ביום שישי האחרון, פורסמה בעיתון הארץ כתבה, מאת עוזי צור, שביקר בתערוכה בגלריה יאיר והתרשם עד מאוד. "רגישות של ציירים" - זו הכותרת שניתנה למאמר. "אורי שטטנר ניחן ברגישות אמיתית של צייר, והרגישות הזאת רוטטת עדיין ומסרבת לשקוט.... רגישות מינורית ולירית מאפיינת גם את 'גלריה יאיר' שהתערוכה מוצגת בה".
הכתבה במלואה, כפי שפורסמה בעיתון, הובאה לעיל. |
גלריה יאיר לאמנות | Yair Art Gallery פתיחת התערוכה "הצל של הצל" בגלריה יאיר 13.5.2010- גדעון עפרת מדבר על עבודותיו של אורי שטטנר ז"ל
http://www.youtube.com/watch?v=QyBUhHefs3w
|
| אלי ערמון אזולאי. צלו של הצל. הארץ, 13 מאי 2010 צלו של האמן תערוכה בגלריה יאיר בתל אביב מנסה להחזיר לתודעה את הצייר אורי שטטנר, שמת ב-1999 התערוכה "הצל של הצל", שתיפתח הערב בגלריה יאיר בתל אביב (אבן גבירול 6), מעניקה הזדמנות חוזרת לראות מעט מיצירתו של הצייר אורי שטטנר (1935-1999). שטטנר, יליד תל אביב, נחשב לאמן אוטודידקט, אף שהוא למד תקופה בת שנתיים במכון אבני, בעיקר אצל הצייר יחזקאל שטרייכמן. במשך עשור בשנות ה-60 הוא חי בפאריס, תקופה שהשפיעה גם היא על יצירתו מבחינת הפואטיקה המסוימת שרכש בציור. תערוכתו הגדולה האחרונה הוצגה ב-2001 במוזיאון רמת גן.
לטקסט המלא: [... http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,610,209,49471,.aspx] |
גלריה יאיר לאמנות | Yair Art Gallery גדעון עפרת העולם כדימוי וכאידיאה אורי שטטנר הסתובב בינינו כמי שהוגלה שלא בטובתו מהגדה השמאלית של נהר הסיין אל המזרח-התיכון. כל הופעתו הבוהמית והגנדרנית-מעט, אורח דיבורו הרך, המוזיקה הקלאסית שנעטף בה, המשוררים הצרפתיים שהרבה לקרוא בהם, המלנכוליה שאפפה את דמותו השקטה והחולמנית, שלא לומר – עולמו האמנותי המקיים שיג ושיח עם הקלאסיקה האירופאית – כל אלה אמרו התבדלות, סגירות, ומעל לכל - רוחניות אחרת ותרבותיות גבוהה הנטועות "שם", בתור הזהב הפאריזאי שבין שחר המודרנה לבין שנות החמישים. מפתיע אפוא לגלות את הקישור האמנותי שיצר שטטנר בין ציורים ורישומים של אלברטו ג'אקומטי לבין הפשטה לירית שבמסורת "אופקים חדשים", של יוסף זריצקי ושל אביגדור סטימצקי, בעיקר. שטטנר, אוטודידקט (למעט שנתיים – 1959-1958 - ב"מכון אבני") ותופעה אינדיבידואליסטית מוערכת מאד בעולם האמנות הישראלי בין שנות השישים לשנות התשעים (עד לפטירתו ב- 1999 ממחלה קשה בגיל 64), צמח מתוך ההפשטה הלירית הפאריזאית, שאותה חווה, תחילה כתלמידו של יחזקאל שטרייכמן ב"אבני", ולאחר מכן בתחילת העשור של שהייתו בפאריז, שנות השישים. בעבודות הדיו על נייר שיצר בתחילת אותו עשור – קורי קווים דקיקים טוו דינאמיקות של נופים מסתוריים וסמי-סוריאליסטיים מופשטים, עתירים בהצטלבויות, התנגשויות ומתחים כנגד כתמים שחורים ושכבות אפורות עגמומיות ופתוחות. מוזיקליות, עדינות נפש, ערגה למטאפיזי וחרדה קיומית נשזרו בדפים, שכולם אמרו נפש פגיעה, ספק שברירית וספק מאששת נוכחותה בין האין לבין