כותרות TheMarker >
    ';

    החיים שלי

    תכנים אחרונים

    10 תגובות   יום חמישי, 10/4/14, 18:15

    זוגיות היא בדרך כלל כמו בית . כשהוא חדש ,לא צריך לעשות בו תיקונים . הכל חדש נקי , מבריק ולא צריך שום תוספת .

    וכך גם אהבה .אהבות התחלתיות הן אהבות מרגשות .לפעמים הלב פועם בחוזקה , יש התרגשות.

    וכך גם הבית :מאד כייף להיכנס לבית חדש ,עם גינה מטופחת. נעים לנו וכייף לנו.

    אבל כשהבית מתחיל להתיישן וצריך תיקונים פה ושם ,אנחנו מתקנים מנסים ליישר להכניס עוד חומרים חדשים ומייצבים אותו. הוא עדיין ממשיך לעמוד יציב ונראה חדש.

    גם בזוגיות: הזוגיות נמשכת ,מתחילות המריבות, אבל יש התפייסות והכל חוזר לעצמו ואנחנו שוכחים.

    במשך השנים ,הבית שלנו זקוק ליותר ויותר שיפוצים. פה הקיר התקלף פה נשברו כמה מדרגות והתיקון צורך יותר כסף ויותר זמן.

    בזוגיות : אחריי שהשנים רצות ואחנו נמצאים בזוגיות של שנים, עם ילדים שלוקחים מאיתנו את כל האנרגיה , משכנתאות , לחצים בעבודה ,מתחילות המריבות הגדולות. הנשים שהן גם יולדות את הילדים ,מזניחות את הבעל ,כי הן עסוקות בטיפול בתינוקות ובילדים שגדלים. החשק המיני ירד . המריבות מתחילות להיות יותר קשות יותר מעליבות ופוגעניות . למה לא בישלת למה לא ניקית ? האם אתה לא יכול לבוא יותר מוקדם מהעבודה ולהיות קצת עם הילדים? וכו'.

    הבית מתחיל לאט לאט להיות יותר מיושן יותר זקוק לשיפוצים , אם זה בסיוד מחדש , או בהחלפת הריהוט שכבר נקרע וכו'.

    עוד שנים עוברות הכעס מצטבר, אנחנו כבר לא יושבים ומשוחחים כמו פעם , הפעמונים והצלצולים ודפיקות הלב שלנו נשכחו ממזמן. התחלנו להיות אדישים האחד כלפיי השני .כבר אין תקשורת כמו פעם .חלק מהנשים לא מוצאות סיבה לחזור ולהיות כמו פעם . הן לא זקוקות לאיפור וללבוש חדש , גםהלידות עשו את שלהן , הגוף משתנה ומתקשה לחזור להיות כמו מלפניי כ20 שנה. הגברים נעשים אדישים.

    ומחילים לרצות במשהו יותר צעיר ומסעיר. ופה מתחילה הבעיה הגדולה

     הבית כבר נראה על הפנים . כבר לאף אחד לא איכפת מהגינה שבחזית שנראית מוזנחת ,אבל עוד אפשר להמשיך ולגור בה.

    אנחנו מתחילים לרצות ריגושים , הנשים רוצות מחמאות, קצת יותר תשומת לב ומישהו שיגיד להן כמה הן חמודות יפות ונראות נחמד. והגברים מתחילים לרצות משהו יותר מיני .מכאן מתחילה ההדרדרות הקשה לכיוון הבגידות האחד בשני . אני ואתה כבר לא מענינים , אנחנו משעממים האחד את השני ורוצים משהו יותר חדש . רוצים להיזכר קצת איפה היינו לפניי כ20 שנה.

    הבית מתיישן ,עמוד אחד נפל ותוקן תיקון זמני, לאף אחד לא אכפת . בית חדש אי אפשר לרכוש ,הביתצ  כבר אכול מבחוץ ,הקירות מתפוצצים ולא משפצים אותו מחדש ,כי לאף אחד לא אכפת.

    הזוגיות מתחילה להימאס האחד על השני .כבר אין תקשורת כמו פעם, "לא איכפת לי מה תעשה/י . הילדים

    גדלו. יש להם את העיסוקים שלהם ואנחנו לא מענינים אותם .

    הילדים גדלו, התחתנו עזבו את הבית. נשארנו פעורי פה? מה עושים עכשיו? הילדים רחוק ואנחנו סוף סוף לבד ויכולים לעשות  המון דברים ביחד שלא עשינו עד היום. כמו לנסוע לטייל  ולחזור מתיי  שאנחנו רוצים, אין צורך בשמרטפים  יותר, ובקצור כל  העולם פתוח לנו ורק לנו (בתנאי שהכל בסדר מבחינה כלכלית פחות או יותר)

    הבית התרוקן מילדים וגם נעשה מיושן. הקירות כבר מצהיבים והחיצוניות של הבית מבחוץ ומבפנים מתקלפת. לנו כבר לא  כל  כך איכפת האחד  מהשני. " שיעשה מה שהוא רוצה" שהיא תעשה מה שהיא רוצה. היא מוצאת את עצצמה שוב הולכת ושוב יוצאת לטיולים בארץ עם חברות. את בן הזוג זוכים לראות רק בארוחות הערב. אין את התודה אין מה בישלת ? הכל מובן , הכל ברור והכל מתקבל כבר לא  בהתרגשות .

    הבעל משמין, האישה נעשית מוזנחת  ואין לה חשק להתאמץ. בשביל מי בשביל מה?  גם אם היא תעשה  דיאטות ותצום  הוא לא יעריך את זה , לא יחמיא ולא ידבר על השינוי שהיא עוברת.

     הכורסאות בבית  התיישנו  השתפשפו מקפיצותיהם  של הילדים השהיו קטנים, וממבעלי החיים שהם כל כך אוהבים.  נשארו לאהוב את בעליי החיים  שגם מזדקנים יחד איתם במשך השנים הכל מתעייף.

    כמו הבית מבחוץ כך הוא גם מבפנים. הכל התעייף אפילו אין יותר מריבות וצעקות, יש אדישות , אנחנו רוצים לצעוק בואו  נעשה שינוי , נתקן , נתחיל מחדש. אבל כאילו משהו עוצר מבפנים . אין חשק להתאמץ, לשנות , לקנות דברים חדשים לבית וגם אין חשק לעבור לבית אחר יותר קטן. הכל פתאום נעצר. יכולנו לשנות יכולנו לבנות הכל מחדש , אבל לא מסוגלים להגיד לשני. האדישות  התחלפה ברצון למצוא משהו יותר  טוב מבת הזוג שלנו/בן הזוג. כל אחד חושב על : אולי אני יכול להשיג משהו יותר טוב ממנה/נו? אוליי מישהי יותר צעירה ולא מיובשת, ואז ארגיש יותר צעיר. מישהי /ו שיעריך  אותי  יותר . ואז מגיע שלב שמנסים לשפץ את הבית . טלאי על טלאי . פה סותמים ,פה  שמים כיסא ועוד כל מיניי מיניי טלאים  שלא פותרים את הבעיה ולא מוסיפים חן לבית.

    אני אתגרש!!!! זה יהיה פתרון טוב חושבים שניהם. נו ואז מה? שוב תהיה  לי מישהי כמו אישתי הראשונה? שוב אקח ואסתום איזה חור ובשלב מסויים של החיים איתה, שוב יישבר לי ממנה וארצה מישהי עוד יותר מוצלחת ?

    וכך אנחנו מוצאים את עצמנו בחיפושים אחריי הבלתי מושג. רוצים משהו חדש, רענן, לא תמיד מוצאים , ושוב מחפשים שינויי אחר.

