כותרות TheMarker >
    ';

    Velvet Underground

    במעמקי הביצה, הברנז'ה ותעשיית התקשורת. כל מה שצריך לדעת על המנגנונים שמפעילים את גלגלי הדפוס וקורי הרשת

    ארכיון

    ארכיון : 3/2007

    23 תגובות   יום שבת, 31/3/07, 17:30


    תודה לאל שהמוספים חזרו לגודלם הטבעי אחרי שנופה כל סיליקון התחיבים מתוכם
    , וגם הפרסומות המרובות שהתפיחו את עמודיהם ללא כל פרופורציות ולא שום סיכוי לצלוח ולו אחד מהם.


    אולמרט
    ידיעות
    ומעריב מתגאים בשער
    , בכותרת ראשית בראיון המיוחד עם אולמרט.
    במעריב, שתי הכותרות הראשיות לקוחות מתוך מוסף שבת. עד כדי כך לא היה שום דבר חדש לשישי בבוקר, שמסתפקים בקידום המוסף.


    האם בגלל תקדים צילום ביבי והמחשב אולמרט מצולם (פלאש 90, מעריב) ליד שולחן נקי לחלוטין, מדבר בטלפון-סליל (כלומר שאפרכסתו קשורה) מיושן?
    ובצילום הקסום של לע"מ (מוסף שבת) צילום תאורה איכותי הוא יושב עם דף ועט וכותב (במהלך טיסה)?

    גם הצילומים שלו במוסף לשבת (אלכס קולומויסקי) נעדרי מחשב. בשער הוא קוטף קלמנטינות, כאילו היה בן גוריון עם כובע טמבל, ובפנים עסוק בלבישת ז'קט כשהוא נורא מתאמץ לחייך.

     

    בהארץ הצילום הכי מוצלח, רק עינייו המנותחות מבצבצות מבין הצללים (רויטרס).
    מה אפשר ללמוד מראיונות החג בשלושת העיתונים? כלום שבכלום: אני חף מפשע, אני נקי כפיים, מתנכלים לי, יחסיי עם ציפי ליבני מצוינים וגו'


    מוסף הארץ
    כמו שכתב כבר אדון שוקו באחת התגובות אתמול
    , מוסף הארץ הפך עצמו לעין השביעית השבוע, ורבה בו הביקורת על התנהלות התקשורת.
    מנרי ליבנה, כמו שכבר ציינתי התוקפת את בוקי נאה, דרך יואב שטרן המבהיר שהנהלת הארץ לא פתחה סניף בבגדד, עבור בנורית בת יער עיתונאית האופנה המיתולוגית
    ועד ארי שביט
    , המשמיץ את בכירי העיתונאים (ברנע, קירשנדון) ומשבח את האחרים: יואב יצחק, אורי בלאו וכו'.
    שביט טוען שהתקשורת היא האשמה בכך שאולמרט הוא ראש ממשלה.
    תחושת אומניפוטנציה קצת מביכה.
    ממתי תפקיד התקשורת לקבוע מי יעמוד בראש המדינה? האם התקשורת צריכה להתערב בהליך הבחירות? האם פרסום עוד תחקיר ועוד תחקיר היה מונע את בחירתו של האיש?
    ובכלל, ואם במקרה בתקשורת נמצאים אנשים בעלי אינטרסים כאלו ואחרים, שיכולים היו להפיל איש תם וישר (מקרה היפותטי)? ממתי התקשורת צריכה להיות ממליכה ומורידה?
    פרשת ווטרגייט לא הייתה יכולה להתרחש היום, לטוב ולרע.
    יובל גם התייחס למאמר.


    אני שמחה שנועם חומסקי מספיד את טניה ריינהרט. גם דיוקן מקדיש לה כתבה (צור ארליך) עם צילום ענק מהלוויה שלה, בו נראה אהרן שבתאי. לדעתי זה צילום הלוויה היחיד שלה שפורסם בעיתונים. תקנו אותי אם אני טועה.

