כותרות TheMarker >
    ';

    סמטה אחורית

    ארכיון

    תכנים אחרונים

    0 תגובות   יום רביעי, 28/9/16, 11:46

    החדר הירוק- מאת ארד שרון

    28.9.16

    כל הזכויות שמורות

     

    יושב בחדר הירוק של אבא ומהרהר , קרא אלוין בויקיפדיה : "בהיסטוריה של התיאטרון, החדר הירוק היה חלל מעבר של שחקני התיאטרון מחדרי ההלבשה שלהם להצגה שעל הבמה. "החדר הירוק" שימש עוד מימי הביניים כחדר המתנה לשחקנים לפני העלייה על הבמה. ". מעניין אם אבא ידע את משמעות ה"חדר הירוק" אלוין חשב "כשהוא החליט לכסות את הרצפה, הקירות והתקרה בשטיח ירוק בגוון נזלת".

    החדר הירוק היה קן האהבים של ליאו אביו. החדר היה קטן מאד. רוחבו כ-3 מטר ואורכו כ-8 מטר עם מטבחון, שירותים קטנים ומקלחת. ה"חדר הירוק" היה ממוקם ברחוב דיזנגוף , בעלייה לכיכר הבימה. לחדר הייתה כניסה נפרדת מהרחוב והוא היה מעין גלריה שהייתה מקושרת לחלל מרתף עם חלונות אנגליים שהחדירו אור יום לחלל הגדול. החלל של המרתף היה משרד האדריכלות של לושק, סבו של אלוין ,לפני שהוא העביר את המשרד לרחוב הירקון. הניתוק של החדר מהמשרד היה אידיאלי לאבא של אלוין. הוא יכול היה להתגנב כאוות נפשו לחדר הירוק וחזרה מימנו לרחוב מבלי שאף אחד יבחין בו.

    בתקופה שאלוין השתחרר מהצבא, אביו נתן לו מפתח לחדר הירוק. אלוין העביר לשם את כל החפצים שלו וגר שם. לעיתים ליאו אביו היה מבקש מימנו לפנות את החדר כדי לאפשר לו להביא לשם אישה . אפשר היה לחוש בחדר את אווירת הזימה. במיוחד בלילה כשהצבע הירוק הפך לאפלולי וייצר צללים ירוקים כהים ומסתוריים על הקירות . אלוין חשב גם על "המפלצת ירוקת העין" שסימלה בספרות קנאה עזה.

    אלוין התחיל לעבוד לאחר שהשתחרר מהצבא במשרד המשפחתי. המשרד שכן ברחוב הירקון מול שגרירות ארה"ב. הבניין היה במצב גרוע והזכיר חורבה עזובה אבל בו זמנית נתן גם תחושה של מבנה מודרניסטי עם עבר ארכיטקטוני מפואר .משני צדדיו היו ממוקמים בתים נטושים ששימשו עכשיו את הזונות. רחוב הירקון היה מרכז הזנות של ת"א. העובדים במשרד היו מסתגרים לעיתים בשירותים של המשרד וצופים ,במקום לשרטט, מהחלון על הזונות בפעולה.

    בבוקר קיצי וחם עלה אלוין במדרגות שהובילו לדלת האדומה של המשרד. בקומה לפני המשרד הייתה תלוי הדפס גדול של תמונה מפורסמת של לאונרדו די וינצ'י- "האדם הויטרוויאלי" – תמונה בה הופיעה דמות אדם ערום ממוקם בתוך עיגול וריבוע. האדם הזכיר את ישו על הצלב . ההדפס הגדול שצבוע היה בצהוב, הפך ברבות הימים  לסמל של המשרד . לושק, סבו  אלון העריך מאד את התמונה בעיקר בגלל שהיא סימלה עבורו פרופורציות. וסבא של אלוין, שלמד בבאוהאוס, החשיב מאד פרופורציות שסימלו עבורו יציבות וביטחון.

    אלוין נעצר ליד הדלת האדומה של המשרד והיסס. תמיד קשה היה לו לעבור את מפתן הדלת האדומה ולהיספג באווירת העבודה של המשרד. לבסוף הוא עזר אומץ ופתח את הדלת ומצא עצמו עומד מול סבו. " נו יופי.עכשיו באים לעבודה?" שאל סבא לושק. הזקן הקפיד להגיע למשרד כל בוקר בשעה שבע. בשבע וחצי נהג לאכול ארוחת בוקר עם כל העובדים במשרד. הם אכלו ארוחת בוקר פשוטה: לחם עם גבינה לבנה וזיתים שחורים ושתו תה וקפה.  "מה שלומך סבא?" שאל אלוין שחיבב מאד את סבו, בחיוך. סבו חייך בחזרה והשיב:" מצוין! נכדי היקר" והוסיף" בוא תכנס אלי". לסבא היה חדר רחב מימדים עם שולחן עץ פשוט למראה. בחדר היו פזורים מודלים פיזיים של בניינים שהמשרד תכנן ועל הקירות היו תלויות עבודות אומנות וצילומי בניינים שהמשרד תיכנן. בחדר היה ריח של אבק ועץ. אלוין נכנס לחדר והתיישב מול סבו. "אני רושם אותך ללימודים בAA" סבו אמר לו ובחן אותו במבט רציני. "פניתי כבר לדיקן של ביה"ס. דע לך שהAA – הוא כיום ביה"ס לאדריכלות הטוב בעולם." ה-AA הזכיר כנראה לסבא את הבאוהאוס בו הוא עצמו למד. "תיסע עם אבא שלך ללונדון והוא ירשום אותך לביה"ס" סבו אמר וחייך אלוין תאר לעצמו שהזקן פקפק ביכולת של אביו, עליו לא סמך, אפילו לרשום אותו לביה"ס " ביקשתי מאביך לרשום אותך עכשיו כי עוד חודשיים מתחילים את שנת הלימודים". היה חודש יולי ואלוין התמלא התרגשות למחשבה שילמד בלונדון. אבל ההתרגשות הזו הייתה מהולה בפחדים על הפרידה מהארץ: מהחברים, מהמשפחה. והנסיעה לעיר הזרה. כל המחשבות האלה מילאו אותו בחשש מסוים.

    " אתה תהנה מאד מהלימודים. זה בית ספר מעולה עם סטודנטים מכל העולם" סבא אמר, קורא את מחשבותיו " אבל תנצל היטב את הזמן עד הנסיעה, כדאי לך להתכונן היטב ללימודים  ולקרוא ספרים באנגלית בעיקר על אדריכלות . הנה קח את הספר הזה בתור התחלה" וסבא הגיש לו ספר עב כרס על האנס מאייר , האדריכל החביב עליו.

    המזכירה נכנסה לחדר וקראה לעבר אלוין. "אבא שלך רוצה לדבר איתך" היא אמרה בחיוך. יפה קראו לה, היא הייתה המזכירה המיתולוגית של סבא. כל העובדים פחדו מימנה. יפה רחוקה הייתה מלהיות יפה עם הפלולה השעירה שהייתה ממוקמת ליד אפה . היא שלטה בעובדים וגם בסבא ובאבא ביד רמה.

    אלוין יצא לחלל הגדול של המזכירות ונשימתו נעתקה. מאחורי הדלפק ישבה הבחורה היפה ביותר שהוא ראה. נערה צעירה כבת 16 , גבוהה ועם חזה גדול שבחנה אותו באדישות מהולה בחיוך חמקמק וקצת ציני. " תכף יצאו לך העיניים" נבחה יפה לעברו." תעלה לחדר של אבא שלך הוא רוצה לדבר איתך". אלוין בקושי שמע אותה. ליבו החיש את פעימותיו והתרגשות עזה אחזה בו . יופי נדיר כזה הוא מעולם לר ראה. גם לא בסרטים. . ומה היא עושה בכלל במשרד? אלוין עלה במדרגות העץ החורקות שהובילו לקומת הגלריה איפה שמודליסטים עמלו והכינו מודלים פיזיים של פרויקטים. החדר של אבא היה ממוקם בין קומת הכניסה לקומת הגלריה.

    מהחדר של אביו נשקף נוף מדהים של הים. הוא נכנס לחדר. אביו דיבר בטלפון "נלך לכסית? כן כן . אני מסיים היום מוקדם...חהחהחה" אביו פרץ בצחוק הרוורס שלו. כשראה את אלוין סימן לו בתנועת ראש לשבת. הוא סיים את השיחה. "זה היה בוסי" הוא צחק בפנים סמוקות. בוסי היה מלך העולם התחתון וחבר טוב של אבא. אלוין חיבב את הבריון התימני שעורר תמיד פחד אצל אנשים בגלל ממדי גופו השריריים. "אמרו לי שקראת לי" אמר לו אלוין " כן " אמר אביו." אתה מכיר את יוסי מנהל הפרויקט שלנו בבי"ח סורוקה?" "כן"הוא ענה." אז ליוסי יש בת , נעמי, והוא ביקש מימני לסדר לה עבודה במשרד בחופשת הקיץ שלה" אז זאת היפיפייה שיושבת ליד יפה" חשב אלוין. "ראיתי אותה אבא" אמר לו אלוין "בחורה מאד יפה" "אז זה בדיוק העניין" צחק אביו, קרץ ואמר" הבטחתי ליוסי שאני אשמור עליה באופן אישי" אמר ומיד פרץ שוב בצחוק המעצבן שלו .אלוין נע  בחוסר מנוחה בכיסא העץ. " אז תשמור מרחק מימנה אלוין" הזהיר אותו אביו מרצין לפתע. "נותנים לחתול לשמור על השמנת" חשב אלוין. "הילדה הזו ממש בטוחה שאבא בסביבה". "בסדר אבא" אמר אלוין וקם ללכת. "אנחנו צריכים גם לדבר על הנסיעה שלנו ללונדון" אמר לו אביו" סבא רוצה שאני ארשום אותך ל" AA. " בסדר" אמר אלוין פנה לכיוון הדלת וירד למטה לאולם העבודה הגדול. מיד פנה והלך לכיוון דלפק המזכירות. הבחורה בחנה אותו וחייכה. "נעים מאד אני אלוין " הוא אמר לה. "אני נעמי" ענתה הנערה בחיך מבויש. "שמעתי שבאת לעבוד במשרד בקיץ. נורא חם פה לא? . מה דעתך ללכת איתי אחרי העבודה לים? אמר אלוין מופתע מהתעוזה והישירות שלו . "בסדר גמור". היא ענתה. והלב שלו החסיר פעימה..

    אלוין השאיל מאביו את מכונית פונטיאק פיירבירד מתכנן להרשים את נעמי ככל יכולתו. ולפנות ערב לבש בגד ים ירוק וחולצת טריקו עם ציור של הגיטריסט הגדול ג'ימי הנדריקס ונסע לכיוון רחוב ויצמן איפה שנעמי גרה. הוא צפר מספר פעמים מתחת לבית  ואחרי מספר דקות היא הופיעה במלוא הדרה לבושה בחצאית קצרה שחשפה את רגליה הארוכות והיפות וגופיה שהבליטה את שדיה הגדולים ואת בטנה וזרועותיה השזופים.

    הם הלכו לחוף שרתון והתיישבו על החול החם ואז היא השילה את את בגדיה ולהפתעתו גם בגד הים שלה היה ירוק. אלוין סקר בהערצה את גופה המושלם. הזמר הבריטי האהוב עליו ,דויד בואי התנגן אי שם ברקע. שר את השיר Changes . "את כל כך יפה" הוא אמר לה. והיא הסמיקה , קמה ורצה בדילוגים לכיוון המים.

    השמש שקעה והים והאופק נצבעו בגוונים של אדום וכתום. אלוין הרגיש מחנק של התרגשות מתפס במעלה גרונו . לפתע חש כול כולו מאוהב בנערה אותה פגש רק היום וכלל לא הכיר. הוא התאהב בעיניה הכחולות. ברגליה הארוכות ובשדיה השופעים. ואז הוא קם ורץ אחריה מתיז פניני מים לכל עבר. היא השקיעה את ראשה במים וחזרה ושלפה את שערה השחור המשיי שהתיז מים לכל עבר. שדיה התנדנדו כפעמונים מעל המים הרגועים. אלוין נע לקראתה בשחייה מהירה . היא התמתחה כנמרה מותחת את גווה ממש כמו אפרודיטה בת הקצף בציור של בוטיצ'לי, אלוין חיבק אותה מאחור חש את גופה הצונן ואז הוא סובב בעדינות את ראשה כלפי פניו והיא נישקה אותו בלהט . אלוין טעם את מליחות לשונה הענוגה והקטנה שנעה בפיו . הרגע הזה היה כה מופלא שופע חדוות נעורים . זרועותיה לפתו את עורפו ושערה הרטוב צינן את פניו הלוהטים. הוא אימץ את גופה הנוטף ואהב את בשרה שם במים המלוחים. והיא , מופתעת, עיניה הכחולות פעורות בתדהמב מהולה בתשוקה ואחרי שהם גמרנו , היא הסתובבה והחלה לרוץ חזרה לחוף שובלי מים מקשטים את קרסוליה ונהמות קלות של שמחה עולות מפיה. הוא רץ אחריה , משיג אותה ושניהם נפלו למים בין הגלים הקטנים והיא הסתובבה עיניה רושפות והוא הרגיש את שדיה נצמדות חמות על גופו הערום ונשק לה ארוכות ולשונה שוב גיששה בפיו ואז הוא בא אליה הולם במעמקים הלחים ואחרי שהם גמרו שוב היא צללה , כשרק שערה מרחף על פני המים כאהיל של מנורה.

    אחר כך הם נסעו לחדר הירוק. ליד הדלת חש אלוין פתאום צורך עז להשתין והיא חייכה אליו כשהוא לא התאפק ושלף את אברו , משתין עם חצי זקפה על העיתונים הישנים ועל העציצים שעמדו בפינה שליד הדלת. הם נכנסו לחדר, התקלחנו ביחד במקלחת הקטנה חבוקים ומתנשקים בתשוקה מתעצמת."אני אוהב אותך כל כך" לחש לה. "גם אני אותך" היא לחשה חזרה ואחר כך הם נרדמו מיד על המיטה..

    חודש שלם הם אהבו בלהט,בעוצמה קסומה. אלוין ידע שכל זה יהיה קצר מועד ושהוא יעזוב ללונדון בסוף הקיץ ישבר ליבו. ומועקה גדולה ייסרה והשתלטה עליו. "כיצד אוכל לעזוב אותה?" חשב לעצמו. הוא חש שהם נוצרו זה לזה . נשמות תאומות ושלעולם לא ימצא אהבה כה גדולה. כל לילה הם ישנו ביחד בחדר הירוק לאחר שתינו אהבים במשך שעות מאזינים שוב ושוב לתקליט  the wall של להקת פינק פלויד שהפך למוזיקת הליווי למעשה האהבים הנפלא שלהם.

    בערב במשרדו, בחן ליאו אביו של אלוין את הבחורה היפה . אחוריה המושלמים היו מופנים אליו והוא המתלא תשוקה בלתי נשלטת והתגנב כנמר משחר לטרף  אליה. רק שניהם נשארו במשרד. כל האורות כבו וכל העובדים כבר עזבו והלכו הביתה. ליאו התקדם בשקט מוחלט לכיוונה ואז חפן בידיו בפתאומיות את שדי הבחורה מאחור. נדהמת היא ניסתה להדוף אותו ממינה אבל הוא התעקש שולח את  ידו ובעזות מצח מחליק אותה מתחת לחצאית הקצרה שהיא לבשה. ולפני שהיא הספיקה להתנגד ,היא הרגישה את אצבעותיו חודרות לגופה. אובדת עצות , דמעות זולגות במורד עיניה הכחולות, היא איבדה מיד כל תחושה. במוחה התרוצצו המחשבות בתפזורת והתודעה שלה התמלאה בחרדה מעיקה. "אונסים אותי" החרידה המחשבה את תודעתה. היא הרגישה חולשה בכל הגוף ואז ידיו הרימו את החצאית שלה וידו השנייה הפשילה את תחתוניה . למרות שהיא עדיין ניסתה בשארית כוחותיה להשתחרר מימנו, להתנגד..ידיו אחזו בה בכוח והוא הוביל את אברו הזקור וחדר לתוכה מאחור. ההפתעה שלה הפכה להלם מוחלט ולתחושת פאניקה כשהוא הגביר את תנועותיו . לתדהמתה , היא החלה אט אט ליהנות והרגישה בניגוד לרצונה איך אורגזמה מתחילה להסתנן ולהבנות בתוכה. ואז היא גמרה בעוצמה כשהיא ממלמלת " לא לא לא " והוא, מתעלם לחלוטין מתגובתה,  הצמיד את שפתיו לפיה והיא נענתה הפעם לנשיקתו נכנעת לו לחלוטין. ליאו חיבק אותה ממשיך לעשות לה אהבה. הבחורה החלה להיאנח וגמרה שוב ושוב. גורמת לליאו להרגיש טוב מאד עם עצמו. .

    אלוין חיכה לנעמי בערב מתחת לביתה ברחוב ויצמן. הוא קבע להיפגש איתה כרגיל בשעה שש והשעון שלו כבר הראה שבע. מחשבות מטרידות ומדאיגות החלו לרצד במוחו: "מה קרה לה? חודש אני בא כל ערב לאסוף אותה בשש  והיא אף פעם לא אחרה אפילו בדקה" אלוין הציץ שוב בשעונו   . "לאן היא נעלמה? לא היה לו כל הסבר הגיוני. הוא החליט לחכות לה עוד חצי שעה. אבל גם החצי שעה הזו חלפה ואלוין התניע את המכונית ונסע לכיוון רחוב דיזנגוף. הוא מצא חנייה והחל להתקדם בעלייה לכיוון השביל שהוביל לחדר הירוק. הוא חיפש את המפתח בכיסו ,מצא אותו והכניס אותו למנעול. המפתח הסתובב והדלת נפתחה לאט. אלוין החליט לא להדליק את האור בחדר והתקדם לעבר המיטה. "נעמי בטח עושה לי הפתעה ומחכה לי במיטה" הוא חשב . אופטימיות החלה למלא אותו. ובין הסדינים הוא הבחין בתנועה . המחשבות החלו להתרוצץ במוחו. "זה לא נעמי" הוא חשב,"זה בטח אבא! לכל הרוחות. שכחתי שהוא ביקש מימני הערב את החדר הירוק לעצמו".

    אלוין הרגיש מבוכה גדולה וחשב על דרך לצאת מהמצב הלא נעים שניקלע אליו. ואכן מבין הסדינים הסתורים הוא שמע קול שואל: "מי שם?" .וזה היה ללא ספק הקול של ליאו אביו.  "זה זה זה  אני" גמגם אלוין .

    עיניו שהתרגלו אט אט  לחשיכה הבחינו בצללית של גוף מוכר . ושם היא הייתה. נעמי שלו שוכבת ערומה בזרועות אביו  מתנשפת כולה ולא היה כבר שום מקום לטעות. הוא ראה את לבנוניות השדיים המקסימים וזיהה את הרגליים הארוכות ואת העיניים הכחולות שבהו בו עכשיו באימה. . רק אתמול הם עשו אהבה בלהט חושני אקוטי והנה היא עם אביו! מה קורה פה. אלוין נהדף בכוח לאחור. כאילו אגרוף אימתני חבט לו בחזה. ליבו ניצבט ונשימתו נעתקה. גופו החל רועד ללא שליטה בפאניקה ..

    "לך מכאן" צעק עליו אביו. "לך תזדיין זקן מתועב ושפל" אלוין צעק בכל כוחו "מה אתה עושה לי! לי!!! לבנך האהוב" ,ליבו מתרסק לרסיסים. הוא הדליק בשנאה גואה את האור. החדר הוצף באור ירוק. ואז הוא ראה את אביו ונעמי שלו ערומים בין הסדינים ואז הוא רץ כנשוך נחש למטבח ופתח את מגירת הכלים ושלף משם מברג .והוא רץ לעבר המיטה שואג כמו אריה ולחלוטין מאבד שליטה...

    ורק אחרי שכל זה זה ניגמר הוא הצליח להירגע קצת מהדרמה  ויצא מהחדר הירוק נועל בשקט את הדלת אחריו. הוא הלך לכיוון רחוב דיזנגוף. מביט בעצב באנשים שחלפו על פניו. כשלפתע הרגיש צורך עז להשתין. והוא חזר לחצר שולף את אברו והשתין בחצי זקפה על עיתונים ישנים ועציצים שעמדו בפינה שליד הדלת של החדר הירוק.

    דרג את התוכן:
      1 תגובות   יום חמישי, 22/9/16, 11:56

      הזמיר

       

      הרחש המונוטוני של הים הגיע לאוזניו בהפוגות הקצובות שבין צפירות המכוניות לבין רעש מנועי האוטובוסים. רחש עמום והמייתי שלווה אותו בדרכו. הייתה זו שעת בין ערביים ואור אדמוני החל צובע את הרחובות המתרוקנים. רוח קלילה ונעימה ריחפה בחלל הרחוב. הוא אהב שעה זו.