    אשפץ קצת את הבית וזה ייראה נהדר?. אם אשיג את החומרים המתאימים לשיפוץ, אשתמש בחומרים אחרים דמויי החומרים המקוריים. וכך חלק מהגברים  מוצאים את עצמם בזרועות נערות ליווי ועוד משלמים כסף עבור מישהי שרק נותנת את איבר מינה ואת רגשותיה משאירה לבניי ביתה . אוף ! זה לא זה! סתם זיון חפיף שעלה לי כסף  ולא הרגשתי כלום . ואז אנחנו חוזרים הביתה שבעים ורגועים כי קיבלנו זיון קצר וחסר לב. ומתחילים שוב לחשוב על הבית. אני אשפץ ואכניס  כל מיניי  אבזרים חדשים לבית. וזה יישפר את ההרגשה שלי . אבל השיפור מגיע בצורה מאהבת /מאהב  ובום טרח רואים קצת  את היופי של הבית ששוב שופץ מחדש , אבל עדיין אכול רטיבות וטחב מהחורפים הקודמים.

    והמאהבת עושה לנו קצת טוב וגם המאהב. וכן לנו ממש כייף . אנחנו רואים הכל בוורוד ויש כמה פעמונים שמצלצלים לנו בלב. ועוברים  חודשים חודש ועוד חודש ושוב הבית חוזר  להיות באותו המצב , ושוב צריך לשפץ  אותו מחדש. אנחנו (המאהבת ואני) מתחילים להימאס האחד על השני, ושוב מחפשים משהו יותר מעניין ויותר צעיר ובריא ויותר יפה ויותר ויותר  ויותר.

     

                                            כל הזכויות שמורות לאסנת נחשון@ 2014

    דרג את התוכן:
      15 תגובות   יום שבת, 15/2/14, 09:49

      ש ל ו םםםםםםםםם! מה שלומך ג'קי? הנה אני. אני שמח מאד שהגעת (ג'קי קופא על מקומו) אני רוצה היום משהו מיוחד לכבוד יום אהבה. אוקיי , ננסה לעשות משהו. את יודעת שעם השיער שלך אי אפשר לעשות הרבה כי הוא מלא מאד וגם מקורזל . ג'קי ! אל תרגיז אותי. אני לא מרגיז אותך, בואי שבי נחפוף ונראה. מה שלום משה שלך? אתה יודע ,לא מריח לא מסריח. ממשיך לאהוב כדורגל. תמסרי לו ד"ש ממני. ג'קי יש מגזינים חדשים? לא! יש לאישה מ 2011? אבל למה לא קנית חדשים? כי אין הרבה לקוחות פה ,את יודעת שאני עובד בבית. נו באמת גיקי? כשאני באה אתה צריך לדעת שאני רוצה מגזינים חדשים להסתכל עליהם כשאתה צובע לי את השיער. ודרך אגב היום אתה עושה לי פלטינה .פלטינה !!!! אי אפשר .השיער שלך יהיה כמו הליפות (ספוג ניקוי של פעם ). מה ???? מה אמרת ! ליפה?! אז תחליק לי את השיער בבקשה שיהיה חלק חלק. אבל זה עולה הרבה כסף והשיער שלך גודל מהר וגם ככה הוא לא בריא. אני אומר  לך  את האמת. ג'קי ! אז מה אתה כן יודע לעשות? בואי נחפוף קודם את השיער. גיקי? יש קפה היום .כן יש קפה נס ,קניתי לך. גיקי זה קפה זה? למה לא קנית קפה גרגרים. אתה יודע שאני באה לפה פעם בחודש נכון? וחלב יש? כן יש . אבל למה קנית חלב קטן כזה עמיד ?? זה חלב זה? מרסל ! בואי שבי נחפוף את הראש אין לי הרבה  זמן. ג'קי חופף למרסל את הראש ופוגע לה בעין . אופס מרסל ,הריס המלכותי נפל לך,  מה עשית לי גיקי  עכשיו אהיה בלי ריס? אתה יודע מה זה? איי ג'קי אני אהרוג אותך ,המים נורא חמים. אחריי החפיפיה , ג'קי עוטף לה את הראש והושיב אותה על  הכסא. מה לא קנית כיסא חדש? למה? אתה יודע שאני לא מגיעה לראי נכון? גיקי כמעט מתחיל לבכות . דיי מרסל , את יודעת שזלא המספרה של מיקי בוגנים , אלא של גיקי שמספר גברים נכון? אז אני לא צריך כיסא מיוחד .גיקי חושב בליבו : "למה אני צריך אותה?" עוד  5 גברים עם שיער קצר ואני ארויח יותר ממה שהיא משלמת.

      מתחילים את הצבע בשיער. שבי עכשיו 30 דקות ותחכי . טוב תדליק טלויזיה . גי'קי, רואים שלג. מה לעשות? משהו עם האנטנה לא בסדר. אבל אני לא רואה כלום.!!! תקראי את העתון . אחריי 30 דקות חופף ג'קי את הראש של מרסל והופס גם הריס השני עף לו .מרסל מתחילה לצווח .בלי ריסים אין לי חיים . נחפש עוד מעט. בטח נפלו על הרצפה, גיקי מתחיל לספר את מרסל .ככה הכי מתאים לך. מרסל מסתכלת על עצמה בראי כשהיא בלי ריסים בעיניים וואו איזה יופי אני נראית ,עשית לי אפרו ואני נראית כמו זו במחזמר שיער.. נכון מרסל ,נכון . את מאד יפה .אבל בלי הריסים אין לי חיים. יש לך, יש לך. תיכף נמצא אותם . שניהם משתטחים על הרצפה ומחפשים את הריסים ומוצאים אותם בתוך  מעטה אבק דקיק. איכס , איך אחזור הבייתה בלי הריסים , משה לא יכיר אותי. הוא יכיר אותך בטוח, תפתחי את הפה ומיד יידע שזו את מרסל. מה קרה לך גיקי? אני חוזרת בשבוע הבא.ו

      לא !!!!!! צועק ג'קי , עוד חודש זה בסדר . עכשיו אני חייב לקחת סיגריה.

      גיקי יוצא החוצה עם סיגריה ובדרך מוציא לעצמו גלולת הרגעה כדיי שיוכל להמשיך בעבודה עם הגברים שלו.

      ביי מרסל

      ביי גיקי

      יום אהבה שמח

      כן כן

      ביי

                                                      כל הזכויות שמורות לאסנת נחשון @ 2014

      דרג את התוכן:
        11 תגובות   יום ראשון, 15/12/13, 14:19

        משה , משה בוא מהר יורד גשם!!

        אני בא. יו !!!! אזה גשם חזק יורד, תסגרי את הכל החלונות.

        אבל אני רוצה לאוורר את הבית.

        תאווררי מחר, גם מחר יש יום.

        אבל מחר אני לא יכולה, אני לא אהיה בבית, אני צריכה ללכת לשופינג עם חברה.

        מרסל!!! די ! וזהו! לכי לסגור את כל החלונות . יש גשם חזק בחוץ.

        אוקיי משה, תכין לי תה ובוא נסתכל ביחד על הגשם.

        רעמים וברקים מרעימים את כל הבית.

        מרסל תופסת  את משה חזק. אימל'ה!!!! אני מפחדת משה, זה נשמע כמו רעידת אדמה.

        מה אימל'ה? מה אימל'ה זה רק ברקים ורעמים . מכירה את השיר ברקים ורעמים", לא זוכר מי שר, אבל יש שיר כזה.

