיניו אדומות מבכי, הלך סחור סחור וצילם בלי סוף ומרסלה לא הוציאה מילה כמעט כל היום.

                       

                      היא ליוותה אותנו לשדה התעופה סכיפהול למרות שהיו לה עוד ימים ספורים להעביר בהולנד לפני שאמורה הייתה להמשיך ליבשת אחרת.

                      צעדיה היו קלילים כשל רחפת אבל פניה היו שקועים ברצפה הבוהקת של הטרמינל.

                       

                      הטיסה עברה במהירות והנחיתה בשלום. הרגשתי שגוסטבו מעדיף להיות לבד, וישבתי עם חברי הקבוצה האחרים.

                      גם בביקורת הדרכונים עמדנו בנפרד ממנו, וגם במסוע המזוודות עמדנו בצד אחד, מאפשרים לו לעמוד בגפו בצד השני.

                      היה לי חבל שאפילו לא אפרד ממנו, לא אחבק אותו לשלום. אבל כך הוא מעדיף, הרגשתי, ואם ירצה להיפרד יבוא אלי.

                       

                       פתאום, באמצע האולם, נשמעה צעקתו של גוסטבו בספרדית: "פלטודו!! פלטודו!!"

                       

                      עזבתי הכל והקפתי בריצה את מסוע המזוודות תוך כדי שאני שומע את צעקות הפלטודו של גוסטבו והתקרבתי אליו.

                      ראיתי אותו עומד מעל המזוודה שלו, ידיו רועדות ומבט תדהמה על פניו.

                       

                      הריצ'רץ של המזוודה כבר היה פתוח וגוסטבו באמצע אולם המזוודות מוציא מתוך המזוודה שלו, בזה אחר זה, שלושה פריטים מיותרים:

                      בובה של פו הדוב מפרווה צהובה-אדומה, מחרוזת מאבנים לא יקרות וציור קטן על קרטון כחול.

                       

                       

                      דרג את התוכן:
                        70 תגובות   יום ראשון, 14/3/10, 00:05

                        אני זוכר שעמדתי וצרחתי שאני לא רוצה יותר, שזה לא קשור בכלל ונמאס לי מהגשם ומחוסר שעות השינה.

                        היה שם גזע עץ שנפל מהסערה ובוץ עד מעל הברכיים, וכדי לא לשקוע למוות היינו צריכים לעבור כמו נדיה קומנצ'י על הגזע הזה, באמצע הלילה, כשגשם ניתך מסביב בלי הרף ורוח אדירה מטלטלת אותנו וכלבים של ערבים נובחים ברקע איומים של ממש.

                         

                        אני והחבר שלי היינו שם, לבד, כשאסור לנו לפתוח מפה או לקרוא לעזרה אלא רק במצבי חירום.

                        אבל הוא לא היה חבר, השותף הזה. הוא היה גולם, כמו שקוראים לזה בצבא, שרק סחב את המכשיר קשר, גרר את הרגלים שלו אחרי באי חשק וחיכה שנגיע כבר לנקודת הסיום שלי ונתחיל את מסלול הניווטים שלו.

                        זה באמת לא קשור, הוא מלמל פתאום. אתה יכול להיות קצין טוב גם בלי לדעת לנווט. אבל הם בוחנים אותך, אתה לא מבין? בוחנים איך אתה מתפקד בלחץ, כשאתה עייף וגשם ורוח וגזעי עצים של כלבים ערבים נובחים עליך בלי הרף - אז מגלים מי אתה באמת.

                         

                        טיול זה לא קורס קצינים ואף אחד לא בוחן אותך. לכאורה זה כיף מרוכז ונטול דאגות ומאמצים. אבל דווקא בגלל זה הוא מפתיע במבחנים שהוא מעורר, מבחנים שלא כולם מצליחים לעמוד בהם.