היש. אקזיסטנציאליזם סארטרי, המאשר קיומו של אני מתוך אינותו, הולם את הרישומים האקווארליים הללו. אך, כבר בפאריז מרד שטטנר בתשתיתו המופשטת, משאימץ את מגמת "הפיגורטיביות החדשה" – פיגורטיביות אקספרסיבית אלימה ואגרסיבית שבמרכזה דמות האדם, המקיימת זיקה עזה לפרנסיס בייקון ופיקאסו. בין השאר, צייר אז ציורי דיות על נייר בנושא מעוני השואה (את ביטויה נאתר באותה עת בפאריז גם בציורי מריאן – פנחס בורשטיין, הישראלי לשעבר, שהיה לאחד מהבולטים בזרם ה"נובל פיגורסיון"). לאחר פרק של ציורי פסטל צבעוניים סמי-פיגורטיביים ותערוכת יחיד ראשונה ב- 1969 בגלריה "גורדון", ניסח אורי שטטנר בתל-אביב של מחצית שנות השבעים את הפואטיקה המיוחדת לו משהתמסר לדיוקנאות אפרפרים ומטושטשים. פיגורטיביות שקטה ומופנמת, שאימץ לאקוורלים ולשמנים שלו, ספגה לעומקה רגישות ודכדוך, שעלו ביצירתו מראשיתה, כמו גם פיוטיות (את זיקתו לשירה ביטא עוד בשלהי שנות החמישים, כשאייר ספרי שירה בהוצאת "עקד"), תוך שעוטה גווני תכלת-אפרפר-וורדרד. אינטימיות נותרה צו המחייב את נושאי הציורים גם בשנות השמונים והתשעים: דיוקנאות עצמיים, תפנימים עם בת-זוגו וטבע דומם. הרישום הקווי הדינמי פועל פעולותיו בתצורות אורגניות וזוויתיות, סגורות ופתוחות, שקופות ברובן ואטומות במיעוטן (כמסורת האקוורל של זריצקי). פעלתנות הקווים החדים על הרקע המונוכרומי הבהיר סמוכה מאד לציורי השמן של ג'אקומטי בנושאי תפנימי הסטודיו, הדיוקנאות והנופים שצייר בשנות הארבעים. בה בעת, ציוריו של שטטנר הם מוזיקה קאמרית שאין לטעות בייחודה: ה"סולם" המוזיקלי-הציורי קבוע, נע בין רקע אפור-תכלת לרקע אפור-וורוד, שלתוכו חודרים ה"כינורות" השטטנריים בכחול ואדום בהירים המסמנים דמות, רהיט, פרי, או שמץ נוף הנשקף מחלון (כשנשקף, משמע – כשהחלון אינו סגור ומארגן את פני השטח במבנהו המלבני או הרשתי), משולבים ב"ויולה" של מכחול שחור עבה יותר, אך לעולם לא בקונטרפונקטים של קונטרבס או פסנתר עז-אקורד. כי המוזיקה הקאמרית של שטטנר חרישית וענוגה, ועוצמתה כעוצמת המים השקטים החודרים עמוק. בדידות ומדיטטיביות עושים יד אחת בציורים הללו, בהם שקועה דמות (האמן או זוגתו) עמוק בעולמם הרוחני. הסטטיות של נתוני התמונה - החדר, החפצים, הישיבה וכו' - מנוגדת לאקטיביות של יד-לב-עין בלתי שלווים המסעירים את המראה ברוך פיוטי. ראו את סדרת ציורי "אישה בחדר": שנות התשעים, אורי שטטנר התגורר עם רעייתו בשכונת גילה שבירושלים. מחלון דירת השיכון הנזירית של בני הזוג, חלון המשקיף צפונה, ניבטו הרי ירושלים הנכבשים בשכונות חדשות. לצלילי מוזיקה קלאסית המתנגנת דרך קבע, שטטנר לא חדל לצייר אינספור תפנימים, מרביתם בצבעי מים על נייר, אך גם שמנים על בד, בהם נראית בת הזוג יושבת בחדר סמוך לחלון, שממנו נשקפים ההרים. נייר קרם-אפרפר מקנה מצע מלנכולי לרישום עיפרון סקיצאי מהיר, המסמן בדלֵי סימונים פיגורטיביים, נגועים במספר כתמים מימיים דלילים מאד, והחובר לתמונה לירית ומופנמת