אף פעם לא שאלתי את אורי שטטנר על הרגלי וסדרי עבודתו, אך אני מרגיששאני מסוגל ונדרש ללמוד ולזהות אותם מתוך הגיונם וחוקיותם הפנימית של הציוריםהמדריכים את הצופה היודע להתבונן בעניין, בהבנה ובסקרנות לדעת את הביוגרפיה של הבד המצויר. זהו ציור החושף ומגולל אתתולדותיו. בכל ציור טוב, ובציוריו של שטטנר בכלל זה, טמון קוד המפעיל את הצופהוקובע את צורת עמידתו לפני היצירה, את שלבי וזמני ההתקרבות וההתרחקות ואת התחושותהנובעות מניסיון לדמיין מגע של מישוש פני השטח של הציור. מתוך שלל הצווים המרגשיםשציורים אלה מצווים עלי אני מוצא את הרמיזה להתקרבות אינטימית כראשונה וחשובה ומידאחריה את ההוראה להסתנן בין מריחות המכחול ולהיתקל ולהכיר לפני הכל את חומר התשתית– הבד או הנייר. לדמיין אותם בניקיונם ולנסות להרעיד במחשבה את הבד הריק למשל, כמונגן כלי מיתר המכוון את הכלי בטרם נגינה תוך הכנת עצמו למגע מדויק ואנין. במפגשהיומיומי עם חומר התשתית הבתולי מקיים אורי שטטנר דיאלוג אינטנסיבי עם הבד ומתייחסאליו כאל פיקדון יקר הנתון למשא ומתן עדין. אפשר לומר, שבמובן זה האקט הראשון שלהעשייה הוא המחשבה שאולי אפשר ואפילו עדיף לוותר על העשייה, להתנזר ולהמנע. תפקידןשל הנגיעות הראשונות הוא לפיכך לגרש את קסמו המסרס של הבד הריק וליצור את הלכלוךשיקרא לנגיעות הבאות, המסדרות, המארגנות והמציירות. המגע הראשוני של הצבע בתשתיתאיננו קשור לפיכך באובייקט המצויר ואיננו לומד ממנו, אלא קשור ביצירת מצע אפשרילעבודה, מצב מגרה ובלתי נסבל כאחד.

השלב הבא הוא, ככל הנראה, שלב ההתבוננות וההתרכזות באובייקטיםהמצוירים, רענון הזיקה כלפיהם ובמידת הצורך ארגונם וסידורם בקומפוזיציה הנכונה.

מי שפגש רק ציורים בודדים של אורי שטטנר עלול, אם גם לא חייב, לטעותולחשוב שמדובר בציור הנוטה להפשטה במובן שהנושא משמש לו רק מין תירוץ וקטליזטורלביטוי ציורי, ומה שקשור לאובייקט המצויר נובע מיחס לציור ולא לאובייקט, וכילכאורה אין חשיבות רבה לבחירת הנושא, להעמדה ולזווית הראיה. אלא שהכרות מעמיקהיותר תגלה את ההפך הגמור, כלומר, ששטטנר מסוגל ומעוניין לצייר רק את המודלים שבהםבחר ושהנאמנות הריטואלית והאובססיביות למספר של מודלים חוזרים ומצומצמים חשובה מאדלתהליך הציור ובהכרח גם לתהליך קליטתו. ממילא מובן שלא מדובר בצייר מצלם או מתאר,גם לא בצייר מסגנן ואף לא  מדובר בציירהמתייחס למודל באופן פסיכולוגיסטי אלא בצייר המגלה זיקה רגשית חזקה מאד ומותנה מאדלמודל ומושפע ממנו וחווה אותו בכל פעם מחדש ומקבל את הנושא כבעל זכות להכתיב אתהלך הרוח של הציור. היחס העמוק לנושא מחד ולחומרי הציור מאידך מפיק מאורי שטטנרמין נגיעה הססנית, זהירה, לעיתים מגמגמת משהו. מדובר בחיפוש אחרי הצורה הנכונהוהגוון המדויק, כשהרצונות להעלים, לטשטש ולוותר חזקים לא פחות, ואולי יותר, מהצורךלהתייחס אל הנראה לעין. החיפוש, המדידה, ההקצעה ואפילו סימני הגמגום לא נועדולהמחק ולהתבטל עם מציאת איזה פתרון החלטי וברור. הם כשלעצמם, עם כל חוסר ההיגיוןהמילולי שבדבר, מהווים הצעות אלטרנטיביות לאותה צורה עצמה, וככאלה כולם גם יחדמדויקים וחד משמעיים. האם אפשר ומותר לומר על ציור שיש בו גמגום מדויק?בהחלט!  גם כאשר הצייר מצייר וגם כאשרהצופה מתבונן, הם עדים למאבק שאין בו מנצחים וגם לא מנוצחים.