                        טיול של כמה ימים, רחוק מהבית ובלי יכולת לצאת ממנו כדי להתאוורר לרגע בבית הקפה השכונתי ולהחליף כוחות - כולא אנשים שמכירים אחד את השני כל החיים לסיטואציה שלא מוכרת להם בחיים הרגילים.

                        כל המוסכמות וההרגלים הישנים מתהפכים להם במציאות חדשה, כמעט כל המעמדות והתיפקודים משתנים מהקצה אל הקצה.

                        במידה מסוימת זה כמו ניווט לילה בקורס קצינים - משפחות באות לטייל ומוצאות את עצמן בסוג לש מבחן:

                        ילדה בת 12 רואה פתאום שיש איזשהו מדריך שאומר לאבא שלה מה לעשות, גבר-גבר שמזמין את הבחורה שלו לטיול ג'יפים מתחפר שלוש פעמים ברציפות כאשר כל הנשים הנוהגות מדלגות את המכשולים בקלות

                        ומשפחה אחת, של דני ולאה הייטק, מוצאת את עצמה פתאום 24 שעות ביממה ביחד, בג'יפ אחד, במשך שמונה ימים.

                         

                        דני הוא סמנכ"ל כספים בחברה גדולה ולאה אשתו היא רופאת שיניים שבבעלותה מרפאה שמעסיקה 7 רופאים ושורה של אחיות ושינניות. המרפאה שלה היא עסק גדול שמחייב ניהול 24 שעות ביממה, גם כשהיא נמצאת בטיול.

                        בטיול שלנו, שמזמין גם הליכות רגליות, העדיפה הרבה פעמים שלא לצאת איתנו וחיכתה במלון, עסוקה מעל הראש בבלק-ברי שלה.

                        דני יכול היה להרשות לעצמו התנהלות אחרת: הוא הודיע לעובדים שלו שיהיה לא זמין במרוצת הימים הקרובים וניתק את המחשב הנייד שלו. אפילו לטלפונים לא ענה, אלא במקרי חירום מעטים.

                         

                        בכל ערב ניגש אלי וביקש לדעת איפה בסביבת המלון יוכל לקיים את ריצת הבוקר שלו. חייב לשמור על כושר, הסביר בחיוך.

                        גם בארץ, לפני העבודה, הוא רוכב על אופנים עם קבוצת חברים ולאחר העבודה עובר בחדר הכושר. כך כל יום: קם בחמש בבוקר וחוזר הביתה לא לפני עשר וחצי. כששאלתי אותו השיב בחיוך נוסף שאורח החיים הזה באמת בא קצת על חשבון המשפחה, אבל ממילא לאה בעבודה שלה כל היום..

                        החיוך שלו הסגיר גם נימה של ביקורת בין השורות, ויכולתי להבין אותו: לאה היא אישה שמנה מאוד, מעשנת לפחות קופסה ביום. היה לי ברור שהיא לא מצטרפת לטיולים הרגליים כי היא לא מסוגלת, ובורחת אל העבודה שלה כתירוץ טוב.

                        הם נראו כל כך שונים וכנראה זה כך גם בבית שלהם: כמעט 30 שנה הם חיים ביחד, מצבם הכלכלי מצויין. אז כל אחד שקוע בעבודתו ובתחביביו והחיים שלהם מתנהלים באי זוגיות מוחלטת אבל גם באי פרידה.

                         

                        ופתאום הם מוצאים את עצמם 24 שעות ביממה ביחד בג'יפ אחד, עם הבן שלהם, במשך שמונה ימים.

                         

                        ביום החמישי של הטיול עברתי עם המשפחה הזו את אחת החוויות הנוראיות ביותר שחוויתי מעודי, חוויה שהיא סיוט של כל מדריך טיולים באשר הוא.

                        זה היה בבוקר, מעל יובליו של נהר האלבה בצ'כיה.