של התכנסות ומבט מדיטטיבי המגן על מקלט-הבית מפני העולם שם בחוץ. שלווה רבה, הנחה על דמותה המתכנסת של האישה, הורחבה אל המראה כולו, בפנים ובחוץ. משהו מסטימצקי בשילוב הקדחתני של הקו והגוון האפרפר נוכח במסע התפנימים הבלתי נדלה הזה של שטטנר. עוד ועוד עשרות על עשרות של תפנימים הפכו לווריאציות על נושא, המזכירות את תרגילי החלון והגג של זריצקי משנות השלושים ותחילת הארבעים (כשאורי שטטנר צייר את עצמו בצבעי שמן מצייר כנגד קנבס גדול, הוא עשה כמעשה זריצקי בציורי עצמו מצייר על הגג התל-אביבי ב- 1942-1941 בקירוב: התפנים וציור התפנים התמזגו, והצייר ספק נמצא בחדר וספק בציור. לא פחות מכן, חוץ ופנים של סדנת הצייר התמזגו בדומה לציור ה"אטלייה" של גוסטב קורבא). שטטנר ניגן להפליא את "וריאציות-שטטנר" שלו כמוזיקה קאמרית אנינה ביותר. לא אחת ולא שתיים, "ביצע" הצייר את מנגינתו בצבעי שמן על בד, כשהוא שומר על רוח "אקוורלית" בזכות גוונים מהולים המקימים דיאלוג עם הבד הלבן שמתחת. במסורת "אופקים חדשים" ניתן לומר, שהבד של שטטנר "נשם-גם-נשם". במסורת ג'אקומטי ניתן לומר, שציורי שטטנר אישרו את היש מתוך ריקונו. באחד מציורי השמן היפים יותר בסדרת "אישה בחדר", המיר הצייר את התפנים של האישה ליד החלון בשילוב של רישום-פנים (הרעיה יושבת בחדר ותופרת בסמוך לשולחן וכיסאות) עם רישום-חוץ שרשם בסביבות גילה, אולי מבט אל בית-ג'אלה השכנה. החוץ והפנים זורמים זה אל תוך זה באין מפריע וללא גבולות וחיץ. שקיפות רבה וזכה דנה את מראה הפנים-חוץ הזה לנפשיות המרחפת במחוזות רוחניים ערטילאיים. בהתאם, הדינמיות של היד הרושמת בריתמיות אינה פוגמת בשלווה, בדממה ובסטטיות העגמומיות, המבקשות אחר מרחבי אינסוף מתוך רגישות והפנמה נדירות של יד-עין-לב. הזיקה של שטטנר לג'אקומטי לא סתרה דיאלוגים אמנותיים שניהל עם קלאסיקה אירופאית: הכלב המשולב בתפנימים, כשהוא רובץ מכונס ביצועו או על כיסא, "מתכתב" עם ראש-הכלב המסתורי שצייר פרנציסקו גויה בערוב-חייו בין 1823-1820, ואשר הותיר רישומו הרב על הצייר הישראלי. דיוקן רנסאנסי או בארוקי של אישה "מאדוניית" עונה מצד ימין לדיוקן בת הזוג הנמה לרקע חלון ירושלמי ולצד שולחן. גם יחסי האמן וכן-הציור בציורי שטטנר מאזכרים בחלקם את דמות הצייר ב"לאס מאנינס" של ולאסקז. כי בשעה שבודד עצמו שטטנר מההוויה הישראלית לטובת התפנים של הבית והאטלייה, הוא ברא מרחב אמנותי שמעבר לזמן ולמקום, בו נפגשו, לצלילי המוזיקה הקלאסית, הוא והציור האירופאי. כלב מנומנם, אישה מהורהרת, חפצים דוממים – כל אלה מתפרקים על בדיו של שטטנר כסימנים רישומיים הצפים בערפיליות הגודשת את התפנימים. כאן כל יחידה מבודדת כעולם עצמאי, או שמבקשת אחר קירבה לזולתה. סגירות ונתק של רכיבים ארציים עונים לאֶתֶריות אל-חומרית, רגשית ומופשטת, המאחדת את הריבוי. וכך, לרגעים, מתגודדים חפצים, כלים וירקות על שולחן בהתגודדות סזאנית "חומרית"; יש שהנייר כמו מבקש לארגן את הרכיבים ברשת של מרובעי ארון-כיסא-חלון; יש