    אהבתי את חולצת “ככה נראית פמיניסטית
    בישראל, כך לפי הכתבה, שני שליש מהנשים מתנערות מההגדרה. לדעתי - 90 אחוז.


    MarkerWeek
    מכרז הקופונים ומוצרי הקוסמטיקה (ע' 36) לא נעים. מילא מודעה בשיתוף וזה, אבל כתבה מערכתית לכל דבר? אני לא חושבת שראיתי באף עיתון עירוב בוטה כל כך בין תוכן שיווקי לכתיבה עיתונאית.
    מישהו פה צריך להסביר את עצמו ולהכות על חטא.


    העיר
    לפני שבוע כתב יאירוה פוסט אורח. בהעיר מתייחסים לפוסט, רק לא כותבים היכן הוא נכתב (ובנוסף רוה, בתוכן, צ"ל ו' אחת).
    לא רק שמתייחסים לפוסט
    , גם מחמיאים למאמרון שלו בפנאי פלוס המתחדש (במי ניצח), בו כתב יאיר נגד הפורמטים המתחדשים של כל העיתונים.

    * אני יודעת שנשמכתם נעתקת מדי שבוע מחדש לקראת, אבל בשבוע הבא לרגל החגים המאיימים להטביענו לא יופיע המדור מי ניצח.


    פנאי פלוס
    אכן עוצב, כלומר פורמט מחדש. אכן אוורר ונראה טוב יותר. טקסטים קצרים יותר, לוגואי מדורים גדולים, נחמד.
    עיצב: אמיר חסון.

    מירי בוהדנה מבקשת לקבל שער בבלייזר דקה אחרי הלידה (כך בכתבת השער בפ"פ).
    ליאור נעמן, האם שומע.

     

    ידיעות, ע' החדשות
    אני חוזרת ושואלת
    : למה כשרמון מצולם עם זוגתו ורד שרון ריבלין שמה לא מצוין? מה היא, נעדרת נוכחת? (3)
    BTW בגלובס אמנון ברזילי מצדד ברמון כשר האוצר.


    G
    חוץ מהשיחוק – ראיון ראשון בתקשורת הישראלית עם שאול אולמרט, נעצרתי גם על הראיון (פאסט קומפני) עם ג'ימי וויילס, ממציא ויקיפדיה שמתכנן את ויקיה, הדור הבא של מנועי החיפוש, ועל הכתבה של שלומית לן ואביבה קרול, על כל הממציאים עצמם מחדש: ממאור כהן ועד רם אורן, משלמה ינאי ועד שלי יחימוביץ'.
    השורה התחתונה היא ש"להמציא מחדש" זה די פיקציה.


    מדור חדש - כספומן, ובו מחטטת אסתר נייר בכיסיהם של מי שהיינו רוצים לדעת כמה הם מרוויחים. ישראלים נו.
    המדור הפותח מוקדש לרפי גינת, שעל פי הערכות הרוויח בידיעות 150 אלף שקל בחודש.
    כל תוכנית של כלבוטק מכניסה לו 15 אלף דולר. מדובר ב-25-30 תוכניות בשנה.
    זהו, מה ששמעתם.
    מח' הגהה: בהפניה בתוכן נקרא המדור קספומן. איך? איך?

    גינת הוא חומר לוהט: גם הכתבה הפותחת במארקרוויק היא עליו
    ביחד אפשר לקבל תמונה מלאה של האיש
    , מאחרונת מכוניותיו ועד הזניחה (ממש, זניחה) שבהכנסותיו.


    7 ימים
    נאוה ברק בשער – מי לא היה רוצה - נראה שזה הישג של אמירה לם בזכות קשרים ארוכים שלה איתה. אבל כל מי שציפה ללכלוכים והשמצות לא זכה לכך. ליידי, יו נואו.