                         

                        עצרנו את הג'יפים ויצאנו למסלול קצר אל הבריכות שבמבואותיו של הנהר הענק. לאה, לראשונה, ביקשה להצטרף.

                        הבן שלה, שהיה צמוד לאבא שלו כל הזמן וביחד דילגו ראשונים את כל המסלולים, הסתכל עליה במבט תמהה ושאל אם היא בטוחה, ודני רק חייך במבוכה חיוך לא מתערב.

                        אני מאוד שמח שאת באה, אמרתי לה וחיבקתי את כתפה. זה מסלול קצר של חצי שעה, רובו בשביל קל מאוד ובקטעים הקשים ניתן לך יד.

                        ואני אתן לכם גוף, צחקה והחלה לצעוד בנחישות כאשר ארבעת סנטריה מטלטלים להם מצד לצד.

                         

                        זה לא היה פשוט. היא בהחלט הייתה לנטל. הבן צחק עליה כל הזמן ודני ניסה להושיט לה יד במקומות הקשים אבל היא העדיפה דווקא את העזרה שלי. תן להם לרוץ קדימה, אמרה לי, אני לא רוצה להפריע להם.

                         

                        כשחזרנו סוף סוף לג'יפים נגולה אבן מליבי. המשימה של העברת 120 ק"ג סיגריות עברה בהצלחה. קיוויתי שהיא למדה את הלקח ולא תגלה שוב רוח ספורטיבית שכזו, לפחות לא בטיול שלי.

                        היא הודתה לי על העזרה ונשפה כמו קיטור, פניה אדומים כעגבניה וכשנשענה על הג'יפ חששתי שהוא יתהפך.

                        רגע, אבל איפה דני? שאלתי.

                        הוא עושה פיפי, אמר לי הבן.

                        אחרי 10 דקות שאלתי שוב.

                         

                        אני לא יודע להסביר לכם את התחושה. דני אבד. כמו מסך ירד עלי, פחד שחור. דני. דווקא דני.

                        אם לאה הייתה אובדת הייתי מודאג פחות, בטח נחה בצילו של איזה עץ, מתקשה ללכת. נמצא אותה בקלות שרועה בצד השביל. יש גם כל מיני מטיילים שמסוגלים לכעוס על משהו ולחזור באפן הפגנתי למלון, יש מטיילים שפתאום מרגישים חיבור לטבע ומחליטים לעשות מדיטציה או לדבר לעצים ולאבנים בלי להודיע לאף אחד.

                        בד"כ הם לא נעלמים מעיניי, הטיפוסים האלה, ואם אהיה פחות צנוע אומר: לא יכול להיות מצב שהם ייעלמו מעיניי. אני משגיח עליהם בשבע עיניים.

                        אבל דני? האחרון שצריך לדאוג לו. ואם הוא נעלם כנראה שהוא במצוקה אמיתית.

                         

                        הבן שלו סיפר שמאה מטר לסיום המסלול בערך, כשכבר ראינו את הג'יפים, דני אמר לו להתקדם עם כולם כי הוא רוצה לעשות פיפי - ומיד יצטרף.

                        תראה לי את הנקודה המדויקת, אמרתי לבן, זרקתי על כתפי את תרמיל העזרה הראשונה ודהרנו ביחד במעלה השביל.

                        הקבוצה נשארה לפי בקשתי מרוכזת למטה. רק יותם ועידן, שני חבר'ה צעירים יוצאי סיירת שלדג, הצטרפו אלינו.

                        ראיתי גם את לאה מטפסת אחרינו, ולא אמרתי לה כלום.

                        כשצרחנו בשמו של דני והוא לא השיב כבר החלה להתבהר לי התמונה: קרוב לוודאי שמעד מהמצוק וצנח למטה. במקרה הטוב הוא לא משיב כי איבד את ההכרה לרגע או שנפצע בצורה שמקשה עליו להוציא קול חזק.

                        במקרה הסביר יותר אני אמצא למטה גופה. מהתהום הזה אי אפשר להיחלץ בשלום.

