להלן הביקורת של עוזי צור
(תרבות וספרות / "הארץ")
על התערוכה "ראשים מדברים" ,
שפורסמה ב - 06/08/10

גלריה "יאיר" בדרכה המינורית, המסורתית יותר, מצמצמת עצמה לתצוגה של דיוקן עצמי של גלריית אמניה שלה המופנמת, המקומית, במדיום הקלאסי של דיוקן הציור והרישום. אבן הבוחן של התערוכה הזו היא דיוקנה העצמי יוצא הדופן של רינה פלד, העוגנת מחוץ למים המוכרזים של האמנות המקומית - פלד רשמה את פניה כרוח רפאים עמומה (שהצל נקווה בתוויה כמי תהום אפלים) על פני דף המכוסה בצפיפות בגרפים רפואיים של בדיקות א.ק.ג. דיוקנה העצמי של מיכל בקי הוא דיוקן עוברי המתפתח להיות לדיוקן ילדה, אך עדיין לא הגיע אל דיוקן האשה הבוגרת, שהיתה לאם בעצמה. שולי בר-נבון כמו חצבה את דמותה הנערית, הגברית משהו, מתוך חומר הנדמה לגוש של חושך רך על רקע האור הנגוע. גלעד קידר משמר את האקספרסיוניזם הלירי של ציוריו המופשטים בבואו לצייר את פניו בכתום, אך הוא מטעין אותו באיזו אלימות משתלחת וואן-גוכית, באופן שהוא "מגלף" את לחייו המשוקעות, אישוניו, אוזניו ושער ראשו. ברצועות מוארכות של פלנלית, הפרושות זו מעל זו כסרטי צילום פרימיטיביים, חן שפירא מטביעה רצף מונפש של פנים אנושיות אנונימיות בשחור מתפוגג, שכמו שקע, נקווה ונקרש על פני הבד. ירמי עדני מעביר ומכפיל את דמותו הארוטית, המיוחמת, אל לוח קרטון ממוחזר ואז נותן לעור הפנים, הנדמה לנשל נחש, להתפרק ולהתפורר לאטומיו התאיים של עור הקרטון. אבי וורצל מבתר את פניו ובין הבתרים, ברווח הנוצר, עדיין נרעדים, רוטטים ומתמשכים מעוצמת החיתוך תווי הפנים של החצאים שבותרו והופרדו. שי זילברמן הסיר את פניו כמו היו מסכה דקיקה ומימית מצבעי אקוורל שתוויה מצויים במצב צבירה נוזלי, קלסתר שהוא פלילי ורגיש כאחד. דיוקן עצמי של אורי שטטנר נדמה לתמשיח קיר רנסנסי, שהאור הירושלמי ועזובת הנפש פשו וכירסמו בו עד שהיה לחורבה נאה עד מאוד, של דיוקן ותפנים הבלולים זה בזה. ניתן לסגור את מעגל הדיוקנאות העצמיים בזה של שמרית בר, שבו קורים רבים ודקיקים של צל נטווים בטבור הדף הלבן הריק לפקעת נאפלת.

לינק לכתבה:http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1183326.html?more=1

ביום שישי ה- 13.08.2010 תנעל התערוכה "ראשים מדברים".

הזדמנות כמעט אחרונה לבקר בתערוכה "ראשים מדברים"

עד ה- 13.08.2010

מיקום: גלרייה יאיר, אבן גבירול 6 תל-אביב  

בתערוכה זו, שנושאה הוא דיוקן עצמי, מציגים חמשה עשר אמנים בני דורות שונים ודרכי ביטוי מגוונות.

כבר מקדמת דנא דיוקן עצמי הוא מוטיב מרכזי באמנות, שזכה לאופי התייחסות מגוונים ורבי פנים.

קיימת טענה רווחת לפיה כל ציור של אמן הוא ואריאציה על דיוקנו העצמי. למרות זאת, קיים הבדל מהותי בין התייחסות האמן לציור של דיוקן עצמי לבין התייחסות לציור אחר. דיוקן עצמי מחייב בהכרח את האמן לעימות ובירור עם עצמו הנושאים עימם חשיפה.

בתהליך ציור הדיוקן העצמי מתמודד הצייר בראש ובראשונה עם דימויו שלו. מעבר למסכות (ה"פרסונה") המופיעות בציורים והיכולות ליצור מיסוך, הדיוקן הוא השתקפות הדימוי העצמי. כמו כן הוא יכול להוות מקום לבירור ובדיקה: של זהות ומגדר, של היחס בין האני האישי לרבים או לקבוצות הסובבות אותו.

שאלה מהותית שעולה בהקשר של דיוקן עצמי היא שאלת הייצוג, דהיינו, איך האמן רוצה או שואף להציג את עצמו כלפי חוץ, מהו הדימוי שהוא מעוניין לקבוע בתודעה.

בתערוכה הנוכחית, למרות השפות האמנותיות המגוונות והטכניקות השונות של המציגים, ניתן למצוא חוט מקשר בין העבודות, המבוסס בעיקרו על קשר מנטאלי ואטמוספרי המרחף מעליהן. בניגוד לדיוקנאות עצמיים שמאופיינים במחוצנות, בהאדרה עצמית ובניראות זחוחה ומדושנת, הדיוקנאות המוצגים בתערוכה מציגים התבוננות פנימית המלווה בהלך רוח מהורהר ומלנכולי, והחושפים, בין שאר, גם פגיעות, חרדה, התלבטות וכעס.

בחברה המאדירה ומקדשת את הכוח לסוגיו השונים ושבה מופעים של אפקטים חיצוניים הפכו לעיקר, ישנה בתערוכה זו, גם ללא כוונת מכוון, אמירה אתית בעצם החשיפה של כאב, חולשה והלכי נפש שבורים.

זו צעקה חרישית, שהאזניים לא תמיד קשובות לה, אבל באיזה שהוא מקום היא מהדהדת וכמו מים שקטים גם מחלחלת עמוק.

יאיר שולביץ