    הסיפור מפומפם כבר מאמצע השבוע, אבל כן, רונן ברגמן חושף שטדי קולק היה סוכן של הביון הבריטי במסגרת שת"פ בין הסוכנות היהודית לביון, כדי למגן את האצ"ל והלח"י.
    ז"א שכל הטענות נגדו לאורך השנים היו נכונות.
    בסוף יש כמה שורות עם הילדים שלו, אסתר קולק-זקס ועמוס קולק, שמספרים שלא ידעו על הפרשה כלום. בהנחה שהם דוברי אמת, זה לא מפתיע אבל מדכדך – עד כמה אנשים יודעים את האמת על הקרובים אליהם ביותר.


    אמיר שואן מראיין את ענבל גבריאלי שהפכה לאמא.
    אחרי חופשת הלידה היא תחזור להיות סטאז'רית במשרד עו"ד.
    שואן: בעצם, זו העבודה הנורמלית הראשונה שלך.
    נכון, עד היום הייתי רק מלצרית וחברת כנסת".

    מצחיק, עצוב, טיפשי, וכל מה שביניהם.


    כן, לא יכולתי להגיד לא גם לראיון של אבנר הופשטיין עם מחברו של בעל "אבא עשיר, אבא עני", רוברט קיוסאקי. ברור שלמדתי מה לעשות.

    7 לילות
    גם ציפי שביט חוגגת 60, כלומר רשימות השישימים הולכת ומתארכת: יהונתן גפן, אלטון ג'ון, טובל'ה, שלום חנוך, דיוויד בואי.


    פאולו קואלו קובע סופית: אלוהים הוא אישה.
    רונה קופרבוים שאבה ממנו תובנות ניו אייג'יות. למתמידי האלכימאי וגו'.


    רועי בהריר מראיין את כנסיית השכל (דיסק אוסף כפול). כן, אהבנו כל כך, אבל למה הראיונות הקולקטיביים האלו עם הלהקות נראים תמיד אותו דבר? זיינו בלי הכרה/היו בחורות/אנחנו נורא חברים טובים אחד של השני/זכרונות מהמתנ"ס בשדרות וגו'.


    ריטה שחררה את הרסן והילדות שלה עכשיו לא מפסיקות להצטלם - פה, משי קלינשטיין, בת 15, עושה קאוורים לאוונאסנס (רפי דלויה, פנאי פלוס)

    בעמוד האחורי של ידיעות ריטה מצולמת עם שתי הילדות, משי ונועם, לצורכי קד"מ גליון החג של לאשה.


    סופשבוע
    בכותרת המשנה לראיון עם רני רהב נכתב שליסה פרץ בילתה איתו שלושה ימים. בראיון היא דווקא מספרת על שלוש פגישות.
    למה להגזים?
    לא, אין פה שום דבר מסעיר או חדש. עדיין אותו רהב, האיש ללא רבב.

    נתקעתי בסוף הגיליון על "מה אומרת עלי הביצה שאני אוכל" (קשה/הפוכה/ מקושקשת וגו').
    אין גבול.

    זמן תל-אביב
    על השער מובטחת תמונת עירום של הרמטכ"ל גבי אשכנזי, מימיו בפנימיה הצבאית. בפנים אפשר לראות תמונת ענק מפוקסלת בפראות, שגם אם אתם הייתם עומדים בה עירומים לא הייתם מזהים את עצמכם.
    למה להגזים (2)?
    ומה חשבו עליו? שהוא קומבינטור, קלפטומן ו"בעל תסביך עדתי".


    אורית רונאל פנתה לחמש נשים שפעם כתבו בחדווה על רווקותן ההוללת והיום כותבות על אמהותן ההוללת לא פחות: גפי אמיר, עירית לינור, אלונה קמחי, איריס קול ודנה ספקטור. אלא שלינור כלל לא שיתפה פעולה ולא אמרה מילה. וגם לא כתבה על אמהותה. אז למה להכליל אותה בפרויקט?


    פרומו
    שניצר vs מנחם גולן:
    מעולם, אבל ממש מעולם גולן לא הוציא מתחת ידיו מוצר כה נחות כמו 'ריקוד מסוכן'”.
    אפשר כבר להזמין את גולן לתוכניות האירוח ע"מ שיוכל להצליף במבקריו.
    אני? לא צפיתי. נראה לי שאמנע.