שכיסא ועליו טבע דומם זוכה למעמד מרכזי, עת דמות הרעיה נמוגה לרקע ומתעמעמת ברקע התכלכל-אפרפר; ויש אף ששטטנר "ממיס" את דיוקנו העצמי ומותירו לנזול בנזילות ליריות של צבע אפור, הנטמע באפרוריות הרקע של החדר. ככלל, דומה שהמאמץ הגדול של הצייר הוא לארגן את העולם ולאשר ממשות קונקרטית – ולו רק של כיסא, ולו רק של פרי או ירק – בתוככי מרחב בלתי קונקרטי חומק ובלתי נתפס. שזוהי הפנומנולוגיה של אורי שטטנר: בדידות מהורהרת המטילה את ההכרה והרגש הסובייקטיביים על העולם ומפוגגת אותו לערטילאיות. עתה, מעשה האמנות הוא אקט כפול של המסת העולם הקונקרטי ושל המאמץ הבו-זמני להציל מתוכו נקודות אחיזה, שלא לומר - קשר. מה שביסודו הוא ביטחונם של בית, אהובה, כלב וחפצים מוכרים, האני של האמן – נידון ל"התאדות" זן-בודהיסטית-לכאורה, שכנגדה הצורך לתפוס שרידי ממשות. כאן פוגשת המזרחיות הרחוקה של אורי שטטנר במערביותו, ואם תרצו – פה היא מתאחדת בשופנאואוריות בודהיסטית ואפלטונית גם יחד. בין שני הקטבים של אין ויש – האמביוולנטיות של התעלות אל המעל-ומעבר ושל אובדניות שבריקון עולם ואני. ובתוך כל זה – התוגה הנחה על מצב הבדידות והפרישה מהעולם לצד ההתענגות על יופי כמוס ורב הנולד מהתעלות הרוח על החומר. גדעון עפרת, "העולם כדימוי וכאידיאה". מתוך קטלוג התערוכה "הצל של הצל" בגלריה יאיר |
גלריה יאיר לאמנות | Yair Art Gallery הססנות שכולה ביטחון וחמקמקות מעוררת אמון
אף פעם לא שאלתי את אורי שטטנר על הרגלי וסדרי עבודתו, אך אני מרגיששאני מסוגל ונדרש ללמוד ולזהות אותם מתוך הגיונם וחוקיותם הפנימית של הציוריםהמדריכים את הצופה היודע להתבונן בעניין, בהבנה ובסקרנות לדעת את הביוגרפיה של הבד המצויר. זהו ציור החושף ומגולל אתתולדותיו. בכל ציור טוב, ובציוריו של שטטנר בכלל זה, טמון קוד המפעיל את הצופהוקובע את צורת עמידתו לפני היצירה, את שלבי וזמני ההתקרבות וההתרחקות ואת התחושותהנובעות מניסיון לדמיין מגע של מישוש פני השטח של הציור. מתוך שלל הצווים המרגשיםשציורים אלה מצווים עלי אני מוצא את הרמיזה להתקרבות אינטימית כראשונה וחשובה ומידאחריה את ההוראה להסתנן בין מריחות המכחול ולהיתקל ולהכיר לפני הכל את חומר התשתית– הבד או הנייר. לדמיין אותם בניקיונם ולנסות להרעיד במחשבה את הבד הריק למשל, כמונגן כלי מיתר המכוון את הכלי בטרם נגינה תוך הכנת עצמו למגע מדויק ואנין. במפגשהיומיומי עם חומר התשתית הבתולי מקיים אורי שטטנר דיאלוג אינטנסיבי עם הבד ומתייחסאליו כאל פיקדון יקר הנתון למשא ומתן עדין. אפשר לומר, שבמובן זה האקט הראשון שלהעשייה הוא המחשבה שאולי אפשר ואפילו עדיף לוותר על העשייה, להתנזר ולהמנע. תפקידןשל הנגיעות הראשונות הוא לפיכך לגרש את קסמו המסרס של הבד הריק וליצור את הלכלוךשיקרא לנגיעות הבאות, המסדרות, המארגנות והמציירות. המגע הראשוני של הצבע בתשתיתאיננו קשור לפיכך באובייקט המצויר ואיננו לומד ממנו, אלא קשור ביצירת מצע אפשרילעבודה, מצב מגרה ובלתי נסבל כאחד.