        הגשם ממשיך ודופק על החלונות בחוזקה.

        משה תחזיק אותי חזק , אני לא יכולה לסבול את הגשם הזה , הוא מפחיד אותי.

        מרסל בואי נצא לרקוד בגשם? קחי מטריה ונרקוד לנו בשלוליות  כמו בשיר "שיר אשיר בגשם" עם פרד אסטר, שרוקד ככה בגשם זוכרת?

        לא!!!

        נו בואי , קצת רומנטיקה בגשם , עכשיו יש מבול וזה יהיה ממש כייף.

        מרסל נועלת את המגפיי הגומי שלה,מעיל גשם מניליון, לוקחת את המטריה הגדולה שסבתא שלה ז"ל קנתה לה והם יוצאים. רקדו וקפצו בשלוליות כמו ילדים, פתאום ניתח עליהם ברד כבד מלמעלה. אלהים שיעזור לי ! אני אמות עוד רגע .משה! אלהים זורק עלינו אבנים ואני נשבעת שלא עשיתי לו שום דבר רע.

        זה לא אבנים מרסל ,קוראים לזה ברד, ברד כמו במכות מצרים זוכרת?

        אז שאלהים עוד יותר יעזור לי. למה מכות עכשיו מה עשיתי? ותראה משה אלהים עשה לי חור במטריה שלי.

        אז מה  ? תמשיכי לדלג זה כייף.

        אני רוצה הביתה משה

        מה פתאום ! תראי איזה כיף לנו, את חושבת שכל יום יירד לך ברד כזה ? אה? תרקדי ואני אצלם אותך רוקדת על הברד.

        אני  רוצה הביתה משה , לא ברד עכשיו.

        מרסלינקה שלי ,את לא מבינה שלא כל שנה יהיה לך חורף כזה?

        אבל לא איכפת לי ,אני רוצה לחזור הביתה.

        עכשיו ..הפתעה,! נוסעים לים לראות את הגלים הגבוהים שמתרוממים לגובה של 6 מטר. ראית פעם משהו כזה בחיים שלך?

        לא !

        אין דברים כאלה.

        תעשי פוזה  כאילו את קופצת  מעל הגלים ואני אצלם.

        די עם הצילומים משה ,אני רוצה הביתה.

        המטריה של מרסל קיבלה חור מהברד הכבד שירד לפניי כמה דקות וטיפטף על פניה .

        ילאה ,גם לי כבר מספיק . חוויה חוויה ,בואי הביתה לשתות איזה תה חם.

        רק לפניי זה אוליי ניסע לירושלים יש שלג שם חבל שנפסיד?

        את השלג אראה כבר בטלביזיה משה.

        נכנסים לאוטו נוסעים הבייתה . מכינים לעצמם כוס תה חם ונכנסים למיטה החמה. תביא בקבוק חם משה .

        למה?

        ככה. כדיי לחמם את המיטה מה חשבת? תביא ארבעה בקבוקים שנחממם את כל המיטה.

        טוב!

        משה חוזר עם הבקבוקים החמים והכוסות תה

        בררר קקקקקקקלי

        אז תשתה ותתחממם.

        בעודם שוכבים במיטה נשמע קול טיף טיף טיפטיף טיף ט יף מה זה הקול המעצבן הזה?

        זה ,? לא יודע .רגע אני הולך לבדוק

        אה זה כלום ,דליפה מהתקרה למעלה ,תביאי דלי וספונג'ה.

        מרסל ממהרת להביא דלי וספונג'ה חוזרת למיטה למשה ולכוס תה

        והם מקשיבים ביחד לטיף טיף טיףפטיףףףף המעצבן

        וואו איזו חוויה אה ?חורף חורף מרסלינקה

        מחר, נוסעים לירושלים לראות את השלג טוב?

        טוב!

         

         

         

        כל הזכויות שמורות לאסנת נחשון @2013

        דרג את התוכן:
          13 תגובות   יום ראשון, 1/12/13, 10:52

          שלום לכולם זוכרים אותי? אני הנכד של אוסי
          ורוצה לספר לכם שאני סוף סוף בן שנתיים ב-14.11.201.

           

           אז ככה, אני לא יודע כל כך מאיפה להתחיל, כי אני רק עכשיו מתחיל קצת לדבר משפטים
          שלמים, אבל חלק מהמילים עדיין לא מובנות לכולם. זה מעצבן אותי לאללה מה פתאום לא
          מבינים אותי? אני חושב שבגלל שעדיין צומחות לי השיניים ותמיד יש לי מוצץ בפה, כל
          הריר הפיכסי הזה נוזל על החולצה שלי בגלל זה לא מבינים אותי. שאימא תכבס! היא לא
          צריכה לכבס בידיים, אלא להכניס למכונה. אותי זה ממש לא מעניין. אני הבן שלה והיא
          צריכה לדאוג לי כי זה התפקיד שלה, נכון?! אני חושב שאני קצת תוקפן וזה בגלל שמאד כואבות לי החניכיים, ודווקא עכשיו אימא החליטה שלא אהיה עם מוצץ, כי אומרים שלא טוב שאהיה כל היום עם מוצץ בפה. הם לא מבינים שזו ההנאה שלי? שככה טוב לי? שרק ככה אני נרגע ואז אני בכלל לא עצבני וגם לא יכול להוציא שום משפט מהפה, כי יש לי פקק.

          לפעמים זה טוב, כי כל פעם שאני אומר משהו חדש הם ממש מתפעלים.

          אני אומר כל הזמן  "זה שלי" אפילו שזה לא שלי. אבל אני אומר: זה שלי, זה שלי.

          אני גם אומר : אבא בוא איתי! והם חושבים שאני רוצה שאבא יבוא איתי, אבל בעצם אני גם אומר לכולם שיבואו איתי.

           

          אני מאד אוהב לאכול. אני לא ילד כזה בררן.
          כל מה שנותנים לי לאכול אני אוהב. גם זיתים, מלפפונים חמוצים וכל מיניי דברים
          פיקנטיים. יש לי אבא שאוהב לבשל ועושה לי מאכלים מיוחדים, שאף ילד לא אוכל. אין
          להם בעיה איתי באוכל, הכול בא בברכה לתוך הבטן שלי. ושלא תחשבו שאני ילד שמן, ממש
          לא. אני ילד רזה עם תלתלים  וכולם מתפעלים מהם.

          אני רץ כל היום מפה לשם. אוהב להשתולל
          ועושה "סדר" בבית, כפי שנוח לי. זורק פה, זורק שם וכשהכול מבולגן ,אני מאד שמח.


          כשיש הרבה רעש אני אומר: די מספיק רעש, זה לא נעים לי! אז אמרתי, מי בכלל הקשיב.


          ביום ההולדת שלי סבתא אוסי וסבא אילן באו לברך אותי.

          אני הייתי עסוק באותו הזמן. מאד, מאד, מאד עסוק ,הם התחילו להתכונן לחגיגה שלי,

          אתם יודעים? זר על הראש, עוגה עם ציור שאימא אפתה ואני עזרתי לה.
          מאד שמחתי, כי כולם באו ואמרו לי: איזה מתוק אתה, איזה חמוד אתה, איזה גדול אתה
          וכל השטויות האלה של מבוגרים. אני שונא שנותנים לי נשיקות, תמיד מזיז את הראש. מי
          בכלל רוצה נשיקות רטובות, מי? העיקר שהביאו מתנות.

           

          אני ילד טוב ובגן יש ילדה שאני מאד אוהב אותה וקוראים לה מעייני. כך אני קורא לה.