                         

                        ביקשתי מיותם ועידן שירוצו ביחד עם הבן בהמשך השביל.

                        התירוץ שלי היה שאולי איבד כיוון וחזר לבריכות המים אותם רואים מכל מקום בתקווה שנגיע לשם.

                        אבל האמת הייתה שלא רציתי שהבן יראה את התמונה של אביו שוכב במורד המצוק מרוסק, אולי אפילו ללא רוח חיים.

                        את לאה ראיתי מדדה בצידי השביל, בכיוונים לא הגיוניים. רק שלא תלך לי לאיבוד, חשבתי לעצמי, אבל לא אומר לה כלום. ממילא לא תוכל להתרחק הרבה ואמצא אותה אח"כ.

                         

                        כאשר יותם ועידן התרחקו עם הבן, התקשרתי להזמין חילוץ מוסק. הידקתי את תרמיל העזרה הראשונה הייטב למותניי והחלתי לגלוש במורד המצוק.

                        זהיתי מדרגת סלע, כ-40 מ' מתחת למקום שבו נפרדו דני והבן. סביר שמעד ונפל לשם, חשבתי לעצמי: אולי הוא שוכב פצוע ועוד ניתן להציל אותו.

                         

                        הגלישה למטה הייתה מסוכנת מאוד. בכל פעם שחיפשתי אבן קטנה להשעין עליה את רגלי חשבתי שאולי אני נוהג לא נכון, שאני מסכן את עצמי, שזה כבר לא יעזור ואני חייב לחכות בסבלנות לחילוץ.

                        אבל המשכתי לרדת.

                         

                        דקות ארוכות לאחר שהתחלתי בירידה, כמעט חצי שעה לאחר שאבד, שמעתי פתאום צעקות היסטריות: מצאנו אותו! מצאנו אותו!

                        מכיוון שהייתי תלוי בין שמיים לארץ לא יכולתי אפילו להשיב להם. אחזתי באבן קטנה, כל גופי היה תלוי עליה וכל חיי מנגד והתחלתי במשימת הטיפוס המסוכנת בחזרה למעלה.

                         

                        בקצה השביל ראיתי את דני עומד על רגליו, בריא לגמרי, חבוק עם לאה והם ממררים בבכי של התרגשות.

                        בכל הטיול לא ראיתי אותם כך, קרובים כל כך, אפילו הבן שלהם לא העז להתקרב מדי.

                        מסתבר ששלוש דקות אחרי שהתרחקנו, דני סיים את צרכיו והתבלבל בשביל. הוא החל לעלות למעלה, לכיוון לא הגיוני, הפוך ממקום חניית הג'יפים. בעוד אני ירדתי לתהום לחפש גופה ויותם, עידן והבן רצו לבריכות שבקצה המסלול, הייתה זו לאה שטיפסה למקום שאליו דני הלך בטעות.

                        אדם נורמאלי לא היה מעלה בדעתו שאפשר ללכת שם בכלל, היא הסבירה לי, אבל דני מסוגל ללכת בכל מקום וזה נראה לו סביר למדי שהדרך הסבוכה הזו היא השביל הראשי. אתה יודע, הוסיפה בחיוך, אני בכל זאת מכירה את התכשיט הזה כמעט 30 שנה.

                         

                        כמה חודשים לאחר מכן נסעתי לבקר את משפחת הייטק בביתם.