      אותו זמן בין היום ללילה, גשר סמוי בין אור לחושך, בין הכרה לתת הכרה, בין המולת היום והפעלתנות לבין עמימות הלילה שחור השקט. אלוין פסע במעלה רחוב בן-יהודה עד הפיצול לכוון רחוב אלנבי והים. שהגיע לפיצול ליד קולנוע מוגרבי, הביט לכוון קולנוע זמיר.

      הקולנוע הקטן היה טמון בין בתים מאורגנים בצפיפות שמסגרו בדרך כלל מודעות פרסום לסרט פורנוגרפי כזה או אחר.

      הפעם, להפתעתו,  הייתה שם מודעה אחרת , קורנת באור ניאונים חגיגי אך חוור. המודעה בישרה שם של סרט מסוג שונה: " רוחו של אדריכל" התעוררה בו תשוקה לצלם את המודעה המוזרה כדי לוודא שאיננו הוזה.

      אלוין עמד והעביר במהירות את ידו בשערו ושפשף את עניו: קולנוע זמיר הקטן, אותה מאורה עלובה של בטלני בוקר וחרמני לילה, אפופה בעשן סיגריות סמיך, בריחות בצל ומאכלים מזרחיים מתובלים בריח זעה וזרע. מה לקולנוע הזה ולסרט רציני.

      הוא הגביר את קצב פסיעותיו, חוצה בחיפזון את הרחוב ונעמד בפתח הקולנוע מסדרון צר שהיה מואר עמומות, הוביל לרחבה קטנה בה מכרו כרטיסים. זיכרון רחוק ועמום התגנב לתודעתו מתקופת ילדותו: אביו לוקח אותו ילד רזה וקטן, לבתי קולנוע שהציגו הצגות יומיות. לזיכרון התלוו ריחות הגברים המיוזעים שעישנו סיגריות מסריחות שהחליאו אותו כבר אז, אבל שאט הנפש לא הפריע לו לחכות בדריכות עיניים עד לאותו רגע שיעלה המסך בחריקה ויאפשר להזיות הקיר המופלאות למלא את ליבו בהשתאות ובהתרגשות .

      כבר אז בילדותו הוא צפה בתמונות המופלאות:  לא היו אלה אז סרטי פורנו אלא מערבונים, סרטי מדע בדיוני, סרטים היסטוריים למשל מרומא העתיקה ויוון-פלאש גורדון ,וינטו ויד הנפץ.

      רעש פיצוח גרעינים האפיל על פס קול הסרט, מלווה בקללות במבטא מזרחי, הארה חטופה של פרצוף קמוט מצית סגריה בחושך, ובקולות בקבוקים שדורדרו במורד האולם והתנפצו על דופן הבמה: " סרטן!סרטן!" קראו הצופים בזעם כשהסרט נתקע או נקרע.

       הזיכרונות נמוגו כשמצא את עצמו עומד מול מוכרת הכרטיסים שהייתה שקועה בשיחה עם חברתה. אלוין המתין באדיבות סבלנית.

       "מה אתה רוצה" שאלה המוכרת בגסות.

      המוכרת נפחה בלון ענק מהמסטיק שלעסה .

      "אני רוצה כרטיס אחד בבקשה" מלמל .

      בלון המסטיק התפוצץ ממש בפניו . המוכרת הגניבה מבט בגבר שנראה לה לא שייך ,לשונה שואבת במומחיות את קרעי המסטיק בחזרה לפיה אדום השפתיים.והיא פתחה בשיחה קולנית עם חברתה.

      אלוין הביט במבוכה בזוג המוזר והמתין בסבלנות עד שהמוכרת הפסיקה את הדיבור שלה לשנייה, כדי לנפח עוד בלון אחד.

      "אני באמת רוצה כרטיס אחד לסרט שמתחיל דרך אגב עוד דקה", אמר בקוצר רוח.

      "יאללה " הפטירה הבחורה בזלזול אך פרטה על קלידי מכונת הכרטיסים המיושנת שלה שפלטה כרטיס  מוזר למראה . היה זה ריבוע נייר שחור שעליו שורבטה בשחור כהה הספרה אחד.

      "מעניין" חשב אלוין.

      הוא לקח את הכרטיס שהזכיר לו  מעין רפרודוקציה של מודעת אבל, הניח מספר מטבעות על הדלפק ומהר לכוון הכניסה לאולם. מסבתו ירש את הצורך להגיע לסרט עוד לפני תחילת היומן. והוא חבב אפילו את הפרסומות שחלקן הגדול עשוי היה לרוב בחוסר כשרון  .

      אלוין הגיע לרחבה שלפני הכניסה לאולם ונעמד מול מזנון עשוי זכוכית עם דלפק ריק ממוצרים. מכונת הפופקורן הופעלה על ידי נערה נאה  למראה.

      למרות שמהר ושנא לאחר השתהה שם, חש את ליבו דופק בפראות. הרגשה מוזרה של פחד ש "אם יכנס לאולם - לעולם לא יצא ממנו" התגבשה בתודעתו והוא פנה לנערה שעמדה על מקומה אדישה  ושאל  רק כדי להרוויח קצת זמן:

      "כמה זמן נותר לי ? "

      "שאלה קצת מיסטית לא?" חייכה, "את זה, כדאי שתשאל את הסדרן"

      אלוין הביט לכל הצדדים ,מבטו חיפש לשווא את הסדרן בחלל האפלולי והריק.

      "אז איפה הסדרן? " הוא שאל את הבחורה שהמשיכה לעמוד מבלי לעשות דבר.

       "אלי!" קראה הנערה "איפה אתה לעזאזל ? "

      וילון בד בגוון ארגמן עמוק כיין, שהסתיר את דלת הכניסה לאולם הקולנוע , הוסט לאט ודמות מגושמת  התקדמה מתנשפת. באפלולית החלל,התגלה גבר כבן 70 עם כרס גדולה ועיניים כחולות מימיות שריצדו בעצבנות מאחורי עדשות משקפיים. היו אלה העדשות העבות ביותר שאלוין ראה מימיו . אבל המבט שפגש את עיניו חייך- אפילו גילה סימפאטיה.

      "כן,כן,כן" אמר כשעיניו נעות מאלוין לבחורה וחוזר חלילה."נו טוב- בוא לקולנוע".

      "רגע,רגע, חכה" אמר אלוין מהסס. הרגשה כמוסה ומבהילה, כאילו הוא במטוס עם התלות הבלתי נסבלת הזו בטייס,  חלחלה לתוך נפשו.

      הסדרן הסתובב וסקר את אלוין ,

       "ממה אתה חושש?" שאל.

      אלוין לא השיב ורק העביר את ידו על מצחו הלח מזעה.

       "אם לא תזדרז, תפסיד את היומן" אמר הסדרן, בעודו מתקדם לעבר הוילון בצבע בורדו שמאחוריו היתה  מוסתרת הכניסה לאולם והחל מסיט את הוילון באיטיות, משהה את תנועותיו.

      "יש לי תחושה שלעולם לא אוכל לצאת מהקולנוע הזה" אמר אלוין.

       "איך תוכל לצאת אם עדין לא נכנסת ?" הגיע אליו קולו של הסדרן כאילו ממרחק.

      "זה לא קולנוע זה בטח איזה חלום בלהות" חשב אלוין בלבו וחיפש נקודת אחיזה כלשהי במרחב המוזר.

      "אל תדאג אני שומר עליך" אמר אלי בחיוך "הרי אני אחראי על הסדר במקום הזה"

      במקום להרגיע, פעלו הדברים האלה בצורה מעיקה על אלוין. משהו לא התאים,לא הסתדר בכל המתרחש.

      "אני חושב שאלך הביתה, מחכים לי" אמר.

      " אם כבר באת עד לפה תישאר,תראה לפחות את האולם,לא מסקרן אותך?" ידו של הסדרן המשיכה להסיט את וילון הבורדו.

      אלוין היסס. חבל היה לו להפסיד את הסרט אך האינטואיציה שלו לחצה עליו להסתלק מהקולנוע.

      "אני מקווה שיש מקומות ישיבה פנויים" אמר אלי ”.

      הסדרן השלים את הסטת הוילון וחשכה מוחלטת קידמה את פניהם.

      אלוין, פחדו גואה, הושיט יד ונגע בגבו של הסדרן. הסדרן שלף פנס קטן מכיסו , הדליק אותו וקרן האור העמומה חשפה אולם ששורות צפופות מילאו את החלל שלו שנראה חסר גבולות.

      עניו של אלוין התקשו להתרגל לאפלה ותחת סוליות נעליו הוא הרגיש ברצפה החלקלקה.

      "איפה המקום שלי" הוא לחש לסדרן.

      "עוד מעט בחור" אמר אלי "בוא נחפש בסבלנות את המקום המיועד לך"

      אלוין החל להתרגל למילים הסתומות של הסדרן והחל אפילו ליהנות קצת מהמוזרות של החוויה.

      "שב כאן "אמר הסדרן .

      הכסא היה עשוי עץ פשוט ואלוין התיישב והניח את ידיו על המשענות. הדמויות שנעו על המסך נראו מוכרות לו והוא ניסה ללא הצלחה להיזכר מהיכן. תמונה של חדר קטן במלון . על המטה הרחבה נחה דמות של אישה מבוגרת .גבר בשנות ה50 לחייו הסתובב בחוסר שקט ,מודד בצעדים מהירים ועצבניים את החדר. ליד המיטה, ישב בחור צעיר כבן 30 והביט לסירוגין בגבר הפוסע ובאישה ששכבה על המיטה ויבבה .שמיכה בגוון ארגמן כיסתה את תלולית גופה הגרום.

      "רוצה קצת ?"

      אחוז צמרמורת הסיט אלוין את מבטו מהמסך וסקר את הצללית שלידו שהושיטה לו מתוך החושך את קמרון ידה.

      "מה מה מה?" הוא גמגם נבוך ונפחד.

      "גרעינים" אמר הקול .

      באופן מכני הושיט אלוין את ידו מרגיש את מגע הגרעינים .

      "תודה" הפטיר בשקט, מנסה לשווא לראות את השכן שצץ לו פתאום והתיישב לידו.

      "בכל האולם הריק הזה הוא חייב לשבת דווקא לידי" רטן לעצמו.  אלוין היה מין טיפוס פרטי שאהב אנשים אבל מרחוק.

      "סרט טוב ,מה?!" שאל הקול בין הפיצוחים,"לא מוכר לך הסרט הזה,אלוין?"

      רעדה טיפסה במהירות במעלה עמוד השדרה שלו וליבו הלם בקצב מהיר.

       "איך לכל הרוחות הוא יודע את שמי?"

      "מי אתה ?".

      השכן גיחך בשקט והציע לו עוד גרעינים ,אלוין משך כנשוך שד את ידו.

      "הסרט הזה, אם אתה באמת חייב לדעת, מוקרן הערב בהקרנת בכורה עולמית". אמר האיש.

      אלוין התרומם מהכסא וקם במהירות . הוא החל לנוע באפילה לכוון המעבר .האיש אחז בקצה החולצה שלו ומשך אותו בחזרה מפעיל עליו כוח.

       "עזוב אותי " סינן אלוין בכעס וניסה להשתחרר.

      בין השורות טיילה אלומת האור של אלי הסדרן. אלוין התפתה לקרוא לו לעזרה אבל נמנע משום מה לעשות זאת והוא התיישב , קורס בהכנעה על כסא העץ.

      " תנסה להירגע אלוין , רוצה קצת טרופית ?"

      אלוין לא ענה , מתאמץ לראות בחשיכה מי השכן שהתיישב לידו .

      מתוך אפילת החלל הוצת מצית בקול נקישה מתכתי . אלומת האש שרטטה להרף עין את צדודית פניו של האיש. האש כבתה כמעט מיד.

      אלוין החוויר ונשימתו נעתקה. במצבי לחץ ובהתקפי חרדה היה ליבו מחסיר פעימות והמקצב הלא סדיר של ליבו שיבש לחלוטין את מחשבתו שהחלה לשוטט הנה והנה בפראות תזזיתית.

      הריח של הסיגריה היה כל כך מוכר שאלוין אפשר לידו לזחול באיטיות עד שנגעה בעדינות בעור היד של שכנו. מגע העור המוכר היה קר כקרח. הדמות הייתה כה מוכרת ובו זמנית כה זרה. "לא. לא יתכן שאבא כאן בקולנוע לידי. אני בוודאי הוזה", חשב וצבט בעוצמה בידו.

      "אבא?!" הוא העז ושאל בלחש מנסה להתגבר על הרעד והצמרמורת

       "לא יתכן שאבא כאן בקולנוע לידי ,אני בודאי הוזה" והוא צבט בעוצמה בידו.

      "התגעגעתי אליך בני" אמר לו אביו נוגע בעדינות בידו.

      "מה אתה עושה פה אבא! זה בלתי אפשרי.אתה מת ואנחנו קברנו אותך ".

      " מה אני עושה פה? בוא נגיד שבאתי לביקור" צחק אביו את צחוק הרוורס שלו.

      "אתה רוח רפאים ארורה" מלמל אלוין.

      "חחחחחחה" המשיך אביו לצחוק . אלוין התמלא בכעס . הצחוק הזה לא הפסיק עד שאלי הסדרן האיר אלומת אור עליהם. " הכול בסדר פה אלוין" שאל אלי הסדרן.

      אלוין השתוקק לרגע שאלי הסדרן יאיר בפנסו על פניו של אביו ויעלים אותו וישלח אותו חזרה לקבר שלו ושימשיך להירקב שם.

      "הכול בסדר אלי" אמר אביו לסדרן.

      כל העסק הזה היה הזוי, אבל אלוין נרגע מעט והחל להסתגל לסיטואציה. מה כבר יש לו להפסיד? בטח עוד מעט הוא יתעורר מהסיוט הזה וימשיך בשגרת חייו . בנורמאליות המוכרת של ניהול המשרד שלו, ביחסים עם ילדיו, עם בת זוגו, עם גרושתו.ימשיך לבקר את הפסיכולוג שלו ויעלה בפניו את החלום הזה. בתראפיה הם ינתחו את הקונטקסט של החלום. זה ללא ספק יקל עליו.להבין את המשמעות של הופעת אביו המת בקולנוע הזה. כנראה מדובר פה בהתמודדות עם כל הקשר המורכב והלא פתור שלו עם אביו.עם הפרוורסיות של אביו.הקשר ההזוי הזה עם אבא סוטה. אלוין העריץ את אביו ורק דרך התראפיה גילה איך אביו פגע בו...בחוסר אחריות דורסני...והנה עכשיו הוא פולש שוב לתת המודע שלו מנסה לעורר בהלה בנפשו...

      "אולי באתי לעזור לך בני" אמר אביו

      "אני לא צריך עזרה מימך!" אמר לו אלוין

      "אתה בהחלט צריך! כואב לי לראות אותך ככה סובל במשרד, נלחם כל יום עם הקליינטים.ממש ירשת מימני את הגיהינום הפרטי שלי" אמר אביו

      "אלוין, עדיין נדהם מהנוכחות הבלתי צפויה של אביו, לא הגיב.

      "באתי לעזור לך לפתור דילמה ואולי להגשים את עצמך." אמר לו אביו

      על המסך, המשיכו לרצד הדמויות אבל אלוין לא הצליח להתרכז בסרט .

      " אתה צריך לעשות את מה שאתה טוב בו" אמר אביו

      "במה אני טוב?"

      "בכתיבה! אתה יודע היטב שתמיד רצית לכתוב וסבא ואני גרמנו לך ללמוד אדריכלות"

      " כן בני, אתה תמיד רצית להיות סופר ולא אדריכל, גם אני יודע את זה" אמר אביו. "ואני רציתי להיות רופא ולא אדריכל.  ומי בכלל רצה להיות פה אדריכל?..."

      "סבא רצה להיות אדריכל" אמר אלוין ביובש.

      "סבא ניקלע ללימודי האדריכלות לגמרי במקרה כמו שאתה יודע" אמר אביו.

      "אני לא מתכוון להמשיך לנהל פה שיחות עם רוח רפאים" חשב אלוין לעצמו. בהפגנתיות הוא הפנה עורף לאביו ופנה לכיוון המסך. אבל על המסך התחוללה דרמה לא פחות מטרידה. אלוין ראה חדר קטן עם אורות עמומים. על מטה צרה שכבה אישה מדהימה ביופייה.

       לאישה , שהייתה מוכרת לו, היה שער שחור כנוצות העורב, אף ישר וצוואר ארוך. והיא שכבה שם ערומה כביום היוולדה. הדבר הבולט ביותר היו שדיה ובמיוחד פטמותיה שהיו חריגות בגודלן.

      היפיפייה התמתחה ושדיה הגדולים היטלטלו מצד לצד היא התהפכה על בטנה חושפת עכוז נשי גדול וחלק.

      אלוין הביט מרותק במסך . הוא הרגיש את אברו מזדקר בתוך מכנסיו.

      האישה הייתה כה שזופה שדיה ועכוזה וחלקת ערוותה השעירה האירו בלבנותם את אפלולית החדר.

      הדלת של החדר נפתחה וילד קטן נכנס פנימה . האישה חייכה ופתחה אליו את זרועותיה . גופו  הצנום והערום של הילד הוצמד בחוזקה לגוף המבהיק הנשי. השדיים כיסו כמעט לחלוטין את הילד.

      האישה פינתה לו מקום והילד נשכב לידה.

      ואז היא החלה ללטף אותו,  ידיה ארוכות האצבעות פורטות ברוך על הגוף הקטן התמים והיפה.

      "איזה מין סרטים מקרינים פה" חשב אלוין מזועזע כולו  "הבטיחו סרט על ארכיטקטורה ובמקום זה מקרינים פה סרטי פורנו ופדופיליה".

      האישה התהפכה ונשכבה על גבה חושפת את ביטנה העגולה ואת משולש ערוותה השעיר.

      הילד, נספג ואפוף בנשיות האימהית והמושלמת הזו, החל ללטף את העור החלק .

      אלוין לא יכול היה להסיר את עיניו מהמסך, האישה הזכירה לו את אימו.

      "עזוב את הסרט הזה עכשיו" אמר לו אביו."אתה פה בבית שלך אלוין. פה אין ספות פסיכולוגים , נשים בורגניות, אין פייסבוק אין כלום!"

      "בבית שלי?" שאל אלוין

      " כן! פה בקולנוע זה חלל הנפש שלך. פה אתה תחולל את השינוי "

      המילים האלה היו גבוהות ומפתיעות במיוחד כשהן באו מרוח הרפאים של אביו הזיין הערמומי זה שפגע בו כל חייו בדורסנות עזה.

      "ומי אתה כלב בן כלב שתעיז לפלוש ככה לנפש שלי?" אמר לו אלוין מילותיו צוברות תעוזה ואומץ

      "הקולנוע הזה כאן זה אתה! אמר אביו בשקט ."זה הקולנוע של אלוין פה מוקרנים החיים שלך! האהבות והשנאות שלך החלומות והפנטזיות שלך"

      " על מה לכל השדים אתה מדבר" אמר לו אלוין בכעס

      "פה אתה לא צריך להשוויץ בכישרונות שלך בשאיפות המגוחכות שלך לתהילה" המשיך אביו." פה הכול ממש בסדר"

      "אבל מה אתה עושה פה " אלוין רצה שהתעתוע הזה כבר יעלם.
      ,אני אבא שלך לא?" ושוב פרץ אביו בצחוק הרוורס המעצבן שלו גורם לאלוין להרגיש נעלב ופגוע.
      "אני לא מזלזל בך בני היקר" אמר לו אביו אחרי רגע והפסיק לצחוק . "אני אוהב אותך בכל ליבי ורוצה שתתחיל לכתוב! תגשים את השאיפות שלך. תהיה באמת מי שאתה"

      "אתה אוהב אותי? בולשיט! אתה באת הנה וחדרת לתוכי כדי להמשיך לחבל ולהרוס לי את החיים" אמר לו אלוין ודמעות נקוות בעיניו "אתה זיינת שתי אהובות שלי ורצית לגרור אותי לאורגיה איתך ועם איזה רופאת שיניים מופרעת...אתה..."

      "אל תשפוט אותי בני " אמר לו אביו בעצב. " תסלח לי ותסלח לעצמך על הכול ואני אלך מפה ולא תשמע מימני יותר" "איך אפשר לסלוח לך על ההתעללות הבוטה הזו שלך באימא ובי? על הניצול הציני של תמימותי כילד שלך? "

      אלוין פרץ בבכי והדמעות הרטיבו את החולצה האדומה שלבש. וקשה היה לו להפסיק. הוא בכה ובכה את כל הכאב ששנים מילא אותו .הוא בכה על החברות שלו שאביו זיין על הילדות שעברה עליו בקונטקסט של האלכוהול והסיאוב שאביו התמכר להם. שנים הוא חי מתוך אשליה אדיוטית שאביו חבר שלו. שנים אביו שימש לו מודל לחיקוי- עם הבגידות שלו ורדיפת הנשים. הכול היה בגלל ההשפעה ההרסנית של אביו. הוא שנא את האיש שפגע בו וניצל את תמימותו באופן ציני.