          מאד אוהב אותה, למרות שהיא לפעמים מרביצה לי ואז אני גם בוכה ואומר לה: זה לא נעים לי, זה לא נעים לי. אבל היא ג'ינג'ית כזאת ואתם יודעים מה ג'ינג'ית נכון?


          אני עדיין עם חיתולים. לא בא לי לא לעשות בסיר וגם לא בישבנון . לא רוצה!!!

          אבל כשאימא זורקת את החיתול, אני רק אומר: ביי ביי פיפי, ביי ביי פיפי. וזהו.

          מראה לאימא שאני מזדהה עם הפיפי והקקי שנופלים ישר לבית השימוש ומסתכל איך יורדים במים שאימא הורידה. לא רוצה לעשות בסיר! מה תעשו לי?
          לא בא לי! אוהב חיתול וזהו!

           

          אתם יודעים אני אוהב אופנועים. כל פעם שרואה אופנוע, אני נעמד לידו ומנסה להזיז אותו.

          לא אוהב אופנוע צעצוע, אלא אמיתי גדול, כזה שעושה וווווזזזוזוזווזוזוז.

           

          כשנוסעים באוטו ואני יושב בכיסא שלי, עם חיתול בתוך האף והמוצץ בפה, אני רואה מנופים גדולים בדרך ואומר: "הנה מנוף, הנה מנוף".

          מכל מילה או משפט הם נהנים, אז גם התחלתי לחלק פקודות שב שם! שבי פה! שב שם!

          זה מעלה חיוך על פניהם. חכו שאהיה גדול, אז תראו מי המלך! מי בעל הבית!
          ושבו פה! שבו שם! יהיה כלום לעומת מה שאצווה עליכם. פשוט אלה המילים שאני יודע כרגע.


          בינתיים יש לי אופניים כאלה שאני דוחף עם הרגליים כמו משוגע וכל פעם מנסה לתקן אותם.

          הופך אותם, מנסה לתקן גלגל, וכמובן אחריי שאני מתייאש אני ניגש לסבא ואומר: "תקן! תקן!"

          ואז סבא ממלא את הפקודות שאני נותן.

           

          טוב נמאס לי כבר לספר על עצמי. חכו לעוד שנה שאהיה כבר בלי חיתול  ואז אדבר איתכם.

          ביי ביי לכל החברים שלי אל תשכחו אותי!


          דותן

          דרג את התוכן:
            3 תגובות   יום חמישי, 28/11/13, 18:19

            כל כך הרבה שאלות שאלו אותי ושאלתי גם את עצמי. למה זה קורה? למה צריך להתנהג ככה? למה ההוא היה צריך לבגוד בחברה הכי טובה שלי? למה הוא עזב אותה בדיוק כשילדה את התינוק? למה הסקס לא טוב איתו? למה ולמה ולמה. כל כך הרבה שאלות שכולנו רוצים לשאול  את עצמנו ולא יודעים תשובות עליהם. הכל נהדר מקסים וכייפי כשאנחנו מספרים לאחרים. אבל אנחנו עצמנו בתוך תוכנו, יודעים שחלק מהדברים שאנחנו עושים או עשו לנו רקובים, פסולים. אנחנו לא רוצים פסיכולוגים ולא יועצים. אנחנו רוצים אנשים שיפקחו לנו את העיניים כדיי שנוכל לראות שגם להם יש את אותם הבעיות. תמיד אהבתי לייעץ, לשדך, לעשות שלום בית ובמיוחד להקשיב, להקשיב, להקשיב לעצות של אחרים. אולי אני לא יודעת מספיק. חלק מהאנשים יודעים יותר טוב ממני ויש להם רעיונות ופתרונות. איזה מזל שאני יכולה להעזר בחברים טובים שלי. כולנו צריכים חברים טובים, עצות טובות, פרגון וקצת רומנטיקה אבל לפעמים מתביישים.הבושה מביאה להרבה ברקסים בחיי הזוגיות. אינני פסיכולוגית, לא יועצת, סתם אוסי בעלת נסיון חיים שנתנה כל החיים עצות טובות לאנשים מנסיוני הרחב בתחום של הבינו לבינה. לכן בהצעת כמה אנשים שמכירים אותי החלטתי שגם אני הייתי רוצה להיעזר בחבריי. לכן פתחתי את הקבוצה. הקבוצה סגורה, אינטימית. הקבוצה נפתחה אתמול בשעה טובה, אני מבטיחה שלא יהיה משעמם. ייעלו אפילו הנושאים שלא כל כך אוהבים לדבר עליהם "סקס". אני מקווה שתבואו לפייס בוק ויחד תעזרו לבנות קבוצה לאנשים שיש להם מה להגיד וגם רוצים להגיד.

            הנה הלינק של הקבוצה:  https://www.facebook.com/groups/177403932461083/

            דרג את התוכן:
              44 תגובות   יום שלישי, 29/10/13, 14:28

              היום יש לי יום הולדת גדלתי ב-וואו המון שנים. גיל שהנוסטלגיה מתחילה לעבוד שעות נוספות. אני זוכרת את ימי ילדותי. fשעוד לא היה מחשב, והטלפון היה עם חוגה עגולה. את הבנים בכיתה שאהבו לרוץ אחריי. את עוזי שאיבד לי את הפלטה של השיניים ואת הגננת עם הגרמופון. את משיכת הצמה של  עידן הבדרן, שקשר את הצמה לשרוך של הוילון השחור של הכיתה.  את המורה שמשליך אותי החוצה מהכיתה. את המורה החתיך  ואת המורה עם החזה הגדול והמחשוף. את המורה לבלט השמנה עם המקל ביד ואת הפליק מאבא על שלא הכנתי שיעורים. את זיוף החתימה כשקיבלתי ציון גרוע, ואת ואת ,רגע תנו .לי להיזכר, אה, כן אני כבר בגיל שמנסים להיזכר בכל הדברים ולא תמיד זוכרים. זאת עדיין לא סניליות, אבל בהחלט הגיל. נזכרתי פתאום, את הבובה מהפלסטיק והגומי שאי אפשר היה להזיז לה את הרגליים והידיים. את האיש שבא עם הפעמון הגדול למכור נפט. את החלבן ששם בקבוקיי זכוכית ליד הדלת, את משחקי הגומי, הקלאס הגוגואים והחבל. את גניבת הסמלים של המכוניות על ידי הבנים. את היותי דוגמנית כי הייתי יפה. ועוד ועוד ועוד ועוד.

              אבל עכשיו כשאני  כבר אמא  וסבתא לנכד, הכל נעצר מלכת. הזכרונות המתוקים נדחקו לפינה.

              בכל אופן יש לי היום יום הולדת ואני עדיין מרגישה כמו ילדה. רק חבל שהשנים חולפות עוברות בכזאת מהירות. אבל היום  אני מבטיחה, החגיגה עדיין לא נגמרת.

              דרג את התוכן:
                31 תגובות   יום שישי , 27/9/13, 16:39

                משה, היום אני נכנסת לפייסבוק.


                למה? מה יש לך לחפש שם?


                אמרו לי שיש  דברים מעניינים, הרבה אנשים ויהיו לי הרבה חברים, המון!

                 

                מרסל, תקשיבי, החברים שם הם לא חברים אמיתיים.


                אבל ראיתי המון פרצופים של אנשים שם, גברים, נשים, בחורים ובחורות.


                נכון, וזה מה שאני לא רוצה, שתתחילי להציע חברות לכל מיניי בחורים למיניהם!  

                  

                אבל יש המון חתיכים שם.


