כותרות TheMarker >
    ';

    ספורי משפחה

    אני בת 57 אמא ל3 ילדים וגם לבעל, אהבתי לעסוק בספורט והיום אני רואה בטלויזיה או מתעדכנת באינטרנט, הענפים האהובים עלי הם אתלטיקה וכדור יד.
    אוהבת כל מה שהחיים מציעים לי, בשלוש שנים האחרונות הם מציעים לי הרבה פחות, אבל אני שואבת מספיק כוחות בכדי לקחת.
    אנחנו משפחה נורמטיבית עם הרבה סיפורים מעניינים, חלקם קשים וחלקם קלים אולם הכל מטובל בהומור.

    תכנים אחרונים

    10 תגובות   יום חמישי, 10/11/11, 12:46

     

    http://cafe.themarker.com/image/2419604/

     

     

    הילדה נסעה לחו"ל עם החבר איתו היא יוצאת 3 שנים. לאחר שלושה ימים הטלפון מצלצל בבית, אני מרימה את השפורפרת, אני שומעת את קולה של הילדה שנשמעת  נרגשת מאד.  אמא אני מתחתנת, קיבלתי הצעת נישואין, קולה נרגש מאד עד כדי בכי של אושר. אני צועקת משמחה,  מזל טוב ילדה קטנה שלי, אני אוהבת אותך ומחכה לראות אותך ולשמוח איתך.

    עברו הימים והזוג קבע תאריך לחתונה. לי היה נדמה כי הזמן יעמוד מלכת והחתונה רחוקה. הימים חולפים וההכנות בעיצומן. עוברים בין אולמות השמחה, מחפשים בין המעצבים והחנויות שמלת כלה, ובכל זמן ההכנות והעשייה לקראת החתונה עדין לא נופל לי האסימון שהילדה מתחתנת. הילדה עומדת בפני  פרק חדש בחייה שבו יש מישהו אחר שהוא מרכז חייה .

    בשבוע האחרון הילדה חזרה הבייתה (הילדה ובן זוגה החליטו שהם לא נפגשים ולא מדברים עד רגע החופה). בשבוע הזה הכל היה כל כך פשוט. היא חזרה להיות הילדה הקטנה שלי שוב. החדר שוב מבולגן. הכלים הלא שטופים שנראים בכיור. "אמא אני רוצה שתכיני ............ אמא אולי תכבסי לי. אמא, אמא אמא זה כל מה שרציתי לשמוע. קשה לתאר במילים עד כמה נהניתי. השיחות הארוכות שלנו לתוך הלילה כשיש כל כך הרבה מה לומר, הי השעה כבר שלוש לפנות בוקר ועדין לא גמרנו לשוחח. בחיים כמו כל דבר נפלא הזמן עובר במהרה.השבוע נגמר.  כמו כל אמא אני מאד רוצה שהילדה תתחתן, ותקים בית משלה, ותהיה לה משפחה שלה. רגע אבל האם אני באמת רוצה את זה עכשיו ? היא עדין הילדה הקטנה שלי. האם אי אפשר לחכות עוד מעט?  עוד שנה אולי שנתיים? אלו המחשבות שעולות במוחי רגע לפני שאני ואביה מובילים אותה לחופה. כן אני יודעת שאי אפשר לעצור את הזמן מלכת. בליבי אני יודעת  שהיא אוהבת אותו והוא אוהב  אותה וביחד הם זוג מקסים. אני יודעת ומרגישה שיהיה לה טוב ונפלא. ומה רציתי?  עוד קצת אותה לעצמי רציתי, שתהיי רק שלי.

    הרגע מגיע ואמא ואבא מלווים את הילדה בדרך לחופה כל המוזמנים מוחאים כפיים ואני נמצאת בסרט שאותו ביימנו בעצמנו. כן, היום להתחתן זו הפקה אמיתית (אני מאד שמחה שהזוג צנוע ולא העיפו לנו רקדניות באויר גם לא הזמינו שופרות שיקבלו אותם) אני ואבא שלה מלווים אותה לאורך השביל הלבן שמונח על גבי הדשא הירוק ומגיעים לנקודה שבא אנו נפרדים ממנה וממשיכים ללכת לבד לחופה.  הילדה נשארת ומחכה לבחיר ליבה. ברגע אחד אנו משאירים אותה לבד כשהיא רועדת ובקושי עומדת היא מחכה לבעלה לעתיד, בחצי דקה הזו בוא היא נשארת לבד, ליבי יצא אליה וכל כך רציתי להשאר לצידה אותה וללחוש לה, ילדה קטנה שלי תשארי שלי עוד קצת.

    חצי דקה עברה ואהוב ליבה מגיע אליה ואני רואה את החיוך שמתפשט על פניה, עד כמה היא זוהרת וקורנת ברגע שמבטיהם נפגשים. הוא מכסה את פניה בהינומה נותן את ידו בידה וכך הם הולכים בשביל לעבר החופה לאט לאט כשהאושר קורן  על פני שניהם.

    ילדה שלי קטנה ,בשלב הזה הפכת מקטנה לאישה, בליבי תמיד תשארי הילדה הקטנה שלי.  בשבילו, הגבר שאת אוהבת את האישה שלו.

    תקימו משפחה לתפארת כמו שרק את יודעת, כי כמה שאת קטנה ועדינה בחיצוניות, הפנימיות שלך היא חזקה ואצילית ורגישה ועדינה.

    נותר לי לומר לך רק דרך צלחה


    דרג את התוכן:
      5 תגובות   יום שלישי, 4/10/11, 10:09

       ליאור שוב מחפש את משפחתו הביולוגית, משיחות עימו ומראייתי את ההתעסקות בנושא אני מבינה היום שעד שהוא לא יסגור את המעגל הוא ימשיך לחפש גם אם יהיו הפסקות ארוכות בין לבין, ואני מעלה כאן כתבה שהתפרסמה בברזיל על הילדים המאומצים בישראל, התמונות הן של ילדים שאומצו בברזיל וחיים בישראל,בהמשך אני מביאה את התרגום של ליאור לכתבה

       

      http://cafe.themarker.com/image/2374067/

       

       

      "חיפוש של העבר החטוף,( כותרת )

       

      סחר. הם נמכרו בעודם תינוקות ועכשיו רוצים לפגוש את ההורים הביולוגים.( הקדמה )

       

      פלוריאנאפוליס ( עיר בדרום דרום ברזיל ) - קישרי משפחה נחתכו לפני כ-שני עשורים, ובדרך הכי ברוטאלית שיש. תינוקות בעלי היסטוריה כואבת של סחר בילדים בינלאומי, עכשיו הצעירים, הקורבנות של הפרידה הזאת, מחפשים "לשחזר" ( לא ידעתי את המילה אז היא מתורגמת ישירות מהגוגל ) את מה שנלקח מהם- הזכות להכיר את הוריהם הביולוגים. בשנות ה-80, דרום ברזיל היתה פרוצה ( מבחינה חוקתית ), של כנופיות שלקחו תינוקות ומכרו אותם מחוץ לברזיל במדינות אירופה ומזרח התיכון. בישראל, ישנה קבוצה של מאומצים שמבקשים עזרה מממשלת ברזיל לפגוש שוב את משפחותיהם הביולוגיות. הם נבחרו בגלל צבע עורם ( אל תפגעי אני אישית חושב שכמה שיותר כהה עור ככה יותר סקסי ;-)...) אם היה להם עיניים כחולות או ירוקות המחיר עלה. הכנופיות היו בשליטתה של ארלט הילו, בקוריטיבה, ושל סזר פריירה ב"קמבוריו", שלהערכת המשטרה היו אחראים ליותר מ650 תינוקות שיוצאו מברזיל, באותה התקופה. באותה השנה ( אין לי מושג על איזו שנה היא מדברת...חחח ) "נחטפו" ( וזה בכוונה בגרשיים כי אף אחד לא יודע את האמת המדוייקת ) בכל המדינה כ-3000 תינוקות. קוריטיבה היא העיר המרכזית של ה"תוכנית". היום, אחרי 25 שנים, קבוצת מאומצים מברזיל בישראל, התאחדו כדי לאתר( לא מדוייק ) את העבר שנחטף מהם. אני ידעתי שאומצתי כשהייתי בן שש, ישבתי על המיטה של ההורים שלי ואמא באה לשבת איתי בעודה משחקת בשיער הראש שלי מספרת לי שיש לי שתי אמהות, אני חייכתי ולא הגבתי, כי עוד לא הבנתי את הנושא, סיפר ליאור ( 26 ), שחי בישראל והוא אחד הקורבנות מהכנופיה שסחרה בילדים, בראיון שנערך דרך האימייל."