      "אני מנסה לסלוח לך אבא אבל זה לא מצליח" אמר אלוין ממעמקי נפשו.

      "אני מעריך את זה מאד בני שלי" אמר לו אביו. "אתה האלוהים פה.רצית לכתוב אז אני פה לעזור לך לכתוב...מה יש לך להפסיד? "

      הקולנוע רחש בקולות שהלכו והתעצמו הוא שמע פיצוחי גרעינים ובקבוקים החלו להתגלגל שוב בין השורות מתנפצים על דופן הבמה למרגלות המסך.משהו קורה פה ..אלוין חשב.

      "בני היקר תתחיל בזה שתכתוב כל מה שעולה בדעתך כולל המפגש הזה איתי פה ועכשיו" אמר לו אביו ברצינות פתאומית."פה זה חלל ההתרחשות שלך.אין לך פה אויבים או אוהבים פה זה אתה מול עצמך! זה הזמן שלך! נצל אותו לפני שירד המסך ויידלק פה האור ותחזור לקיום שלך"

      אלוין הביט באביו בצורה מסויגת. אולי זה באמת התפקיד שלו לכתוב את כל הסיפור. מה יש לו בכלל להפסיד. תמיד זה יכול להיות רק סיוט.
      "אין לך שום דבר להפסיד" אמר אביו קורא את מחשבותיו "רק להרוויח! המון זמן אתה מבשל על אש קטנה את הרצון שלך לכתוב ומתרץ לעצמך כל מיני תירוצים למה לא לכתוב.הנה! נצל אותי. אני ההזדמנות שלך"

      אלי הסדרן , אלומת אור פנסו מגששת את דרכו באפילה, התקרב ונעצר לידם.

      "אלי ! גם אתה מת " אמר לו אלוין בעצב.

      "נכון מאד אני מת אבל אני הסדרן של הקולנוע שלך . אתה תכתוב מה שאתה רוצה ואני נמצא פה כדי לעזור לך לסדר את המחשבות שלך"

      אביו ואלי הסדרן הביטו באלוין בסקרנות.

      "ממה להתחיל" שאל אותם אלוין

      "תתחיל אפילו בתיאור דקה מהחיים שלך!" אמר לו אביו" דקה אחת זה סיפור נהדר שאינו נופל במאומה מכל יצירת מופת שנכתבה"

      אלי הסדרן התעסק בפנס שלו שאורו החל דועך מאפשר לעלטה להשתלט על המרחב."תכף נהיה פה בחושך" אמר " שכחתי להחליף בטריות בפנס"

      "מעכשיו זה הולך להיות לך מעניין בני" אמר אביו "כי פה בקולנוע נמצאים כולם.כל הדמויות של חייך רצות על המסך פה מוקרנים סיפורי חייך ללא הפסקה ואתה כמו דולה פנינים רק צריך ללקט את כל העושר והיופי הזה"

      "אני...אני..." אלוין גמגם בהיסוס

      "קיבלת הזדמנות נדירה לתעד גם אם לא תבין אתה יכול לקרוא בספר של עצמך ממש כמו האמלט"

      אביו והצית לעצמו עוד סיגריה וחייך בחום לאלוין. חיוך שופע עדינות ואהבה.

      אלי הסדרן נגע בכתפו והוא קם ולהלך אחריו באיטיות אלוין עקב בעיניו אחרי קצה הסיגריה המאיר של אביו שהלך ונעלם בחלל הקולנוע החשוך "שוב לא אפגוש אותך אבא", אמר בשקט חש את כאב הפרידה. אבל המחשבה על הפיוס מלאה אותו בחמימות ובתחושת אושר.

      דרג את התוכן:
        3 תגובות   יום חמישי, 1/9/16, 17:56

        מוות בפריז

        מאת: ארד שרון

        ת"א, 28.8.16                                                                          

        כל הזכויות שמורות

         



        1. מאחורי הפרגוד

         

        יוקדים בתשוקה אפלה עשינו אהבה, ידי מגששות אחר חמוקי גופה מאתרות את מטמון תשוקתה. עיניה היו עצומות ורק דרך חרך קטן היא בחנה את פני ממתינה בסבלנות שקטה לאורגזמות שלה והנה הראשונה הגיעה בהתפוצצות אדירה והבאות בתור הולכות ונחלשות.קיץ היה בלונדון ובחום החדר חדרתי בעדינות שוב ושוב לגופה מרגיש את הרכות עוטפת אותי, עליתי וירדתי מתנועע בקצב מתעצם צובר תאוצה ותשוקה והיא נאנחת נושמת ופולטת אוויר במהירות עם כל חדירה, מכוונת אותי בדייקנות לקצב המתאים לה, ואז בדיוק לפני שהיא שוב גמרה צלצל הטלפון....

        מי יודע כמה צלצולים נאלץ הטלפון לצלצל ומי בכלל מצלצל בשעה כזו? והיא פלטה אנחת אכזבה כשניתקתי עצמי ממנה נעמד ככה, מתנדנד, ראשי סחרחר, הרמתי את השפופרת וזה היה אבא. "אבא" אמרתי מתנשף, " איפה אתה?" קולו נשמע היה חלול ומרוחק כשהוא לחש "אני בפריז". "מה אתה עושה בפריז?" שאלתי בדאגה.

        הוא החל להיחנק ולגמגם. "מה קרה אבא?" שאלתי.

        "האדמה נשמטת מתחת לרגלי" הוא אמר קולו נסדק. מזווית העין ראיתי אותה קמה מהמיטה, סקרנית נעמדת מולי ערומה, שדיה עולים ויורדים...

        "סבא מת" אבא אמר ופרץ בבכי.

        עד היום מעולם לא שמעתי את אבי בוכה. צמרמורת חלפה בגופי ועיני התמלאו בדמעות. "אני בא מיד לפריז אבא" אמרתי לו "תחזיק מעמד".

        הסתובבתי אליה באיטיות. קרן אור הסתננה בין העננים, מאירה בחטף את פניה היפות שהביטו בי בשאלה. חיבקתי את גופה הערום "סבא שלי מת", אמרתי לה בשקט מתבונן בעיניה הירוקות,"אני חייב לנסוע לפריז". היא השתחררה מאחיזתי וזזה אחורה, עיניה מתמלאות דמעות. היא אהבה את הזקן. ראתה בו אריסטוקרט ואיש חשוב מאד.

         

        בזריזות ארזתי מזוודה. לא לקחתי הרבה חפצים. כשהגיעה המונית השחורה כרכב מתים, היא ניסתה עדיין לשכנע אותי לקחת אותה אתי לפריז. "זו תהיה חוויה אינטימית" אמרתי לה ברכות," ואני צריך לעבור אותה לבד". השמיים חזרו לאפרוריותם. איך ככה פתאום אנשים מתים, חשבתי, תוך כדי שאני נכנס למונית. התודעה מנסה בכל הכוח להדוף את הטרגדיה ואז המודע מחפש שפע עיסוקים וארגונים מאחורי פרגוד הפונקציונאליות. המונית החלה לנסוע במעלה הרחוב לכיוון שדה התעופה. ברחובות התהלכו האנשים הנה והנה,איש איש ועיסוקיו בעת שמחשבותיי החלו לנדוד...

        אז האיש הגדול מת. סבא שלי ששייך היה לדור הנפילים, זוכה פרס ישראל לאדריכלות, סבי האהוב - איש הבאוהאוס המיתולוגי ותלמידו של גרופיוס. פתחתי קצת את חלון המונית מאפשר לאוויר קר לחדור פנימה לצנן את פני הסמוקות מהתרגשות. הזיכרונות החלו להציף את התודעה שלי. נזכרתי שפעם יריתי חיצים על הצברים שסבא גידל באהבה בחצר האחורית. הייתי ילד קטן ושיחקתי בגינה בקאובויים ואינדיאנים וראיתי בצברים אינדיאנים רשעים. הרסתי לו את הצברים שלו עם החיצים ואז בפעם הראשונה ראיתי את סבא כועס. פרצופו היה אדום כשברחתי ממנו הביתה מוצא מסתור מאחורי אימי.

         

        לסבא היה ריח לא טוב כשהוא היה מנשק אותי. הייתי ילד קטן והוא היה מושיב אותי על ברכיו ומלטף ברכות את תלתלי. הרגשתי את זיפי זקנו. סבא גר בקומה העליונה של הבית בסטודיו שלו וישן על מיטת קיבוץ. גם השירותים בסטודיו היו כמו שירותים בקיבוץ עם חור לניקוז המים באמצע חדר המקלחת. אהבתי מאד לחטט לו במגירות שם גיליתי את אוצר המתנות שהוא קנה מראש כדי לחלק אותן לנכדים עם כל חזרה שלו לארץ. היו שם עטים מכל מיני צבעים..מחקים עם ריח ועפרונות מיוחדים שבתקופה ההיא אי אפשר היה לקנות בארץ. כל זה הדיף ריח מסתורי של חוץ לארץ.

         

        הסטודיו של סבא שידר תמיד אווירה של עשייה אומנותית ומודרניזם. סבא ישן לחוד מסבתא – היא ישנה בקומה מתחתיו איפה שהיה המטבח והסלון הגדול. סבתא טענה להגנתה שסבא נחר וזה הפריע לה לישון למרות שהייתה בולעת כדורי שינה ושותה קוניאק וכל העסק הזה הפיל אותה לתרדמת כמעט מיד.

         

        סבתא הייתה ממייסדות תיאטרון האוהל ושיחקה עם מאיר מרגלית במחזה "החייל האמיץ שוויק". סבתא פרשה בגיל 35 מקריירת המשחק שלה בתיאטרון וההחלטה הזו השאירה אצלה חלל שייסר אותה וגרם לה לשתות יום יום קוניאק. וכדי לישון סבתא בלעה כל חייה כדורי שינה וספרים אותם קראה בתשוקה גדולה ובמיוחד אהבה את הסופרים הרוסיים, את ג'ורג' סימנון ומחזות של יוג'ין או'ניל אותם ידעה בע"פ.

        את זמנה הפנוי היא מלאה בנסיעות לחו"ל יחד עם סבא ובארגון מסיבות מפוארות לקליינטים של המשרד.

        סבתא הצליחה להסתיר את תחושת הריקנות תחת מסיכת הנון שלנטיות. אחרי הכול היא הייתה שחקנית .

        סבתא סיפרה לי שסבא התעקש לקיים איתה יחסי מין גם בגיל 84. העסק הזה של הליבידו המפותח עבר כמו לייטמוטיב במשפחה החרמנית שלי.

         

        בסטודיו של סבא היה קרש גדול שנח על זוג חמורי עשויים מעץ וזה היה שולחן העבודה שלו. כשהכרתי אותו יותר טוב הוא היה כבר בן 65 ואז הוא צמצם את הפעילות שלו במשרד ונתן לאבא להוביל את הניהול. הוא היה מתחיל את יום העבודה בשעה שבע בבוקר, אוכל לחם עם גבינה לבנה עם העובדים וחוזר הביתה בסביבות אחת. שיתהפך העולם - בין שתיים לארבע סבא הלך לישון ואיש לא היה רשאי להעיר אותו. הייתה לו בסטודיו את המרפסת הכי יפה בת"א מימנה נשקף נוף מופלא של הים וגן העצמאות. מרפסת רחבת ידיים עם פרגולת הצללה מעץ ומחסן קטן. בתור ילד הייתי מתחבא בין מסכות אפריקאיות עם ריח מוזר אותן סבא היה נוהג לאחסן במחסן. הכול היה שם מסתורי כל כך...בסטודיו הייתה ספה שמיועדת לאורחים וכורסא ושולחן מעץ בהיר ,תמונות של תומרקין ויוחנן סימון היו תלויות על הקירות. את כל התמונות האלה סבא קיבל מתנה מהציירים שהיו חבריו הטובים.

        אהבתי להיות בסטודיו של סבא. היה שם ריח מיוחד של עץ ישן ואווירה של יצירתיות.

         

        השמיים התבהרו עכשיו לגמרי והשמש הופיעה ולשם שינוי לא כדקורציה בשמיים אלא קיצית ומחממת. ראיתי בחוץ זוגות מהלכים יד ביד וילדים מלקקים גלידה ונהג המונית הפתיע אותי כשהאופרה האהובה עלי, דון ג'יובאני, החלה להתנגן חרישית ומופלאה. אט אט התפוגגה תחושת הנעימות והרגשה של ריקנות מלווה בסחרחורת קלה החזירה אותי למחשבות על סבא.

        הבית ברחוב הירקון נראה היה כל כך גדול לילד קטן. הורי גרו בקומת הקרקע וסבא וסבתא בשתי הקומות מעליהם.

        כל יום שישי הייתה אצל סבא וסבתא ארוחת בוקר חגיגית. היה שם נף, חברו של סבא מהבאוהאוס ,דודי אורי, אבי וסבתי. כולם הצטופפו סביב השולחן ליד המטבח. סבתא חיה לא הפסיקה לדבר. אף אחד מהנוכחים לא טרח להקשיב לה מה שלא מנע מימנה להמשיך. סבא ונף סיפרו בדיחות גסות בפולנית אולי כדי שאני לא אבין ומדי רגע היו פורצים בצחוק. דודי אורי אוסף היה את כל שאריות האוכל מכל הצלחות לקערה גדולה. מערבב את הכול ומתחיל לאכול את זה בקולי קולות כשהוא תוקע גרעפס מדי פעם. ישבתי מתחת לשולחן והקשבתי מבלי להבין את כל הלחישות שלהם.

        "כדי ליצור, צריך חופש הדוניסטי ולא תחת קפוץ" אמר נף "והרבה מאד אהבה עצמית". הוא צחק. לוגם מכוס הקפה שלו ומביט בסבא " מה אתה אומר קיבוצניק"? שאל בעיניו הממזריות. סבא חייך ואמר:" כדי ליצור צריך סקס! המון סקס!" תבקש מאלדר שיבאר לך" כולם התפוצצו מצחוק וסבתא חיה אמרה:     "שטויות". "שמעתי שיענקלה שבתאי הפך את המשפחה שלך לנושא הספר שלו" פנה נף לסבא. "ואלדר בספר הוא לא פחות מצזאר בורג'ה". "אולי חסר לשבתאי סקס אלדר" פנה נף לאבא שהחל לקום."טוב. אני חייב לרוץ" אמר אבא.      "תראו תראו כבר נעמד לו",  קרא נף וכולם פרצו שוב בצחוק .

        "20 איש מחכים לי" אמר אבא והסמיק בחיוך. " תבוא למשרד ?" שאל אותו סבא בהבעה רצינית."נראה מתי אני אגמור" השיב לו אבא.

        נף גיחך -"מרוב גמירות אין לו ראש לארכיטקטורה" הוא גיחך/רטן. העולם מעל השולחן נראה לי לא מובן ומתחת לשולחן נעו זעו הרגליים. וככה שקעתי לאיטי בהזיות וחלומות. "ילד כל כך רגיש ארדי" אמרה סבתא חיה שלא ידעה שאני מקשיב לדבריה. "לגור עם זוג הורים מטורפים כאלה זה בכלל לא פשוט" היא רטנה בשקט אחרי גבו המתרחק של אבי.

        המונית נכנסה לשדה התעופה ורעש המטוסים החזיר אותי למציאות. שילמתי לנהג וקניתי כרטיס טיסה הלוך לפריז. עליתי והתיישבתי במטוס. הדיילת ביקשה להדק חגורות לפני ההמראה. המטוס דהר על המסלול והמריא. שנאתי לטוס. למעלה בשמיים האדישים , בין העננים הלבנים, ההזיות השתלטו שוב על תודעתי. סבא כתב לי גלויה ללונדון וציווה עלי להתחיל עם המורה שלי בAA. כבר אז ראה בי את ממשיך דרכו וגם הוא התחיל עם גונטה סטולץ' המורה שלו בבאוהאוס. נזכרתי בסיפור האהוב עלי איך שסבא תיקן את השירותים בדירה של וסילי קנדינסקי. תמיד הרגשתי מעין פספוס שהוא לא קיבל איזו תמונה מהצייר הקונסטרוקטיביסטי האהוב עלי. מעורפל מזיכרונות הבטתי דרך החלון. עננים שרצו מימין ומשמאל והאינסופיות הסבו לי עייפות.

        ספק חולם ספק הוזה הפלגתי במחשבותיי לילדותי ולזיכרונות שלי מסבי -והמוות , קר וארור, הזדחל לתוך התודעה שלי משאיר אחריו שובל ארוך ושחור כזפת.

        נזכרתי איך פעם ביקרתי אצל סבא בסטודיו. זה היה אחרי שהשתחררתי מהצבא- באתי לשמוע את עצותיו לקראת נסיעתי לחו"ל. ישבנו יחד עם הספר של מישלן (האורים והתומים בכל הקשור למסעדות ובתי הארחה). סבא סימן על דפי הספר מקומות שלדעתו חובה שאראה, תוך כדי שהוא מתלהב ואומר "פה בפיאצה נבונה תאכל את הגלידה הכי טובה בעולם"... דמיינתי את סבא מפליג  מפולניה באוניה ואיכשהו, אחרי נדודים ותלאות, מגיע לקיבוץ גן שמואל שלמעשה היה בניין בודד ובתוכו 20 אנשים רובם גברים ורובם חולים במלריה. סבא הגיע עם בינה -אישה צעירה ויפה שהייתה חברתו עוד מימיהם בפולניה.

         

        בינה הייתה מאוהבת אז בעוד גבר חוץ מסבא. בכלל, אווירת הקומונה בצריף עם 4 נשים ו-16 גברים יצרה מתח מיני אקוטי ובינה התבלבלה באהבתה לשני הגברים. ואז, ערב אחד כשכולם ישבו מחוץ לאוהל, הם שמעו ירייה ומצאו את בינה מתבוססת בדמה. היא ניסתה לשים קץ לחייה וירתה לעצמה כדור בראש. אבל ההתאבדות נכשלה. בינה איבדה עיין וכל פרצופה היפה התעוות ומאז היא לבשה רטייה שחורה על חלל העין החסרה מה שהקנה לה מראה קשוח כשל שודדת ים. היא כבר לא הייתה בינה היפה ולא הייתה יותר אטרקטיבית. אחרי מספר חודשים היא ילדה ילד שהחליטו לקרוא לו שאול. בינה מתה תוך כדי הלידה והביאו אותה להיקבר בקיבוץ בעגלה עם סוס ואח"כ ברכבת מה שהיה מחזה נוגע ללב . התינוק שאול הגיע לצריף ואף אחד לא ידע שם איך לטפל בתינוק, ועל ההתחלה שפכו לו על הפנים דייסה רותחת ששרפה לו אוזן וגרמה לו לכוויות אנושות. התינוק המסכן, בנו הראשון של סבא, לא החזיק מעמד בתנאי התזונה הירודים וכעבור חצי שנה אחרי שנולד מת ונקבר באותו קבר עם בינה אמו. סבא היה הרוס מכל העסק הזה והטרגדיה גרמה לו למצוקה נפשית.

        למרות שאחד החברים המייסדים סיפר על סבא סיפור די מזעזע המתאר את הדברים באורח שונה. סבא- שהיה מנהל ואחראי על כוורות הדבורים, הגיע עם המשאית היחידה של הקיבוץ, עמוסה בציוד, כלים שונים,  שקי חול וארגזי ציוד רבים ובין כל הזבל הזה שכן ארון קטן ובתוכו גופתו של שאול. החבר סיפר שסבא היה במצב רוח מרומם, התבדח והפגין תחושה שכאילו ירד מימנו משקל כבד ומותו של בנו הסיר מימנו את האחריות לדאוג לו.

        מה קרה? כבר אז עלה לך השתן לראש? מין חוסר נשמה וקור כזה. איך יכולת להבליג ככה על טרגדיה כה נוראית? קשה היה לי להבין ולקבל סוג של התנהגות כזאת ועוד להוביל אותו במשאית זבל?? אבל כנראה היה לך גם את הצד הקר הזה ומי אני בכלל שאשפוט? אני חייב לציין שכל החיים סיבנת קצת את כל העולם, התנהלת בין ראשי ממשלות, נשיאים שרים ואנשים ידועי שם כמו מוריך בבאוהאוס: וולטר גרופיוס, מיס ואן דה רוהה, אוסקר שלמר והנס מאייר. הקוקטייל הזה של שרמנטיות, חום ואהבה ומוח חד כתער מצד אחד וקור רגשי וניתוק מצד שני, כל זה גרם לאנשים להעריץ אותך ואת הכריזמה שלך. אבל אף אחד לא ממש הכיר אותך ואת האישיות המורכבת  שלך. איזה מין אדם אתה? והנה עכשיו הגיע זמנך ואתה שוכב קר ומת כמו בינה. כמו שאול. מופקר לחלוטין לחסדי האחר. מחכה שאני, נכדך האהוב, יבוא לזהות את גופתך לפני שישלחו אותך לארץ בארגז. אז זהו סבא לושק. נגמרה התנועה שלך עד הרגע האחרון עוד נאחזת בחיים לא רוצה או מעוניין להפסיק את הקיום. כל חייך נטשת את כולם ועוד מעט כולם ינטשו אותך ותלך ותשכח עם חלוף הימים. יש אנשים שלא מתאים להם למות . והנה באתי לפריז. לא הספקתי להיפרד מימך אתה שהיית דמות כה דומיננטית בחיי. מתת לבדך בעיר זרה אבל זיכרונך ואהבתי אליך לעולם לא ימחו מימני.