                        דני הראה לי את חדר הכושר שהוא התקין באחד החדרים, כדי שיוכל לנסוע מהעבודה ישר הביתה ולהתאמן בו ולאה סיפרה שהיא בדיוק מצאה סוף סוף מנהלת למרפאה שלה, אחת שהיא יכולה לסמוך עליה בעיניים עצומות שתיקח ממנה את כל הטיפול בלוגיסטיקה ובאדמיניסטרציה. אפילו העברתי לה את הבלק-ברי שלי, אמרה בחיוך, ופתאום הבחנתי כמה שהחיוך שלה דומה לחיוך של דני. היא גם החלה בטיפול גמילה מעישון, כי דני אמר לה שזה מפריע לו, אבל דיאטה זה לא בא בחשבון: אני מאוד אוהבת לאכול, חייכה שוב, ואין לי כוונה לוותר על זה. דני יכול לרוץ כאוות נפשו בלעדיי. מילא, אם הוא ירוץ יותר מדי אני כבר אדע איפה למצוא אותו...

                         

                        דרג את התוכן:
                          102 תגובות   יום שבת, 6/3/10, 14:24


                          עוד מעט מתחילה עונת הטיולים בחו"ל ולמרות שהחופש שלכם הוא העבודה שלי אני מחכה לה בכיליון עיניים.

                          בטיולים שאני מדריך קורים תמיד סיפורים מצחיקים, מרגשים, משמעותיים וכולי והחלטתי לפרסם מדי שבוע(!) כל מיני מהם בתקווה שאעמוד במשימה הזו.

                           

                          כדי שתמשיכו לקרוא, אני מבקש להבהיר שאני לא מתכוון לעשות פרסומת למישהו או למשהו אלא רק לשתף בחוויות מצחיקות, מרגשות, משמעותיות וכולי שעברתי - להנאתכם ולפירושים האישיים שאתם מוזמנים להלביש עליהם.

                           

                          כדי להוכיח לכם שאין מכירות בכוונתי אשתף אתכם בדרך שבה נהגה הרעיון:

                          אחת מהחברות (הטובות!!) שלי בקפה שאלה אותי למה עדיף לצאת לטיול מאורגן, ועניתי לה שלא עדיף, כדאי תמיד לצאת לבד, כי אולי המדריך גרוע ובתי המלון שהוא יבחר לא משהו ובכלל תמיד יש איזה נודניק בקבוצה, בכל קבוצה, שהורס לכולם.

                           

                          כמובן שיש יתרונות, תלוי באיזה טיול ובאיזו קבוצה ותלוי מאוד למי, ואם לא הייתי חושב כך לא הייתי עובד בעבודה הזו, וגם על כך יש לי כמה סיפורים נחמדים.. אבל באופן כללי עדיף לטייל לבד וכוונתי הברורה פה היא לא למכור טיולים שלי אלא לשתף בחוויות ובתובנות. לכן גם לא אזכיר שמות של חברות-מדריכים-יעדים אלא רק סיפורים מצחיקים, מרגשים, משמעותיים וכולי.

                           

                          אני סולד מדרך הפרסום העקיפה הנהוגה כדרך שגרה שבה יש האומרים דבר אחד כשיש מגמה אחרת לגמרי. זו אופנה שכיחה מאוד פה בקפה ופה בעולם שלנו בכלל, אופנה שאני לא שותף לה. אז בואו נסכם בנינו שכשאני אומר דבר אחד אני מתכוון אליו ממש ולא לכל מיני הדים שאוכל להרוויח ממנו - וכך אני מצפה גם מכם, חברים יקרים שלי, ואתם חברים שלי ולא לקוחות שלי ומנהל הבנק שלי לא יהיה שלם עם היומרות הצנועות שלי לרווחים אבל אני אהיה שלם עם עצמי, וזה מה שחשוב, נראה לי.

                           

                          ראיתי בשבוע שעבר פוסט של מישהי, לא חשוב איך קוראים לה, יש מאות כמוה פה, שכתבה שיש לה רשימה של הצעות חינם לכל מיני אתרים בחינם שאפשר להירשם אליהם ולפתוח (בחינם) אתר אינטרנט על שמך, אז לחצתי על הקישור שהיא הפנתה ושם היה עוד נאום בחינם שהיפנה בקישור נוסף לעוד כמה פרטים, ואחרי שנדדתי בין חמישה(!) לינקים שונים ומשונים הגעתי, אומנם בחינם, לאתר שבו היא מציעה קורס לשיווק באינטרנט, במחיר מלא, כמובן.