    צרות בכותרות
    עבודה זרה" לכותרת על סרטים ישראליים מצליחים שיכולים אולי להפוך ללהיטים אמריקאיים. מה הקשר בין הכותרת לתוכן (7 לילות)?
    מזרח הוא מזרח" – שחוקה במיוחד, לביקורת של יהודה סתיו על סרטים אסיאתיים במוזיאון תל אביב (לילות).


    לחם עבודה
    למוסף שבועי דרוש עורך גרפי. פרטים דרכי.
    הסברתי למוסף שהעורכים הגרפיים 1. מתו 2. לא מסתובבים פה.
    לא השתכנעו במוסף.


    חנוך דאום עבר מרשת לערוץ 10 כעורך ויועץ אסטרטגי.

    שהרה בלאו תנחה תוכנית חדשה בערוץ 10, בה תדון עם ילדים בפרשת השבוע.
    זה קשור?

    בלוגלנד
    ראוי מאוד הפוסט הזה של נמרוד הלפרן, על יחסי כתב/עורך.


    פתחו בקפה
    גואל פינטו (אחרי שגנז את הבלוג באתר הארץ).

    יאיר רוה (אח קטן לסינמסקופ).


    איה כהן, בעלת הבלוג לעבוד עם נוחי דנקנר זכתה לכתבה בזמן תל-אביב. נוחי עוד לא התקשר ורני רהב סירב להגיב.

    צביקה אלברגר מוולווט את המוספים הכלכליים.


    לפני פיזור
    מחירי הדלק יעלו בראשון בחצות. מצוין, בדיוק רגע לפני קדחת הנסיעה לסדר שתתקוף פה את המדינה.

     

    vlvtunderground@gmail.com
    *

    דרג את התוכן:
      12 תגובות   יום שבת, 31/3/07, 09:05

       

      יש מי שלקח ברצינות יתרה את מצבה הטראגי של ישראל ("ישות מתפוררת", כדבריו), ואפילו לא התרגש מהפרויקט של 7 ימים בשבוע שעבר - 51 סיבות טובות לחיות כאן.
      קוראים לו דייוויד לנדסברג (וגם דייווי או דייב), והוא החליט להקים "מושבה ישראלית-יהודית גדולה במדינת וויומינג".
      איך, כמה ולמה - בבלוג הבתולי שלו, "מתחילים מחדש בוויומינג".

      יאללה, אורזים?
      *
      *

      דרג את התוכן:
        39 תגובות   יום שישי , 30/3/07, 09:09

         

        נחום ברנע vs דן מרגלית

        כל תיקתק שורת הוקדשה לראיון עם נחום ברנע, בו הוא ביקר בעיקר את עיתונאי החצר, עם אמירה של השם המפורש – דן מרגלית. הטיעון המרכזי שלו הוא "למה מרגלית עזב את אולמרט ברגע מסוים, מה, הוא השתנה בן לילה?"
        מאחר שברנע יצא נגד עיתונאות חצר (או עיתונאות עדרית) אמר, באשר לזליכה ולינדנשטראוס ש"הם הפכו את התקשורת למנוף למאבקים שלהם".
        או, במילים אחרות, רק נאמנות אחת צריכה להיות: "החברה האמיתית שלנו היא המקלדת". וואוו.
        ואחר כך "יש נטייה אצל כולנו להשתמש בביטוי גילוי נאות כאילו הוא מסדר אותנו. העובדה שאנחנו מגלים את זה לא הופכים את המעשה לנאות".

        וגם "יש אנשים נהדרים בפוליטיקה ואני נמנע להיכנס איתם למערכת יחסים כדי שלא אסתבך בכך אתית".