         

         

        1. בחדר המלון

         

        הדיילת העירה אותי מההרהורים על סבא. מצווה עלי לחגור את חגורת הבטיחות לקראת הנחיתה. המטוס קרטע והנמיך ולבסוף הצליח להתיישר ולנחות.יצאתי משדה התעופה ומיד עליתי על מונית. הנהג ביקש מימני כתובת. נתתי לו את כתובת המלון בו סבתא חיה ואבא חיכו לי. המונית הפליגה דרך רחובות פעלתניים ונעצרה אחרי חצי שעה של נסיעה בפתח מלון מפואר.

        פניתי לדלפק הקבלה וקיבלתי את מספר החדר ומיהרתי למעלית שהניפה אותי לקומה 13.

        דפקתי על הדלת ואבא פתח אותה.

        בחדר הקטן הצטופפו סבתא ששכבה מיבבת על המיטה, ראשה קבור עמוק מתחת לכרית, ואבא שהיה מעשן ופוסע מצידו האחד של החדר לצידו השני בעצבנות מתוחה.אבא שמח לראות אותי כפי שלא שמח מעולם "אני יורד לקנות כמה דברים" אמר "תישאר קצת עם סבתא".

        התיישבתי ליד המיטה והיבבות של סבתא רק התעצמו, ממלאות את החדר באווירת של תוגה וסבל.

        "איך זה קרה,איך זה קרה " היא יבבה "רגע לוסקה שלי היה פה איתי וצחקנו, ופתאום הוא נפל על השטיח והזעקתי את הבחור מהקבלה סבתא יבבה וקולה בוקע חנוק ועמום "אז מה יהיה עכשיו?"

        "הם לקחו את סבא באמבולנס לבית חולים. כל החיים הוא תכנן בתי חולים והוא נאבק אתם כל הזמן ברופאים האלה צועק עליהם ומקלל אותם בפולנית". הבנתי זאת היטב. סבא ידע במעמקי התודעה שלו שהפעם הוא לא יצא מזה. הם ייקחו אותו לבית חולים והוא לא יחזור משם חי. אבא חזר, עיניו היו אדומות מחוסר שינה והוא נראה היה חיוור ועייף. מאוחר יותר אדע כי מותו של אביו החל לבשר את מותו שלו, וכי עשר שנים יחלפו ממות סבא עד שאבא ימות גם הוא ממחלת הסרטן.

        "בוא נרד" אבא אמר לי בשקט. "אימא" הוא פנה לכרית המייבבת "אנחנו יורדים קצת למטה".

        היבבות התחזקו "צריך למצוא לארד מקום לישון כי מחר מוקדם בבוקר הוא צריך לנסוע לסאן ז'וזף, לבית חולים כדי לזהות את סבא לפני הנסיעה שלנו לארץ".

         

        ירדנו במעלית ואבא הניח את זרועותיו סביבי משתמש בגופי כמשענת. "בוא נלך לשתות משהו" הוא אמר. ונכנסנו לבר שהיה ממוקם מול המלון של סבא וסבתא, כשהיבבות של סבתא עדיין מהדהדות בראשי.

        "אני חייב לשתות משהו" אמר אבא והזמין בקבוק ומזג לשנינו וויסקי בכוסות זכוכית ממש כמו באיזה מערבון.

        סקרתי את מכלול האנשים שהיו מפוזרים ברחבי הבר החשוך. חלקם ישבו וחלקם עמדו ונשענו על הרדיאטורים, מתחממים מפני הצינה שרחפה בחלל.

        לגמתי את הוויסקי שהותיר בחיכי טעם לוואי בלתי נעים. חשבתי על סבא ששוכב מת וקר בבית החולים ואנחנו שותים פה וויסקי . ראשי החל להסתובב מעייפות ומהאלכוהול. מולי עמד גבר מקריח כבן 40 פרצופו היה מחותל בחיוך די חרמני. מולו עמדה נערה יפיפייה עם עיניים כחולות ואינטליגנטיות שבחנו את הגבר שמולה באדישות.

        אבא לגם את הכוסית הרביעית שלו, הניח את פניו בין ידיו והחל למלמל משפטים סתומים עד שנרדם ככה בעמידה.

        לא הייתה לי ברירה אלא להאזין לשיחה של הזוג שעמד לידי. ולמזלי הם דיברו באנגלית.

         

        1. בבר

         

        הגבר לגם לגימה וחייך חיוך ציני זיפי זקנו האופנתיים השחורים התנקזו לתעלות שמיפו את פניו. הוא אמר בקול עמוק "כן כן, בבנק בו אני עובד המנהל מרוויח פי עשר מימני וכולם יודעים שהוא אלכוהוליסט מחורבן" מתלהב משטף הדיבור שלו הוא המשיך "תמיד נודף מימנו ריח של וויסקי והוא שותה לפחות בקבוק ביום וככה הממזר מנהל את הבנק".

         

        לגמתי עוד וויסקי וחשבתי על אבא שנחר קלות . סידרתי בעדינות את ראשו על ידיו והמשכתי לצותת לשיחה.

         

        "הבחורה כחולת העין אמרה: "כן. מנהלי הבנקים, מרוויחים המון כסף זה ידוע. למשל ראש הנהלת בנק ברקליס התפטר וקיבל מיליון פאונד פיצויים. זה גורם לי לרצות לשתות בקבוק וויסקי כל יום", היא צחקקה והגבר המקריח אמר: "כן. ומנהל הבנק שלי גר בבית ששווה מיליונים ונוסע ברולס רויס עם נהג צמוד...אין לו בעיות חנייה לממזר. כל בוקר הנהג שלו מביא אותו לעבודה וחוזר לבית לקחת את הילדים לבית הספר ואת האישה לקורס בפסיכולוגיה או באלכימיה או השד יודע במה".

         

        השיחה הייתה מרירה. היא התאימה בדיוק לתחושות שלי ולכן המשכתי להאזין לקיטורים של הזוג.

        היא הוסיפה בחיוך: " בכל זאת הוא לא מאושר עם הבית והרולס. בקבוק וויסקי ליום לא מצביע על שלמות עם עצמך. כנראה שהוא לא באמת מסופק. אחרת למה הוא צורך כל כך הרבה אלכוהול?"

         

        "כן בטח" אמר הקרח. "הוא שותה כמו חזיר וזה גורם לו להיות אדום כמו תחת של קוף". הם התמוגגו מהדימוי וצחקקו אל תוך כוסות המשקה שלהם.

        "תראה, אני יודעת על מה אתה מדבר אני עושה כרגע את הPHD השלי בנושא הבאוהאוס. יושבת כל היום בספרייה מתחת למנורת ניאון שמאירה באור חיוור את ערימת הספרים. מנסה להתרכז ולא להתרגז מבלי להיות מתוסכלת עקב הקושי בפיצוח והבנת החומר המורכב הזה ולארגן את כל הרעיונות שלי תוך ביסוסם על תיאוריות שונות ומחקרים של אחרים. סביבי עשרות אנשים בוהים כמוני בערימות הספרים שלפניהם. השקט שם ממש מעיק לפעמים."  "בחיי" הגבר חייך ואמר "לא בא לך להרביץ פתאום איזה צעקה טובה וחדה שתעיר אותם מהריכוז המופרז הזה?"

        "אתה קצת ציני לא?" אמרה הבחורה ועיניה הכחולות מחייכות "בני אדם שלומדים בכל זאת צריכים את השקט שלהם".

         

        פתאום הביטה בי הנערה במבט מוזר והרגשתי התרגשות עזה מיופייה. במיוחד עיניה שהיו כל כך כחולות וחודרות ומעט לחות. היא אמרה בשקט:"גם לי בא לצעוק איזה צעקה נוראה" והיא פערה את פיה ושאגה בכל כוחותיה צעקה ממש כמו בציור של מונק. הקול שלה המשיך להדהד בחלל הבר כשכל הראשים הופנו בבת אחת כלפיה בתימהון. הנערה לא מצמצה ואמרה:" תראה אותם דווקא פה בבר הם יותר עצורים. נבהלים פה כולם מהצעקה שלי. אי אפשר ולא ניתן בלחיצת כפתור להפעיל אותם אחרת. הם ממשיכים לתפקד כמו שהם רגילים. מרוחקים ומכונסים כל אחד בעצמו."

         

        ראשו של אבא נע באיטיות, וידו נשלחה וגרדה קלות בראש והוא הרים את פניו ממשטח הנחושת של הבר. ידו השנייה הדביקה את משקפיו שגלשו במורד אפו עטור הנמשים. עיניו התרוצצו כמו עכברים עייפים מאחורי הזגוגיות המאובקות של משקפיו והוא פיהק ואמר: "האם שמעתי באוהאוס"?

        "כן אבא" אמרתי לו בחיוך "תכיר את... אבל  לא שמעתי את השמות שלכם" אמרתי לזוג המופתע.

        "אני ז'רר" אמר הגבר. "אני מישל " אמרה הנערה.

        "נעים מאד, אלדר "אמר אבא בקולו העייף "ומה אמרת על הבאוהאוס?"

        "אמרתי שאני עושה את הדוקטורט שלי על הבאוהאוס" אמרה הנערה "בעיקר על התקופה שוולטר גרופיוס ניהל את בית הספר ".

        " איך שהכול מתקשר בצורה כה מוזרה" אמר אבא "כי אבא שלי מת אתמול והוא היה סטודנט בבאוהאוס".

        אבי בחן את הנערה ואת הגבר שגילו בו ובדבריו עניין. "אבי,  לודוויג שרון קורצמן ,הכיר שם את כל המורים" אמר אבא בגאווה.

        והוא הוסיף: "הוא הכיר באופן אישי את גרופיוס, את אוסקר שלמר, את הנס מאייר את אלברס, את ווסילי קנדינסקי, את מיס ואן דה רוהה, את פול קליי ואת פיינינגר... התחתן עם המורה שלו גונטה סטולץ ונולדה להם בת..,."

        "וואו זה מדהים" אמרה הנערה. אבי שכמובן לא נשאר אדיש ליופייה, סימן לברמן שמזג ומילא לכולם את הכוסות "המשקה הזה על חשבוני" הוא אמר וצחק את צחוק הרוורס שלו.

        שנים מאוחר יותר אזכר בצחוק הזה. אבא מנסה להיאחז בשיחה כבמשענת קנה רצוץ. מנסה להתגבר להרף עין על הטרגדיה של אובדן אביו שהכתה אותו בעוצמה כזו במרכז נפשו...

        אבי , לא נשאר אדיש לעניין שגילה בו הזוג, המשיך לדבר : " אבא שלי הגיע לגרופיוס ישר מהקיבוץ בישראל. " הוא אמר מתוך הנחה שהם מבינים את דבריו "אני חושב שזה היה בשנת 1922 או 1923 ואבא הצליח לשכנע את גרופיוס שהיה מאד שמרן. לקבל אותו ישר ללימודי אדריכלות".

        "מה אתה אומר" אמרה הנערה " גרופיוס וויתר לאביך על הוורקבונד?"

        "כן " אמר אבא בחיוך גאה.

        "כן " אמרתי מנסה לתרום משהו לשיחה " סבא שלי היה ממזר לא קטן".

        כולם פרצו בצחוק. האלכוהול עושה ללא ספק את שלו.

        "נורא מעניין אותי כל הניסיונות של אבא שלך בבאוהאוס אולי אני יכולה להיות בקשר אתכם לקבל מכם אינפורמציה על התקופה הנהדרת הזו..."
        "כמובן" אמר אבא בחיוך ממזרי כותב בזריזות את מספר הטלפון שלו על גבי מפית ומוסר לה את הפתק בטקסיות.

        "תתקשרי מתי שאת רוצה ואני אשמח לעזור לך" הוא אמר. הגבר המקריח בוחן אותו בסימפטיה מתפוגגת.

        הבחורה נראתה לי יפה מאד באורו העמום של הבר "אולי תתני לי את הטלפון שלך ככה ליתר ביטחון" אמרתי . והנערה מסרה לי פתק מקופל הביטה לי ישר בעיניים וחייכה אלי חיוך מקסים.

        "בוא אבא" אמרתי לו" אנחנו צריכים לעלות"

        "כן כן "אמר אבא בחוסר רצון.

         

        ביקשתי מהמלצר להביא לי בקבוק מים כדי שאוכל איכשהו להחזיר את אבא לחדר במלון . מעניין אם סבתא עוד מייבבת מתחת לכרית. הרגשתי אשם שנטשנו את סבתא לבדה בחדר לכל כך הרבה זמן.

         

        1. מישל

         

        בחוץ התחמקה השמש מכמה עננים אפורים עקשניים מאירה את פריז באור מסנוור וחיוור. מסביבנו, העיר הייתה פעלתנית והאנשים התהלכו הנה והנה נשים עם עגלות תינוק וגברים בחליפות. כולם מיהרו  ליעדים שונים ואנחנו חצינו את הכביש ונכנסנו ללובי של המלון.

        "זוג נחמד " אמר אבא "והבחורה? ממש שווה " הוא חייך. ואני, שלא סבלתי את ההערות השוביניסטיות שלו, בהיתי בו בכעס.

        אבא, מצב רוחו מרומם אחרי האלכוהול ששתה והשיחה עם הבחורה היפה המשיך "והגולם המכוער שהיה איתה בטח לא מספק שם את הסחורה".

        הגענו לדלת של החדר וסבתא, שכנראה שמעה את צעדינו, המשיכה לייבב מתחת לכרית.

        "את רוצה משהו אימא?" שאל אבא

        "אם אפשר תביא הנה קוניאק " נשמע קול חלש מתחת לכרית ספוגת הדמעות.

        אבא שלף בקבוקון קוניאק מהבר ושלף לעצמו בקבוקון ויסקי והציע גם לי בקבוק. סירבתי, מרגיש עדיין את המשטמה גואה בי כלפיו.

        "ארד ישן אצל מאי" הוא אמר לכרית. מאי הייתה חברה צרפתייה וותיקה של סבא וסבתא.

        "אתה בטוח שזה רעיון טוב?" שאלה סבתא בין יבבה ליבבה "מאי הרי לא כל כך שפויה".

        "הוא ישן אצלה. כבר דיברתי איתה והיא מאד שמחה "אמר אבא" אני מצאתי לעצמי מקום אצל ידידה" הוא אמר קורץ לי בחיוך.

        "אז עם מי הוא ישכב הלילה?" הרהרתי בכעס גואה לעצמי נזכר בגילה שהייתה אהובה שלי ואבי שכב איתה וגם עם טליה , עוד חברה שלי. ללא כל התחשבות בי או ברגשותיי. הפצעים הישנים נפרמו ומלאו אותי בכעס כלפי אבי. אבי הפך את עצמו למעין דון ז'ואן וזה נבע ללא ספק מחוסר בטחון עצמי ומהחפצת ומשנאת נשים. והנה הוא אפילו עכשיו לא מבזבז זמן. גופת אביו עוד לא התקררה וכבר הוא בורח מהתמודדות עם הטרגדיה. גיששתי לשווא ולא מצאתי כל סימפאתיה או סלחנות לאבי.

        "אתה תקום מחר מוקדם" אמר אבא מחזיר אותי למציאות " תיסע לבית חולים סאן ז'וזף לזהות את הגופה לפני שישלחו את סבא לארץ".

        יצאתי מהחדר המעיק שמח להפטר מהאווירה הקודרת.

        נזכרתי במישל הנערה מהבר ,ביופייה האצילי ובמבטה הבוחן והחודר ובתשוקה העזה שחשתי אליה ושהחלה למלא אותי. מבטה המסתורי/ סקרני גרם לי לחוש שהתשוקה הזו שלנו הינה הדדית .

        אולי גם העובדה שמוריו של סבא בבאוהאוס היו גיבוריה, תרמה לתחושת המשיכה שלה אלי . באינטואיציה חשתי שיש בכוונתה להיפטר מהגבר הקרח שהיה איתה. . הרגשות האלו מלאו אותי בביטחון והחלטתי מיד להתקשר אליה.

         סיפרתי למישל שאני מחפש מקום לישון ולהפתעתי היא הזמינה אותי אליה הביתה.

        היא נתנה לי כתובת ובלי להסס עצרתי מונית ונסעתי אליה. הבית בו היא גרה היה מפואר למדי. בית בסגנון רוקוקו באחד האזורים העתיקים והיקרים של פריז. עליתי במעלית לקומה העליונה . מישל פתחה את הדלת וחיוכה כבש אותי מיד. יופייה היה בולט ומיוחד סוג של יופי מהפנט ,משתק ועמדתי ככה בפתח דירתה בוהה בה בהתפעלות. בוא תיכנס היא אמרה טורקת את הדלת העתיקה מאחורי גבה...

        לא אמרנו כלום אחד לשני ורק התחבקנו ככה פתאום בלהט והתנשקנו ארוכות היא הובילה אותי לחדר השינה שלה עם המיטה הגדולה היכן שהאורות זרחו עמומים התפשטנו ונשכבנו על המיטה. כמעט מיד חדרתי לתוכה מאחור מרגיש את דפנות הרחם שלה ננעלות על אברי. היא סובבה אלי את ראשה ושערה השחור גלש ונע בקלילות עם תנועת ראשה. נשקתי אותה שוב ושוב.

        פתאום הרגשתי לרגע שאני הופך לסבא ושזה בכלל סבא ששוכב עם מישל התחושה הזו זעזעה אותי והטרידה לרגע את תודעתי.

         

        מוזר היה לשכב בלהט כזה עם אישה זרה לחלוטין. אבל הרגשתי שאני מכיר אותה וכאילו מצאתי נפש תאומה והיא כל כך הזכירה לי בחורה שאהבתי פעם ונעלמה מחיי. חשבתי על בינה ושאול בנה המת. ועל סבא שעושה איתה אהבה בצריף החשוך העלוב בגן שמואל ונרדמתי כשאני עדיין בתוכה.

        בבוקר התעוררתי וראיתי שמאוחר . התלבשתי בחיפזון. על השולחן כבר נחו קרואסון טרי וכוס קפה ריחני. התיישבתי ערום ליד השולחן ובחנתי את מרחב הדירה באור יום . התפעלתי מהציורים שהיו תלויים על הקירות. אוסף ציורים שלא היה מבייש אף גלריה או מוזיאון. וזה הזכיר לי את אוסף האומנות של סבא וסבתא. התמונות היו תלויות אצלם בכל מקום. ריח קלוש של צבעי שמן ריחף בדירה אותו ריח בדיוק שהכה באפי כל פעם שנכנסתי לבית של סבא וסבתא.

        היו שם ציורים נהדרים של פול קליי ושל קנדינסקי מוריו של סבא מהבאוהאוס. וזיהיתי גם רישום של אוסקר שלמר וכל חלל הדירה הקרין באוהאוס . התיישבתי על כיסא שעיצב מרסל ברויר, אותם כיסאות בדיוק שהיו בסלון של סבא וסבתא, מונחים על השטיח בגוון דשא מול הספה הארוכה והפשוטה עם הכריות הצבעוניות. "מאיפה האוסף הנהדר הזה" שאלתי אותה."ראית את המקס ארנסט ואת הפיקסו?" שאלה בגאווה. אכלנו בשקט. "ירשתי את כל זה" היא אמרה בחיוך. "אני חייב ללכת לזהות את הגופה" אמרתי לה " לבוא איתך?" היא שאלה מסמיקה קלות. "לא" אמרתי " ניפגש אחרי זה". הלכנו מחובקים עד הדלת ונפרדתי מימנה לשלום בנשיקה ארוכה חווה עוד פרידה וכלל לא הייתי בטוח שאראה אותה יותר.