                           

                          זה מגעיל אותי, זה צבוע. תגידי בפוסט הראשון שאת מעבירה קורסים בשיווק, זה בסדר גמור, אבל אם תוליכי אותי שולל אני אגייס את התודעה הצרכנית שעוד נותרה בי בעולם הזה ודווקא אליך לא אפנה.

                          וחוץ מזה אמחוק אותך מרשימת החברים שלי בקפה ומרשימת החברים שלי בכלל.

                           

                          הנה אני, למען הגילוי הנאות, מודיע לכם בזה שאני באמת מדריך טיולים ומי שרוצה מוזמן לפנות אלי בפרטי. ועוד אני מודיע לכם שאני גרוש שכמהה לזוגיות וגם אתן, בנות, מוזמנות לפנות אלי בפרטי.

                           

                          אבל פה אני לא עוסק בזה, באמת לא עוסק בזה, אלא רק בסיפורים מצחיקים, מרגשים, משמעותיים וכולי שקרו לי, באמת קרו לי, במהלך עבודתי המעניינת.. סיפורים שתמיד יש בהם איזשהו ערך מוסף, קצת סמוי מן העין שאותו לא אכתוב ממש, אלא אשאיר אותו מתחת לבוץ בנעלים ואתן לו לטפטף אליכם בעצמו בין טיפות המים שתרוו בהפסקה שנעשה ביחד על פסגת הר כלשהו.

                          הר וירטואלי, כמובן.

                           

                          במילים אחרות: אתם מוזמנים להצטרף לטיול שההבנה שצומחת ממנו מגיעה אחרי כיתות רגלים ומאמץ כלשהו של מישהו אחר - אתם לא מתבקשים לזוז מהכורסא. מישהו כבר זז בשבילכם.

                           

                          כל סיפור קרה באמת, או לפחות חלקו קרה באמת... ורק השמות בדויים (למעט במקרים שקיבלתי הסכמה מראש מבעל העניין). ואת המסר תגלו לבד, ממילא הוא ינבע ממי שאתם, כל אחד ואישיותו, כל אחד והדברים שהוא יקח לעצמו.

                           

                          אני לא שולח לינקים, כי יש בכך בעיניי סוג של חדירה לפרטיות.

                          אני פה, מדי שבוע עם סיפור חדש, ומי שרוצה להצטרף לטיול - מוזמן.

                           

                          (אומנם יש לי חברים פה בקפה ששולחים אלי לינקים, ומאותם חברים אני מבקש שימשיכו לשלוח כי זה נוח לי, אבל זו בחירה שלי. מי שרוצה שאשלח לו לינקים מוזמן לבקש ממני ואשלח אליו בשמחה. אבל ביוזמתי אני כאמור, אינני שולח. )

                           

                          מאוד מאוד אשמח להערות והארות שלכם.

                          תודה, ולהתראות בשבוע הבא.

                           

                          אמיר.

                           

                           

                          דרג את התוכן:

                            רשימה

                            טיול פלוס

                            נכנסתי לקפה כדי לשווק את הטיולים שלי ונשארתי בגלל החברים.
                            לקח לי קצת זמן להבין שיש לי נכונות גדולה לשתף בדברים שלי, גם אם הם אישיים מאוד... ולא רק בתוכן מקצועי.
                            אז מדי פעם אני כותב חומר מקצועי אבל לרוב מדם ליבי.
                            האמת...? גם בתכנים המקצועיים יש הרבה מדם ליבי..
                            שמח לשתף. אשמח (מאוד!) לתגובות

                            פרופיל

                            כוונות-אמיר
                            1. שלח הודעה
                            2. אוף ליין
                            3. אוף ליין

                            תגיות