      ****טוב זאת היתה הכתבה הקטנה בצד שמאל של העיתון למעלה, עכשיו אנחנו נרד למטה והכותרת המשנית היא: " הורים מאמצים מחכים בת"א -

       

      עם פורטוגזית שלמד ליאור , אומר שהוא חולם על לפגוש את ההורים הביולוגים, ""בכדי לאמץ כאן בישראל צריך להמתין  עד 7 שנים, ההורים שלי פגשו מישהי ברזילאית בשם ארלט הילו", לפי דברי הוריו של ליאור הם ראו את ארלט בפעם הראשונה באיזה בית מלון בת"א. "הגעתי לשדה התעופה בישראל עם עוד שני תינוקות, כמה ימים אחרי שנולדתי ( 21 יום למען הדיוק!), בשדה התעופה היו הורי המאמצים ביחד עם זוגות נוספים וארלט הילו והעורך דין צבי בזורה היה נוכח גם כן. כך, הגעתי לביתי החדש"., חוזר על ההיסטוריה שהוריו של ליאור סיפרו לו.

       

      ***עכשיו נלך לכתבה הימנית העליונה, הכותרת היא: "מחפשים בלי סוף ( קצת מוגזם אבל שיהיה חחח )

       

      עם שמות ומסמכים מזוייפים, הילדים משמאל למעלה ( אנחנו ) מקווים למצוא את המשפחות הביולוגיות ( היא התבלבלה ורשמה בטעות משפחות מאמצות במקום...) ליאור השאיר את ההיסטוריה שלו כתובה באינטרנט ומצא עזרה- סנדרה אנדרסה ואמנדה בולדק, האחראיות על האתרים לחיפוש נעדרים ברחבי ברזיל, העבירו את התיק של ליאור לקבלת עזרה(  כי הם בעצם קיבלו את האחריות על לעזור לי), כמו ליאור הופיעו צעירים נוספים שרצו לאתר את הביולוגים, " לא הצלחנו למצוא כלום למרות היעילות, חיפשנו את האינפורמציה על המסמכים וגילינו כי הם כולם מזוייפים" "מישהו מהמאומציםהגיע לברזיל כי חשב שמצא את אימו הביולוגית אך בדיקת הדיאנאיי הראתה תשובה שלילית" אמרה אמנדה.

      ע"פ סקר שנעשה, האימוצים מאוד מיסטוריים ותעודות הלידה מזוייפות. מישהי מיוחדת שהזדהתה כמו אמא של כמה ילדים אמרה " התקווה היא לאתר את האמהות האלה, בעזרת התמונות, ( ואז היא מצהירה )- שכל האמהות שילדיהם נלקחו מ85 עד 92 צריכות לחפש אותם."

       טוב, הכתבה הימנית באמצע העמוד


      escandalo mundo a legislacao :

      פירצות במערך התקנות בעולם..

       

      שערוריית הסחר בילדים בדרום ( ברזיל כמובן ) היתה כמו ( היא כתבה באופן מטאפורי - חלוקת מים ) בפאן האימוץ הלא חוקי. עד שנות ה90, נתנו לאמץ אימוץ אינטרנשיונלי.

      ישראל, מדינה שבה המון זוגות רצו לאמץ ולא הצליחו, וישראל הפכה לאחת המטרות העיקריות של הסחר הבינלאומי. מוערך כי לשם ( ישראל ) הגיעו יותר מ-2000 תינוקות באופן לא רגיל( כלומר את אני ועוד כמה, אלפים, חחח ) אם הבנתי נכון ארלט היתה באיזשהו תפקיד בבית המשפט לנוער והיא היתה ראש כנופיה של 24 שותפים בניהם : רוקחים, רופאים ועורכי דין, הכנופיה הצליחה לזייף מסמכים של תינוקות שאותם "ייצאו" לחו"ל. רכזתCEJA- הועדה השיפוטית לאימוץ בפאראנה, ג'ני ( משהו ) שחיה באופן אינטנסיבי בכל התקופה ההיא, היא עבדה ביחד עם הצוות המתואם של השופט ( אין מצב שאני מאיית את השם שלו..חחח)

      כנגד הסחר בילדים. ג'ני מספרת : " היינו צריכים לעשות עבודת שיחזור ביחד עם ה-פ.ד. ( משטרה פדרלית ), והתחלנו לעבוד ביחד גם עם בתי החולים". ג'ני זוכרת שהרגע הקשה ביותר, היה כאשר הצליחו לתפוס את האימוצים הלא חוקים, והיו צריכים לקחת את הילדים מהעתיד שלהם עם ההורים המאמצים. הזוגות המאמצים לרוב היו הקורבנות, פעם אחת הלכנו לאיזשהו בית מלון, והיה שם זוג עם שתי תינוקות תאומות, היה נדמה כי לקחנו את הנשמה של הזוג ( כאשר הם לקחו את התאומות מהזוג )." מספרת ג'ני." המון הורים ביולוגים לעולם לא אותרו" זכרה ג'ני. מפקד תחנת המשטרה "אידו רוזה" ( או משהו בסגנון ) היה אחד השוטרים במשטרה הפדרלית שעבד כדי לתפוס את הכנופיות שעבדו בחלקם בדרום ברזיל מספר : " תינוקות מ"קומבוריו" , "איטאז'אי" ו"ז'ויינויל" נחטפו' ( כל הערים נמצאות בסנטה קטרינה שבדרום ברזיל ), משם לקחה הכנופיה את התינוקות החטופים לקוריטיבה, שם נלקחו לבעל מרפאה, אח של אחד ממפקדי תחנת משטרה בפאראנה, שהיה מקבל את התינוקות ( וככל הנראה מכין את המסמכים שהיו צריכים כדי להוציאם מברזיל ), זכר מפקד תחנת המשטרה, אידו רוזה.

       

      מתחת לזה נמצאת הכתבה הקטנה עלי שאת גם ככה יודעת כבר את כל מה שרשום שם, הכתבה מדברת על הרצון שלי לפגוש את הורי הביולוגים ומה אני מוכן לעשות בשביל זה, מספרים שם עד כמה אני אוהב את ההורים הביולוגים שלי ועד כמה אין קשר בין הרצון שלי לאתר את הביולוגים לבין אהבתי את הורי..

       

      ליד הכתבה שלי מצד שמאל ישנה כתבה קטנה אני אכתוב לך אותה:

       

      "מישהי מקבוצת המתנדבות של סנדרה הצליחה ליצור קשר עם ארלט הילו, שבזמנו שימשה כמנהיגת הכנופיה, באחד התשובות שענתה דרך המייל : ""מה שעשיתי,עשיתי מתוך אהבה ומסירות"". היום אומרת ארלט, לא אפשרי בשבילי לעשות משהו עבורם ( עבורינו ). האנשים האלה ( ההורים הביולוגים ) היו אנשים צנועים ללא מגורים קבועים. היום הם נמצאים כאן ורק אלוהים יודע איפה הם.

      ואז היא ענתה על עוד שאלה שאנדראה שאלה אותה וסיפרה לה שאנחנו רוצים לפגוש את המשפחות הביולוגיות שלנו וארלט ענתה : ברצינות? אם אני אחת מהם, לעולם לא הייתי רוצה להכיר את הביולוגים שלי, בידיעה שהם הגרועים ביותר".