                מרסל אני לא מסכים וזהו.


                אז אין זהו וזהו!!!

                 

                מרסל נכנסת לפייסבוק, בוהה במסך ולא יודעת איפה מתחילים ללחוץ ועל מה.


                אני חייבת לקרוא למישהו שיסביר לי . טוב אני לא אקרא, אנסה לבד.


                קודם היא נרשמת עם הדואר האלקטרוני שמשה אמר לה פעם.


                זהו, ההרשמה נגמרה, אני בפנים.


                היא מסתכלת במסך ורואה שכתוב מועדפים, ערוך פרופיל, אירועים, הודעות ועוד הרבה שהיא לא מבינה.


                היא מחליטה ללחוץ על "הוסף חבר".  בין רגע מלא פרצופים, מחייכים אליה מתוך המסך.

                היא נשענת אחורה ולוחצת שוב ושוב  על "הוסף חבר". חיוך עולה על פניה והיא ממשיכה ללחוץ.

                זה חמוד ,זאת יפה , זה נחמד, זה חתיך וזה נראה איש טוב לב  וככה היא ממשיכה ללחוץ
                וללחוץ על כל השמות.

                כשנמאס לה מהשמות, היא עובדת למועדפים. מועדפים ,זה בטח מהמילה עודף נותנים שם כסף.

                היא לוחצת ואז יוצאות עוד מילים: הודעות, אירועים, תמונות.
                היא לוחצת על תמונות, כי שם הכי מעניין יהיו הרבה תמונות של נופים ושל כלבים וחתולים ואנשים בים ובאוויר. כשהיא לוחצת, שום דבר אין שם. למה אין שם כלום? הלוא אמרו תמונות אז למה לא שמים תמונות?


                היא ממשיכה ולוחצת על יישומים.

                מה זה היישומים האלה? את מה צריך ליישם? הלוא יישמתי כבר הכול היום.

                הייתי בסופר, לקחתי את משה לקנות נעליים ואת השכנה לקופת חולים. אז מה צריך עוד ליישם?

                טוב אני אעזוב את זה ואעבור למשהו אחר, למשחקים.

                לוחצת על משחקים ויוצאים המון סוגיי משחקים ,בכל מיניי צבעים וצורות.

                איזה יופי אני אלחץ פה ונראה מה יקרה. רוצה מרסל ללחוץ על משחק" המכונות", ואומרים לה שצריך להביא את כרטיס הוויזה.

                חיש מהר מיהרה מרסל לשלוח את הפרטים והחלה לשחק במשחק השש -בש, הפוקר ובכל מה שהיא ידעה
                ולא ידעה. שאלו אותה על כמה היא רוצה להמר והיא כמובן אמרה סכום גבוה כי היא יודעת לשחק.

                היא הימרה על 50, 100, 1000 שקל. פעם הרוויחה ופעם הפסידה.

                זה מצא חן בעיניה יותר מלהתקשקש עם חברים ולראות כל מיניי כלבים וחתולים של גלויות, וכל מיניי פתגמים וברכות ימיי הולדת.

                זה המקום בשבילי. מרסל אוהבת את המשחקים ומוסיפה עוד סכומים, כי הלא זה רק משחק ומשה בחיים לא יידע. אין פה צ'טים ולא צריך לדבר עם אף אחד. רק לשחק, לשחק וליהנות.
                כך הרוויחה והפסידה והעלתה את הסכומים ל-5000 ויותר והפסידה. אז נעשתה עייפה. קמה
                מהפייסבוק והלכה לשטוף כלים. שוב חזרה ושוב הימרה. בסוף הפסידה כ-20,000 שקל. אבל
                היא לא הרגישה, כי זה היה משחק.

                 

                כשחזרה לפייסבוק ראתה שמצד שמאל יש פרצופים עם עיגולים ירוקים.

                גם עליהם לחצה ופתאום הופיע מישהו והתחיל לדבר איתה.

                איזה כייף זה כמו בטלפון שלנו בבית רק יותר בשקט ואף אחד לא שומע ולא יודע מה הוא כתב.
                "שלום מרסל!". שלום בועז, מה אתך? מה אתך? "מה המצב?".

                מההמצב" נו איך? נו איך? נשואה? לא נשואה? מה את עושה? רוצה להיפגש?

                מההההההההה? מה רוצה להיפגש, איפה להיפגש? מתיי? איך ולמה? לא! לא נפגשת!

                יש לי את משה שלי בבית. אתה מכיר את משה שלי? אנחנו החברים הכי טובים!

                משה אוהב כדור רגל ואני אוהבת לבשל לאפות.

                טוב אני עייפה. קמה משאירה את בועז הזה והולכת לעיסוקיה.

                דיי נמאס לי אני עייפה.


                משה???

                 

                מה????


                אתה יודע היה כייף בפייסבוק. שיחקתי במכונות, בפוקר ושש -בש.

                 

                משה שמח בשביל מרסל.


                אחריי כמה ימים משה רואה בחשבון הוויזה ,חיובים של משחקים בסך 20,000 שקל.

                 

                אלוהים שישמור!!!!!!! המטומטמת הזו שיחקה על כסף, אני הולך להרוג אותה.

                תביאי מים, תביאי מים!


                מה קרה משה שלי, מה קרה?


                הוצאת מהחשבון ויזה 20,000₪ ואת עוד שואלת מה קרה?


                אבל משה רק שחקתי להנאתי.


                להנאתך???????? את לא מבינה ששיחקת על כסף? 
                נתת את הוויזה וכל פעם שהפסדת הלך הכסף.

                משה ישב בכיסא והתחיל לבכות ולא נרגע.
                אני הולך להרוג אותה, להרוג, להרוג!


                מרסל שהבינה את הרמז ברחה מהר יישר לאימא שלה לכמה ימים, עד יעבור זעם.



                 



                                                
                כל הזכויות מגיעות לאסנת נחשון @ 2013 
                 

                דרג את התוכן:
                  34 תגובות   יום חמישי, 12/9/13, 21:05

                   

                  אני צמה היום. יום כיפור, לא בא לי לנסוע לתל אביב במיליון טרמפים. גם ככה צריכה לחזור לבסיס ב8:00 בבוקר.

                  נו באמת?

                  התארגנתי לירידה הביתה ובסוף במקום לקחת טרמפ לת"א לקחתי טרמפ לצפת לבית של הורי, כי זה המקום הכי קרוב שממנו אני יכולה לחזור לבסיס.

                   

                  יום שבת, שקט מוחלט, אין מכוניות וממש כייף. קצת שקט. פתאום רעש מחריש אוזניים.

                  פאנטומים שעלו וירדו במהירות. עדיין לא הבנתי מה קורה. אולי הם בתרגיל?
                  אבל הרעש שלהם התחזק ואני התחלתי לפחד. יו איך בא לי פתאום לשתות מים. אבל אסור.
                  יום כיפור ואסור לא לאכול ולא לשתות.

                   

                  לפתע צלצול חד בטלפון. מה זה? מי זה? אני לא עונה. יום כיפור.

                  ושוב טלפון שלא מפסיק ואני עונה בצרחה. "אתה לא מתבייש להתקשר, מה קרה מלחמה"?

                  מאחורי הטלפון אבא. "אסנת שובי לבסיס, פרצה מלחמה".

                  הטלפון השתתק. הבטתי על האפרכסת כלא מאמינה. איזו מלחמה? מה הוא מבלבל לי במוח? איזה מין טלפון זה?

