כותרות TheMarker >
    ';

    ספורי משפחה

    אני בת 57 אמא ל3 ילדים וגם לבעל, אהבתי לעסוק בספורט והיום אני רואה בטלויזיה או מתעדכנת באינטרנט, הענפים האהובים עלי הם אתלטיקה וכדור יד.
    אוהבת כל מה שהחיים מציעים לי, בשלוש שנים האחרונות הם מציעים לי הרבה פחות, אבל אני שואבת מספיק כוחות בכדי לקחת.
    אנחנו משפחה נורמטיבית עם הרבה סיפורים מעניינים, חלקם קשים וחלקם קלים אולם הכל מטובל בהומור.

    ארכיון : 6/2010

    6 תגובות   יום שלישי, 1/6/10, 22:54


    בעלי שלא היה מסוגל להתמודד יותר עם כל הלחץ, החליט לעשות מעשה , הוא לבד בבית , מחפש ומוצא את כל הכדורים שישנם בנמצא ובולע, אחותו מצלצלת ,הטלפון מצלצל הוא לא עונה, לאחר כמה שעות שהוא לא עונה (זוכרים שאני לא בבית) היא מצלצלת  לשכנה שתבדוק מדוע אף אחד לא עונה אצלנו, היא עונה שראתה אותי והילדים יוצאים בבוקר עם תיקים את בעלי לא ראתה.

    אחותו החליטה לבוא לבדוק , מצלצלת בפעמון הוא לא עונה, הוא חסר הכרה, פורצים את הדלת ומוצאים אותו במיטה.

    אמבולנס מגיע ומעביר אותו לבית חולים, האיש שלי מצא מקום להתחבא בבית חולים ואני בכלל לא יודעת .

    לאחר כמה ימים האיש משוחרר ועובר לגור בבית אחותו, במקביל אני מקבלת את ההודעה והמסר הוא ,לא, אל תחזרי הוא בסדר ולך במילא אין איפה להיות אז עדיף שתשארי היכן שאת.

    הוא האיש שלי 18 שנים,הוא אהבת חיי, אני חוזרת ומגיעה לבית אחי , עדין  לא יכולים לחזור לביתנו.

    בערב לאחר שהשכבתי את הילדים הולכת לפגוש את האיש שלי שתמיד נראה גדול, חזק, אמיץ שלא ישבר לעולם שהיה משענתי והוא יושב שפוף חיוור , עיניים עצובות, שקט מאד בניגוד גמור לאופיו.גם לי המילים חסרות וכך אנו יושבים האחד מול השני כשעה אולי יותר אולי פחות ועדין לא נאמרה מילה ביננו.

    השלב הבא היה חיבוק והדמעות שהיו בזויות העיניים אצל שנינו מתחילות לזלוג אף אחד מאיתנו לא חושב לנגב אותן, בסופו של ערב קשה נאמרו המילים שהיו צריכות להאמר.

    בזמן אחר במקום אחר אני אספר על שיחה בין זוג שאוהב מאד שמפחד מאד שיודע שעומדת בפניו דרך ארוכה וקשה ומבטיח הבטחות האחד  לשני.

    חזרנו הבייתה לאחר חודש, הוא הגיע מבית אחותו אני והילדים מבית אחי, כשאנחנו יוצאים למאבק על קיומנו הכלכלי והמשפחתי.

    עברנו כמה שנים לא קלות ובסופה של דרך לא קלה יצאנו מהצרות שנראו הכי גדולות בעולם.

    אני חוזרת למשפט שבו פתחתי את הפוסט ,הצרות שלי מאפילות על הצרות של כל האחרים. הצרות שלנו הן הכי גדולות לנו,הן גדולות מהחיים עצמם לנו, אולם האם הם גדולות יותר מצרות של אחרים, לא, במחשבה צלולה ובראיה לאחור אני יודעת שכל צרה של אדם נראית לו הגדולה  בעולם.

    כשאדם נתון בצרה הוא לא  חושב בבהירות, הפחד הוא כה גדול שהצרה הופכת למפלצתית. אנשים מאבדים פרופורציות.

    היום כ- 20 שנים אחרי, המסקנה היא שתמיד ניתן לגשת ולחפש את האדם שיושיט לך יד לעזרה וברור לי היום שהיו אז כאלה שרצו לעזור אלא שאנחנו לא ראינו.

    לאיש שלי שחוגג בימים אלה 60  ו – 36 שנים של זוגיות איתי, שהחיוך חזר לפניו וחוש ההומור  שבלעדיו לא היינו שורדים שוב מככב בביתנו, יכולתי לכתוב ספר, יכולתי להמחיז מחזה על החוויות שעברנו יכולתי לכתוב דרמה או קומדיה, הכל מכל היה בשנים האלה, מקווה שיהיו לנו עוד שנים רבות של זוגיות כזו.

    אוהבת אותך.