         

        1. סאן ז'וזף

         

        יצאתי לרחוב כאשר אלומת אור בוהק הציפה אותי. השמש, ערמומית ויפה , זרחה במלוא הדרה כשהלכתי לכיוון המטרו. אנשים גדשו את בתי הקפה. במטרו הדהדה נגינת תופים והרעש המתגלגל הציף אותי ונתן קצב למחשבותיי. הנחתי מטבע בכובע של המתופף, תורם ללא ספק לפינט הצהרים שלו.  עליתי על הקרון, גופי נודף את הבושם של מישל ואת הריח הנפלא של גופה. יצאתי מהמטרו אחרי מספר תחנות, מטפס בעלייה תלולה לבית חולים סאן ז'וזף. בכניסה לבית החולים הייתה תעלה שהפרידה בין הכביש למדרכה. בתעלה השתכשכו מספר יונים במים הדלוחים. "מקלחת הבוקר שלהן" חשבתי לעצמי. ואז חשבתי על רוח הקודש , היונה הלבנה של הנוצרים. ומי יודע, אולי רוחו של סבא התגלגלה לאחת היונים האלה . כשחלפתי ליד היונים הן פרסו כנפיהן ונעלמו בשמי פריז מאחורי ארובה מימנה בקע עשן לבן. נכנסתי לבית החולים שהאוויר בו היה ספוג בריחם האופייני של חומרי חיטוי שונים. מסדרון עם פרספקטיבה קאפקאית הוביל אותי לדלפק המודיעין. האחות דיברה קצת אנגלית ושאלתי אותה על מיסייה שרון. היא דפדפה בספר עבה שהיה לפניה ומצאה אותו, את סבא. היא הסבירה לי איפה נמצאת הגופה. הלכתי תחת מנורות הניאון שקרנו באור חולני וחיוור. מרחוק הבחנתי באור צהבהב שבקע יחד עם רעש משונה מקפלה קטנה. אז הנה לבסוף מצאתי אותך סבא.

        בתוך הקפלה הקטנה באווירה של קדושה משונה היה ארון המתים של סבא. הארון היה מונח על חמורים מעץ בדיוק כמו שולחן העבודה בסטודיו של סבא. איחרתי את המועד. האיש שעמד ליד הארון הלחים את מכסה הארון שהזכיר לי מכסה של קופסת סרדינים. ניצוצות עפו לכל עבר מההלחמה. האיש סיים את מלאכתו נאנח והביט בי. אמרתי לו שבאתי לזהות את הגופה. "מאוחר מדי מון אמי"  הוא צחק " תחתום על המסמכים".

        אכן איחרתי. מעשה האהבים שלי עם מישל השהה את הגעתי. לא שמתי לב לזמן. נכשלתי במשימה .עכשיו אף אחד לא ידע לעולם את מי קוברים. אולי בכלל יקברו איזה צ'יפ ניגרייני.אז זה מה שנשאר מימך סבא. שוכב ככה בארון פשוט ועלוב המזכיר קופסת סרדינים. הנחתי את ידי על הארון. "ביי סבא". אמרתי בעצב.

        התחלתי להיפרד מימנו עוד קודם - שם בלונדון כשאבא בישר לי על מותו.

        אדון וגברת חלפו על פני כשיצאתי מהקפלה שעל הקיר שלה היה תלוי פסל קטן של ישו. הגבר הסיר את הכובע שלו משפיל את מבטו. נותן כבוד למת.

        " ואולי סבא בכלל חי ?" הדהדה המחשבה האבסורדית במוחי, "אולי מישהו אחר שוכב בארון? וסבא בכלל לוגם לו עכשיו איזה קוקטייל טוב בברבדוס...צוחק על כולנו?!" חייכתי לעצמי. התמונה הזו של הזקן בורח מהכול ומתחיל לחיות תחת איזה זהות חדשה. בורח מהמשרד , מהקליינטים, מאבא , מסבתא ושולח במקומו גופה אחרת לארץ. חיוכי התרחב. אלוף הנטישות הגיע הפעם  לתחנה הסופית. תמה התנועה. אפילו הוא לא מסוגל לבצע תכסיס ערמומי כזה. כן! זה הוא ששוכב בארון. הפעם זה נגמר! מלמלתי לעצמי.

         

        1. סבתא חיה

         

        בחוץ תפסתי מונית. פניה של מישל התערבבו במוחי עם פניו המחייכות של סבא.

        הבטתי מהחלון של המונית על חזיתות הרוקוקו שחלפו במהירות. העיר המקסימה בעולם. סבא מצא מקום מצוין למות "פולקרום אה פוקורום הומינום" היופי שייך למעטים. המשפט של ניטשה עלה במחשבתי . סבא היה אחד המעטים שהבינו היטב את יסודות היופי והכיעור. המונית נעצרה ליד בית המלון. חלפתי דרך הדלת המסתובבת ועליתי לחדר דפקתי חרישית על הדלת. אבא פתח את הדלת.  היללות עדיין בקעו מהמקום בו מונח היה ראשה של סבתא חיה. שום דבר לא השתנה בחדר. בזמן כה קצר חוויתי כל כך הרבה פרידות ושפע התרחשויות ופה ההוויה לא השתנתה: האווירה הייתה עדיין הייתה קשה וספוגת תוגה.

        הצבע חזר לפנים של אבא והוא נראה מאושש. הוא הושיט לי בקבוקון ויסקי מהבר."טוב. צריך להתחיל לדאוג לכרטיסי הטיסה חזרה לארץ" הוא אמר לחלל החדר. "אני קניתי לעצמי כרטיס" הוא אמר והמשיך "אימא" והוא פנה לכרית המייבבת "לך יש כרטיס הלוך חזור אז את מסודרת" אבא לגם עוד ויסקי ואמר " לארד צריך לקנות כרטיס טיסה לארץ". ואז, מתחת לכרית ספוגת הדמעות בקע קולה של סבתא חלש אך ברור והחלטי והיא אמרה " ארדי יכול לטוס חזרה על הכרטיס של סבא".

        אבא שלח בי מבט מלא תימהון. אחר כך הביט בסבתא בהערצה.

        שנינו הבטנו בסבתא בגאווה. אז זה " דור הנפילים" – הדור שהולך ונעלם. הנה סבתא שלמרות יגונה ואובדנה שומרת על חוסר סנטימנטליות שאפיין אותה כל חייה ועל מוחה החד כתער. ולמרות האבל והיגון שלה היא חושבת בבהירות. בדיוק כמו שסבא היה חושב. כי לסבא היה כרטיס הלוך ושוב. וסבא החליט שהשם של כל הבנים במשפחה יתחיל באות "א" לכן A.Sharon התאים לי.

        וכך טסתי לארץ עם הכרטיס חזור של סבא ואף אחד לא עלה על התרגיל המבריק של סבתא. טסתי לארץ במחלקת עסקים יושב ליד סבתא. וסבא או מי שלא היה צפון בארון המתים , טס בתא המטען יחד עם כל המזוודות.

        דרג את התוכן:
          7 תגובות   יום חמישי, 1/9/16, 17:41

          החולדה                                                                                                                       1.9.16

          ת"א

           

          ילדותי חולפת עכשיו לנגד עיני כמתוך חלום אני רואה איך אימי מלבישה אותי בתחפושת של אינדיאני שסבתא אנוש שלי תפרה . חג פורים ואני מתרוצץ בגינה האחורית של הבית שלנו יורה חצים מהקשת שאבא יצר עבורי מענף שיח אותו הוא גזם בעזרת אולרו החד .

          רצתי מהר אחוז התלהבות ושמחה יורה חיצים וצועק צעקות קרב. החיצים פוגעים בצברים שסבא שלי גידל עם המון אהבה בחצר.

          מאוחר יותר הוא יכעס עלי על הפצעים שפצעתי את הצמחים האהובים עליו. בעיניו הצברים היו צמחים מופלאים ובעיני הם היו קאובויים רעים שחיפשו כל דרך אפשרית לחסל אותי- האינדיאני הקטן.

          הורי עשו מסיבת תחפושות לכל חבריהם אנשי בוהמה: היו שם ציירים סופרים, משוררים, אדריכלים ועיתונאים .

          אבא בנה בכניסה לדירה קיר מגבס וצבע אותו בשחור. כל אורח שניכנס לדירה טבל את ידו בצבע לבן שהיה בדלי בסמוך לקיר השחור. האורחים הטביעו את חותמת כף ידם על הקיר השחור .הקיר החל אט אט לשנות צורה הופך למעין יצירת אומנות שקיבלה בדרמתיות את האורחים .

          יגאל תומרקין עוטה סרבל כתום עמד כשומר סף בראש גרם המדרגות שקישרו את הרחוב עם מפלס הכניסה לדירה שלנו. שמש קיצית אדומה יקדה בחוסר רחמים ואגלי זיעה זלגו במורד זרועותיו החשופות מטיילים בין ציורי קעקועים של דרקונים יורקי אש, נשים מפתות עם שדיים ענקיים, עוגנים עם כתובות בשלל שפות זרות ומפלצות ים קדומות מעוררות אימה.

          בידיו אחז יגאל תומרקין בקופסת נעליים לבנה שהייתה מכוסה במכסה לבן ומחורר. יגאל קרא לכל אורחת או אורח שטיפסו במעלה המדרגות להתקרב אליו וכשהם היו ממש לידו הוא הסיר בבת אחת את המכסה מקופסת הנעליים פעולה זו גרמה לאורחים ובמיוחד לאורחות לנוס במהירות לעבר הדירה שלנו כאילו אחזם השד.

          יגאל תומרקין פרץ בצחוק מרושע ועיניו קרנו בנצנוץ של שיגעון פניו היו סמוקות מהנאה ומבטו השחצני זדוני ליווה את האורחים הנמלטים.

          "מה יש בקופסה הלבנה" חשבתי לעצמי "בטח משהו איום ונורא מפחיד" . נכנסתי לדירה שכל קירותיה צבועים היו בלבן.

          אימא הייתה אישה יפיפייה . פניה הביעו עצבות ועיגולים שחורים היו משורטטים מסביב לעיניה הכהות כעיני צוענייה. ידעתי בליבי שאימא סבלה מההתנהגות של אבא כלפיה. חשתי צורך עז להגן אבל לא ידעתי איך. האינדיאני כל כך רצה לירות חץ באבא שיעזוב את אימא בשקט.

          אבי היה נעדר ימים שלמים מהבית ואימי ואני נשארנו לבד. לפעמים הוא היה חוזר שיכור מאוחר בלילה מקלל אותה ואותי, נשכב באלכסון על המיטה ופורץ בנחירות רועמות..

          אימא בישלה אוכל לאורחים וריחות נעימים עלו מהסירים שהיו מונחים מהבילים על הכיריים.

          ניגשתי לאימא "תראי אותי אימא אני אינדיאני" קראתי לעברה מנפנף בגאווה בקשת . אבל אימא פשוט בהתה בי והתעלמה מימני. היא חיפשה את אבא שנעלם דווקא עכשיו שהאורחים ממשיכים היו להגיע.

          בעצב הנחתי את הקשת ואת החיצים על הרצפה הלבנה ופסעתי לעבר אימא מחבק אותה באהבה. אחר כך הרמתי את הקשת ודרכתי חץ ורצתי בשאגות קרב החוצה .

          יריתי חץ לכיוון יגאל תומרקין והחץ נחת לרגליו. יגאל הסתובב הבחין בי וחייך . הוא נעמד עם רגליו פסוקות ממשיך להרים את המכסה של הקופסה הלבנה ולהפחיד את האורחים שהמשיכו להגיע למסיבה.

          הנשים המחופשות עלו במדרגות וכשראו את תכולת הקופסה , מהרו להימלט בבעתה תוך כדי צעקות.

          התקרבתי ליגאל וביקשתי מימנו להחזיר לי את החץ שלי. יגאל התכופף הרים את החץ והושיט אותו לכיווני "אם אתה רוצה את החץ שלך אינדיאני שכמוך בוא נראה אם יש לך אומץ לראות מה שיש לי פה בקופסה". כששמעתי את הדברים האלה, ליבי החל הולם במהירות וחרדה החלה לטפס במעלה גרוני.

          יגאל חייך וליטף את תלתלי ואמר "בוא בוא אני לא נושך" הוא צחק ולאט החל להסיר את המכסה מקופסת הנעליים הלבנה .

          הצצתי בחשש לתוך הקופסה ודמי קפא . שם היא שכבה אחוזת אימה ולכודה . חולדה אפורה אומללה מכווצת כולה עיניה הקטנות מתרוצצות הנה והנה בחוסר מיקוד.. החיה הייתה מפוחדת . גופה הארוך וזנבה הדק היו סמורים בחוסר אונים מעורר רחמים. ציוצי ייאוש בקעו מפי החיה המסכנה.

          ריחמתי עליה ואפילו רציתי לעזור לה. "חה חה חה " צחק יגאל. שעיניו היו אדומות מאלכוהול ומההנאה הסדיסטית בחנו את פני בעניין."תראה איך כל הבהמות המטומטמות צווחות כאילו שוחטים אותן" הוא אמר בגסות .

          יגאל פנה לבחורה יפה מחופשת למכשפה שעלתה במדרגות "בואי מותק בואי תראי מה יש לי פה בקופסה". הבחורה התקרבה אליו בסקרנות ויגאל הסיר בבת אחת את המכסה. הבחורה היפה הציצה פנימה וידה נחה על פיה בתדהמה אבל במקום לצעוק היא הסמיקה . החולדה נצמדה אחוזת אימה לדופן הקופסה. יגאל חייך לבחורה "החולדה שלי רוצה אותך" הוא אמר לה .  עיניו בחנו אותה במבט מוזר. הבחורה נאנחה ופנתה בשקט הולכת באיטיות לכיוון הכניסה לדירה. יגאל אמר " או הו סוף סוף אחת שווה"

          "אני נהנה לגרות אותן ככה תראה איך הן מזיעות מפחד ותשוקה" אז לא הבנתי את המילים הזרות והסתומות שהוא פלט.

           

          ואז פתאום היא זינקה החוצה, החולדה , משתוללת ונושכת בחמת זעם את ידיו המקועקעות של יגאל שניסו לשווא לתפוס אותה ולהחזיר אותה לקופסה.

           החולדה נמלטה במהירות ורצה ונעלמה בתוך הבית . מיהרתי אחריה פנימה ושמעתי את אימי צועקת באימה ומנופפת בידיה ובועטת בפראות לכיוון החולדה. ואז ראיתי את החולדה משופדת על עקב הנעל של אימי ודם התיז לכל עבר כאשר החולדה האומללה מתפתלת בייסורי גסיסתה.

          אימי הייתה אחוזת אימה "בוא" היא צעקה לעברי אוחזת בחוזקה בידי "אני לא יכולה יותר לחיות פה! אנחנו חייבים להסתלק מהבית האיום הזה" והיא משכה אותי ,מנערת בזעם את רגלה עד שהחולדה התנתקה מהעקב ועפה, מתגלגלת על הרצפה נטולת רוח חיים. האורחים צעקו באימה. חיפשתי את אבי אבל לא ראיתי אותו מהבוקר.

           רצנו אימי ואני בעוד יגאל עומד שם, אוחז ביד אחת את ידו הנשוכה פניו מכורכמים מכאב והוא מקלל בחמת זעם.

          אימי ואני הצלחנו לחלוף על פניו. הבטתי אחורה וראיתי אותו מנופף בזעם בידיו.

          רצנו במורד המדרגות לרחוב . אימי נופפה בידיה ועצרה מונית "מהר ,מהר  סע מפה  " צעקה אימי המונית דהרה ברחובות המוכרים לי. כעשר דקות נסענו ככה אנשים ונופים חולפים על פנינו במהירות . אימי התנשפה שפתיה היפות פולטות מילים לא ברורות " אני לא ..כבר הרבה זמן..האיש הזה מטורף..נעלם ככה פתאום באמצע המסיבה ...אני יודעת איפה הוא המנוול..". בהלה וחוסר אונים מלאו אותי. אימי אמורה להגן עלי והנה אני נגרר אחריה מפוחד ליעד בלתי ידוע.

           המונית נעצרה ואימי שילמה לנהג בחיפזון ומיהרה החוצה אוחזת בכוח בידי וגוררת אותי אחריה . הרחוב היה בוהק בשמש הקיץ החזקה. אנשים עצרו להביט באישה המיוסרת הגוררת אחריה ילד חלקם ניסו אפילו לעצור אותה. הם לא היו בטוחים מה מתרחש, "לאן את רצה ככה עם הילד גברת" .

           

          אימי הדפה את דלת הכניסה של מסעדת קליפורניה של אייבי נתן ובבת אחת הפך בוהק השמש לאפלולית . נגררתי אחריה עיני צורבות מעשן סיגריות סמיך , מריחות מאכלים ואלכוהול ,אוזני התמלאו בצחקוקים נשיים ובלחשושים. צלליות חלפו על פני . גברים חיבקו נשים והתנשקו בלהט..שיכורים צחקקו בהתלהבות ..ניסיתי ללא הצלחה להיחלץ אבל אחיזתה הייתה איתנה.

          בעומק המסעדה היא נעצרה מתנשפת ,פניה מאדימות בחימה וידה התרוממה גבוה מעל לראשה ואז היא ירדה בעוצמה אדירה הישר על פניו של אבי שהביט בה וחיוך אדיוטי מרוח על פניו . הסטירה הייתה כה חזקה שמשקפיו עפו מפניו מתרסקות לרסיסים על הפנים של החתיכה שחיבקה אותו.

           אבי שאג מכאב ומכעס ואני לא יכולתי לסבול את זה יותר, נשכתי את ידה של אימי בכל כוחי והשתחררתי מימנה, נימלט לכיוון היציאה מתפתל ומועד בין הכיסאות בין רגליים עם עקבים חדים ואז נפלתי על הרצפה גופי נחבל במשהו קשה וזרם של כאב עבר דרך גופי שרעד באימה וככה התפתלתי עד שיד ליטפה בעדינות את תלתלי ועזרה לי לקום. ואז ראיתי את הדרקונים יורקי האש, את הנשים עם השדיים הענקיים ואת מפלצות הים הקדומות ואת הדם שנזל מהזרוע שאחזה אותי.

           יגאל הרים אותי גבוה מעל כולם ואימץ אותי לגופו החנוט בתוך הסרבל הכתום. בחיוך מרגיע הוא פילס דרכו החוצה והוציא אותי מהמאורה האיומה הזו מוביל אותי בבטחה לתוך המכונית שלו שנראתה לי כמו קופסת נעליים לבנה.

          דרג את התוכן:
            15 תגובות   יום שבת, 18/2/12, 20:18

            http://cafe.themarker.com/image/2537063/
            http://cafe.themarker.com/image/2537052/

             

            http://cafe.themarker.com/image/2537057/

            http://cafe.themarker.com/image/2537053/

            http://cafe.themarker.com/image/2537050/

             

            http://cafe.themarker.com/image/1530458/

            http://cafe.themarker.com/image/2505132/

             

             

             

            WE ARE ALL IN THE GUTTER, BUT SOME OF US ARE LOOKING AT THE STARS

            Oscar Wilde



            התמזל מזלי ולמדתי אדריכלות בלונדון. ספגתי שם תרבות: תיאטרון מופלא, אדריכלות, תערוכות, אנשים מעוררי השראה ותרבות, מופעי ריקוד. למדתי ב-AA  בימי הזוהר שלו. הוא נוהל ע"י אלווין בוירסקי. הדיקן האגדי. היה לי מרחב צמיחה. רחוק מהפוליטיקה הישראלית המאוסה, חוסר התרבות, הבריונות והקנאות . גיליתי יוצרי ענק כמו בורומיני, דושמפ, דוסטוייבסקי, קפקא, איבסן, ניטשה,סרטר וג'ימס ג'ויס- דרך "יוליסס" התפתחתי. זכיתי בזווית ראיה ייחודית על מהות היצירה. ליצור- זהו תהליך סבלני. עסק שמבעבע ממעמקים. מורכב מהמון צעדים קטנים. ממארג דדלוסי המורכב מהמון פיקסלים: רגשות, תשוקות, חוויות, זיכרונות, דמיונות ומחשבות. כיום, כשאני בונה מבנים גדולים במציאות, מערכות מורכבות כמו מוסדות רפואה- אני נעזר במתנה הגדולה הזו בה זכיתי בלימודי ב-AA. אולי יצרתי מהפכה בתחום האפרורי והעגום של בתי חולים. בהתחלה זה נראה לי מייאש להתעסק עם חללים של מחלה, אפרוריות וסבל. אבל כמו אלכימאי, יש אתגר עצום להפוך זבל לזהב. ליצור משהו מרתק אפילו במקומות הכי פחות אטרקטיביים. בבתי חולים הארכיטקטורה יכולה גם לרפא! וזו לא סיסמה. היא מסוגלת למלא בשמחה חללי טראומה ,חרדה ופחד. אז הנה : רופאים, אנשי צוות ,חולים ובני משפחותיהם- שוהים כיום במקומות עם רגש, צבע, אור, דמיון. לא פחות ממוזיאונים, ספריות לאומניות או בתי מלון מפוארים.

            למדתי את החשיבות של יושר ואינטגריטי מקצועיים. על הסמל של ה-AA   כתוב: "Design with Beauty Build in Truth" וזה חקוק אצלי שם עמוק בלב: האמת לא פחות חשובה מהיופי. נפשי נקעה מאדריכלי השקר. אלה שמוזמנים כפרוטקציונרים לתחרויות מכורות מראש. אלה שמוכרים את נפשם בזול כמו זונות רחוב ולכל יזם. פחדנותם – הובילה לפשיטת הרגל של האדריכלות בארץ! כי מתוך פחד- לא ניתן ליצור. אפשר רק לרצות את מזמיני העבודה. אז הפואזיה פינתה את מקומה ל"מודלים לחיקוי". אדריכלי הדור הקודם. זייפני האורגזמות הסדרתיים. הם עדיין מטילים צל עכור על דורות של אדריכלים שמתחנכים בבתי הספר האיומים לאדריכלות במדינה. והם יצרו פה ספארי של כיעור: חללי זבל מלאים בפילים לבנים .ולמרות המפלצות שייצרו, הם ממשיכים לזכות במדליות, בתוכניות תרבות, בפרסי ישראל והחמור מיכול: ממשיכים לקבל בנינים חשובים!!