                   

                  לא חשבתי פעמיים, התארגנתי בצ'יק וירדתי עם חברתי שגם הייתה צריכה להגיע לבסיס לחפש טרמפים. אף טרמפ לא עצר. לא היו מכוניות בכביש וגם הג'יפים שבד"כ עוצרים לנו, לא עצרו. המשכנו ללכת כברת דרך ארוכה. חברתי שהייתה איתי תפסה טרמפ וכך גם אני.

                  לפני מחנה "פילון" הטרמפ עצר.

                  על הכביש שכבו המון שבויים שאת ראשיהם כיסו ופניהם שקועים בתוך האספלט השחור.

                  מה זה? מה קורה פה?
                  חיילים התרוצצו לכל עבר כברחשים  בימות הקיץ. ניסיתי לקחת עוד טרמפ לחטיבה ולא מצאתי.

                  "חיילת תעצרי! שאג לעברי חייל מבולבל. "אי אפשר לעלות לבסיס 188, הכול סגור יש מלחמה מבינה"?

                  כן מבינה, בטח מבינה.

                   

                  התחלתי לרוץ כמו משוגעת ולטפס על איזו גבעה חול  מבלי לדעת שבמעלה הגבעה יש בסיס.

                  שריקה ארוכה ובום טרח - נפילה. קטיושה ליד הראש.

                  זרקתי את עצמי על הרצפה עם הידיים על העורף כי כך עושים החיילים הקרביים.

                  התרוממתי, ניגבתי בשרוול של החולצה את החול מהפנים, כשהקטיושה עברה, המשכתי בריצה.


                  מצאתי איזה קצין ושאלתי מה לעשות לאן לפנות?

                  מאיזה חטיבה את? 188 אמרתי. שבי פה! תתחילי לגייס מילואימניקים.

                  התיישבתי על ספסל ארוך, כשבידי רשימה של  חיילים מאיזו חטיבה בצפון.

                  הבטן התחילה לקרקר. הצום עבר מזמן והשעה קרוב ל-9 בערב. יש משהו לשתות פה שאלתי? לא! השיב הקצין.
                  התחילה מלחמה ואנחנו בכלל לא ידענו שתפרוץ מלחמה. קצת מים יש פה? לא! 

                  רגע, אולי אשאל מישהו אם יש לו תה.


                  בשעה 10 בלילה זכיתי בתה דלוח וממותק שהעביר לי במקצת את הרעב וקרקורי הבטן.

                  השעה 12 בלילה. חיילים בבגדים אזרחיים עם תרמילים ממשיכים להגיע.

                  אני רעבה. פניתי למישהו. "אולי יש לך לחם או משהו, אני כבר עומדת להתעלף מרוב רעב".


                  "אין מצטער", ענה החייל. המשכתי לקבל את המילואימניקים שהתיישבו על ארגזי תחמושת אבל תחמושת לא הגיעה.


                  בשעה חמש בבוקר, השמש החלה להפציע והשמים היו קודרים.

                  עיניי נעצמו , קצת שינה 10 דקות לא יותר. אבל לא! ממשיכים!

                  ברקע צעקות של חיילים, שהיו מבולבלים ולא ידעו בעצמם מתי הם אמורים לעלות לבסיסים שלהם ברמה.


                  בשעה שבע נפתח חדר האוכל של הבסיס הזה, "פילון".

                  "חיילת לכי תעמדי בתור אולי תצליחי לקבל לחם לחבר'ה פה".

                  חדר האוכל היה בקצה השני של הבסיס והרגשתי שהנה אני עוד מעט נופלת ונרדמת מרוב עייפות ורעב.

                  לאחר שהגעתי סוף סוף לתורי, הצלחתי לקחת כמה כיכרות ואיכשהו להחזיק בשתי הידיים. כל זה להמון חיילים.

                   

                  חלק מהחיילים הצליחו לעלות ולהילחם. השאר נשארו והמשיכו לשבת על ארגזי התחמושת הקשים. כל אחד מצא לו תנוחה משלו. אחד על התרמיל אחד על השני.

                   

                  ואני החיילת היחידה, איפה אשים ראש? הצלחתי למצוא פינה קטנה ולהניח את הראש לזמן קצר.

                  חיכיתי רק למנות הקרב. תירס או משהו לאכול. יותר מ-48 שעות עברו.

                   

                  השעות חלפו בעצלתיים. החלטתי לרדת לבסיס למטה לראות מה קורה שם.

                  פשוט הייתי חיילת לעצמי. אף אחד לא חיפש אחריי, לא דיווח ולא ידע מי אני ומה שמי.

                  ירדתי למדור קשר. "אני מחטיבה 188 ואני פה עכשיו ולא יודעת מה לעשות ולמי לפנות?
                  שבי! אמר לי חייל ג'ובניק. הנה שתי מחברות אחת של ההרוגים והשנייה של הפצועים.

                  כשמגיע דיווח את מסמנת. אוקיי? אוקיי!


                  חיפשתי ברשימת הרוגים וכבר ראיתי שחצי מהחטיבה שלי רשומה בתוכה.

                  במחברת של הפצועים ראיתי שהחבר שלי פצוע.

                  צ'יק צ'אק מבלי לדבר השארתי את המחברות ונסעתי בטרמפים לבית חולים זיו בצפת.

                  לא עניין אותי מה יעשו לי אחר כך ואם אעמוד למשפט.


                  בית בחולים לאן הולכים? לאיזו מחלקה?. מחלקה אורתופדית נראית לי הכי הגיונית.

                   

                  בכניסתי  למחלקה לא ראיתי אחיות, אחים או רופאים.

                  כולם הסתובבו בין המיטות וגם שם לאף אחד לא היה אכפת מי נגד מי ולמה.

                  חיפשתי בין החדרים את החבר שלי, דורון. בסוף מצאתי אותו.

                  הוא שכב כשמסמר תקוע במרפקו ומחבר את היד למעלה לאיזה מוט.

                  כולו היה מלא רסיסים שחורים בידיו ובפניו. בקושי הכרתי אותו.

                  שמחתי שהוא הכיר אותי ואני אותו. שמחתי שהוא רק פצוע ולא מת.

                  לידו שכב פצוע כולו שרוף ועירום כשתחבושת  מחוררת  על כל גופו. הוא נאנח ונאנק מרוב כאבים.

                  ישבתי ליד החבר שלי שכל כך שמח לבואי. התחלתי להבין שזוהי משימה לזמן דיי ארוך.

                  התחלתי לטפל גם בחבר שלי וגם בשאר הפצועים שחלקם היו בלי ידיים ובלי רגליים, מלאים רסיסים וצועקים מרוב כאבים. הרצפה מלאה בדם. הכול מסריח משתן.

                  בקבוקיי השתן שאותם הבאתי לפצועים לא היו נקיים.

                  הריחות היו בלתי נסבלים: שתן מעורבב עם עפר וקקי. בשר חרוך כמו עוף  צלוי.

                  אלה שקטעו להם איברים, ביקשו ממני לגרד להם את הגדמים. הם לא ידעו שהם קטועים.

                  הם הרגישו שהאברים שלהם שלמים.

                  הרופאים והאחיות היו מותשים מהעבודה הסיזיפית והמעייפת.

                  זריקה לכמה חולים בבת אחת זו משימה. הרופאים, האחיות וכל מי שידע - הזריק.

                  כל דבר שיכולתי לעזור ולעשות עשיתי. להחליף תחבושות, לנקות פיפי וקקי, להביא בקבוקיי שתן
                  וסירי אוכל, מצעים ועוד. נשארתי כל יום עד השעה 12:00 בלילה.