       

      ואז יש אותך ואת שי מהפורום של המאומצים בפייסבוק ואתם עונים על השאלה למה תרצו לפגוש את הביולוגים ואיך סיפרו לכם שאתם מאומצים...אם תרצי אתרגם את של שי.

       

      וזהו..חחח זאת כתבה קצת קשה לאור העובדה שאנחנו ממש נראים כמו חפץ שסוחרים בו ממקום למקום, אבל הכתבה מעלה את השאלה הבאה: האם אנחנו אמת מקוריטיבה או שמה אנחנו בכלל ממדינה אחרת בברזיל

      דרג את התוכן:
        1 תגובות   יום שלישי, 14/6/11, 19:38

         

        לנילי תודה על כל המאמצים שאת מקדישה לילדי ברזיל

         

        ''

         

         

        ליאור אומנם לא מתעסק בנושא האימוץ שלו ביום יום שלו

        בערב חג השבועות פנתה אליו נילי טל וביקשה ממנו לבוא להצטלם לכתבה שהיא עושה בנושא ילדי ברזיל.

        התלבט הילד ובסוף החליט להענות בחיוב.

        נילי כותבת לנשיאת ברזיל

        ''

         

        נילי בחרה מיילים שנשלחו לה במשך השנים מהילדים, חבל שלא תחקרה אותם היום שהם בוגרים יותר ויודעים יותר.

        בכל אופן נילי העבירה לנו את תשובת נשיאת ברזיל שהועברה כמובן דרך דוברת ותת דוברת ולדבריה בברזיל הקימו ועדה והילדים יכולים לפנות לשם ולהעזר.

        אנחנו במשפחתנו העלנו סברה שכפי שבארץ רוצים לקבור או להדחיק מעין הציבור נושא מסוים מקימים ועדה כך גם בברזיל.

        אני תקווה שאני טועה והוועדה הזו תוכל לעזור לילדים שכל כך רוצים לדעת את שורשיהם.

        דרג את התוכן:
          2 תגובות   יום ראשון, 3/4/11, 19:04

          אונס קבוצתי

          היום כשעולה פרשייה כזו לכותרות כולם מזדעקים, היכן היינו איך לא ראינו, איך ההורים לא ראו, מה החברים לא שמו לב שיש שינוי בהתנהגות? המורים לא ראו ירידה בלימודים? ועוד ועוד שאלות שברור לי שהתשובות הן פשוטות מאד והילדה שנאנסה יודעת את כל התשובות אלא שבראשה מרחפת רק מחשבה אחת שמאפילה על כל תשובה הגיונית

                                                          אני אשמה

          כשילדה חושבת כך ומרגישה כך כל התשובות ההגיוניות שלכל מבוגר אחראי הן ברורות היא אותה לא מבינה כיצד ומדוע מחפשים תשובות הרי היא אשמה, היא לא התנגדה מספיק היא לא אמרה לא ברור, היא חזרה למקום פעם אחר פעם ועוד מחשבות שונות ומשונות שכולן מוליכות לאותה מסקנה

           

                                                          אני אשמה

           כילדה ואת רוצה להיות מקובלת בחברה, או החברים מזהים אצלך חולשה הם מנצלים זאת, אלה החברים שלה לכתה,אלה החברים שהיא הולכת איתם למסיבות וכאשר האחד שאותו היא רוצה והוא קשה להשגה הילדה תעשה הרבה בכדי להגיע אליו כילדה שמרגישה דחוייה במידה מסוימת כשהוא מסמן לה שתיגש אליו היא נופלת לרגליו, ובהתחלה כמו שאנו יודעים זה רק לשכב איתו והנא הילדה הופכת למקובלת והיא חברה שלו ,כמה גאוה יש בתוכה שהצליחה להשיג את הילד שכה רצתה.

          יום אחד הוא מבקש ממנה שתעשה בשבילו משהו שתפנק את החבר שלו ,אני יודעת שבתחילה היא אומרת לא, ועוד כמה פעמים לא, אלא שאז הוא מתרחק והילדה שאוהבת אותו כל כך חושבת לעצמה שבטח זה לא יהיה נורא והיא תעשה זאת פעם אחת והכל יגמר והוא שוב יהיה החבר שלה,אלא שהילדה לא מבינה מה עוד יגיע והילדה חוזרת הבייתה וההורים שואלים מה קרה למה את עצובה התשובה היא "נפרדנו" הילדה לא תספר למה? מה הוא ביקש ממנה, היא לא מרגישה  שהיא יכולה לספר שהיא שכבה איתו וכך כל מה שההורים והסביבה יודעים שהיא נפרדה מהחבר שהיא אוהבת.

          לוקח לה כמה ימים להבין  שהיא רוצה אותו חזרה בכל תנאי הרי היא תחזור להיות בחבר'ה והוא גם לא יספר לכל העולם ואשתו שהיא שכבה איתו ואוי יהיה עם ההורים ישמעו שהיא שכבה איתו,היא חוזרת אליו כשהיא מבטיחה לו שהיא תעשה את שביקש, הוא לא כפה עליה לעשות זאת הוא פשוט שיחק בנשמתה, הוא רצח את נשמתה נשמה של ילדה קטנה שעדין לא מבינה את מהות החיים האמיתיים והיא עושה את מה שהוא מבקש ומכאן הגלגל מדרדר, הילדה יודעת להסוות את מה שעובר עליה שהרי היא רצתה להיות איתו היא אוהבת אותו והיא איתו והיא מקובלת.

          לוקח זמן עד שהילדה מצליחה בכלל לספר למישהי או מישהו מה קרה ואם היא מספרת הדבר חייב להישמר בסודי סודות  או שהיא לא מספרת את הסיפור והיא חיה כל חייה עם הסיפור של ילדה בת 13 ששכבה בחדר של ההורים של "החבר" שלה והחברים עומדים בשורה ומחכים לתורם, הם היו 5 הראשון היה החבר כשכל חבריו עומדים ומסתכלים הילדה שומעת שהם מעבירים ביקורת היא שטוחה מדי היא לא זזה מספיק , היא לא מחייכת וה"חבר" יורד ממנה ויוצא מהחדר הילדה ממשיכה לשכב על המיטה לא זזה מחכה לשני הוא יש לו דרישות אחרות אבל היא לא מוכנה לזוז הוא קורא לחבר ואומר לו "תגיד לה" והחבר אומר והיא מנסה בלחש להגיד שהיא לא רוצה אבל בתוכה היא יודעת שהיא תעשה כל מה שיבקש, וכך עוברים כל החמישה כל אחד עם הדרישות שלו ולפעמים הם נשכבים שניים במיטה והילדה שכבר עברו כמה שעות שהיא שוכבת או מתיישבת או נעמדת בתנוחות שונות הכל לפי רצון החברים ממשיכה לשתוק

          כל גופה כואב היא מחפשת בעינייה את ה"חבר" שלה שיתן לה אישור שהכל בסדר ושהזמן ללכת כי היא צריכה להיות בשעה מסוימת בבית, הוא מחייך מתקרב אליה מחבק ומנשק ואומר לה שהיא הייתה נפלאה, עם המשפט האחרון הילדה קמה מהמיטה מתלבשת כשהיא נעמדת עם הגב לקבוצה כשהיא מסדרת את  שיערה ומחפשת בראשה תירוץ עם ההורים ישאלו היכן הייתה ומה עשתה.

          הילדה יודעת בליבה פנימה שזו הפעם הראשונה אבל לא הפעם האחרונה כשהיא חוזרת לבית הספר היא מרגישה את המבטים הננעצים בה אבל החבר תמיד מצליח להרגיע ולהסביר שהכל בסדר והיא שמאוהבת בו ורוצה אותו מתעודדת מכל משפט שטותי שהוא אומר, הימים חולפים והוא מבקש ממנה לחזור שוב ושוב על המעשים ,היא יודעת שאין דרך חזרה והיא ממשיכה.

