MIA

                         Don't you hate that?

                                     VINCENT

                         What?

                                     MIA

                         Uncomfortable silences. Why do we

                         feel it's necessary to yak about

                         bullshit in order to be comfortable?

                                     VINCENT

                         I don't know.

                                     MIA

That's when you know you found

                         somebody special. When you can just

                         shut the fuck up for a minute,

and comfortably share silence

זה קורה לכולנו. במעלית, בתור לרופא, בישיבה בעבודה, בתחנת האוטובוס ובאוטובוס עצמו, אפילו בדייט. שתיקה מביכה. אותם רגעים של חוסר נחת המתבטאים בבליעה רבה של רוק ובגירוד הפדחת באופן מטאפורי כדי לנסות לחלץ נושא לשיחה, כדי שחס וחלילה לא יתאפשר לשתיקה לחלחל אל מעבר למחסום חמש השניות. האינסטינקט הראשוני שלנו הוא כנראה לדבר על מזג האויר אם באנו ממדינה אנגלו-סכסית. זה לא תופס כאן כל-כך, שכן למרות שאנחנו תופסים מהמטארולוגים שלנו, מזג האויר בישראל לא הפתיע אותנו מאז חורבן סדום ועמורה כשמטר גופרית ניתך מן השמיים. כנראה שדני רופ היה מפספס גם את זה. אז מה נותר לנו אם כך? לדבר על "המצב"? לאאא, זה כל-כך אמצע שנות ה-90 עד שנת 2000 וקצת. מאז יש לנו אדישות בצורת גדר, צבע אדום וכיפת ברזל. אנחנו שומרים על החרא שלנו בגבולותינו יהיו אשר יהיו. הכלכלה? מאז שהשמאל הכלכלי הישראלי התמסמס יחד עם הסיסטמה הקיבוצית שעשתה קרוס-אובר לקפיטלזם טהור, מאז שהצטרפנו ל-OECD, מאז שהשקל התחזק והדולר קיפל זנבו בין רגליו הירוקות – נהיינו זחוחים, שלא לומר שאננים. אז על מה נותר לנו לדבר באותם רגעים של שתיקה מביכה, רגעים שהשתיקה יפה להם? יוק.

בדיוק לאותם רגעים הומצא אותו מכשיר המתאים לכף ידה של כל אישה ובת, ולכל אצבע ואצבע של גבר ובן. הטלפון הסלולרי. מאז שפרצו לתודעתנו מונחים כמו סמס, סנייק, שיחת חולין אגבית, ערה? וסים דור שלישי עם אינטרנט סלולרי, המבוכה הפכה לנוחה יותר. נתקענו במעלית לקומה וקצת עם השכנה? סמס לחברה. חיכינו בתור במשרד הפנים לחידוש דרכון כדי לברוח מפה עוד פעם בפסח? אנגרי בירדז. אגד/דן/מטרופולין/רכבת ישראל/מחק את המיותר (אין, בדקתי) - שוב מאחרים? זה הזמן לדבר עם החבר מהמילואים אותו אתם שומרים בדיוק לסיטואציות האלה. אנחנו אפילו משחקים בכאילו לעיתים, כשכיסינו את כל טווח התירוצים הסלולריים. או-אז, אנחנו פשוט מוצאים זמן לנקות קצת את רשימת הקשר שלנו, הרי אין זמן טוב מזה למחוק כמה אקסים/ות או סתם שמות שהסתננו ללילה אחד ומאז נשכחה תכליתם. אין, לא ניתפס לא-מוכנים לשתיקה שכזאת. אנחנו הרי עסוקים בכל מיני דברים חשובים וחכמים בסמארטפון שלנו!

יש מקום אחד בו העסק לא תופס. מקום בו ישראלים זעים בחוסר נחת במקומם במשך שעות, נשימתם מואצת ואגלי זיעה קרה מבצבצים להם בגלוי – במטוס. "רגע, זה שאת אומרת שצריך לכבות את המכשיר הסלולרי, זה אומר שאפשר לשים אותו על מצב טיסה, נכון?", מקווה לעצמו הצבר הממוצע. "לא, כבוי זה כבוי!". מה עושים? מה עושים??? האם עלינו להסכין ולתקשר עם הברנש העגלגל והמקריח שיושב מימיננו, עיניו מנצנצות בציפייה שנפתח עימו בשיחה? לא! לא!! האם סבתא "שיער סגול" החביבה משמאל לא משתוקקת לספר לנו על קורות חייה ועל תריסר נכדיה? לאאאאאא!!    

חז"ל אמרו סייג לחכמה שתיקה. ואני אומר, סייג לאי-מבוכת-שתיקה דיבור. זה שאנחנו פונים לסלולרי כברירת מחדל של גאולה ממצבי שתיקה מביכה – זה ההיפך מחכמה. איפה התקשורת הבין אישית? איה קשר העין? האם האינטראקציה האנושית הבלתי-אמצעית מתקרבת לקיצה? האדם הוא צביר החוויות המרכיבות אותו. איזו חוויה אנחנו צוברים בדיוק כאשר אנו פונים לאותו כלי פסיבי, טראנזיטיבי? מה קרה לאותן חוויות מרגשות של שיחה עם אנשים זרים עם תפישת עולם שונה וסט של חוויות וניסיון שונה לחלוטין משלנו? מה קרה ליצירתיות ורבאלית?

That's when you know you found

                         somebody special. When you can just

                         shut the fuck up for a minute,

and comfortably share silence

ואם אין לנו נושא לשיחה, או שמיצינו את השיחה שקלחה, זה באמת הזמן להתענג על שתיקה נוחה, לא מביכה, אולי אפילו נעימה. להרים את הראש, להסתכל סביב, לראות איך העולם נראה מעבר לגבולות כמה אינצ'ים של LCD.
מי יודע, אולי נמצא מישהו מיוחד לשתוק יחד איתו.

--------

מי מוכן להתווודות שקרא את המילה "התמסמס" בפסקה הראשונה כ"הסתמס"? :)