                  אחריי שדורון נרדם וכבו האורות, ירדתי  בסמטאות החשוכות כשאני מחזיקה בקירות לא ליפול, לעבר הבית של הוריי בעיר העתיקה.

                  הייתי בת 18 ילדונת מפוחדת. לא היה לי פנס. השכן הבטיח לתת לי.

                  היינו עדיין במלחמה. אני פחדתי. פחדתי כל לילה מחדש שאני אמות , שתיפול עליי פצצה וזהו.

                   

                  כך כל יום.

                  בדרך לבית החולים בבקר הייתי קונה להם כל מיניי דברים טובים .

                  כשהייתי מגיעה לבית החולים הייתי מתחילה מיד בעבודה של החלפת תחבושות, סירים ניקוי החולים וכו'.

                   

                  בגלל שרקדתי בלט וגז הייתי פותחת את הרדיו לאיזה מוסיקה טובה ומתחילה לרקוד להם ג'אז ובלט מסביב למיטות. רק מלראות חיוך על פניהם עשה לי טוב. כך פיזזתי לי בכל המחלקות, מלטפת פה חולה, שם מנשקת ומצחיקה אותם.


                  זהו! המלחמה עברה. הזיכרונות נשארו .


                  זו המלחמה שלי.



                   



                              אסנת נחשון  @ ספטמבר 2013 40 שנה למלחמת יום הכיפורים

                  דרג את התוכן:
                    29 תגובות   יום שני, 9/9/13, 12:56

                    http://article.yedioth.co.il/default.aspx?articleid=7551

                    דרג את התוכן:
                      51 תגובות   יום שלישי, 16/7/13, 19:23

                      איזה כייף, אבא לוקח אותי לגן של ברכה.

                       היום תהיה לנו מנגנת ושעת ריכוז.

                      אני כל כך שמח כבר להגיע לגן.

                      הלבישו לי את המכנס הכחול החדש לי והחולצה של מיקי מאוס.

                      לא שכחתי לקחת את הדובי הקטן שלי, הוא עוזר לי לשינה בצהרים כשאני מוצץ את המוצץ.

                       

                      אבא, אבא נו תזדרז אנחנו מאחרים לגן! המנגנת עוד מעט מגיעה.

                      אבא סיים את הקפה שלו ומיהר לקחת את התיק ואת הפלאפון.

                      הורמתי על ידיו בזריזות עם תיק האוכל שלי והמוצץ שתקוע לי בפה.

                      תוציא את המוצץ מתוק שלי אתה כבר ילד גדול.

                      אבל אני עוד קטן, חשבתי לעצמי רק בן שנתיים, ואני אוהב את המוצץ שלי, למרות שהוא מצ'וקמק.

                      אבא הוריד אותי מעל ידיו נתן לי את ידו הגדולה וצעדנו לעבר האוטו  שלנו.

                      אבא לא שכח לשים אותי בכיסא וחגר אותי . זה מסוכן לא להיות חגור היום,
                      כי אפשר למות עם לא חגורים. התחלנו לנסוע . אני אוהב לנסוע ולראות מכוניות ולשמוע
                      מוסיקה ברדיו.  עוד מעט נגיע לגן ואני כל כך מתרגש.

                      אני אשתתף ואהיה הכי פעיל וגם ארקוד. אני בכלל לא ביישן .

                      נילי חברתי הקטנה מחכה לי . היא בטח תגיע עם השמלה החדשה, הוורודה שלה זו עם הפרחים הקטנים 

                      אבא, מתי נגיע לגן?

                      עוד מעט

                      המשכתי לשבת בשקט, למצוץ את המוצץ שלי ולחשוב על הכייף שיהיה היום בגן.

                      הגענו ! האוטו עצר ,נרדמתי קצת ולא שמעתי את אבא פותח או סוגר את הדלת.

                      אבא יצא מהמכונית במהירות והיה חם מאד בחוץ והייתי צמא.

                       למה הוא לא מוציא אותי? למה הוא עצר? ואיפה?

                      הייתי מבוהל כי אבא כבר לא היה בתוך האוטו. התחלתי לבכות ,אבל אבא לא היה.

                      לאן הוא הלך? למה השאיר אותי פה באוטו הלוהט הזה?

                       אולי אף אחד לא רואה אותי ,בכיתי. אולי הוא יצא לקנות לי שתיה קרה?

                      אבא, אבא ?  אבא איפה אתה? איפה אתה? אבל לא הייתה תשובה.

                      ראיתי אנשים חולפים על פניי האוטו שלנו אף אחד לא שומע. בכיתי נורא והיה לי חם והחגורות התחילו לשרוף לי את הידיים.

                      הייתי מת מצמא, אדום בפנים ולא ידעתי מה השעה וכמה זמן עבר.

                      רק חיכיתי שהוא יגיע כבר. צרחתי, צרחתי,עד שלא יכולתי יותר לבכות .הרגשתי אש ששורפת אותי. למה זה קורה לי? אני לא יכול לנשום. אני נשרף, נשרף. אימא, אבא איפה אתם?

                      השעות חלפו להם וכבר לא יכולתי לסבול את החום.

                      בגלל שאני קטן גם לא ידעתי לפתוח את חגורת הבטיחות ולברוח החוצה.

                      אנשים המשיכו לעבור ולא ראו אותי.

                      כבר לא יכולתי לצעוק יותר.
                      הרגשתי כל כך לבד ולוהט. הרגשתי שאני נחנק לא יכול לנשום.

                      לחיי בערו, ידיי התנפחו ונצרבו מרוב החום. כולי מזיע ורטוב ולא יכולתי לנגב את הזיעה.

                      השעות חלפו להם כבר לא יכולתי לבכות יותר.

                      שמישהו יבוא להציל אותי. אימא ,אבא לחשתי למה, למה, למה אני?
                      מה עשיתי? אני כזה ילד מתוק וכולם אוהבים אותי. אז למה אני נענש ככה?!

                      עצמתי את עיניי.

                      הכאב, היה בלתי נסבל. הכל שרף לי. הרגשתי שאני נחנק לאט, לאט, לאט, ל  א  ט,   ל א ט.

                      וזהו אני ממתתתתתתתתתת!!!!!!!



                       



                                               כל הזכויות שמורות לאסנת נחשון @ 2013

                      דרג את התוכן:
                        37 תגובות   יום שבת, 11/5/13, 20:45

                        משה?

                         

                        מה?

                         

                        אני חושבת שאני בהיריון, תסתכל על הבטן שלי.

                         

                        אני לא שם לב לכלום.

                         

                        מה אתה לא שם לב, אתה לא רואה?

                         

                        לא!


                        אז אני בהיריון אני בטוחה.


                        את רק חושבת, נכון?

                         

                        נכון.

                         

                        אז מה אני אמור לעשות אם את רק חושבת שאת בהיריון ואת לא בהיריון?

                         

                        אני מרגישה בחילות.

                         

                        אבל הבחילות יכולות להיות מהאוכל אצל אבשלום מאתמול. אכלת דג, נכון?

                         

                        כן, אבל אני חושבת שאני בהיריון, כי הבטן התנפחה לי וגם הפנים קצת.


                        וזה מהריון את חושבת?

                         

                        כן משה, אני כמעט בטוחה.


                        אז אולי תקני ערכה, או תלכי להיבדק ואז נדע בטוח?


                        עכשיו יש כדורגל וזה מאד מפריע לי להתרכז.

                         

                        אבל משה???


                        מרסל אני רואה שמשעממם לך.


                        למה כשיש משחק הכי חשוב את פתאום, או רעבה או צמאה או רוצה לצאת או בהיריון! למה??

