וגם שיעולים (מכל הסוגים), נזלת, כאבי שיניים וכל וירוס חולף שעושה חום. כשהם מופיעים אצל בני ביתי, הם מציבים לי מראה, 2 סנטימטר מהפרצוף ואומרים: "את מטפלת? למדת? יש לך ניסיון? נראה אותך מסלקת אותנו מכאן!"

מייד אני מגייסת את כל ההסברים שבעולם, לכך שלמעשה הם לא אמורים היו להגיע לשם מלכתחילה: אנחנו כמעט לא ממתקים/מעדני חלב/חטיפים וכל אלה, הילדה לבושה היטב גם ברוחות צפון כמו אלו של השבועות האחרונים, וגם מבחינה רגשית נראה היה שאמא שלה נמצאת בתקופה טובה הודות להתפתחות אישית ומכאן שגם פיצקה עצמה אמורה לשתף פעולה ולהמשיך להיות בריאה וחזקה, כמו בכל השנה הראשונה שלה.

אבל את הוירוסים זה לא משכנע וגם הילדה לא יודעת את כל זה -  וזה גם לא מענין אותה, כי השיניים כואבות ואולי זה בכלל האוזניים והחום עולה והיא רק רוצה ידיים. 

אני לא רצה לרופא, כי אני בטוחה שזה ענין של יום-יומיים עד שהכאב יפסק.

אבל כשזה לא קורה - אז זה מתחיל:

"איזו מן מטפלת הוליסטית אני כשאני נותנת לה אקמול נגד הכאבים ומשאירה אותה בגן?!"

גרוע מכך - "אני אמא איומה, כי בכלל לא חשבתי על האפשרות, שהכאב קשור לאוזניים וכדאי שרופא יסתכל לתוך האוזן."

והרי אני אומרת לכולם: "דלקת אוזניים בילדים היא ענין פשוט לטיפול, ולא מחיבת אנטיביוטיקה אם היא נתפסת בזמן"

אז למה אני מושכת את הענין הזה ולא מטפלת כמו שאני יודעת שצריך וגומרת עם זה?!

כעבור כמה לילות של שינה לא רצופה, כאב, בכי, שיעול וגם תסכול, הגענו שתינו, הילדה ואני, לרופאה שראתה אודם קל באוזן והמליצה שניקח את הטיפות. דלקת אוזניים?! אין מצב!

דיברנו, התנענו והמשכנו אל קאטי החברה-המטפלת. חוסר האיזון שהביא את החום והדלקת לאוזניים נפטר אחרי הליך קצר של דיקור והופ! הקסם עבד ומאז התסמינים שהיו הולכים ונעלמים בזה אחר זה ואני שוב יודעת שאני במקצוע הנכון. 

...וכמו כל מקצוע באלף השלישי, גם שלי משתנה כל הזמן. אני משכילה מכל מלמדיי, קטנים כגדולים, ושוב ושוב מבינה שלא השחור (רפואה משלימה?) ולא הלבן (רפואה מערבית/קונבנציונאלית?) אלא האפור המנצנץ שבשילוב של שניהם.

בפוסטים הבאים – עוד על הדרך שלי כאמא וכמטפלת, על מה שעובד לי ועל מה שלא, על שילוב תחומים ברפואת ילדים ומבוגרים. 

כמובן שלא ממש. לא פיזית, ודאי שלא! אולי רק תוך כדי דילוגים. אבל אחורה כן כי אני ממש רוצה לפרסם דברים שכתבתי פעם. מישהו לא יודע שאני אמא? והרי ב"עבודה" של ביירון קייטי (ע"ע פוסטים ראשונים) למדתי את תרומת הכתיבה לנפש. האם קראתם על המחקר שמוכיח את זה "כתיבה על רגשות מקלה על מצבים נפשיים קשים"? מובן שמועילה יותר הכתיבה ביד - יש משהו בחיבור של הראש ליד שעושה את ההבדל, כמו שרק גרפולוגים ידעו להסביר. והרי שכתב היד שלי כבר פרוש על גבי עשרות דפים שניכתבו מאז נולד לי בני הבוגר, בן ה-7. 

אז היום אני משתפת אתכם בדף הזה:

"היום פיצי בן שנה. שבת. עשינו ארבע עוגות שוקולד שיחברו לעוגה אחת. והחלטנו שעכשיו נתחיל לכתוב זכרונות מהשנה האחרונה. תינוק אחד ושנה של זכרונות לכתוב אודותיו. תמיד אומרים לנו שהתקופה הראשונה נשכחת מהר מאוד, אכן צריך לחשוב חזק כדי להיזכר".

אבא שלו כותב:

"...ואם כבר דברים ראשונים - שלשום, בעיצומה של פגישה רבת משתתפים כלשהיא, פיצי גילה את נפלאות החיטוט באף! כאשר אלסנדרו פיורנטינו הביט משתומם בילד, המעלים אצבע בנחיר הימני, הוא לא ידע את נפשו ומייד הפנה את תשומת-לב הסמכות ההורית לענין. התרגשתי. שמחתי. שאגתי ועודדתי בכל ליבי את בני הגאון שגילה לבד, מבלי שאף אחד צריך היה ללמדו, את אחד מגורמי הסיפוק וההנאה הנפלאים שמספק לנו גופנו."

איך העבודה של ביירון קייטי עדין קשורה לכאן? ואיך הרפואה הסינית? אה! זה מחזיר אותי כמה שנים קדימה ויובהר בפוסטים הבאים. אמממ...יש משהו נעים בהליכה הזו לאחור. מרגישים?