        על השאלה של חיים זיסוביץ מה יקרה אם חברו הטוב שמעון שיפר יפנה לפוליטיקה ענה ברנע במין התחמקות מתפלפלת והוסיף את הסיפור על מלחמת לבנון השנייה בה בילה עם חיילי מילואים מאלכסנדרוני בלבנון, ואח"כ כתב עליהם. "אחרי המלחמה הם החליטו לעלות לקריית הממשלה להפגין", הוא מספר, "והיו להם ציפיות, מכיוון שהתיידדנו, שאני אהיה חלק מהמחאה הזו ולא הייתי. השבוע פגשתי אותם שוב באימון בצאלים והתאהבתי בהם מחדש ובכ"ז לא אלחם את מלחמתם. זה לא תפקידי. יש מגבלות".

         

        אבל החלק הכי מעניין היה כשנשאל על המינוי העתידי האופציונלי של רפי גינת כמנכ"ל חברת החדשות. ברנע אמר שזה ממש רע אם בעלי הון יקבעו מי ימנכ"ל, וש"הוא מעדיף" שבעלי הון לא יתערבו בתקשורת בשום צורה שהיא.

        כשעומת עם דבריו של ניר בכר על גינת בתוכנית לפני שבועיים אמר ברנע שלא צפה בה (ממממ, מעניין) ושהוא מכיר את בכר ממש מעט, "אני יודע שהוא הגיש תביעה נגד ידיעות וביטל אותה, ושהוא עורך את מוסף הארץ ואם אתה רוצה נדבר על המוסף בהרחבה".
        (
        זיסו לא הרים את הכפפה).

        "לא פסלו כתבות שלך או שלך אחרים שנגעו לפוליטיקאים ולבעלי הון?" שאל המראיין.

        "אני נשבע לך, לא פסלו לי כלום, ולעתים אני מצטער על כך".

        "ולאחרים?" שואל זיסו.

        "הטענה דורשת בדיקה (התחמקות? v). איבדנו כבוד למוסד העריכה. כל התערבות של עורך נחשדת כהתערבות של אינטרסנט או בעל עניין. אתה רואה הרבה דברים שחבל שהם הופיעו כי עורך לא נגע בה".


        בהחלט יכול להיות שלא פסלו לברנע דבר, הריהו מוסד מכובד, היהלום שבכתר ידיעות, אפילו אתרוג הייתי אומרת אלמלא היה זה ביטוי שנסחט ולא נותרה בו אפילו טיפת מיץ אחת.
        איבדנו כבוד למוסד העריכה? לא נכון. אמת, מוסד העריכה קצת צולע ולא תמיד מי שמאיישים אותו ראויים לכך, אבל זה לא אומר שמישהו חושב שהוא לא נחוץ או ראוי או שאין כבוד אליו.
        ובאשר לאחרים שכתבותיהם נפסלו, כן או לא, מה אפשר להסיק מכך? שברנע מבודד ומנותק מהעם העובד/כותב/עורך בידיעות? או שבאמת המקרים שבכר סיפר עליהם הם החריגים?
        וזה לא הכל. בשבוע הבא יהיה המשך לראיון.
        שדח"ז - בשבת ב-12:00 בצהריים בערוץ .2

        גם אודיש כותב על ברנע (ועל ירון לונדון)

        ירון לונדון vs אילנה דיין (עובדה)

        לונדון בתוכניתו אמש: "נהוג לחשוב שסרט עלילה הוא בידיון צרוף, ולעומתו סרט תעודה מבוסס על עובדות... הטלוויזיה מודה בכך שהתחקיר הוא סרט עלילה שמחופש לעיתונות חוקרת....עד לפני כמה שנים לא הייתה מוזיקה בסרטים דוקומנטריים... המוזיקה הדרמטית המלווה כתבות תחקיר היא הצעקה שמוסיף עורך הסרט כשהוא מגלה שהטיעונים שלו חלשים".

         

        אפשר לאחוז בדעה שהטיעונים של עובדה היו חלשים, אבל להגיד שעד לפני כמה שנים לא הייתה מוזיקה בסרטים דוקומנטריים? זה כבר מופרך לגמרי. פשוט לא נכון.