                         

                        עכשיו אני מרגישה  שהבטן שלי מקרקרת ואני חושבת שזה מההיריון.

                         

                        היריון, שמריון, לכי לשכב קצת.

                         

                        וואו – איזה גול !!!!!!!!!!

                         

                        מה עכשיו עם הגולים, שאני בדיוק חושבת שאני בהריון. אתה לא מתייחס אליי בכלל.

                         

                        משה (מיילל) אבל מרסלינקה את יודעת שאני מת עלייך, חולה עלייך, אבל יש כדורגל.

                         

                        את יודעת מי משחק נגד מי? צ'לסי נגד מנצ'סטר יונייטד.

                         

                        מי אלו?

                         

                        דיי מרסל, אלו החברים של זלדה מהקומה למטה. מה את חושבת? אלו הקבוצות
                        הכי חזקות בכדורגל.

                        רוצה לשבת לידי? וואו איזה גול!!!! אני מת!!!!!!

                         

                        משה!

                         

                        מה?

                         

                        אתה באמת הולך למות?


                        לא מרסל אני עדיין חי אבל עוד מעט אמות מהנדנודים שלך. דיי רחמי עליי.
                        תני קצת ספייס.  אני מבטיח שאחרי הכדורגל אשמע הכול.


                        טוב, אני אשב לידך קצת ותסביר לי.


                        כן, כן, מה שתרצי העיקר תני קצת לראות  את  ההנאה הכי גדולה שלי,  ה כ ד ו ר ג ל.


                        ואחר כך תתייחס אלי?

                         

                        כן!

                         

                        ביי!  


                        זהו , רק ביי? בלי נשיקה, בלי חיבוק?


                        מרסל אני עוד מעט מאבד עצמי לדעת אם את לא הולכת לנוח, או לאן שאת רוצה, אפילו לקניות!

                         

                        רק לכי, לכי, לכי.

                         

                        אוקיי אז תביא את הויזה שלך.


                        מרסל לוקחת את הויזה בשמחה ומדלגת לה לקנות לה איזו שמלה חדשה, טרום היריון שאולי יבוא בקרוב.



                         



                                               כל  הזכויות שמורות לאסנת נחשון @ מאי 2013 

                        דרג את התוכן:
                          30 תגובות   יום רביעי, 27/3/13, 09:41



                          לבושים חגיגית נסענו "לחגיגת" ליל הסדר.

                          התיישבנו בסדר מופתי בשולחן הארוך כ-15 איש והחזקנו את האגדות.

                          ברוך אתה ה' מלך העולם.......

                          הקידוש הסתיים הורמו כוסות לחיים. התחלנו לקרוא באגדה אחד אחרי השני.

                          לא הבנו כל כך מה כתוב כי חלק מהאנשים מיהרו לקרוא ואז החלו צעקות מהסוף של השולחן.


                          מה אתה קורא מהר תקרא לאט.


                          אבל אני רעב, איפה הכוס של אליהו? אוי אני לא רואה אותו.

                           

                          את מי זה מעניין עכשיו.

                           

                          לא חשוב תסיימו לקרוא ונגיע ל לעיקר - לאוכל.

                           

                          אבל קודם צריך לאכול את הביצה. מתי אוכלים את הביצה?


                          לא יודע, צורח מישהו בסוף השולחן.


                          אבל יש את החרוסת והמרור.


                          עוד לא הגענו לזה.


                          תקרא בינתיים בעמוד 22.


                          מה לקרוא שם?


                          אנחנו, ברבי אליעזר ורבי טרפון ועוד איזה רבי אחד שהמה הם אמרו?


                          מה הם אמרו?

                           

                          מה זה חשוב מה הם אמרו?


                          טוב איך אתה קורא אידיוט? אתה לא מבין כלום.

                           

                          מה יש להבין, הם אמרו וזהו .

                           

                          מתי מגיעים לאוכל?


                          חכה חמור, עוד מעט אמרו לך, הנה בעמוד 22 למטה מה נשתנה  הלילה הזה.......


                          תקרא שמואל!


                          זה תור דנה.

                           

                          מה פתאום, זה תור דני!

                           

                          טוב, כולם ביחד: שבכל דור ודור ...... 

                           

                          מתי מחביאים את האפיקומן?


                          עוד לא אכלנו את המרור.


                          עוד רגע עם המרור, קודם אוכלים את הביצה?


                          לשם מה הביצה הקשה הזו?


                          לא יודעת, אבל תאכל?


                          תרימו כוס יין, זה עכשיו.


                          סיימנו כוס אחת, שמואל - תמזוג לי יין.


                          חיים תעביר לה את היין.


                          אוף, איזה מטומטם שפכת את חצי הבקבוק על השולחן.


                          שרה תביאי מפיות.


                          נו תנגב תספוג, תספוג.


                          הלאה, מה עכשיו?


                          ונצעק אל ה'....


                          איפה זה?


                          עמוד 25 למטה.


                          מה פתאום למטה, זה למעלה.


                          ונצעק אל ה' אבותינו....


                          אתה לא מסוגל לקרוא בלי שגיאות, יה דביל?


                          שולי תקראי את.


                          טוב אני קוראת יותר טוב.


                          אוףףףף תקראו כבר ונסיים עם זה.


                          דם, צפרדע, כינים, ערוב.........


                          עכשיו הגענו לדיינו.


                          זה ארוך.


                          לא נורא, אתה לא מסוגל לשיר את דיינו?


                          זה חוזר כל הזמן דיינו, דיינו  וזה ייקח שעה.


                          אילו הוצאנו ממצרים ולא עשה בהם שפטים דיינו.


                          דדיינו דדיינו דדייייינווו דיינו דיינו דיינו דדיי דיינו.   


                          אוף דייייי כבר זה ארוך.


                          מה עם הביצה הקשה? 


                          אילו נתן לנו... נתן ......


                          נתן, שייתן כבר את האוכל.


                          פסח מצה ומרור. זהו?


                          תביאו את האוכל.


                          אני רוצה לשיר אחרי האוכל אחד מי יודע ושניים מי יודע אומר שי.


                          טוב, אחרי  אחרי האוכל.

                           

                          האגדות סולקו במהרה  והאוכל התחיל להגיע . גפילטעפיש, מרק, בשר,
                          סלטים, עופות, קינוחים  וסלט פירות.

                           

                          כל אחד תרם משהו.


                          זה טעים מאד. תעבירי לי את העופות.


                          לא, אני רוצה את הדג.


                          האוכל מועבר מאחד לשני מאחד לשני.


                          יש פה לכולם ת תרגעו.


                          שמעיה פותח את החנות של המכנסיים. אני מתפוצץ.


                          אז מה דחפת לעצמך כל כך הרבה.


                          הייתי רעב מת.


                          האוכל הסתיים, כולם במכנסיים עם כפתור פתוח מנסים לנשום ובקושי מצליחים.


                          בואו נצא קצת למרפסת.


                          תביאי את הסיגריות שלי .


                          מי יכול לזוז ,לך תיקח אתה!


                          לא מסוגל. אז אל תעשן.


                          נו ומתי חוזרים לשיר את  אחד מי יודע? שואל אחד הילדים.


                          בשנה הבאה מתוק, בשנה הבאה. אני עומד להירדם.


                          וזהו כך הסתיים ליל הסדר 2013 .



                           

                                      כל הזכויות שמורות לאסנת נחשון  @2013

                          דרג את התוכן:

                            פרופיל

                            OCN
                            1. שלח הודעה
                            2. אוף ליין
                            3. אוף ליין

                            תגיות

                            ארכיון

                            תגובות אחרונות