זהו מאבק בין הידיעה לבין ההתבוננות, בין ההבנה לבין התהייה, ביןהקביעה לחיפוש, בין העבודה להשראה, בין הסידרה לציור הבודד, בין השיקולים הציורייםלבין יחסי האמן – מודל, בין הפיתויים לאתיקה. מי שמתחבר לציור של שטטנר ועושה אותומחדש בדמיונו ימצא, שאם התחיל כמו הצייר גם ימשיך כמוהו, תוך שהוא נקלע לריתמיותמחייבת ומובילה של נגיעות מעוררות התרגשות והזדהות.  אורי שטטנר, על פי ציוריו ונטייתם לוריאציותולמקבצים תקופתיים, הוא צייר פועל, כלומר צייר שמתחיל ציור חדש כי התחיל יום חדשוכי זה מה שהוא יודע וחייב לעשות, בלי לחטוא בספרותיות יתר: זהו ציור של בוקר; לאבמובנו האופטימי, גם לא הפסטורלי, ובודאי שלא במובן המרץ והספורטיבי, אלא במובן שלחובת העשייה ובמובן של חיוורון ושל לחות ושל ערפול ושל חמקמקות מעוררת אמון ושל פסטליותובמובן של אור ונגיעה רכה. ציוריו של אורי שטטנר אינם מעוררי סימפוזיונים ואינםקשים מבחינה סיווגית. הם אינם מאפשרים למבקר האמנות ולאיש האקדמיה להטביע אותםבמילים ובתיאוריות ובפרשנות עיוורת. אלה ציורים שאינם יוצרים התנגדות והתעקשות, אךהעובדה שהם יכולים להתקבל גם על דעתם וטעמם של אנשים שמרנים ו/או חסרי רגישותויזואלית, אינה עומדת בסתירה לחוויה האינטימית והעמוקה שצפויה לצופה שאיננו מתעקשעל פענוח, אלא על הראייה ועל העיקוב אחרי צמיחתם מהבד הריק ועד למראה הסופי הכופהאת עצמו על הצופה, אמנם בנעימות אך בלא פחות תקיפות. ציור חסכני, מרומז ומתומצתכמו זה של שטטנר, לו לא היה מדויק והכרחי היה מפעיל את  הצופה לדשן אותו מחדש בדמיונו, למלא את החסר,למהול את המרוכז ולהיות יצירתי בעצמו. בפועל קורה שהצופה העומד מול ציוריו של אורישטטנר מוצא את עצמו חסר תעסוקה יצירתית. הוא חייב לקבל את מה שיש בציורים, לאכצמצום של עולם חוץ ציורי עשיר יותר, אלא כעולם שלם, עשיר ומספק.

אם טרם נשחק המינוח "צייר של ציירים",  הרי אורי שטטנר ראוי לו עד מאד, מכל בחינהשהיא. יכול להיות שהפירוש המעשי של המינוח "צייר של ציירים" הוא  שצייר כזה מעורר בעמיתי, מלבד הערכה ואהבה, גםגירוי גדול וגם תחושה מעודדת של דיאלוג מתמשך. אני חי עם שני בדים של אורי שטטנרבביתי, ובכל יום אני פוגש אותם בעניין מחודש ובהרגשה שהמכחול שלו יהיה תמיד חלקמהזיכרון שלי, אף על פי שהציור השלם עצמו אף פעם לא נשאר בזיכרון, ואין תחליףלמפגש הפיזי לשם רענון החוויה.

תערוכה איננה אלא חלון ראווה שדרכו יכול הצופה לדמיין ולקוות למפגשהרבה יותר אינטימי עם הציורים, שמבקשים לרדת מקירות האולם ולהתלות מול כורסת ישיבהנוחה בתנאים של ריכוז, אורך רוח ושקט. אם נדמה התפתחות ביוגרפית של ציור לכל צמיחהאחרת, הרי אורי שטטנר יודע לעצור ולסיים את ציוריו כאשר הם בשיא הבגרות והבשלות,הכוללת בתוכה גם את הניסיונות והתהיות של ראשית העשייה, ובמובן הזה כל ציור טובהוא גם שיעור ציור מרתק.