          וכמו שכתבתי ישנם ילדות שבסופו של דבר נשברות או מישהו מצליח להעלות על מה שקרה להן וישנם בנות שחיות עם הסוד הזה כל חייהן, חיי מי מהן טובים יותר רק לאלוהים הפתרונים. 

          דרג את התוכן:
            7 תגובות   יום רביעי, 1/12/10, 10:31

            36 שנים אנחנו ביחד , לכל זוג יש את הביחד שלו, הביחד שלנו הוא ביחד תרתי משמע. בכל פעם אני שומעת סיפורים על הביחד:  אם הייתי צריכה להיות עם בן זוגי כל היום הייתי משתגעת ,בטוח שהיינו מתגרשים או אולי רוצחים אחד את השני, שביחד אפשר כשלכל אחד מבני הזוג יש את המרחב שלו וישנם לא מעט משפטים בנוסח כזה או אחר.

            התחתנו לפני 36 שנים שנתיים ראשונות עבדנו בעבודות שונות כך שכל אחד התעסק בתחומים שונים ובערב כשנפגשנו החלפנו חוויות סיפרנו סיפורים וכך נראה הביחד שלנו ,רוב העולם חי את הביחד כך .

            שאלתי את עצמי האם זו הדרך של הביחד שאני רוצה או שמא אני רוצה ביחד אחר ובמקביל העלתי את השאלה בקול רם בכדי שבן זוגי ישאל את עצמו אותה שאלה וחלפו ימים לא רבים וכמה שיחות בין הסיפורים על העבודה שלו ועל העבודה שלי והגענו למסקנה שאנחנו רוצים ביחד שהוא אחר ביחד שהוא 24/7 דיברנו על כל המשמעויות של להיות צמודים כל היום האחד לשני וידענו שאת העבודה ניקח הבייתה וידענו שיהיו ביננו חילוקי דיעות כיצד לנהל את המקום ולמרות כל המינוסים שמנינו לעצמנו עדין העדפנו להיות ביחד.

            בן זוגי עזב את עבודתו וחבר אלי למקום שלי נכון שלי היה בתחילה את רוב הידע ונכון שלקח לו זמן ללמוד והוא למד ואני העברתי את הידע עבדנו יחד כל היום ובערב חזרנו הבייתה כשנושאי השיחה היו עלינו ומה קורה איתנו ויצרנו לעצמנו עולם של אני ואתה אתה ואני , את החברים שצברנו במשך השנים ובמשך הנישואים פגשנו בסופי שבוע או בימי חופש וכך עבדנו 20 שנים ביחד. אם אומר שלא היו ויכוחים אשקר אבל אומר לכל מי שיקרא כאן שהטוב עלה עשרת מונים על הרע בעיקר אני יכולה לומר שהקשר שלנו הפך להיות קשר חזק ,קשר חברי, קשר של אהבה ודאגה ,קשר שלא חשוב מה יקרה אנחנו תמיד נהייה ביחד הוא בשבילי אני בשבילו ושנינו בשביל הילדים.

            לאחר 20 שנה של עבודה ביחד וחיים של 24/7 נאלצנו לפרק את הביחד לא את הזוגיות שלנו אלא רק את מקום העבודה שלנו, נאלצנו לחפש מקומות עבודה שונים.בלית ברירה נפרדנו מ 24/7 והחלנו שוב להיפגש בערבים ושוב לספר את הסיפורים של הימים השונים שלנו לספר על מה קרה לילדים במשך היום ולא תמיד הספקנו לעדכן האחד את השני בכל מה שקרה כי הרי אנחנו רגילים להיות האחד עם השני יום ולילה ולא רק ערב או לילה. הקשר שיצרנו בשנים שעבדנו ביחד בדברים שעברנו ביחד בקשיים שעברנו ביחד  והיו כאלה לא מעט ,אפשר לנו  לשמור עליו גם בזמנים שלא היינו  24/7

            לאורך השנים היו לנו נפילות ועליות  הן נפשיות והן כלכליות ואני יכולה לומר כי הקשר החזק שיצרנו במשך השנים הוא שהחזיק אותנו בזמנים הקשים   כשאנחנו ביחד מחזקים האחד את השני כשהאחד למטה השני מושך ולהיפך.

            היום אני לא עובדת חליתי ואינני יכולה לצאת לעבודה הבן זוג שלי עובד בלילות ובימים ישן כך שאין לנו הרבה זמן לבלות זו במחיצתו של זה ובכל זאת היום מספיקה לנו שעה ביום בכדי לדעת מה עובר האחד ומה עובר השני מספיק לנו להחליף מבט לשמוע את טון הדיבור בכדי שנדע האם  עבר עלינו יום טוב או קרה לנו משהו במשך היום או הלילה.

            את הרשומה הזו אני כותבת משום שלפני כשבועיים פנו אלי ממערכת ערוץ 2 לאחר שקראו את הבלוג שלי באתר דה מרקר שם כתבתי רשומות על חיינו המשותפים וכמה מן הדברים שעברנו במשך השנים.

            ערוץ 2 מבקשים להעלות עונה נוספת של התוכנית עם פרופסור לייבוביץ  ונושא התוכנית הוא זוגות שעברו בחייהם משברים ועליות וירידות ובסופו של דבר הזוגיות שלהם לא נשברה אלא להיפך התחזקה.

            אנחנו היינו מוכנים להופיע בתוכנית אלא כששיתפנו את ילדינו ברעיון הם פסלו זאת על הסף.

            אני פונה למי שקורא בבלוג ומכיר זוגות כאלה והם רוצים להשתתף בתוכנית שיפנו אלי ואני אקשר אתכם להפקה.

            התוכנית היא תוכנית על רמה והרצון שלנו להופיע בתוכנית נבע מכך שכל מי שישמע את סיפורינו האישי יבין כי אפשרי לעבור משברים קלים ומשברים קשים ועדין לשמור על הזוגיות טובה ודאגה האחד לשני לא משום מצב כלכלי קשה או לא מכורח הנסיבות אלא משום שהם רוצים להיות ביחד וטוב להם ביחד.

            מאחלת לאלה הקוראים זוגיות טובה ונפלאה

            דרג את התוכן:
              6 תגובות   יום שלישי, 1/6/10, 22:54


              בעלי שלא היה מסוגל להתמודד יותר עם כל הלחץ, החליט לעשות מעשה , הוא לבד בבית , מחפש ומוצא את כל הכדורים שישנם בנמצא ובולע, אחותו מצלצלת ,הטלפון מצלצל הוא לא עונה, לאחר כמה שעות שהוא לא עונה (זוכרים שאני לא בבית) היא מצלצלת  לשכנה שתבדוק מדוע אף אחד לא עונה אצלנו, היא עונה שראתה אותי והילדים יוצאים בבוקר עם תיקים את בעלי לא ראתה.

              אחותו החליטה לבוא לבדוק , מצלצלת בפעמון הוא לא עונה, הוא חסר הכרה, פורצים את הדלת ומוצאים אותו במיטה.

              אמבולנס מגיע ומעביר אותו לבית חולים, האיש שלי מצא מקום להתחבא בבית חולים ואני בכלל לא יודעת .

              לאחר כמה ימים האיש משוחרר ועובר לגור בבית אחותו, במקביל אני מקבלת את ההודעה והמסר הוא ,לא, אל תחזרי הוא בסדר ולך במילא אין איפה להיות אז עדיף שתשארי היכן שאת.

              הוא האיש שלי 18 שנים,הוא אהבת חיי, אני חוזרת ומגיעה לבית אחי , עדין  לא יכולים לחזור לביתנו.

