שיתוף ממפגש הסיום:

רציתי משהו ולא קיבלתי אותו. איך אני יודעת שזה מה שקרה?

רציתי שתקבלו משהו ואתן (אומרות) שלא.. האם אתן יודעות בודאות שאכן לא קיבלתן אותו?

אפשרתן לי לראות את עצמי דרכיכן, את עצמי דרך עצמי ואתכן דרך עצמי.

ועם כל האינטימיות שיצרנו לנו, עדיין ההגנות האלה:

"קשה לי לתת ביקורת"

"אני לא יכולה להימנע מלתת מחמאות"

"אני לא מתכוונת לחפור בתוך עצמי כדי לראות איזו מראה את שמה לי"

"אני מעריכה אותך, לא אוהבת אותך"

"היה לי לא מדוייק"

"את סבלנית, שלוות נפש, אמיצה"...

 אני כבר מבינה שכל אלה הם רק "סיפורים" שאתן מספרות לעצמכן.

חלקכן עדיין לא"שם". האם אני "שם"?

מה קורה בצד השני של החקירה?

האם תהיו מוכנות לבדוק את זה?

אני אוהבת אתכן ומודה לכן על כל רגע בשמונת המפגשים שלנו.

הלוואי שבסדנה הבאה (במהרה, בימינו) אקבל את מה שאני רוצה.

והלוואי גם שלא. ופשוט אוהב את מה שיש.

כך או כך אני יוצאת מורווחת. 

אני יפעה.

לא, לא יפעת. יפעה עם ה' בסוף

מי שחשב שמצא כאן את אלוהים, אז מצויין. גם אני סוג של אלוהים, בדיוק כמוכם.

הבוקר...

כמעט שהורדתי מכאן את הדף, מפחד שהכתיבה שלי תחשוף אותי יותר מדי.

ואז הקשבתי לזה:

http://www.everypathis.org/ByronKatie/MP3/000%20What%20we%20will%20do%20for%20love.mp3

ביירון קייטי עושה את העבודה כמעט שעה וחצי עם מישהי, שנחשפת לגמרי מול קהל גדול וצוחקת מכל האמונות שהאמינה להן במשך יותר מ-45 שנים. בכיתי לי בהזדהות וידעתי שוב שאני, כמוכם, עוד אלוהים אחד.