השלב הבא הוא, ככל הנראה, שלב ההתבוננות וההתרכזות באובייקטיםהמצוירים, רענון הזיקה כלפיהם ובמידת הצורך ארגונם וסידורם בקומפוזיציה הנכונה.
מי שפגש רק ציורים בודדים של אורי שטטנר עלול, אם גם לא חייב, לטעותולחשוב שמדובר בציור הנוטה להפשטה במובן שהנושא משמש לו רק מין תירוץ וקטליזטורלביטוי ציורי, ומה שקשור לאובייקט המצויר נובע מיחס לציור ולא לאובייקט, וכילכאורה אין חשיבות רבה לבחירת הנושא, להעמדה ולזווית הראיה. אלא שהכרות מעמיקהיותר תגלה את ההפך הגמור, כלומר, ששטטנר מסוגל ומעוניין לצייר רק את המודלים שבהםבחר ושהנאמנות הריטואלית והאובססיביות למספר של מודלים חוזרים ומצומצמים חשובה מאדלתהליך הציור ובהכרח גם לתהליך קליטתו. ממילא מובן שלא מדובר בצייר מצלם או מתאר,גם לא בצייר מסגנן ואף לא מדובר בציירהמתייחס למודל באופן פסיכולוגיסטי אלא בצייר המגלה זיקה רגשית חזקה מאד ומותנה מאדלמודל ומושפע ממנו וחווה אותו בכל פעם מחדש ומקבל את הנושא כבעל זכות להכתיב אתהלך הרוח של הציור. היחס העמוק לנושא מחד ולחומרי הציור מאידך מפיק מאורי שטטנרמין נגיעה הססנית, זהירה, לעיתים מגמגמת משהו. מדובר בחיפוש אחרי הצורה הנכונהוהגוון המדויק, כשהרצונות להעלים, לטשטש ולוותר חזקים לא פחות, ואולי יותר, מהצורךלהתייחס אל הנראה לעין. החיפוש, המדידה, ההקצעה ואפילו סימני הגמגום לא נועדולהמחק ולהתבטל עם מציאת איזה פתרון החלטי וברור. הם כשלעצמם, עם כל חוסר ההיגיוןהמילולי שבדבר, מהווים הצעות אלטרנטיביות לאותה צורה עצמה, וככאלה כולם גם יחדמדויקים וחד משמעיים. האם אפשר ומותר לומר על ציור שיש בו גמגום מדויק?בהחלט! גם כאשר הצייר מצייר וגם כאשרהצופה מתבונן, הם עדים למאבק שאין בו מנצחים וגם לא מנוצחים.