              בערב לאחר שהשכבתי את הילדים הולכת לפגוש את האיש שלי שתמיד נראה גדול, חזק, אמיץ שלא ישבר לעולם שהיה משענתי והוא יושב שפוף חיוור , עיניים עצובות, שקט מאד בניגוד גמור לאופיו.גם לי המילים חסרות וכך אנו יושבים האחד מול השני כשעה אולי יותר אולי פחות ועדין לא נאמרה מילה ביננו.

              השלב הבא היה חיבוק והדמעות שהיו בזויות העיניים אצל שנינו מתחילות לזלוג אף אחד מאיתנו לא חושב לנגב אותן, בסופו של ערב קשה נאמרו המילים שהיו צריכות להאמר.

              בזמן אחר במקום אחר אני אספר על שיחה בין זוג שאוהב מאד שמפחד מאד שיודע שעומדת בפניו דרך ארוכה וקשה ומבטיח הבטחות האחד  לשני.

              חזרנו הבייתה לאחר חודש, הוא הגיע מבית אחותו אני והילדים מבית אחי, כשאנחנו יוצאים למאבק על קיומנו הכלכלי והמשפחתי.

              עברנו כמה שנים לא קלות ובסופה של דרך לא קלה יצאנו מהצרות שנראו הכי גדולות בעולם.

              אני חוזרת למשפט שבו פתחתי את הפוסט ,הצרות שלי מאפילות על הצרות של כל האחרים. הצרות שלנו הן הכי גדולות לנו,הן גדולות מהחיים עצמם לנו, אולם האם הם גדולות יותר מצרות של אחרים, לא, במחשבה צלולה ובראיה לאחור אני יודעת שכל צרה של אדם נראית לו הגדולה  בעולם.

              כשאדם נתון בצרה הוא לא  חושב בבהירות, הפחד הוא כה גדול שהצרה הופכת למפלצתית. אנשים מאבדים פרופורציות.

              היום כ- 20 שנים אחרי, המסקנה היא שתמיד ניתן לגשת ולחפש את האדם שיושיט לך יד לעזרה וברור לי היום שהיו אז כאלה שרצו לעזור אלא שאנחנו לא ראינו.

              לאיש שלי שחוגג בימים אלה 60  ו – 36 שנים של זוגיות איתי, שהחיוך חזר לפניו וחוש ההומור  שבלעדיו לא היינו שורדים שוב מככב בביתנו, יכולתי לכתוב ספר, יכולתי להמחיז מחזה על החוויות שעברנו יכולתי לכתוב דרמה או קומדיה, הכל מכל היה בשנים האלה, מקווה שיהיו לנו עוד שנים רבות של זוגיות כזו.

              אוהבת אותך.

              דרג את התוכן:
                4 תגובות   יום שלישי, 1/6/10, 11:00

                אינני  יודעת לספר סיפורים , אני כן יודעת לציין עובדות חיים עובדות בראשי פרקים.

                 כך כתבתי לפני 20 שנים .

                המשפט שנחרט בראשי  , הצרות שלי מאפילות על הצרות של כל האחרים (משפט שהוא ממש לא נכון )

                ומשפט נוסף שנחרט , על טעויות משלמים ולפעמים בגדול. (אמיתי לחלוטין )

                על מחשבות קשה מאד לשלוט , ברגעים הקשים שלי אני בטוחה שכל עם ישראל וכל העולם כולו רואה אותי ואת משפחתי נלחמים על נפשנו והמחשבות הן כמעט זהות, מדוע אין  מישהו שבא לקראתנו ?מדוע אף אחד לא עוצר את ההידרדרות, מדוע החברים אינם מתייצבים לעזור?מדוע המדינה ומשרדי הממשלה לא עוזבים הכל וניגשים לעבודה כדי להוציא אותנו מהבוץ התובעני שבו אנו שקועים.

                נושים מדפקים על דלתות ביתנו, חלקם ספקים חלקם אנשי השוק האפור, אצלנו הם היו שוק שחור ובעצם מי יודע מה ההבדל.

                העסק נמכר, הקונה משנה בדקה התשעים את סכום הקנייה בסכום משמעותי, אנחנו נמצאים בחוסר אונים מוחלט, אין אדם בעולם שאיתו נוכל להתייעץ, ליועץ  מקצועי צריך כסף לנו אין.

                החברים נעלמו, פוחדים שנבקש מהם חלילה להכניס יד לכיס.

                משפחה תומכים תמיכה פסיבית ואני שואלת למה? התשובה היא: ככה.

                אפשר לנתח את התשובה ואני בטוחה שיהיו להם הסברים משכנעים, ברגע נתון זה לא מעניין לשאול שאלות, לנתח את התשובות, אנחנו צריכים עזרה ממשית ואם הם לא רוצים מכל סיבה שהיא, השאלות האלה אולי יגיעו שנים אחר כך.

                העסק נמכר כמובן במחיר שהקונה החליט ברגע האחרון,הבית גם הוא נמכר, עוברים לדירה שכורה ,עכשיו מוכרים את הפריטים בעלי ערך נמוך יותר, מכונית וכל מה שיש בבית.הכסף נאסף ונמסר לידי נאמן.

                 בימים אלה אנחנו סגורים בבית, שלושה ימים שבהם אין שקל אחד לרפואה, אין פרוסה לטעימה, אמא אבא ושלושה ילדים שהגדול בן חמש,בעל  המכולת מוכן לתת בהקפה, מי יודע אם גם הוא לא יגיע למצב שיצטרף לאגודת הנושים שלנו (הוא לא הגיע )

                מחשבים את הכספים שנכנסו ויודעים מראש שהכסף לא יספיק, אנשי השוק השחור מגיעים לביתנו השכור.

                הלחץ והבן זוג שלוחץ עלי ,זה הרגע לארוז מזוודה קטנה עם כמה בגדים לילדים ולברוח מהעיר כך נאמר לי.

                רשימת הנושים ארוכה הויכוח הוא מי יקבל חלק מהכסף ראשון ומי יאלץ לחכות לימות המשיח, אנחנו פונים לנאמנים ומבקשים שייסיימו ראשית עם אנשי השוק השחור שמגיעים מידי כמה דקות לביתנו.

                טוב, ברחתי, כמה זמן אפשר להסתובב עם שלושה ילדים קטנים, כשאין כסף והאבא נתון בלחצים בלתי אפשריים.

                שבוע ימים הסתובבנו בדרום הארץ, אנשים ארחו אותנו.הנאמנים לכסף יש להם חישובים שונים משלנו.התביעות ממשיכות להגיע הכסף עדין מוחזק אצל הנאמנים.

                אנחנו בלחץ אטומי, פוחדים על הילדים, זה הרגע שבו אנחנו לא חושבים על עצמנו . המחשבות הן בסיסיות . כיצד משיגים אוכל?  כיצד שומרים על הילדים? איך משלמים שכר דירה שלא יפנו אותנו? היכן להקים אוהל במידת הצורך מתערבלת בשאר המחשבות.התחבאנו מהנושים , מאנשי ההוצאה לפועל, מהמשטרה.אין לנו תעסוקה(איך נוכל לעבוד כשכולם רודפים אחרינו )המעשה הנואש הראשון הגיע מהר מאד.

                המשך בפוסט הבא.

                דרג את התוכן:
                  12 תגובות   יום שני, 17/5/10, 18:26

                  ליאור ילדי הבכור המאומץ מברזיל, הרים ידיים בחיפושיו אחר משפחתו הביולוגית.

                  שלוש שנים שהוא יושב על יד המחשב לילות שלמים ומחפש.

                  לשם כך הוא למד פורטוגזית, הוא התכתב עם כל משרדי הממשלה השייכים לנושא

                  הוא קיבל תשובות חד משמעיות ממשרד הפנים בברזיל, המסמכים שלך מזויפים.

                  נפתחה חקירה בעקבות תלונתו בלשכת עורכי הדין בברזיל משום שהוא גילה כי חתימת עורכת הדין על מסמך האימוץ אינו תואם את שם החותמת.