            קיר ההפרדה= קיר ההפחדה= הוא סמל לאדריכלות הבריונים האלה. בעלות של 2.7 מיליארד ₪, נבנתה חומת בטון נוראית סביב מזרח המדינה. ולראש הממשלה, אולי בצדק, תכננו איזה ויג'יאנת ענק בתור בנין. ובעלות של 650 מיליון ₪ מכסינו= משלמי המיסים. קשה לתאר במילים את חוסר התרבות, הבנאליות, הגרוטסקיות- של אדריכלי החצר המגעילים האלה.

            אני אוהב אדריכלות. גם ספרות, מוזיקה, קולנוע, תאטרון, ריקוד, אומנות פלסטית וכו'. כשאני מצליח להגשים קונספציה ,פילוסופיה, חזון אומנותי- במבנה של בית חולים, אין מאושר מימני. החללים מתמלאים באלפי חוויות: במות להתרחשויות בזמן אמת. זה מושג רק אחרי מאבקים. כי לא קל לשכנע מנהלי מרכזים רפואיים, פרופסורים, אחיות,מנהלי פרויקטים, יועצים, פיקוד העורף, כיבוי אש, עיריות וכו'. ואם החזון לא ברור. הקונספציה לא בהירה- אין כל סיכוי להצליח.

            במרכז הלב ע"ש סמי עופר במרכז הרפואי ת"א, בבית חולים ע"ש רפפורט לילדים ובעיריית ראשון לציון- אולי הצלחתי.

            סבי אריה שרון- אבי האדריכלות הישראלית, הציל אותי ממות רוחני: מללמוד בטכניון. זכיתי ללמוד ב-AA  תחת נבחרת המורים המפוארת של אלוין בוירסקי: רם קולאהס, זהה חדיד, ברנרד טשומי, פיטר קוק, ניג'ל קואטס, ויל ארטס ורבים אחרים.

            למדתי שהביקורת העצמית- חשובה ביותר ליוצר! כי אדריכל בן למעלה מגיל 80, שמגן על כישלונותיו - פתטי ביותר בעיני.

            דור האדריכלים הבא- מעודכן כיום דרך האינטרנט, דרך טיולים בעולם. אז אולי צפוי אפילו פה שינוי. אולי יקומו הצעירים ויגידו: עד כאן!! גם אנחנו רוצים להציץ על הכוכבים!!! מספיק עם השמאלץ הלירי והקשקושים הנוסטלגיים על "ברוטליזם" , לה קורבוזיה ולואי קאן!  מספיק עם בתי הספר לאדריכלות והמורים "הקבועים"- המשעממים, חסרי הסגנון . מספיק עם שיטת הציונים הטיפשית.

            בקיץ- ראינו איך דפני ליף וחבריה- מוציאים לכיכרות מליון איש. וזה חייב להתרחש גם באדריכלות!

            דרג את התוכן:
              6 תגובות   יום שני, 13/2/12, 09:43

              בקיץ איך נפעמנו לראות התעוררות כזו סטייל מהפכות הסטודנטים של "דני האדום" בשנות ה-60. טוב. כמעט. דפני וחבריה התוססים.אבל אצל האדריכלים- העסקים כרגיל. הם ממשיכים להידפק ע"י כולם: המימסד, העמותה שלהם, בתי הספר האיומים לאדריכלות שלהם שעולים הון ושווים לתחת. ואני חשבתי לטימטומתי שהוציאו את הזנות מחוץ לחוק

               

               

              http://cafe.themarker.com/image/2531237/

               

              מדמנת האדריכלות הישראלית- מכתב פתוח לליצני החצר

              שלום לכולם, ובמיוחד למי שרוצה לעצור את חרפת התחרות!!

              הזדמנות לחתום על העצומה כנגד "תחרות לבנית הספריה הלאומית". להפיכת התחרות לפתוחה, אנונימית ושוויונית. ללא פרוטקציונרים .

              http://www.atzuma.co.il/architects

               


              "Bureaucrats: they are dead at 30 and buried at 60. They are like custard pies; you can't nail to a wall."


              frank lloyd wright

               

              התחרות הבזויה תיעצר. זה רק שאלה של זמן. אז כל מי שמתכונן להשקיע אלפי ₪ והרבה אנרגיות ולילות לבנים בתחרות עם תנאים מחפירים כאלה- משתף פעולה באופן אקטיבי ואקוטי עם תחילת סיום מקצוע האדריכלות בשבט הקומבינה= יהודה!

              באמת לא חבל שכל הכסף הזה ייזרק לפח? ועוד על מה?? על תחרות מכורה מראש ושאינה מצייתת לאף כלל אתי, חוקי מוסרי או אחר. ושמטרתה היחידה היא לפגוע באינטגריטי של כל אדריכל המדינה, להמשיך את אודיסאת ההשפלה המתרחשת בחסותה האדיבה של ה"עמותה"- שהתבשרנו גם על כך שהוועד הארצי שלה, תומך בראש העמותה התומך בביזיון הזה. והנה בתי הספר לאדריכלות- הנה מחנכי הדור-שאינם מביעים עמדה כלשהי, וב"שתיקת הכבשים" שלהם- תומכים אף הם בביזיון.

              אז יד הפריץ עושה בנו ככל העולה על רוחה. צעצועי הסוחר מוונציה. וזאת למרות, שהממשלה מממנת אף היא את הפרויקט . ההכרזה על התחרות, בנוסף לתנאיה הלא שוויוניים, הינה לא חוקית. לא יתכן שאדריכלים שאמורים להשתתף בתחרות, לא ידעו את שמות השופטים. איך אפשר לגשת לתחרות מבלי לדעת מי ישפוט אותך??? אז הנה= לאחר פנייתנו לח"כ ניצן הורוביץ ובקשתינו שיפעל בכנסת לשינוי תנאי התחרות, בין היתר העלנו בפניו את העובדה, שאין נציגות נשית בתחרות- אז הם צרפו עכשיו את אלינוער ברזקי כשופטת!!  אין הפתעות במדמנה.  אד' דני שוורץ- שגם עליו פנו בבקשה לשפוט, סרב ככל הידוע לי ובכך הוא ראוי להערכה .

              אז הרבה כסף ישפך לפח. ו"יד הנדיב" תמשיך לעשות מה שהיא רוצה. או שלא. התנהגות לא דמוקרטית בעליל ברוח הקלישאה "בעל הדעה הוא בעל המאה"- תפסק!! ולאור זאת, אנו בודקים משפטית גם את חוקיות התחרות: האם היא עומדת בכלל בחוקי המדינה? וכל הגורמים הרלוונטיים יתנו לנו תשובות. האם האפלייה של מתן פטור ל-8 אדריכלים מהשתתפות בשלב התחרות האנונימית הנה חוקית? או האם יש פה עבירה על "חוק המכרזים"? ולאור תמיכת העמותה בתחרות, לא נקבל ממנה את הייעוץ המשפטי הנדרש ונאלץ להיעזר בעורכי דין המתמחים בנושא. ולכך דרוש מימון.

              כל מי שמעוניין לתרום , וכל אחד לפי יכולתו, למאבק על מעמד האדריכל במדינה ושינוי מיידי של כללי התחרות, מוזמן להתקשר אלי- 0523215735. משרד רני זיס ומשרד דן איתן כבר העמידו סכומים מכובדים . כך גם משרדי. אנו רוצים גם לפרסם את ה"עצומה", עליה חתמו 760 איש ואישה, בכל העיתונים- וגם זה יעלה לא מעט כסף.

              שוויוניות, אנונימיות ותנאי הזוכה- הם הכללים הבסיסיים עליהם מדבר ספר "המכרזים". על כל שלושת העקרונות האלה,  מארגני התחרות שמים קצוץ!! מתוך ביטחון שהם יכולים להמשיך את ההתעללות בפגר מקצוע האדריכלות.

              בקיץ, בהפגנות הענק מעוררות ההערצה, התחיל פה תהליך של התנהלות דמוקרטית אמיצה. וגם שם הותקפו מארגני ההפגנות אישית, כצפוי, ע"י הממסד. דפני ליף לא שרתה בצה"ל וכו'. גם אני – נתון ל"רצח אופי"- אבל כל זה לא יעזור לכם!! להלך עלי אימים- לא יועיל לכם!! כי רק באומץ, בצדק ומתוך חזון- נמגר את החרפה הזו! ואם התחרות הזו תתקיים- ואחד מתוך 8 הפרוטקציונרים האלה  יזכה- הרי שאפסה תיקוותינו להציל את המקצוע היפה שלנו!! והנה ראו שם את ראשי בתי הספר לאדריכלות שלנו שלא הביעו כל דעה ביחס לתחרות האיומה הזו. "שתיקת הכבשים" העלובה הזו- מעוררת שאלות לגבי תפקיד מוסדות הוראת האדריכלות בחינוך האדריכל בארץ. היתכן שהם חסרי דעה?? כמו ה"ביורוקרטים באפוריזם של פרנק לויד רייט? ניתן מכך להסיק, שכמו אדריכלים פחדנים רבים, הם לא צריכים צרות! מה גם ש"יד הנדיב" מממנת חלק ממוסדות אלו. 

              אז יד רוחצת יד. בנדיבות פסולה. עם אקונומיקה וליזול. ופה לא תנשב רוח תחרויות אדריכלות ספורטיביות כמו למשל בברטניה, ספרד, צרפת או גרמניה. פה – במדינת ה"קומבינה". בכל תחום!! גם באדריכלות= חלל הזבל של בעלי הממון מצחין .

              יש להחליף מיד את השופטים –כולל ה"נוכחות הנשית, להלן ברזקי. כי כולם מקורבים שם ליד הנדיב. ויעשו את מה שיגידו להם.

              יש לצרף את 8 הפטורים מיד לתחרות הפתוחה לכולם ובכך נחסוך מציבור האדריכלים אפליה ומ-8 הפרוטקציונרים חרפה. מה גם שהאם זה הוגן, במסגרת אי ההגינות הכוללת, של-8 הפטורים  יש זמן עבודה על התחרות מינואר עד יולי זמן?? 7 חודשים !! בעוד של"ליגה זיין" יש 3 חודשי עבודה בלבד??

              והאם יעלה בכלל על הדעת להתחרות רק על הזכות להתחרות ב-8 האדריכלים האלה??

              מה מייחד אותם מהשאר?? לא כישרון. רק היותם קרובים לצלחת.

              זהו פרויקט ציבורי, בקריית הלאום- אז גם המדינה צריכה לקחת חלק פעיל בניהול שלו. קריית הממשלה נבנתה ברובה, לפני כ-20 שנה ,ע"י תחרויות פתוחות ואנונימיות. סבי ואבי ז"ל- זכו בתחרות "בנק ישראל". למשל.

              לאור התמשכות הפוגעניות באדריכלי המדינה ע"י כל הגופים- ממסדיים ופרטיים. באמצעות חוזי תכנון מבישים, שכר טרחה עלוב. הגיע הזמן להלחם על המקצוע שלנו! אבל קודם לעצור את החרפה של התחרות. וזוהי תחילתו של מאבק. אולי לא נשיב לעצמינו  את הכבוד האבוד- אבל לפחות נפסיק להיות מוגי לב. ניתן פייט ראוי!! כי אם כל אחד יחשוש לתחת שלו- היחס לאדריכלים ימשיך להתדרדר. גם מזמיני העבודה לא אוהבים אדריכלות של סמרטוטי רצפה עם שיקולים אנוכיים .

              רוב האדריכלים הפכו פה לצערי לעדר של שוטים שמציית לכל גחמה של בעל מאה. הביקורתיות נעלמה פה לחלוטין .התנדפה בערפל החרדתי. הנה העמותה הפחדנית. בתי ספר לאדריכלות בארץ, ירודי רמה, משקפים כמראה סדוקה של משרתת, את העיוות של כל מה שקורה כיום לאדריכלים בארץ. העדר חזון, לוחמנות, הגנה על הזכויות. אנמיה וחוסר חזון טוטליים. המשרדים שלנו מהווים את האקדמיה האמתית. 

              מספיק לתת יד נדיבה למזלזלים בנו! בואו נעצור את התחרות בתנאיה .

              לא נניח לרגע ולא נעצור את המאבק- עד שתתנהל פה ועכשיו תחרות אנונימית פתוחה! 

              כל מי שמעוניין לתמוך במאבק - מוזמן . ככל שיהיו יותר אדריכלים ואנשי תרבות שיתמכו- כך גם יעלה הסיכוי להציל את המקצוע. כי לרובכם יש נשמה, רגש, ניקיון, חזון ורצון. אתם לא צריכים פרוטקציות. אתם לא מפחדים להתחרות כמו כולם!!! מתוך ביטחון ביכולת ולא באמצעות פרוטקציות.

              הפחד הזה מסרס. האימה להתכתש עם הממסד הבוטה הזה- מחלישה את מרבצי היצירה.

              אם למדינה יש כסף לבנות קיר הפרדה ב-2.7 מיליארד ₪. או לקנות צוללת אטומית ב3 מיליארד ₪ וודאי שיש לה כמה מאות מיליונים להקמת ספריה. אז למה אנחנו צריכים נדבות. טובות. שקשוקות.

              בסטה!!די לסחטנות !!


               

              ארד שרון

              מוקדש לכל עדיני הרפש. תן להם בראש פרנקיף

              http://www.youtube.com/watch?v=pfE_98yy2iw

              דרג את התוכן:
                17 תגובות   יום שבת, 4/2/12, 12:55

                רקוויאם ל"אדריכלי החלומות" צפרדעי הביצה המקומית

                http://cafe.themarker.com/image/2520689/

                מי שלא חתם על העצומה: אנא!! http://www.atzuma.co.il/architects

                God bears with the wicked, but not forever".- Don Quixote"


                מה בדיוק לוקח דון קישוט ללב? מגרש שדים חמקמקים .

                כבר עברתי כברת דרך ושלווה יחסית אופפת לרגע אבל הייאוש קיים

                חשבתי על התינוק בדיוק כשנולד שואל את הוריו : למה? מה אני צריך את כל השיט

                והחיתולים, גן, בי"ס, צבא, תאילנד, אוניברסיטה,חתונה,ילדים, בורגנות,מוות.

                מסלול שחור. לי יש טייס אוטומטי. והוא אומר לי שצריך אולי להרחיב ע"מ לצמצם.

                להגביהה את הקרקעית. אז אני קם בבוקר מאכיל ת'חתולה,שותה אספרסו

                עבודה טלוויזיה ולישון. הילדים ושרון מחדירים בי עונג שמחה הפכתי לדלי

                עשוי מהיסוס ואי וודאות ומתמלא ומתרוקן וצף בין הגדרות של טוב ורע

                בין חיובי לשלילי בין נכון לשגוי והידית עשויה מקשיי אינטרפרטציה

                ולתוך הדלי נמזגים: השראה, חזון, אומנות, אדריכלות, רעיונות פאר,

                כתיבה, שירה, עטים, נסיעות פאר לחו"ל. והדלי מתרוקן רק כדי להתמלא.

                הנה מאבקי להשגת צדק בעולם האדריכלות המשמים.

                317 חתימות על עצומה נגד שחיתות וטינופת.

                דון קישוט- אתה רובץ בפנטזיה עם טחנות רוח ורק סאנצ'ו

                מתמודד עם העצמות השבורות וההזיות של הפלא הקיומי.

                אתה נראה כמו דחליל זרוק חסר בית רואה את אביך חובט באימך

                ועומד במטבח חסר אונים. ילד הפחד אבוד העצות.

                דון לוקח ללב כשדילן שר על גשם כבד שעומד לרדת.

                סאנצ'ו רוקד וצוהל בטמטום . מסיבה נהדרת של פנטומימת העליצות הנעלמת.

                רק אל תשלים עם המגדל שנבנה ונהרס ונבנה.. עם חוה בראון תתעסק ביצירה –

                זו המטרה היחידה. תהיה הוגן וחם וספורטיבי. תחיה את השוטר הפנימי שנדם.

                תשאיר מספיק אנרכיה אבל תראה לה מי שם הבוס.

                תשיג צדק מבעד לרחמים העצמיים. תעמוד איתן מול המאפיה הפנימית

                קורן באור ההשראה באור הדמיון

                המכיל את סוד הגזע

                חקוק בשפת הנבואה.

                 

                Where the executioner's face is always well hidden"
                Where hunger is ugly, where souls are forgotten
                Where black is the color, where none is the number
                And I'll tell and think it and speak it and breathe it
                And reflect it from the mountain so all souls can see it
                Then I'll stand on the ocean until I start sinkin'
                But I'll know my songs well before I start singin'
                And it's a hard, it's a hard, it's a hard, and it's a hard
                "It's a hard rain's a-gonna fall.
                Bob Dylan


                http://www.youtube.com/watch?feature=endscreen&NR=1&v=LzLHu4V8duM

                דרג את התוכן:
                  33 תגובות   יום שישי , 20/1/12, 22:04

                  http://cafe.themarker.com/image/2505132/
                  ''

                  זהה חדיד- פרס ראשון בתחרות בינלאומית לתכנון ה-Peak בהונג- קונג

                  התחרות האדריכלית  לתכנון ה"ספרייה הלאומית"- "שריפת הספרים" או ברבריות תרבותית בשבט יהודה

                  עד לרגע זה חתמו 650 אישה ואיש על העצומה!!

                   

                  חתמו עכשיו על עצומה לעצירת התחרות הבזויה הזו! אנו זקוקים ל-700 חתימות כדי לעצור את החרפה. אנא!!

                  http://www.atzuma.co.il/architects  העצומה

                  http://www.saf.co.il/noa/new_4521- כתבה ב"סף"

                  http://www.haaretz.co.il/gallery/architecture/1.1624380 -  כתבה ב"הארץ"


                  מסתבר שהחזירות והוולגריות בשבט יהודה

                  באה לידי ביטוי ולא רק ביחס המחריד והזרחני לעם הפלסטיני, ולא רק בכליאת פליטים זרים בסטאלגים- החזירות  גלשה גם לענף האדריכלות הישראלית. מדיניות האפרטהייד של הממשלה זולגת לענף האדריכלות הנה, באוטובוס של "התחרות לתכנון הספרייה הלאומית" יש מקומות שמורים ל-9 פרוטקציונרים.

                  כל שאר האדריכלים המתמודדים - ישבו (כמו נשים) מאחור. חשופים לבוכטות של מוחטות.אדריכלות ה"גטו" הישראלית והפיסול הסביבתי של " קירות ההפרדה" בחסות ממשלת האפרטהייד והסנהדרין הגדולה, מקבלים תנופה ורוח גבית חזקה בתחרות ל"תכנון הספרייה הלאומית ".

                  והמאדאם של הבורדל הגדול הזה, של - קהילת האדריכלים, רוצה ללא ספק להבטיח את זכייתה. הפרויקט הזה ימומן בחלקו מכספינו- ע"י ממשלת ישראל ובחלקו ע"י "יד הנדיב"- הלו היא קרן רוטשילד ומי תכנן עבור "יד הנדיב" את מרכז המבקרים? מי? ניחשתם נכון.

                  עמותת האדריכלים- הגוף הרקוב, העלוב, הנבוב- שלא הצליח למנף במאומה את מעמד האדריכל המתדרדר על בסיס יומי- נותנת שוב חסות לעוול  : 

                  וזה בא הפעם לידי ביטוי בתנאים המחפירים להחריד של התחרות לתכנון "הספרייה הלאומית". תחרות אדריכלית אמורה להיות תמיד בעלת ערך דמוקרטי ושוויוני אבל פה היא רחוקה מלהיות ספורטיבית! ובדומה לענף הכדורגל בו מוכרים משחקים או משחדים שופטים לא מדובר ב"ספורטיביות" אלא בקלון! 

                  מארגני התחרות רוצים זוכה "בטוח" - ממוסד, מכובס, מכובד , בנלי ומשעמם. ובטח לא עוד "מרכז פומפידו" כזה . ההשראה ,הדמיון, החזון והתרבות - יאלצו להעדר מהספרייה של הלאום..חסר הדימיון, הבושה וההשראה..

                  אז תנאי התחרות לתכנון ה"ספריה הלאומית" מהווים מכת מוות לענף האדריכלות. זוהי השפלה בסדרי גודל קולוסליים. והתנאים דרקוניים ולא ספורטיביים בעליל- ומבישים כל אומן, איש תרבות או אדריכל. אז זה הולך להיות ככה: הוועדה מזמנת 4 אדריכלים מקומיים ישראליים שמשום מה היא החליטה לפטור אותם מהעונש להתחרות  בשלב א' :ברכה ומיכאל חיוטין, עדה מלמד כרמי, גנית ואודי כסיף וקרלוס פרוסט.