        ברור לכל שההבדלים כמו שאמר לונדון בצדק בין דוקומנטרי לעלילתי הם דקים, ולכן גם אי אפשר לדבר על "עובדות" יצוקות בבטון כשמדברים על סרט דוקומנטרי, שיהיה תמיד מוטה. הרי עצם הבחירה במקום בו תעמוד המצלמה הוא כבר הטייה, עצם ההחלטה מתי לעשות את הקאט הוא החלטה מטת-מציאות. ומוזיקה תמיד ליוותה סרטים דוקומנטריים. אפשר להתווכח על איכותה, ועד כמה היא נועדה להעצים דרמה לא קיימת, אבל להגיד שזה חידוש? אין מופרך מכך.


        הילדים של אולמרט
        דנה אולמרט התראיינה אמש בחדשות 10. על מה? על הספר שערכה, בנות הדרקון. עכשיו, מה בוער לחדשות 10 לראיין עורכת ספרותית? הייחוס והתקווה הקלושה שאולי תנפיק איזה ליד, איזו שורת מחץ על אבא שלה, על המצב וכל זה. ברור שזה לא קרה, היא כבר מיומנת, ואין לה שום עניין לקחת חלק במשחק הזה.

        אבל דנה לא לבד: שחר סמוחה ראיין ל-G את שאול אולמרט, אחיה, סגן נשיא MTV היושב במנהטן. לא ששאול לא ראוי לראיון, להפך - אף אם היה סגן נשיא MTV ישראלי בלי שום ייחוס מעניין היה ראוי גם ראוי, אבל אני משערת שהיו לעורכים תקוות שיגיד משפט אחד על אבא וגו'.

        אלא שכמו שכותב שחר: "אחד התנאים לראיון הזה, הראשון שאולמרט נותן לכלי תקשורת ישראלי, היה שהייחוס המשפחתי יישאר בצד". באסה, אני כבר רואה את עורכי המוסף מקללים בשקט (טוב, אולי הם לא קיללו, אלא רק שמחו, בכ"ז, הבן של).


        קשקשת ברשת
        רן הר-נבו (יחד עם טל סימנטוב וחנן לשובר) העלה אתר חדש ומענג, חמש דקות.קום, אנציקלופדיית וידיאו בה אפשר ללמוד איך עושים כלב מביט למטה (תנוחה ביוגה), איך מכינים סושי, איך משקיעים בוול סטריט ואיך מחליפים חיתול. מופלא.
        ויש לי חלק ונחלה: עורכת הווידיאו הגיעה לרן דרך לחם עבודה.

         

         

        לפני פיזור
        הזזתם השעון, כן?

         

        vlvtunderground@gmail.com

        *

        *


        דרג את התוכן:
          30 תגובות   יום חמישי, 29/3/07, 20:13

          רשימת שילחג מעודכנת
          עד עכשיו התבוססנו בעיקר בערימת תלושי תו הזהב ודומיהם, שמקבלים במערכות העיתונים.

          מאחר שהצטרפו לחבורת הנדכאים גם אנשי הייטק, פרסום ושיווק נוצצים נרצה לדעת מה קיבלו אצלם/כם, סתם כדי שאפשר יהיה לקנא.

          אשמח לדיווחים במיילים/טוקבקים ואעדכן את הפוסט בהתאם.

          נ.ב - אבל בבקשה ציינו את שם מקום העבודה שלכם. אם אולמרט יכול, גם אתם יכולים.

           

          עדכון, שבת, בוקר
          כמו בסקס, כולם רוצים לדעת איך זה אצל אחרים, אבל לא לספר מה קורה אצלם בתלושים.
          וזה כל מה שליקטתי עד כה. השלמות ותיקונים יתקבלו בברכה.

          מעריב ולווייניו - 250 ש' תו זהב.
          הארץ - 300 ש' תו זהב.
          גלובס - דיוידי או מכונת מיץ.
          ענני תקשורת - 350 ש' תו זהב.
          וואן - 400 ש' תלושים לחנות קאפה בתל אביב.
          ז"א שכתבים מכל הארץ יצטרכו להגיע לעיר כדי לבזבזם.
          סטארט אפ (החבר של עטרה) - 500 ש'.
          פובליסיס אריאלי - 300 ש' רב תו.