                  הוא אינו יכול לקבל תעודת לידה נוספת שהוא צריך ולכן מסר את התעודה היחידה שנמצאת אצלו ,כיום אין בידיו תעודת לידה כי על פי מספר תעודת הלידה שנמצאת בידיו ונמצאת גם בברזיל רשומה בחורה בשם דניאלה.

                  הוא פנה לעורכי דין בארץ ובברזיל שייצגו אותו מול שלטונות ברזיל, בארץ טענו כל עורכי הדין כולל הגדולים שבמשרדים, שאין להם שמץ של מושג בחוק הברזילאי, בברזיל הם פוחדים ולא מוכנים לגעת בתיק כזה.

                  גם אני ניסתי לפנות לכל הגורמים בארץ וכמובן שהתשובה הייתה שלילית

                  אינני יכולה ונדמה לי כי אף אחד לא יכול להבין את הכאב שהוא עבר בשנים הללו, לפעמים כאשר היה נדמה לו שהנא הגיעה פריצת דרך ואחריה הגיעה האכזבה, להסתכל על המבט בעיניים ,לשמוע אותו נכנס לחדרו בחור כמעט בן 25 פורץ בבכי, הלב שלי נקרע. הבטן התהפכה.

                  ואני בוכה איתו ובלעדיו, והוא רק רצה לסגור את החור השחור והפעור של עברו, הוא רק רצה לדעת מאיפה הגיע, האם יש לו עוד אחים ואחיות שאולי הוא יכול לעזור להם.

                  הוא פנה לרשתות הטלויזיה בברזיל, גם כאן ללא הועיל, הוא פנה לטלויזיה הישראלית גם פה לא נתנו לו תקווה.

                  לפני כיומיים הוא נכנס הבייתה בשעות הקטנות של הלילה לאחר יום לילה של עבודה, ואמר לי,

                  אני גמרתי, לא רוצה ולא מוכן לשמוע יותר את המילה ברזיל. בזה הרגע אני סוגר את כל דלתות ליבי.

                  ואני הבטתי בו, בילד שלי , ואמרתי לו כפי שאמרתי לו בכל השלוש שנים האחרונות

                  אני איתך בכל החלטה.

                  זה הזמן שלי לשנות את הרקע של הבלוג, נגמר ברזיל .

                  ליאור , אתה בחור מדהים עם כוחות נפש מדהימים

                  אני אוהבת אותך בכל נים ונים בליבי ובנפשי

                  מאחלת לך שתגיע לרגע שבו תרגיש שלוות נפש.

                  אמא אוהבת אותך

                  דרג את התוכן:
                    1 תגובות   יום שני, 17/5/10, 09:36



                    פיטורין נוסח ישראל ,המסך יורד

                     המסך יורד, זו לא הצגה בקמארי זו ההצגה הפרטית שלי.

                    בזה הרגע סיימתי 13 שנות עבודה ועוד כמה חודשים,הכל נגמר תוך שניות ללא ויכוחים , ללא צעקות .

                    משפט, שנערך שלא בפני, פסק דין ללא ידיעתי, לגזר הדין קראו לי שאשמע.לא קיבלתי את חמש דקות התהילה הקטנות הללו שנותנים לכל שחקן, החליטו גם על כך .

                    לא נתנו לי את השהות לחשוב על אסטרטגיה שאולי תוכל להציל אותי .

                    ברגע כזה כשאני יודעת בתוך תוכי כי הם עושים לי עוול, הדבר היחידי שנותר לי ללחום את מלחמת זכויותי, אני נמצאת בתקופה קשה בחיי הפרטיים ולא נלחמת מספיק .

                    אני לוחמת הצדק מוותרת.

                    הגעתי לארגון קטן שהיו"ר ישב במשרדו הפרטי,    הוא הפנה אותי  לבחורה בשם יפעת  והסביר לי כי ממנה עלי לקבל את מפתחות המשרד, וכמו כן היא גם תעביר לי את התפקיד.קיבלתי ממנה את המפתחות , ואמרה לי אתן לך כמה טיפים, האחד לא לשכוח להביא ספר למשרד בכדי שלא ישעמם.השני לא לשכוח לרשום בתלוש המשכורות הוצאות נסיעה.והדבר השלישי הוא תמיד לענות לטלפון, אל תתרגשי הטלפון מעולם לא מצלצל.

                    המשרה הייתה קטנה שעתיים בשבוע, חשבתי לעצמי מה באמת אפשר לעשות בשעתיים בשבוע, הבנתי שזו משרה שהאנשים שמנהלים את הארגון החליטו להשאיר אותה ככזו כי הדבר נח להם, הם לא יאלצו להתעסק עם חברי הארגון, לא יאלצו לפתור בעיות שקיימות בתחום הנ"ל  וייהנו ממה שארגון הגג נותן להם,סמינרים ללא תשלום, סופי שבוע, פגישות עם ראשי המשק הכלכלי, ודברים נוספים שלא כאן המקום לפרטם בעצם כל ה "לימודים" הם חופשות בבתי מלון יוקרתיים , ומדוע  שעוד אנשים ששייכים לתחום ייהנו מכך הם הרי לא שייכים לארגון.וכך כמה אנשים צברו את הכח בידיהם.

                    ביום המחרת גייסתי את בני המשפחה שלי, המשרד סודר ואני בשעתיים הראשונות  פתחתי קלסרים קראתי רק בכדי לדעת ולהבין מה העבודה הזו דורשת ממני, רשמתי רשימות. לא , לא פתחתי ספר.

                    ההתחלה הייתה קשה אולם אני האמנתי בעצמי כי אוכל להקים ארגון  שיעניק הרבה לאנשים שמתעסקים בתחום זה, אם לא הבנתם, הארגון חי ממיסי חבר ובכדי שלאותו אדם יהיה אינטרס להיות חבר בארגון הוא צריך לקבל משהו בתמורה.

                    התמורה לפעמים נמדדת בכסף ולפעמים ביידע .

                    תוך תקופה לא ארוכה עברתי לעבוד במשרה מלאה.

                     הגיעה השנה ה-13 , השנה הגורלית מבחינתי .

                    בשנה זו התגלתה אצלי מחלת הסרטן,  עדין המשכתי לעבוד בין הטיפולים, לאחר כשלושה חודשים קיבלתי אירוע מוחי, הייתי מחוסרת הכרה 24 שעות, אני גרה בעיר קטנה , השמועה כי אני על סף מוות רצה מהר מאד, לא שמישהו מהבוסים בא לבקר אותי, או לפחות לברר בטלפון אצל מי מבני משפחתי מה מצבי.

                    למחרת אותו יום כשאני בבית חולים כינסו ישיבת הנהלה והחליטו שאני חולה במצב די קשה וכדאי להביא מחליף.אף אחד מחברי ההנהלה לא הרים טלפון, על ביקורים אין מה לדבר. כשיצאתי מבית חולים לאחר 4 ימים קיבלתי זימון לישיבה שבה נאמר לי כי הארגון במצב קשה, איננו יכולים לשלם את המשכורת שלך ועל כן אנו מציעים לך לקבל את הצעתנו שבו אנחנו נצהיר כי פיטרנו אותך. (על פי דבריהם אפשר לחשוב שאני זו שביקשתי להתפטר)

                    לא עזר כל טיעון שלי שלא יתכן שהארגון במצב קשה שהרי אני הייתי אחראית עליו, הם לא רצו לפטר אדם חולה ומצאו תירוץ עלוב ושקרי בסופו של עניין פוטרתי.

                    לאחר ויכוחים מה הם הזכויות  שלי ואיומים שאגרור אותם לבתי משפט והם ישלמו כל שקל שישנו בקופה, והאמינו לי שהיה הרבה כסף.

                    כל דרישותי הכספיות נענו, ודרישותי הנפשיות שאין אפשרות להעריכן בכסף , לא.