                  ולחבורת הפרוטקציונרים המקומונית  מצרפת הוועדה גם כמה כוכבי על מהליגה השנייה: משה ספדיה (ישראלי לא??), דויד צ'יפרפילד, פיטר בוהלין (?) ושיגרו באן .

                  האם אפשר בכלל לכנות את האירוע המביש הזה תחרות? או מדובר פה בהתעללות נוספת בציבור האדריכלים?? כי מול 9 האדריכלים האלה תתנהל תחרות פומבית להלן "תחרות פתוחה" . ומתוך המתמודדים בתחרות הפתוחה, יבחרו 4 שיזכו להתחרות ב-9 פרזיטים שוויתרו להם משום מה מראש על הצורך להתחרות.

                  אז כולנו צריכים מיד לסרב לקחת חלק במשחק המטונף והמכור מראש הזה.

                  ובנוגע ל-4 האדריכלים מהפרובינציה המקומונית: 

                  נשאלת השאלה איפה האתיקה שלכם? הקולגיאליות? האינטגריטי? 

                   כי אם הייתם בני- אדם -הייתם מכריזים: אנחנו מספיק טובים לנצח ביושר! לא צריכים טובות מרוטשילד, עדה, כרמי, הבימה, תחנה מרכזית, וכל החרא.

                  אנחנו מוכנים להתמודד עם הקולגות שלנו כשווים מול שווים. ולא להיעזר בקשרים, בפרוטקציות בטובות הנאה . כי זה מגעיל! כי זה מאפיין את כל מה שהמדינה הארורה הזו הפכה להיות!! מדינת הקומבינה.

                  זה מעמיד אתכם באור רע! הופך אתכם לעלובים שבעלובים. איפה רוח הספורט? אתם באמת חושבים שאתם ראויים לפטור? אז הנה אוטומטית עליתם שלב. מעצם היותכם קרובים לצלחת וללשון המלקקת בתחת. אז נזכיר למי שאולי שכח:

                  את החשיבות של תחרות אדריכלית פתוחה, בינלאומית- למקצוע האדריכלות- בכל מקום ובכל זמן!!.כי חלק ניכר מהבניינים החשובים ביותר בעולם- בעבר ובהווה ,נבנו לאחר "תחרות אדריכלית בינלאומית". כזו שמדרבנת את המתמודדים להוציא מעצמם את הטוב ביותר להתאמץ, לשלות מאוצרות נפשם רעיונות מקוריים וייחודיים.

                  ומארגני תחרויות אמיצים בעולם דאגו לכך! ולא עלובי חיים קטנים כמו מארגני תחרות "הספרייה הלאומית", אלה גם לא היססו גם לתת פרס ראשון לאדריכל, או אדריכלית- שהם חסרי ניסיון לחלוטין,

                  הנה למשל התחרות הבינלאומית לתכנון מרכז פומפידו בפריז השמרנית. בתחרות זכו שני ילדים חסרי ניסיון : ריצ'ארד רוג'רס ורנזו פיאנו. בגיל 26 .והעיר פריז השמרנית אפשרה להם לבנות "מכונת תפירה "מדהימה במרקם הברוק ההיסטורי. 

                  מרכז פומפידו- הנו עד היום אחד הבניינים הטובים והאוונגרדים בעולם! ותזכורת לגבי חשיבות תחרויות אדריכליות נזכיר כמובן את זהה חדיד. עוד שהייתה סטודנטית של רם קולאהס, הכתה את העולם בתדהמה בהצעתה המופלאה לפרויקט ה-peak בהונג קונג. זהה הציגה בתחרות ציורי אקריליק בגודל 3 על 4 מטר. שהעולם עוד לא ראה! ריצ'ארד מאייר, ששפט, התעלף ,  מרוב עונג וההערצה. 

                  וכל זה יכול להתרחש פה? במעצמת הקומבינה ? לא!! כי פה מינו שמרן עלוב כלואיס פרננדז גליאנו ליושב ראש השופטים ובחרו בדויד רזניק הקשיש ,בקולין אימרי השמרן ובארתור ספקטור המקושר ל"יד הנדיב" - כשופטים. אז אנחנו כאדריכלים, לא רק מתבזים אלא גם מופקרים בידיים רעות! כי נעבוד כמו חמורים, יום ולילה, נוציא המון כסף ובשביל מה??  בשביל כנופית שמרנים שתעניק קרוב לוודאי את הפרס להצעה ממסדית, "מכובדת" ובעיקר מקובלת על "קרן יד הנדיב" . נגיד..לעדה כרמי מלמד..

                  ה"בית הלבן" מעון נשיאי ארה"ב, נבנה אף הוא בתחרות אדריכלית שבה זכה האדריכל ג'ימס הובן . התחרות ל"עיריית בוסטון" שנערכה ב-1962 ובה זכו אקדמאים – 3 פרופסורים מקולומביה, ללא כל ניסיון בבניה. או הזכייה של הרצוג ודה- מרון בתחרות בינלאומית= ה-Bird's Nest" -  בנין שהפך להיות האיקון של האולימפיאדה.

                  המונומנט ל"אסון האטום של העיר הירושימה" – פרויקט בו זכה בתחרות בינלאומית האדריכל קנזו טאנגה הגדול. ואפילו ארמון הווסמינסטר- שבלונדון שהפך במאה ה- 13 לפרלמנט הבריטי- נבנה רק לאחר תחרות בינלאומית בה זכה בסוף צ'אלס ברי – מבנה בסגנון ניאו-גותי שהיה מהפכני למדי לתקופתו. התחרות לתכנון "מגדל הסחר העולמי" שנערכה לאחר אסון התאומים- בה זכה האדריכל ליבסקינד דניאל. וה-2003 התקיימה תחרות בינלאומית נוספת לתכנון אתר ההנצחה לאסון התאומים. בתחרות זו זכה האדריכל מיכאל ארד.

                  אפילו יוזף סטלין ערך תחרות בינלאומית פתוחה לתכנון ה"ארמון הסובייטי" ב-1922 בה השתתפו אלפים רבים אדריכלים מכל רחבי העולם כולל לה- קורבוזיה. בוריס יורפן זכה בתחרות שבה סטלין עצמו, שלא אהב במיוחד את הסגנון המודרניסטי, שפט.

                  אז מה שטוב לסטלין כנראה לא מספיק טוב למארגני התחרות לבניית "הספרייה הלאומית" של ישראל. כי הם הרבה יותר פשיסטים מחורבנים אפילו מיוזף! ו"עם הספר" יאלץ שוב להסתפק בבינוניות , בעליבות ובג'אנק המקומי חסר המעוף.

                  אז בהתחלה השחילו לנו את "תחרות ברירת המזמין" – מושג ישראלי מטונף אופייני. כלומר: תחרות פתוחה עם שני שלבים. שלב פתוח לכולם שמתוכו בוחרים מספר עבודות שמתוכן בוחר "מזמין העבודה", שאינו אדריכל, את הפרויקט הזוכה. לרוב , תחרויות אילו הצחינו אף הן מקומבינות ושחיתויות, השפעות שונות על המזמין ( תחרות "משכן אומנויות הבמה", "בית ראש הממשלה" וכו', וכו', וכו').

                  ויש את תחרויות המוזמנים- ה"מזמין" בוחר מספר משרדים שמתחרים ביניהם. תחרות זו הינה מקובלת ותקנית ומתרחשת בכל העולם.

                  אבל "התחרות לתכנון הספרייה הלאומית" שבדרך, מהווה המצאה חולנית חדשה! חסרת תקדים בשפלות של מארגניה ושל הפרוטקציונרים שהסכימו לזלזל ברשעות בוטה בקולגות שלהם!

                  אז הדרך היחידה להפסיק את הקלון הזה ומיד- היא להחתים את כל האדריכלים במדינה הזו על עצומה כנגד תנאי התחרות . ולקיים תחרות בינלאומית אנונימית ופתוחה לכולם- כולל סטודנטים לאדריכלות . בלי שום פרוטקציות לאף אחד!! ואז ורק אז תבחר ע"י שופטים ניטראליים ההצעה הראויה באמת! ולא הצעה חסרת מעוף של אדריכלים מעלי עובש שעצם נכונותם לקחת חלק באוונטורה המלוכלכת הזו- פוסלת אותם מבחינתי על הסף! אדריכלים קטנטנים , לא אתיים ולא ראויים בשום אופן לייצג את הציבור- זה שמממן את שכרם.

                  בשולי הדברים אוסיף כי הגיע הזמן להפסיק גם לסגוד לכוכבי-העל. ל-Star-chitects  שבאים הנה ובונים בפרובינציה הזו מבנים מכוערים וחלודים מתוכניות מגרה . למשל המגדל של ריצ'ארד מאייר, הגשרים של קאלאטרווה, הזוועות שעשו משרדים מחו"ל בבלינסון , בהדסה עין- כרם ובנין אסותא החדש- גיבובים צורניים מכוערים מעין כמוהם. אז גם ה"כוכבים" מעלים כבר עובש. מתפוצצים מעודפי שומן והערצה של קופים ומזמן איבדו את היכולת לחדש, להמציא מחדש ולתרום איזה חזון ייחודי לסביבה הבנויה של ישראל ביתנו.

                   

                  דרג את התוכן:
                    22 תגובות   יום שבת, 9/7/11, 10:49
                    לזכרו של אבי, אלדר שרון- (1933-1994), פטרון הברוטליזם באדריכלות
                     father & son
                     
                    ''
                    ''
                    ''
                    ''
                    ''
                    ''
                     
                     
                    ''
                     
                     
                    ''
                    ''
                     
                    ''
                    ''
                    ''
                    ''
                    תמונות:
                    1.אלדר שרון
                    2.ה"קזות"-מועדון הים-התיכון באכזיב
                    3.גשרים אדומים- ארד שרון, מגדל קרדיולוגיה חדש- מרכז רפואי ת"א
                    4.צזר- אלדר שרון
                    5.בית ספר לאחיות- מרכז רפואי אסף הרופא
                    6.בית-ספר לאחיות מרכז רפואי אסף הרופא
                    7.בנין מעבדות- מרכז רפואי בלינסון (רבין)
                    8.אונברסיטת IFE ניגריה
                    9.שני דורות במשרד שרון:אריה שרון (מימין) ואלדר שרון (שמאל)
                    10.בית דובינר-תכנון אלדר שרון,הקר ונוימן
                    11.אלדר
                    12.צולח כנרת-מקום ראשון!!!
                    13.גלגל הצלה- כתר הקיסר צזרה בורג'ה
                    14.עיריית בת-ים- לפני שהדפקטים גילחו לה את הארובות
                    15. בה"ד 1- תכנון אלדר שרון, הקר ונוימן
                     
                     
                    קישורים:
                    מאמר באדריכלות ישראלית שכתב ארד שרון "אכזיב זה בשבילי זכרונות ילדות
                    אתר על אריה שרון ואלדר שרון- יצר אריאל אלוני בן- דודי מניו-יורק
                    אתר משרד שרון אדריכלים
                    חידון התנ"ך-לול
                    המוות והנערה -שוברט (חלק א')
                     
                     
                    לזכרו של אבי, אלדר שרון- (1932-1994), פטרון הברוטליזם באדריכלות
                     
                    הי צזרה, זוכר איך הפלגנו יחד על הקרוסלה
                    איזה מהירות צווחתי בסחרחורת ואתה  צחקת
                    צחוק רוורס בחרת למות לפני 17 שנה ביום הבסטיליה
                    בול! מתאים לך ג'ינג'י דוד אורי אחיך צלצל:" אבא מת"
                    גססת בחדר קטן שתכננת בסורסקי איכילוב והם אמרו
                    שהרגתי אותך (שנוק בהלה חרטה ואימה) זה הסרטן המגעיל
                    עשה את זה תמנון מחורין שלא נתן לך לאכול סטילטון
                    שהבאתי לך במיוחד מלונדון- לא אני! הו בני בכורי תעמוד מול החלון
                    שאראה אותך לקחת את התמונה הזו שלי לוולהלה סרטן ירוק אימה בעל עיניים
                    אדומות ממאירות תוקע עמוקות את צבתותיו המגחכות בבשרי השפוד
                    NON SERVIAM!!
                    יגאל תומרקין בא לבקר אותך לבוש סרבל כתום אמר לי
                    "אבא הלך עם רגל אחת על הכביש והשניה על המדרכה"
                    תאור חד אני רואה אותך הולך על חבל סמוי מן העין מתוח
                    עד אינסוף בין הזנית לנדיר לידך מהלך "סוף העולם" חייכני
                    חבוש כובע פרווה של קוזק כן! אני חושב שהיית גאה באדריכלות
                    שלי מיוחדת מקרינה שמחה ממש מהפכה באדריכלות
                    בתי חולים כמו שאתה אוהב אמנם בלי פיסוליות בחזיתות אבל עם עלילה
                    עם קשר פנים חוץ אתה- הילד הרע של האדריכלות שלא נתנו לו
                    פרס ישראל כי הוא לא ליקק מספיק עכוזים כמו החבר הקסוקר שלך
                    EN ENFANT TERRIBLE
                    ירשתי מימך אולי את הכעסנות והלוחמנות על עקרונות וסלידה
                    מטיפשות הכנופיה שהשתלטה על הכול הפרשים הננסיים הפיניקסים עופות החול פתאום באו משום מקום והם מלמדים על האדריכלות שלכם "חוקרי תרבות"(??)
                    חבורת פרופ' נוימן הקר ואלדר שרון. אכזיב- הבונגלוס פרימיטיביים ונפלאים
                    הפרויקט הראשון שלך היפה ביותר ילדותי שוחה לה שם בים קופצת החוצה
                    לבופה לצלילי המוזיקה של בך
                    Allons enfants de la Patrie,
                    Le jour de gloire est arrivé !
                    בלילה, כבשנו את הבסטיליה כולכם שיכורים ואני ונועה הבת
                    של דן בן-אמוץ הנפנו יחד דגל צרפתי מעל כפר ערבי נטוש כמה סימלי אין לך מושג אבא כמה כולם נהיו מגעילים פה פשיסטים קלריקליסטים הם רצחו את רבין שנה אחרי מותך ומאז הכול ברגרסיה בלתי נסבל או כן: כולנו ילדים הצטופפנו סביב החתיכות על החוף לובשות פראו קשור חפיף מעל גופן הערום מחכים להתגלות לבריזה שתחשוף לעינינו את הלובן האלוהי הזה קונים בחרוזים קסטה וקולה הכל מריח חופש שנות ה-60 העליזות בואי תלטפי אותי תמצצי לי תעזרי לי לקרוא את כף היד של אלוהים או אה גמרת?
                    הגאומטריה שלך חזרה לאופנה מגובה במחשבים ותוכנות מופעלות ע"י ילדים שחצנים ההולנדים הם הגאונים התורנים ויש ללה- קורבוזיה ממשיך! רם קולאהס- מורה שלי ב-AA. גאון. עושה צחוק מכל המטומטמים.
                    תכננת יצירות-על: בית דובינר שלידו מעשה הליצנות של הקר,עיריית בת-ים שעד היום מיוחדת חוץ מזה שהדפקטים מרטו לה את הראש: ארובות הרוח המפוסלות בה"ד 1-זוכר איך רצתי שם מסומם בקורס קצינים עם מוישה פירסט היפה על הרכב עלה מהרכב רד קאראוונסריי- אהבת אדריכלות מוסלמית קורדובה, גרנדה סוויליה ואדריכלות מדברית ושל המאיה. כמו פרנקי לויד רייט ותמיד אמרת לי: תתחתן עם אשה עשירה כי קצת קנאת בהקר שמצליח היום והפך חלק מהברנג'ה הבינלאומית הפולני רצית משרד קטן ולהמשיך לעשות אקספרימנטים במקום זה נפלת אולי ברשת: הצטרפת למשרד של סבא סבלת גם עשית בנינים טובים כמו ביה"ס לאחיות באסף הרופא ובית ההבראה בטבריה וביה"ס לרפואה באונבריסיטת ת"א לקחת אותי ליומיות מערבונים, סרטי קרטה ופלש גורדון ולמלון אוויה ביהוד צזר- האנטי גיבור של יענקלה שבתאי. רודף נשים חסר אחריות לא אהבת את הדימוי- למרות שזה הספר הכי טוב בעברית או אבא איפה אתה עכשיו?
                    נפלתי מהמיטה זוכר את בוסי סחה איפה אתה עם כל צעצועיך גנוזים אי שם בזיכרונו הקולקטיבי של היקום בקבוקוני הריבה שהיית גונב במלונות החלפת לי פעם חיתולים? אני מכניס אדום לכל הבניינים היית אוהב את זה כי מי בכלל זוכר את משמעות האדום המהפכני?
                    אנה ואדם הנכדים שלא הכרת איזה יפים וחכמים !! היית אוהב אותם כי אהבת מאד ילדים אבל נשים עוד יותר לצערך השתחוות בפני פרוצות ואח"כ שנאת אותן עם עכוזי המנאפות שלהן ועין הרוע הצפעונית תענוגות חמד עליהם שלמת ושלמת הילדותיות זה מה שהן אהבו אצלך אולי אמהות ושרמוטות אהבת שוקולד ואת חידון התנ"ך של אורי זוהר ואריק ואת המוות והנערה של שוברט וקצת קינאת בי ! וכעסת שלמדתי הרבה זמן ולא רציתי לחזור כשטגנו אותך פה הקליינטים מתת והינו בריב לא סלחתי על ההב הב הב וזה עושה אותי עצוב מקווה שוונוס ואפרודיטה מטפלות בך יפה שם בחינחוני חתולות ד"ש לזקן לסבא כל החברים שלך כמעט מתו אבא חוץ מיגאל תומרקין ושמוליק קראוס אפילו מאיר אריאל מת אדיוס צזר מחוש זהב ראשון של שמש מתעוררת לחיים מסתמן סמוך לקו האופק לצד המלאכים
                    דרג את התוכן:
                      23 תגובות   יום שבת, 2/7/11, 15:54
                      ''
                      ''
                      ''
                      ''
                      ''
                       
                       
                      ''
                      תמונות מלמעלה:
                      1.צזר בגיל 3 -עם אמו רות שרון
                      2.צזר בגיל 4 עם אימו
                      3.צזר בגיל השד יודע כמה חודשים
                      4.צזר בן 17
                      5.צזר בן 55 בטוקיו
                      6.רות שרון- אימא, דוגמנית בגיל 24
                       
                       
                      מוקדש : לילדי האהובים אנה ואדם ולאהובתי שרון ולחתולתי היפה פיצי "לוציפר" שרון
                       
                      שיר הלל לשיגעון
                      "הרך מכול
                       חווה את הקשה מכל
                       יוצא מתוך חום בלי חלל
                       אל חלל בלי חום"   לאו- טסה  500 לפנה"ס
                       
                      השיגעון ממתין בחוץ נועץ מבט חודר
                      אלוף המופקרים הוא וכנופית היאקוזה שלו
                      שומר עלי מפני שפיות ויובש מתדלק מנועי
                      דמיון ויצירה שיבולים זהובות זועפות מקיפות
                      דחליל מטלטל ידיו מתנופפות ברוח
                      במרץ מריונטה עורב שחור יושב על
                      כתפו קד קידות משונות בשיכרון ועוטף
                      אותו בנשיקות הדחליל מחייך תודה איך הרגשת
                      השלווה כשאבא ואימא ישנו אני ילד בן 6 צפיתי מחלון
                      המלון קצת לפני שחיי התנפצו למיליון חלקיקים נוף
                      הכנרת משטח המים חלק כראי מרוצף בהמון מרצפות
                      של אינסוף גווני כחול יופי בלתי נשכח לפתע באה הרוח
                      צפונית פירקה את מרצפות קסם פג ואבי רודף
                      נשים הותיר טביעות אצבעות שחורות פליליות
                      בנפשי שיגעון חסר סבלנות חדר פנימה ממלא
                      את כל הנקבים מתמקם מאחורי העורף ובחלל
                      הבטן שותה את נפשי צימאון של אביר קודר
                      מפזר לכל רוח שלוות נפש ממלא הכל בחרדות
                      שדות היופי של ילדותי מלאו קוצים חדים זיכרונות
                      נעימים התחלקו למעמקים לחללים רחוקים
                      מתנדפים אטומים מהתודעה נקברים עמוק בשכחה
                      שיגעון שלי מתוק החל לדאוג לקנאה בנשים לחשד
                      באנשים הותיר אותי עם אימא שבורה ששברה את כל התריסים
                      מלאה ויפה ונשית ואבא כיבה עליה סיגריות רשעות
                      זדון חולני שיגעון שלי אהובי חלף במעוף מגושם סוקר
                      את נוף ילדותי מעוות פה ושם כציור של גויה ומקשט הכול
                      בנוצות עם פסים אדומים חנית אפריקאית אחוזה בידו
                      חודה משוח ברעל התעוררתי בבוקר וכל הבית
                      שלי היה הרוס ומנופץ כאילו צונמי עבר אפילו
                      אהיל המנורה שלי עם הכבשים הצבעוניות נקרע
                      לגזרים עכבר שחור בהה בי בעיניו הקטנות מורט
                      זעקה איומה ממעמקי לבי המקומט כאב גוש
                      אמורפי מקופל לתוך עצמו שיגעון הוביל אותי
                      לקליפורניה של אייבי נתן אימי הנחיתה סטירה
                      לאבי נואף לעיני כולם נגררתי כמו כלב מרוט
                      שיגעון שלי התרכך וטיפות דמעה גדולות נושרות
                      מעיניו החלולות רחמים שלו "אהפוך אותך לאומן
                      יצירתי במרץ חייתי וכולם יקנאו בך בני זונה זו ניקמתי
                      התלבש על פני כמסיכה אפריקאית הפכנו לאחד
                      העלינו קרבן למכשפות היער והפרחים לבלבו
                      כשלבי הצעיר התעורר לעונת הזיווג "לא אתן
                      להם לראות לי ת'תחת" הבלונדינית עם
                      שער הפשתן אמרה השיגעון ואני קשתנו
                      את הגב בקימורי תאווה אצבעותינו
                      תחובות בפינו מחייך בוא בוא ילד שלי וחתולו של מפיסטופלוס
                      לבן כשלג גרגר:"מתת אינטואיציות חודרות ומבט רנטגן
                      מסוגנן מקלף שכבות מגיע למעמקים היצירה
                      לעולם לא תהיה אותו דבר האם השחרור
                      רק במוות ככה שרוי בחלל ובזמן העכשיו שקט של תום
                      רוח משחקת בנעימות בשערי שרה שירי
                      הלל מסתתר בין דפים וורודים של נייר זול
                      שנודף מימנו ריח נפט מצאתי את עצמי
                      את יעודי בין עלים ירוקים שנעים באטיות ברוח
                      וחלון קטן נפתח אור שוטף אותי ממלא
                      אותי נפגש אולי ככה פעם בכוכב אחר
                      דרג את התוכן:
                        10 תגובות   יום שלישי, 21/6/11, 00:42