    דרג את התוכן:
      4 תגובות   יום שלישי, 1/6/10, 11:00

      אינני  יודעת לספר סיפורים , אני כן יודעת לציין עובדות חיים עובדות בראשי פרקים.

       כך כתבתי לפני 20 שנים .

      המשפט שנחרט בראשי  , הצרות שלי מאפילות על הצרות של כל האחרים (משפט שהוא ממש לא נכון )

      ומשפט נוסף שנחרט , על טעויות משלמים ולפעמים בגדול. (אמיתי לחלוטין )

      על מחשבות קשה מאד לשלוט , ברגעים הקשים שלי אני בטוחה שכל עם ישראל וכל העולם כולו רואה אותי ואת משפחתי נלחמים על נפשנו והמחשבות הן כמעט זהות, מדוע אין  מישהו שבא לקראתנו ?מדוע אף אחד לא עוצר את ההידרדרות, מדוע החברים אינם מתייצבים לעזור?מדוע המדינה ומשרדי הממשלה לא עוזבים הכל וניגשים לעבודה כדי להוציא אותנו מהבוץ התובעני שבו אנו שקועים.

      נושים מדפקים על דלתות ביתנו, חלקם ספקים חלקם אנשי השוק האפור, אצלנו הם היו שוק שחור ובעצם מי יודע מה ההבדל.

      העסק נמכר, הקונה משנה בדקה התשעים את סכום הקנייה בסכום משמעותי, אנחנו נמצאים בחוסר אונים מוחלט, אין אדם בעולם שאיתו נוכל להתייעץ, ליועץ  מקצועי צריך כסף לנו אין.

      החברים נעלמו, פוחדים שנבקש מהם חלילה להכניס יד לכיס.

      משפחה תומכים תמיכה פסיבית ואני שואלת למה? התשובה היא: ככה.

      אפשר לנתח את התשובה ואני בטוחה שיהיו להם הסברים משכנעים, ברגע נתון זה לא מעניין לשאול שאלות, לנתח את התשובות, אנחנו צריכים עזרה ממשית ואם הם לא רוצים מכל סיבה שהיא, השאלות האלה אולי יגיעו שנים אחר כך.

      העסק נמכר כמובן במחיר שהקונה החליט ברגע האחרון,הבית גם הוא נמכר, עוברים לדירה שכורה ,עכשיו מוכרים את הפריטים בעלי ערך נמוך יותר, מכונית וכל מה שיש בבית.הכסף נאסף ונמסר לידי נאמן.

       בימים אלה אנחנו סגורים בבית, שלושה ימים שבהם אין שקל אחד לרפואה, אין פרוסה לטעימה, אמא אבא ושלושה ילדים שהגדול בן חמש,בעל  המכולת מוכן לתת בהקפה, מי יודע אם גם הוא לא יגיע למצב שיצטרף לאגודת הנושים שלנו (הוא לא הגיע )

      מחשבים את הכספים שנכנסו ויודעים מראש שהכסף לא יספיק, אנשי השוק השחור מגיעים לביתנו השכור.

      הלחץ והבן זוג שלוחץ עלי ,זה הרגע לארוז מזוודה קטנה עם כמה בגדים לילדים ולברוח מהעיר כך נאמר לי.

      רשימת הנושים ארוכה הויכוח הוא מי יקבל חלק מהכסף ראשון ומי יאלץ לחכות לימות המשיח, אנחנו פונים לנאמנים ומבקשים שייסיימו ראשית עם אנשי השוק השחור שמגיעים מידי כמה דקות לביתנו.

      טוב, ברחתי, כמה זמן אפשר להסתובב עם שלושה ילדים קטנים, כשאין כסף והאבא נתון בלחצים בלתי אפשריים.

      שבוע ימים הסתובבנו בדרום הארץ, אנשים ארחו אותנו.הנאמנים לכסף יש להם חישובים שונים משלנו.התביעות ממשיכות להגיע הכסף עדין מוחזק אצל הנאמנים.

      אנחנו בלחץ אטומי, פוחדים על הילדים, זה הרגע שבו אנחנו לא חושבים על עצמנו . המחשבות הן בסיסיות . כיצד משיגים אוכל?  כיצד שומרים על הילדים? איך משלמים שכר דירה שלא יפנו אותנו? היכן להקים אוהל במידת הצורך מתערבלת בשאר המחשבות.התחבאנו מהנושים , מאנשי ההוצאה לפועל, מהמשטרה.אין לנו תעסוקה(איך נוכל לעבוד כשכולם רודפים אחרינו )המעשה הנואש הראשון הגיע מהר מאד.

      המשך בפוסט הבא.

      דרג את התוכן:

        פרופיל

        אוריתי1
        1. שלח הודעה
        2. אוף ליין
        3. אוף ליין

        ארכיון

        פיד RSS

        הפעילות שלי

        אין רשומות לתצוגה

        הקהילות שלי