                    עזבתי את עבודתי, הרגשתי שנגדע עוד חלק מגופי,החלק הראשון היה גדיעת השד שהיה נגוע בסרטן,ביקשתי לכתוב מכתב פרידה מן החברים ,לא אושר לי כמובן, ולאחר כשנה הובהר לי כי הם השתמשו בי כל השנה ולא הודיעו שאני לא שייכת יותר,אלא אמרו שאני חולה.

                    הביאו מחליף מקורב לצלחת (מתאים לשחיתיות של היום), השארתי ארגון מתפקד מקום שלישי בגודלו בארץ עם לא מעט כסף בקופה הציבורית .

                    הנקמה המתוקה

                    הגיע לארגון בחור המקורב לאחד מחברי ההנהלה, אישיות ידועה בעירי, בעל קשרים לאחר כשנה וחצי שהבחור עבד, אכן עבד תרתי משמע, עשה את עבודתו בארגון, ובמקביל רוקן את חשבון האירגון,  (בלחש שלא ישמעו, קרוב למיליון שקל ) הם כל כך סמכו עליו שלא שאלו כלום עד שהגיעה האסיפה הכללית בה צריך לדווח על הכספים ופה ההנהלה קיבלה את שוק חייה.

                    היו שלום
                     הפוסט נכתב בלשון הווה, הדבר קרה לפני כחמש שנים.

                    דרג את התוכן:
                      0 תגובות   יום חמישי, 13/5/10, 13:50



                      מאיפה להתחיל, טבעי להתחיל מרגע הכרותי אותך, מאז עברו עשרות שנים,



                      והזכרון הראשון שלי ממך הוא המפגש של אנשי המילואים בגדוד, נפגשנו ביערות הכרמל, אז זה היה מקום צנוע (ממש לא ספא של היום) מקום טבול בירק , אני זוכרת אותך עם אהובה ויונתן הקטן ,הילד היפה והמקסים.



                      אני יכולה לזכור את הטיפול שלך ביונתן , איך פינקת אותו ואיך היית כרוך אחריו.



                      אחר כך לאורך השנים היו  מפגשים ,אנחנו באנו אליכם וישנו בדירה הקטנה שלכם אבל החמה (לא הכוונה למעלות צלזיוס אלא בחום של אהבה, ) את ארוחות הבוקר שתמיד שדאגת להכין , ואת כל הפינוקים שידעת שאנחנו אוהבים , אתכם מגיעים אלינו למרכז הארץ, את היציאות לבילויים פעם למסעדה צרפתית ופעם למועדון תל אביב והיו עוד ועוד.



                       אני זוכרת את ערב מלחמת לבנון הראשונה הייתם בדרך מהימ"ח ללבנון החלטתם שבדרך תבקרו את הנשים שלכם , הגעתם לכל בית עד שבבית האחרון נרדמתם, ואחרתם להיכנס ללבנון לא שהפסדתם משהו, השאירו גם בשבילכם מעט קרבות.



                      אני זוכרת את הבדיחות שסיפרת בזמנים של לחץ ובעיקר בזמנים נורמלים .



                       אני זוכרת את הנסיעה לחו"ל שלנו ,אהובה בהריון כמו תמיד לא עושה עניין מכלום, אתה דואג, שכרנו רכב ,טיילנו בשוויץ ביקרנו את אח של אהובה, אתה נתקעת עם מגלשיים בקיר של שלג, בהולנד חייבים לסע לקזינו בשכוונניגן ולבסוף לגרמניה כדי לראות את מכבי משחקים, איזה טיול מדהים



                       תמיד אומרים שחברים נוסעים לחו"ל הם חוזרים לא, אצלנו הטיול היה אולי דוגמא לחברות אמיתית ,ההתחשבות האחד בשני ובכלל כל רגע היה הנאה צרופה.



                      הייתה תקופה של נתק שלא באשמכם וגם לא באשמתנו, חוסר תקשורת,ובכל זאת אתה היית היחידי מכל החברים שבאת וישבת במשך כמה שעות וניסת להסביר מה קרה, לקח זמן והתחברנו בשנית, כנראה שחברות אמיתית לעולם לא נשברת



                      הקשר חודש  אתה כבר היית חולה,גם אני, אני איכשהו הצלחתי לצאת מהבלגן ולמשוך את החיים עד היום ואתה בשנה האחרונה הלכת ודעכת.



                       הגעת למקום שכל החיים חלמת עליו, קצת רווחה כלכלית, להחליף בית, ואכן בנית בית, שהיה בית חלומותיך, נסעת לחו"ל גם שכבר היית חולה, ניצלת כל רגע אבל ידעת שזמנך קצוב.



                       הקלישאה הכי בנאלית ,עד שאדם מגיע לרגע שהוא יכול להנות, לא נותנים לו, וכך היה אצלך.



                       מעולם לא התנשאת מעל אחרים, התנדבת ועזרת לקהילה, השבוע הקלדתי את שם שלך בגוגול , שימך הופיע שם כמתנדב מצטיין.



                      היית אבא נפלא לילדים שלך דאגת להם על כל שעל ופסע שהם עשו



                      דאגת לאהובה שאותה תמיד כינת בשם צי'צו'



                      עכשיו אתה איננו , בשבועות האחרונים חיפשתי כל דרך להגיע לבקר אותך וכל פעם היה משהו אחר שהפריע ועכשיו אנחנו מגיעים כשאתה כבר איננו, אנחנו יושבים עם יוני שהוא כבר בן שלושים ,ומעלים חוויות ממה שהוא קצת זוכר ומסיפורים שסיפרת לו עלינו.



                      אהובה דיווחה לי בשבועות אחרונים ומשיחה לשיחה וממיל למייל ראיתי והרגשתי איך אתה נגמר



                      יוסי , אני אזכור אותך מטייל בגינה שרק שתלת ובדקת כל פרח ופרח ישבת איתנו , צחקת והתבדחת, דיברת על המחלה והעתיד כשאתה יודע שהוא קצר.



                       אני יכולה להבטיח לך שעם אהובה נהיה תמיד בקשר ונגיש  לה במידה ותרצה ותצטרך כל עזרה כמו כן ליונתן נועה ומיכל.



                      עצוב שלא הספקת להנות מהנכדה השנייה שלך, אני שמחה שלפחות ראית את הנכדה הראשונה שלך וגם ראית את ילדיך גדלים



                      הייה שלום יוסי וכמו שצחקת כאן למטה תצחק אלינו מלמעלה



                      שמור על משפחתך מלמעלה כפי שעשית כאן למטה.


                      מה אומרים כשנפרדים, להתראות , שלום?לי אין את המילה לכן אני לא אפרד ואשמור לי את האפשרות לשוחח איתך מדי פעם.


                      דרג את התוכן:
                        21 תגובות   יום שישי , 23/4/10, 10:25


                        כיצד מספרים לילדים שאמא חולה בסרטן. במיוחד כאשר הילדים הם בני עשרה וכיצד הם מגיבים כל זאת מנסיון אישי שלי. 

                        קיבלתי את התשובה מהביופסיה, יש לך גידול סרטני.

                        בערב כאשר רק שנינו לבד האיש שלי ואני , הילדים כבר ישנים אנחנו יושבים לשיחה ,

                        בתחילה השקט קורע את האויר לאט לאט מתחילים לשוחח ומגיעים  להחלטה כי הבית ימשיך להתנהל כרגיל עד שנדע עוד פרטים .

                        האיש שלי הולך לעבודה, אני קובעת פגישות לשעות העבודה בכדי שהילדים לא ישאלו לאן את הולכת או למה את מאחרת. גם לאחר סבב השיחות הראשוני אצל הרופאים  עדין הפרטים מעורפלים מאד ובכלל צריך לחשוב באיזה בית חולים לטפל, ומי הרופא שיטפל בך, הרופאים  הבהירו כי ההחלטות הן שלנו,

                        אנחנו גרים בעיר קטנה צריך להזהר  שלא יראו אותי מבקרת אצל הרופאים שלא יתחילו לשאול  שאלות והשאלות יגיעו לילדים, הזמן הוא סוף שנת הלימודים ,

                        אחת הבנות עומדת לפני בחינות בגרות, שוב מתלבטים האם לספר לפני הבחינות או אחרי.ואיך נספר ומתי נספר לילדים. שלושה ילדים בני  19, 18, 15 .

