הגלריה נוטלת חלק  באירועי "אוהבים אומנות בתל אביב"

ותהיה פתוחה ביום חמישי, ה 14 לאוקטובר, ברציפות מ 11 בבוקר עד 11 בלילה

תערוכת הציורים והרישומים של גיל צלנר, מלווה בקטלוג.

הפתיחה ביום חמישי, 7 באוקטובר

בשעה 20:00

גלריה יאיר, רחוב אבן גבירול 6, תל-אביב

שם ברחובות התחנה המרכזית הישנה בתל אביב, רחוק מהעין, נמצאים מושאי ציוריו של גיל צלנר. הסטודיו של צלנר שכן ברחוב הגר"א ומשם החל לצייר את סביבתו הקרובה: רחובות הגר"א, איילת השחר, הרכבת, ראש פינה: חוזר לאותה פינה קבועה, לאותו מפגש רחובות.

גם לאחר שנאלץ לעזוב את הסטודיו ולעבור לאזור אחר, ממשיך צלנר בעקביות לחזור ולצייר שם. שגרת העבודה באותו אזור היא ריטואל המעיד על קיום זיקה רגשית עמוקה למקום, וכי בחירתו בו אינה מקרית.

זקוק למבט ולמגע הישיר עם  מושאי ציוריו, על כן הוא רושם ומצייר מהתבוננות.

אלו נופים עירוניים מצולקים ומחוספסים: בתים, עצים ולעתים קרובות נוכחת דמות אחת בלבד. שורה עליהם הלך רוח קודר ומלנכולי: העצים חשופים, מוטים אלכסונית על סף קריסה. בתים נוטים על צידם, שחלונותיהם אטומים הנראים כנטושים. הדמות נראית בודדה, תלושה, חסרת תווי פנים, מחפשת אחר שיוך כלשהו למקום, כמעט כלואה בנוף. בציור מרגש במיוחד נראית מהגב ילדה קטנה ואבודה, תוהה במרחב וצופה בתימהון בדבר מה שמסעיר אותה.

בציורי השמן גוונים כהים מתערבבים זה בזה, צבעוניות חומה דומיננטית על רקע אפורים, כמו עכירות. צלנר מנסה למצוא את הגוון והטון המדויק לרוח המקום.

אווירת הציורים חורפית אבל רחוקה מפסטורליות. דבר מה מעיק עליהם, סוד מסתתר בקרבם.

רישומי העיפרון עשויים באינטנסיביות רבה, בנויים ממערך קווי צפוף וסוער, כמו מנסים להכיל את הכול, אולי גם את הפצע שקיים בנוף, אותו פצע שצלנר תופש כמאפשר לריבוי להתקיים.

צהוב בהיר, כמעט דהוי, משמש כרקע בחלק מהרישומים, ומזכיר אור קלוש של פנס רחוב לילי החושף את הפינות האפלות.

מהו המקום שצלנר חוזר אליו שוב ושוב? הוא בא והולך אל החצר האחורית שלנו. קרובה אלינו במרחק נגיעה אך מודחקת ורחוקה עד מאד מהתודעה.

עובדים זרים ופליטי הגלובליזציה, נרקומנים וזונות משולי החברה והמודרים ממנה, מאכלסים את מתחם התחנה המרכזית הישנה. להגיע לשם בהתמדה מחייב ראשית להישיר אליהם מבט.

צלנר אומר שהוא מוצא את עצמו פעמים רבות מצפה ומחכה לאיש המסוים שיעבור במקום. מתקיים איתו סוג של דיאלוג ללא מילים. לדידו זו חזרה למקום מוכר, גם אם הוא מכיל סיטואציות אנושיות קשות. החזרה למקום מוכר מאפשרת לו השהייה, העמקה ויכולת ללכוד את רוחו וקצבו.

ציוריו של צלנר צנועים,קאמריים ונוגעים ללב באנושיותם. עבודותיו אינן כובשות את הצופה ממבט ראשון, אלא מזמינות אותו להתבוננות מעמיקה בדומה לתהליך יצירתם.

.

יאיר שולביץ