                         

                        מגדל הקרדיולוגיה החדש של ת"א- חדרי לב וכלי דם מרחפים באדום

                         כתב וערך: ארד שרון (צזר) 

                          

                        IMAGINATIVE  INVENTIVENESS PROFESSIONALISM

                         

                        ''

                         


                        DESIGN CONCEPTUAL CLARITY WELL BEING COMPLEX CREATIVE

                         

                        ''

                         

                        RED LIGHT DISTRICT

                         

                        ''
                        ''
                        ''
                        ''
                        http://cafe.themarker.com/image/1530458/
                        ''
                        ''
                        ''
                        ''

                        תמונות מלמעלה:

                        1.המרכז לרפואה מונעת

                        2."כיכר הלב"-במקביל לרח' ויצמן- בריכת המים,הגלריה העירונית עם בית הקפה (מצופה אלומיניום צהוב) והתאטרון 0מצופה אלומיניום כתום)

                        3.הגשרים האדומים-מרחפים ככלי דם ומקשרים בין גלריות המתנה- ממוקמות במרכז הלב ובאיכילוב ההיסטורי

                        4.הגלריה העירונית-התאטרון (כתום9, בית הקפה (צהוב)

                        5.החזית המערבית-"הבר-קוד", ציפוי זכוכית Low energy החלונות האדומים- חדרי הלב

                        6.מחלקה פנימית לב-איזור אולם היום והכניסות לחדרי האשפוז (2 מאושפזים בחדר) עם הארון ודלת הזכוכית האדומה

                        7.הגשרים האדומים מרחפים בחלל אטריום המבקרים המתנשא לכל גובה הבנין

                        8.מרכז הלב- מבט לילה על חדרי הלב האדומים מוארים

                        9.הגשרים

                        10.הגלריה העירונית מבט מכוון התאטרון

                        11.מעלית מבקרים מצופה בזכוכית אדומה+ צזר

                         

                        http://www.youtube.com/watch?v=2-dxDDHYqVk

                         

                        מגדל הקרדיולוגיה החדש של ת"א- חדרי לב וכלי דם מרחפים באדום

                         תכנון: ארד שרון, שרון גור זאב- שרון אדריכלים , רני זיס- רני זיס אדריכלים

                         מוקדש: לסבי אריה שרון ואבי אלדר שרון GOD SPEED שאולי מרוצים מממשיך דרכם

                        חדרי הלב מנצנצים באור השמש: אדום זוהר מסמן את המגדל החדש

                        אייקון תל- אביבי השולט במרחב האורבני משדר מוכרות וזהות.

                        למרגלות המגדל המונוליתי, תוכננה כיכר עירונית חדשה מצופה

                        בעץ "איפיאה" ברוח הטרמינל ביוקהמה וההעתקה שלו לנמל ת"א.

                        הכיכר החדשה, המקבילה לרחוב ויצמן מתווכת בין הרחוב ה"בריא"

                        לבין דירי מרכז הלב: המטופלים, בני המשפחה והצוותים הרפואיים והסיעודיים.

                        בין הכיכר למגדל תוכננה ברכת מים עם דגי זהב הממלאים לפעמיםמשאלות לב.

                        כמעט התפשרנו לאורך דרך החטחטים של התכנון שארכה 6 שנים

                        אבל הקונספציה הקוהרנטית שהייתה נר לרגלינו ,שמרה עלינו ועל המגדל מכולם:

                        מהמזמין, מהיועצים האלקטרו-מכאניים ומהרשויות : כבוי אש, פיקוד העורף וכו'

                        פרופ' ברבש חשש משילוב האדום במבנה. זה הזכיר לו ולא רק לו: דם. לנו

                        אדום מהווה צבע שמח :תותי שדה, דובדבנים וכלניות :ובסוף ברבש השתכנע.

                        האדום השתלט לאט אבל בטוח בדומיננטיות: החלונות האורבניים בחזיתות= חדרי הלב,

                        הגשרים המרחפים ככלי דם באטריום, פנים מעליות המבקרים שצופו בזכוכית אדומה

                        ועלולים לגרום לאוהדי מכבי ת"א להתקף לב בדרך לצנתור וכן שולב במחלקות.

                        מהתחלה תוכנן הבנין כמונולית מצופה כולו בזכוכית. ממוסגר בזכוכית עבה ולבנה.

                        מרכז הלב ע"ש סמי עופר ז"ל שתרם 45 מיליון דולר , נפתח בנובמבר השנה

                        בהשתתפות הנשיא פרס ורבים אחרים. מיד הבנין הפך ל"סיפור העיר" וקיבל

                        כיסוי תקשורתי איטנסיבי. הבנין מהוה שיא במהפכת האדריכלות של בתי חולים.

                        תחום זה- אפרורי בעבר , הפך כיום לתחום סקסי ומבוקש ביותר. מגדל הקרדיולוגיה

                        של איכילוב יכול להתחרות בקלות עם מבנים מובילים ארכיטקטונית כספריות, מוזיאונים או בתי מלון

                        הבנין הפך לאייקון בינלאומי, מושא לחיקוי. אדריכלות הבנין משדרת "בריאות" ולא חולי:

                        כפי שאבחן מישל פוקו- בעבר היו בתי החולים מקומות מדכאים אפילו יותר מבתי סוהר.

                        מצורעים, משוגעים ופושעים אוכסנו בבתי החולים. כל אותם גורמים שהוו איום על

                        החברה ה"שפויה". כיום- אנו מתכננים מבנים אופטימיים במטרה להקל על מצוקות

                        המאושפזים. לא מזמן קיבלנו מחמאה: ילד קטן ציין בפנינו ש"הביניין שמח"- מחמאה

                        גדולה מזו לא יחלנו לקבל. אנו משלבים צבעים שמחים וחזקים בבניין: אדום, כתום צהוב.

                        המגדל הקרדיולוגי תוכנן בשותפות של שני משרדים ישראלים: ראוי לציין את האומץ

                        של פרופ' ברבש להפקיד את מלאכת התכנון בידינו. הטרנד הפרובינציאלי הישראלי

                        הוא לייבא אדריכלים -שכירי חרב מארה"ב (בלינסון והדסה עין כרם) ומקנדה (אסותא)

                        והתוצאות מדברות בעד עצמן. רני זיס שותפי מתכנן בכל העולם ואני בוגר

                         ה-AA בלונדון ולמדתי תחת אייקונים כרם קולאהס ,ברנרד טשומי וזהה חדיד.

                        לפני כמה ימים אמר לנו אחד הפרופסורים מהקרדיולוגיה:" בבנין הישן- הייתי חוזר

                        הביתה הרוס . היום, כשאני עובד בבנין החדש בסביבה נעימה ואנושית אני חוזר הביתה

                        רענן ושמח.

                        מגדל הקרדיולוגיה הנו גדול ומורכב. המגדל, בשטח של 65 אלף מ"ר- הנו הגדול במדינה

                        הוא מתנשא לגובה של 70 מטר ומכיל 17 קומות:4 קומות מרתף (כל קומה 5000 מ"ר)

                        המשמשות בשגרה לחניה ובעת מלחמה לבי"ח לשעת חירום מוגן גזים ולוחמה ביולוגית

                        ל700 מיטות אשפוז. זהו ביה"ח לשעת חירום שהושלם במלואו הראשון במדינה. 12  קומות רפואיות צומחות מעל המרתף. המגדל הוא "מרכז הלב " וגם "מרכז המוח" של המרכז הרפואי ת"א

                        אנו שילבנו במגדל 2 קומות הכוללות מחלקות נירולוגיות ונירו-כירורגיות.

                        חזיתות הבנין צופו מכל הצדדים וגם בחלק מהחללים הציבוריים בפנים המבנה בזכוכית.

                        בחוץ- הזכוכית אקלימית: מסוג Low-energy . בזכוכית שולבו הדפסות קרמיות היוצרות פטרנים של "בר-קוד" ממש כמו בסופרמרקט.הפטרן הזה מטשטש את קומות המבנה ליצירת "שדה זכוכית"

                        רציף. בסיור "בתים מבפנים" שהתקיים בחודש שעבר הגיעו רבים מתוך סקרנות לצפות בבניין.

                        הקונספציה המרכזית הייתה לקשור את מגדל הקרדיולוגיה החדש עם בנין איכילוב ההיסטורי

                        שתוכנן ע"י סבי, אריה שרון. (אבי האדריכלות הישראלים וזוכה בפרס ישראל לאדריכלות)

                        הבניינים נקשרים ע"י 5 גשרים אדומים מפותלים ככלי דם היוצרים דרמה מעל

                        חלל האטריום המקשר בין שני הבניינים. החיבור יחייב את המרכז הרפואי לשפץ את

                        מבנה איכילוב הישן.

                        אנו החזרנו את הצבע הלבן לאדריכלות- הלבן- גם מתקשר ל"עיר הלבנה" (ת"א) וגם

                        להיגיינה הרפואית. שברנו את השדה הלבן כאמור ע"י שילוב של צבעים חזקים

                        העוזרים בהתמצאות במבנה. יצרנו גם איזון עדין בין האדריכלות למדיצינה

                        אדריכלות= מקצוע אטי. הבנין מכיל בקומות הראשונות פונקציות של קרדיולוגיה

                        לא פולשנית (בדיקות אקו ובדיקות במאמץ וכו') מכון לרפואה מונעת ברמה עיצובית גבוהה 

                        ובקומות העליונות "פונקציות כבדות"- חדרי צנתורים מהמשוכללים בעולם,כירורגית לב חזה

                        טיפול ביניים,טיפול נמרץ לב. 6 קומות הושארו ריקות (שלד ומעטפת) לפיתוח עתידי

                        \ללא קונספציה בהירה וברורה לא היינו מצליחים להגיע להישג הארכיטקטוני.

                        הקונספציה הצילה אותנו ואת הבנין מאלפי אילוצים. בלי רעיון מוביל – לא ניתן לעשות

                        ארכיטקטורה בבניין מורכב.הגשרים האדומים שלנו יובילו את קהל המבקרים

                        לגלריות המתנה שחלקן מוקם בבניין החדש וחלקן בבניין ההיסטורי. נוצר מתח פיגורטיבי

                        בין שני הבניינים- וגם דו-שיח ארכיטקטוני בין הנכד לסבא (בין ארד שרון לבין אריה שרון). תכנון הפנים נעשה ע"י משרד זיס

                        ומשרד שרון ברמה מלונאית גבוהה.התכנון מביא הקלה לחולים הנהנים מאשפוז בחדרים

                        מודרניים, שני מטופלים בלבד בחדר עם שרותים צמודים וחלון גדול המאפשר מבטים

                        לנוף שבחוץ.

                        לסיכום הצלחנו ליצור סמל ואייקון פורץ דרך באדריכלות בתי-חולים. בתקופה של

                        שביתות רופאים, וחוסר אמפתיה מצד הממשלה לצרכים של מערכת הבריאות,

                        לפחות בנין אחד אומר לפקידים הקטנים: הנה אני! וזה הסטנדרטים החדשים שלי!!!

                         

                        http://www.youtube.com/watch?v=2-dxDDHYqVk

                         

                        http://www.sharon-ar.co.il/projects.asp?cat=4&m_id=1&p_id=1

                         

                        אתר על אריה שרון ומפעלו. הוכן ע"י אריאל אלוני NY 

                        http://www.ariehsharon.org/

                        STANDING OVATION- TO PROFESSOR GABI BARABASH HEAD & CHIEF OF THE TEL-AVIV MEDICAL CENTRE
                        FOE ALLOWING US= ARAD & RANNI TO CREATE " A PEACOCK'S TAIL" OF A  BUILDING
                         
                        דרג את התוכן:
                          23 תגובות   יום שלישי, 14/6/11, 10:05

                          ''''

                          ''
                          http://www.youtube.com/watch?v=Nz_cO0JbdbA

                           

                          "איננו רוצים צדק- רחמים זו התכונה היפה של האל". מיגל דה סרוונטס

                           

                          איזו שטנאה! איזה רשעות! כי מי פה צדיק בזובי-לנד?

                          מדינת הגמדים חיה על הקומבינה, הלכלוך, השחיתות והשקשוקה ותמות מזה.

                          סמי עופר ז"ל- לא היחידי! נתחיל בעם הזה: שרובו מגלה סטיות פשיסטיות ממאירות

                          ותומך בהגבהה שיטתית של הרי הגופות: הישראלי והפלסטיני.

                          כי למי אכפת שנהרגים פה חיילים? ובטח לא אכפת שרוצחים אזרחים פלסטינים (1500 "עופרת יצוקה")

                          העיקר לשמור על החוליגנים מגולגלי העיניים שרוצים לבנות את בית המקדש

                          על הר של גופות.ההנהגה- ממשלת ימין קיצונית הישר מהתחת של לוציפר.

                          עם מטרה אחת: להמשיך את מעגל הדמים אד- אינפיניטום בתמיכת הטמטום!

                          והמיליארדרים: הון מיצר שלטון או וויסה ורסה? איבדתי את זה.

                          כל המדינה נראית כמו שקשוקה מזוינת!

                          רוב תקציב מדינת הגמדים הולך לאצבעוני המפקד ולמפלצת הביטחון.

                          זוללת תקציבים ומחרבנת מלחמות.

                          אז אין כסף ל"חיים": לבריאות, לחינוך ולתרבות.

                          מדינה קיקיונית שבא כבר להקיא . אז לפזר ! יאללה חזרה לדיאספורה המפעל נסגר. להזדכות בבקו"ם. להחזיר ציוד. כי העסק הציוני נכשל!

                          צמח פה לא עם סגולה אלא עם מוגלה: קומבינות,רשעות, רמאות ושחיתות.

                          חזרה לאירופה, לאמריקה ולאפריקה. מליון וחצי ישראלים כבר עזבו את הספינה הטובעת.

                          לסמי עופר ז"ל= לא צדיק במדינת שרשוקה ז"ל

                           

                           

                          קטע מהפייסבוק של סמי עופר:

                          כתב איש בשם דרור בדה מרקר ואני מצטט : ( אפשר למחוק :)

                          היית חלאה סמי בורקס. היית חלאה כי עשקת את המדינה בערך מהיום הראשון שלה ומהיום הראשון שלך כאן. היית חלאה כי קנית את צים ופיטרת את כל המלחים הישראלים לטובת מלוכסנים ושחרחרים. היית חלאה כי ז......יהמת בחומרים מסרטנים מבתי הזיקוק שלך, ללא סיכוי לשיקום, את האוויר והמים של מפרץ חיפה היפהפה. היית חלאה כי סידרת לעצמך, תקשיבו טוב, לקבל אזרחות כבוד מעיריית חיפה, שטורפדה לבסוף. היית חלאה כי זיהמת את הקישון שם אנשי הקומנדו הימי מתו בייסורים.

                          היית חלאה כי בטבעון מת מהרוח המסרטנת לפחות דייר אחד בכל בית ברחוב שפונה לכיוון בתי הזיקוק. היית חלאה כי הנחלת למדינה הזאת את השחיתות כדרך חיים, למשל כשלקחת למנכ"ל החברה לישראל את החשב הכללי במשרד האוצר ניר גלעד, דקה אחרי שאישר לך לקבל בקומבינה חצי מיליארד שקלים מהמדינה תמורת בתי הזיקוק, שבכלל היו שייכים למדינה. היית חלאה כי ייבשת את פלא הטבע ים-המלח בגלל מפעלי ים-המלח שגם אותם קיבלת מהמדינה בגרוש וחצי.

                          היית חלאה כי התנית תרומה של 20 מיליון דולר למוזיאון תל-אביב בזה שבשביל הכבוד הוא ייקרא על שמך ועל שם אישתך אביבה. היית חלאה כי ניגבת את התחת של הילדים שלך והדלקת סיגרים בצ'קים של 20 מיליון דולר. היית חלאה כי התעקשת שעל הקיר של בניין מכון הלב באיכילוב יהיה בשביל הכבוד שלט על שמך, רק כי תרמת לו כמה שטרות, שאם לא היית תורם היו משמשים כחיתולים לנכדיך או היית מדליק בהם סיגרים. היית חלאה כי בשביל הכבוד תרמת כמה מיליונים עלובים לחולי הסרטן שהמפעלים שלך עשו אותם חולים.

                          היית חלאה כי ניצלת מדינות שלישיות לרשום את ספינותיך כדי שיוכלו לעגון באיראן. היית חלאה כי במקום לפצות את מדינת ישראל על עישוקיך לאורך הדורות קנית ציור של ואן-גוך ב-40 מיליון דולר. היית חלאה כי הגשת תביעת דיבה דיבתית בפני עצמה בהיקף שלושה מיליון שקל נגד עיתונאי חוקר, כי רצית להפחיד אותו כך שכל מעשיך החלאתיים יישארו בחושך. היית חלאה כי האישה שאיתך קראה למיקי רוזנטל חלאה ואתה עמדת ליד ולא אמרת לה תסתמי את הג'ורה אוכלת חינם.

                          היית חלאה כי קנית את בית-הספר לתקשורת בהרצליה כדי שכל העיתונאים שייצאו משם ילקקו לך את הלכלוך בין האצבעות של הטלפיים. היית חלאה כי קנית מראש ב-200 אלף שקלים חלקה בבית העלמין טרומפלדור בתל-אביב במקום ליד הבית שלך במונטה-קרלו, מונאקו. היית חלאה כי רק חלאות זוכות להלווייה שבה השכנים מדליקים בכוונה מוסיקה בפול ווליום. היית חלאה כי הבנים שלך שבונים את המכונית החשמלית בחברת בטר פלייס שמו לך על הקבר זר אבל בשביל הכבוד התעקשו שיהיה כתוב עליו בטר פלייס. היית חלאה כי עכשיו כשאתה לא כאן זה באמת בטר פלייס

                           

                          דרג את התוכן:

                            פרופיל

                            צזר
                            1. שלח הודעה
                            2. אוף ליין
                            3. אוף ליין

                            הפעילות שלי

                            • צזר כתב פוסט חדש לפני 1 יום
                              החדר הירוק
                              החדר הירוק- מאת ארד שרון 28.9.16 כל הזכויות שמורות יושב בחדר הירוק של אבא ומהרהר , קרא אלוין בויקיפד...
                            • צזר כתב פוסט חדש לפני 1 שבוע
                              זמיר
                              הזמיר הרחש המונוטוני של הים הגיע לאוזניו בהפוגות הקצובות שבין צפירות המכוניות לבין רעש מנועי האוטובו...
                            • צזר כתב פוסט חדש לפני 1 חודש
                              מוות בפריז
                              מוות בפריז מאת: ארד שרון ת"א, 28.8.16 כל הזכויות שמורות מאחורי הפרגוד יוקדים בתשוקה אפלה עשינו אהבה,...
                            • צזר כתב פוסט חדש לפני 1 חודש
                              החולדה
                              החולדה 1.9.16 ת"א ילדותי חולפת עכשיו לנגד עיני כמתוך חלום אני רואה איך אימי מלבישה אותי בתחפושת של א...