                        ילדים שבוודאי יהיו להם מיליון שאלות . בינתיים החלטנו שהדסה עין כרם הוא בית חולים ששם נעבור את התהליך, מחליטים להתחיל את התהליך אחרי בחינת הבגרות האחרונה .

                        נוסעים לבית החולים ושם מתבהרת התמונה קצת יותר, יודעים יותר על התהליך ולא יודעים יותר על המחלה עצמה, שעות של ישיבה מול המחשב נותנים אינפורמציה, בינתיים בפגישה עם הרופאה בירושלים נקבע יום הניתוח חמישה ימים לאחר הפגישה, זהו הגענו לנקודה שבה חייבים לספר.

                        האיש שלי אומר לי, ארוחת יום שישי זה הזמן הטוב ביותר לא אסיפות מיותרות, לא להכניס לפניקה.מגיע יום שישי ביקשנו לא להזמין חברים שזה דבר חשוד בפני עצמו, לעולם לא ביקשנו בקשה כזו, ואין יום שישי שאין חברים על יד השולחן, הילדים נלחצים אולם לא מגיבים. הם חשים, ילדים מרגישים שמשהו קורה .לפני שהתחלנו לאכול הילדים מבקשים לדבר, אחת מהן אומרת, אני יודעת שמשהו רע קורה כאן, אני כבר שבועיים מרגישה שיש כאן סודות  ואם חשבתם שטוב ששמרתם את הסוד עד לאחר הבחינה זו הייתה טעות ,כל הבחינה חשבתי על הסוד הנעלם שזה דבר שמעולם לא היה בבית, אולי עכשיו תדברו.

                        את היוזמה לספר לקחתי על עצמי, ידעתי שאני אוכל להיות מספיק חזקה ולספר באופן יבש וללא דמעות, ואכן החלטתי לספר והדבר העיקרי שהחלטתי שאני לא מסתירה דבר, כל מה שאני יודעת הם ידעו, המשפט האחרון שלי בהסבר היה,  תדעו כי הסיפור אמור לקחת כחצי שנה ,חצי שנה לא קלה אבל אנחנו נעבור אותה זה ההסבר שקיבלתי מהרופאים ואני האמנתי,וכך סיפרתי לילדים.

                        לאחר מסירת האינפורמציה הייתה דממה, אף אחד לא הוציא מילה, שאלתי אם מישהו רוצה לומר משהו, לשאול משהו, השקט נשמר, האוכל מסודר על השולחן אף אחד לא מעיז לגעת בו. עברו כשלוש דקות לערך והילדה הקטנה ביקשה רשות לעזוב את השולחן, הסכמנו וגם השניים האחרים קמו, כל אחד הסתגר בחדרו, בדרך כלל הם חבורה, בשעה זו כל אחד נסגר בחדרו שלו.

                        לאחר כשעה או יותר כאשר הייתה דממה בבית , פניתי בראשונה לחדר של הבן, הוא לא פתח את הדלת ביקש שאשאיר אותו לבד, והוא מרגיש בסדר, אמרתי שאם יש לך תוכניות לצאת עם חברים אתה בהחלט מוזמן לצאת לא הייתה תגובה ממנו פניתי לילדה השנייה היא פתחה את הדלת, העניים שלה אמרו הכל , עצב גדול, עיניים אדומות , לא נאמרה מילה רק חיבוק ענק. אמרתי שאם יש תוכניות היא מוזמנת לצאת. אין תגובה.ואני בדרך לילדה השלישית אני נכנסת לחדר, אפשר היה להרגיש את הקור המקפיא, היא הייתה קפואה ,חיבקתי אותה עד כמה שאפשר והיא רק ביקשה שאבטיח לה שעוד חצי שנה אני אהיה בריאה כי הרי זה מה שאמרתי בארוחת ערב שלא נאכלה.

                        הבטחתי שנדבר על כך, לאחר שהגוף הסתבך במחלות שונות ומשונות, המילה הבטחת לי נאמרה לא פעם אחת, הבטחת ולא עמדת במילה. יצאנו לחצר אני ובן זוגי כל אחד ומחשבותיו. אין הרבה מה לומר. ההמתנה משגעת.השבת הייתה השקטה ביותר שאני זוכרת, מסתכלים עלי ולא מדברים, אני מנסה לדבר והם מתחמקים.בשבת בערב אני מכינה תיק קטן, הם כולם יחד בחדר של הבן. טוב אני אומרת לעצמי, לפחות הם מתמודדים ביחד, יום ראשון אני נפרדת מהם בחיבוק ובנשיקה בלי מילים.

                        הבטחתי שאני אגמור עם המחלה תוך חצי שנה, אכן הגוש הוצא וכרגע אין גושים נוספים, רק שאף אחד לא סיפר לנו מה קורה אחרי טיפולים, ומה הטיפולים הכימותרפיים עושים לגוף, כן, הילדה הקטנה אומרת, המחלה הזו עברה ומה עם כל שאר המחלות שהגיעו לאחר מכן. חצי שנה שנמשכה כנצח , אמא שמנסה לתפקד וילדים שלא שואלים ושואבים מידע ממקורות שונים. ילדים שתומכים כמעט בלי מילים, כשהשיער נעלם ואני התחלתי ללכת עם פיאה והילדים שמו לב כמה הפיאה מציקה, הם טענו שיפה לי הקרחת ובבית אני חופשיה לעשות זאת. לקח כחודש עד שהחברים חזרו לבקר שוב בבית.הבית חזר לתפקד.    

                        דרג את התוכן:
                          4 תגובות   יום שישי , 16/4/10, 00:37


                          בשעה טובה מור הקטנה

                          הגיעה  לשנתה ה -21

                          ביקשה הקטנה לחגוג בארוחה

                          משפחתית אינטמית וצנועה 

                          בקשתה התקבלה בשמחה

                          הבטחנו מתנה ראויה

                          ועוגת יום הולדת יפה.

                          יומיים לפני החגיגה

                          נכנסת הילדה כרוח סערה

                          ומודיעה לכל המשפחה

                          כי את הארוחה בחיק המשפחה

                          החליטה להפוך לפסטיבל אהבה

                          אנחנו משפחתה לא מבינים

                          מה הילדה רוצה

                          נוווווווווווו מה לא ברור

                          הזמנתי חברים ואוהבים

                          גם קצת מכרים

                          נפתח מנגל בחצר הקטנה

                          אבא ינפנף, אמא תכין ותאפה

                          אחי הגדול אחראי על האלכוהול

                          אחותי תהיה מארחת כמובן

                          ומה תפקידך בכח נשאלה השאלה?

                          אני? התפלאה ילדתי הקטנה

                          אני ילדת יום הולדת

                          אני אסתובב עם זר על הראש

                          עם שקית גדולה כדי לאסוף מתנות

                          אני זו שאקבל נשיקות

                          אני זו שאזכה בכל התשואות. 

                          מור, אנחנו  אמא ואבא  והאחים ליאור וחן

                          אוהבים אותך

                          את ילדה מסורה, תומכת, אוהבת ודואגת

                          למשפחתך הקטנה במשך כל השנה.

                          וביום שבת יום הולדתך ה-21  

                          אנחנו נמלא את משאלתך

                          מתוך אהבה רבה

                          אוהבים אותך

                          אבא אמא ליאור וחן


                           

                          דרג את התוכן:

                            פרופיל

                            אוריתי1
                            1. שלח הודעה
                            2. אוף ליין
                            3. אוף ליין

                            ארכיון

                            פיד RSS

                            הפעילות שלי

                            אין רשומות לתצוגה

                            הקהילות שלי