          ארגון המורים - 400 ש'.
          המלכ"ר של ולדי - 200 ש'.
          איש מחשוב ורשתות - 400 ש' לקואופ.
          ההייטק של שי - 300 ש' תווי קני+דיוידי ארצנהדרת+ארוחת בוקר בזאפה+ג'קו אנפלאגד.

          תאנה (כותבת ועורכת איפשהו) - 400 ש'.

          רשימת השיים מדהמארקר (חיים ביאור, עינב בן-יהודה).
          ותקצירה למאותגרי לנקוק:

          "ערכו של השי הממוצע - 600-900 שקל.
          מנהלים בכירים - 4,000-5,000 שקל.

          לפי חישוב חברת ועדים, הערך הכולל של השי לפסח 2007 הוא 1.75 מיליארד שקל, גידול של 15%.

          השי בשווי הגבוה ביותר, 1,500 שקל, יינתן לעובדי בתי הזיקוק באשדוד.

          במקום השני: עובדי מכתשים-אגן - מתנות בשווי 1,200 שקל.
          במקום השלישי והרביעי - עובדי מפעל הקרטונים קרגל בלוד ועובדי חיפה כימיקלים, שי בשווי 1,100 שקל.
          תדיראן סוללות, ואלקטרה ישראל - תלושים בשווי 1,100 שקל.
          התעשיה האווירית
          אלתא- 900 שקל.

          משרד הרווחה, התעשיה הצבאית, נמל אשדוד ומשרד החינוך - 800 שקל לעובד.
          שי בשווי 700 שקל מחולק בחברה לאוטומציה וברבוע כחול.
          שי בשווי 600 שקלים יינתן לעובדי משרד האוצר, מכון התקנים, בית חולים ברזילי באשקלון, בי"ח העמק בעפולה, טבע תעשיות, משרד החקלאות והנהלת בתי המשפט.
          במינהל מקרקעי ישראל יבחרו בין צ'ק בסך 610 שקל לבין תווים בשווי 740 שקל.

          בקרן הקיימת מתבקשים לבחור בין מתנה קונוונציונלית בשווי 520 שקלים, כגון מיקרוגל, סירים ומערכות סכו"ם; תווי קנייה לרבוע הכחול ולשופרסל בשווי 640 שקלים; ומתנות שיש להשלים מכיס העובד כגון מחשב נייד עם מערכת ניווט לווינית לרכב.

          הילטון - 550 שקל.
          בשירות התעסוקה יקבלו מתנה בשווי 300-350.
          ההסתדרות - תווי קנייה בשווי 450 שקלים.
          באל אופ - תוספת חד פעמית במשכורת בסך 120 דולר שכבר גולמה.
          באי.סי.איי - תלושים, 550 שקל.

          דיסקונט - סט סירים ממתכת יצוקה ומארז יינות.
          הפועלים - תלושים בשווי 1,100 שקל.
          המזרחי טפחות - תלושים בשווי 850 שקל.
          לאומי - ערכת יינות ושמן.
          מרכנתיל ומסד יקבלו תלושים בשווי 900 שקל.

          חברת החשמל - תלושים בשווי 1,000 שקל.

          אל על - תלושים בשווי 420 שקל".

          *

          vlvtunderground@gmail.com
          *

          *

          דרג את התוכן:

            זאב, זאב

            0

              

            21 תגובות   יום חמישי, 29/3/07, 13:14



            ההרשעה נותרת בעינה, אבל אין עמה קלון. ז"א שרמון יוכל לחזור לזירה, אבל לא למ. המשפטים.

            זהו, הוא לא מתכוון לדבר יותר. עכשיו רק אפשר להמר כמה זמן יעבור עד הראיון הראשון תחת כותרת הגג "רמון מדבר בפעם הראשונה" "רמון חושף הכל".

            הנשיא ייחקר היום. והנה המשדר המלא.
            השאלה היא רק אם פרקליטיו יתבעו את עובדה.
            התגובות הראשונות (יותר מ-300) לידיעה הן מאתמול ב-22:30 בערך, אבל תאריך הכתבה הוא מהיום בחמש בבוקר. אולי תעדכנו?