זהו מאבק בין הידיעה לבין ההתבוננות, בין ההבנה לבין התהייה, ביןהקביעה לחיפוש, בין העבודה להשראה, בין הסידרה לציור הבודד, בין השיקולים הציורייםלבין יחסי האמן – מודל, בין הפיתויים לאתיקה. מי שמתחבר לציור של שטטנר ועושה אותומחדש בדמיונו ימצא, שאם התחיל כמו הצייר גם ימשיך כמוהו, תוך שהוא נקלע לריתמיותמחייבת ומובילה של נגיעות מעוררות התרגשות והזדהות. אורי שטטנר, על פי ציוריו ונטייתם לוריאציותולמקבצים תקופתיים, הוא צייר פועל, כלומר צייר שמתחיל ציור חדש כי התחיל יום חדשוכי זה מה שהוא יודע וחייב לעשות, בלי לחטוא בספרותיות יתר: זהו ציור של בוקר; לאבמובנו האופטימי, גם לא הפסטורלי, ובודאי שלא במובן המרץ והספורטיבי, אלא במובן שלחובת העשייה ובמובן של חיוורון ושל לחות ושל ערפול ושל חמקמקות מעוררת אמון ושל פסטליותובמובן של אור ונגיעה רכה. ציוריו של אורי שטטנר אינם מעוררי סימפוזיונים ואינםקשים מבחינה סיווגית. הם אינם מאפשרים למבקר האמנות ולאיש האקדמיה להטביע אותםבמילים ובתיאוריות ובפרשנות עיוורת. אלה ציורים שאינם יוצרים התנגדות והתעקשות, אךהעובדה שהם יכולים להתקבל גם על דעתם וטעמם של אנשים שמרנים ו/או חסרי רגישותויזואלית, אינה עומדת בסתירה לחוויה האינטימית והעמוקה שצפויה לצופה שאיננו מתעקשעל פענוח, אלא על הראייה ועל העיקוב אחרי צמיחתם מהבד הריק ועד למראה הסופי הכופהאת עצמו על הצופה, אמנם בנעימות אך בלא פחות תקיפות. ציור חסכני, מרומז ומתומצתכמו זה של שטטנר, לו לא היה מדויק והכרחי היה מפעיל את הצופה לדשן אותו מחדש בדמיונו, למלא את החסר,למהול את המרוכז ולהיות יצירתי בעצמו. בפועל קורה שהצופה העומד מול ציוריו של אורישטטנר מוצא את עצמו חסר תעסוקה יצירתית. הוא חייב לקבל את מה שיש בציורים, לאכצמצום של עולם חוץ ציורי עשיר יותר, אלא כעולם שלם, עשיר ומספק.
אם טרם נשחק המינוח "צייר של ציירים", הרי אורי שטטנר ראוי לו עד מאד, מכל בחינהשהיא. יכול להיות שהפירוש המעשי של המינוח "צייר של ציירים" הוא שצייר כזה מעורר בעמיתי, מלבד הערכה ואהבה, גםגירוי גדול וגם תחושה מעודדת של דיאלוג מתמשך. אני חי עם שני בדים של אורי שטטנרבביתי, ובכל יום אני פוגש אותם בעניין מחודש ובהרגשה שהמכחול שלו יהיה תמיד חלקמהזיכרון שלי, אף על פי שהציור השלם עצמו אף פעם לא נשאר בזיכרון, ואין תחליףלמפגש הפיזי לשם רענון החוויה.
תערוכה איננה אלא חלון ראווה שדרכו יכול הצופה לדמיין ולקוות למפגשהרבה יותר אינטימי עם הציורים, שמבקשים לרדת מקירות האולם ולהתלות מול כורסת ישיבהנוחה בתנאים של ריכוז, אורך רוח ושקט. אם נדמה התפתחות ביוגרפית של ציור לכל צמיחהאחרת, הרי אורי שטטנר יודע לעצור ולסיים את ציוריו כאשר הם בשיא הבגרות והבשלות,הכוללת בתוכה גם את הניסיונות והתהיות של ראשית העשייה, ובמובן הזה כל ציור טובהוא גם שיעור ציור מרתק. מתוך קטלוג התערוכה: אורי שטטנר "הצל של הצל", גלריה יאיר. 13.5.2010 |
גלריה יאיר לאמנות | Yair Art Gallery שלום רב, בגלריה יאיר תפתח תערוכה חדשה: אורי שטטנר- "הצל של הצל" תאריך הפתיחה - יום חמישי, 13/05/2010 בשעה 20:00 תאריך הסיום - יום שישי, 25/06/2010 בערב הפתיחה ישא דברים גדעון עפרת בתערוכה יוצגו ציורי שמן ועבודות על נייר מסוף שנות ה-70 ועד סוף שנות ה-90. אלה ציורי תפנימים, לרוב עם דמות, הלקוחים תמיד מסביבתו הקרובה. אורי שטטנר - "צייר של ציירים" ואמן מוערך ביותר - החל לגבש בסוף שנות ה-70 את הפואטיקה המיוחדת לו, המאופיינת באוירה מופנמת ומלנכולית, בצבעוניות פסטלית, מעודנת ומעורפלת ובציור חסכני ומרומז, שבו ה"אין" מנכיח את ה"יש".. התערוכה מלווה בקטלוג עם מאמרים מאת גדעון עפרת ויאיר גרבוז ![]() ![]() ![]() |
אין רשומות לתצוגה