             

            אורלי אזולאי, שליחת ידיעות בארמון מלך סעודיה בריאד, מככבת גם על שער העיתון.
            מי צילם, אגב?


            שי לחג: ישראל היא המדינה המערבית בעלת שיעור העוני הגבוה ביותר. 25% עניים. רובם כמובן חרדים וערבים. אבל מה חדש? ידיעות מוסר שהנתונים מאתמול. מהלינק אפשר לראות שהידיעה בהארץ, עם נתונים דומים, היא מינואר.


            די מעניין איך כל העיתונים אימצו את הכינוי "הזאב" לזאב רוזנשטיין, השב למולדת כשהוא זוכה לשטיח אדום לפחות, וכתב מעריב אפילו נמצא איתו על המטוס! ככל שגריר או בעל תפקיד לאומי הוא חוזר לארץ ונשאל לתחושותיו בנושא: ומה אומר האיש שבילה בכלא האמריקאי? "אני שמח מאוד לחזור לארץ". באמת חשוב מאוד לקבל את דעתו המלומדת של אחד העבריינים הכבדים על תחושותיו.


            אחרי שהתלוצצתי לפני שבוע על דבריו של מזכ"ל האו"ם החדש
            "
            יש לי חיבה רבה לישראל גם מכיוון שהיא דומה לדרום-קוריאה. שתי המדינות הללו שמות דגש על חינוך ילדים, על טיפוח דור המחר, על התפתחות לאומית ועל רמה גבוהה למדי של מוסר"
            (
            באן קי-מון, מזכ"ל האו"ם החדש, בראיון ל-7 ימים)
            קיבלתי מייל נוזף ממישהו:
            "
            יצא לי לעבוד עם קוריאנים, ב-1998 שהיתי חודש בסאול ואני מוצא שדבריו של מזכיר האו"ם מתאימים למציאות ושיש זיקה בין ישראלים לקוריאנים. כשאתה מספר לקוריאני (מהמעטים שמדברים אנגלית) שאתה מישראל אתה מתקבל תמיד בהתלהבות. גם הם מדינה קטנה ומוקפת אויבים, וגם להם הסטוריה כואבת של מלחמות. בקוריאה יש חשש ממלחמה קשה נוספת נגד הצפון ומכאן גיוס חובה, מילואים, קומנדו ימי וקציני צבא בפוליטיקה.

            כמו ישראל, הצליחו הקוריאנים לחלץ את עצמם מהעולם השלישי ולהפוך למדינה תעשייתית. הם קשוחים במו"מ, דורשים את הבלתי הגיוני ובכלל מצליחים לעצבן. יש להם איגודים מקצועיים מיליטנטיים והרבה שביתות. לא במקרה דיבר מזכיר האו"ם על חינוך, כי בקוריאה בתי הספר תחרותיים ולוחצים. רבים מהקוריאנים נוצרים וגם מסיבה זו הם חשים קרבה לישראל. ברור שלא הכל דומה - האוכל הקוריאני מופלא ממש, אחד המטבחים הטובים שאני מכיר.

            בין האנשים שמצויים בעסקים בין קוריאה לישראל הזיקה בין ישראל לקוריאה נחשבת לקלישאה".
            אוקיי, מקווה שעשיתי צדק עם קוריאה ועם המזכ"ל.


            Rewind
            צילום היום (של אתמול) – עמיר פרץ (אלון רון) עם המילה "מינימום" מאחוריו, כשהוא פורש ידיו. התצלום מצטיין בגלל הקומפוזיצה המושלמת שלו.

            צרות בכותרות

            אנה ניקול מזוהמת? מזל שהיא לא יהודיה ולא חיה פה, אחרת, חבל עליכם.


            לחם עבודה לחג

             

            יאיר טרצ'יצקי, מבעלי לחצ חברתי יעזוב בקרוב את דסק מעריב וחבר לידידו מנוער ומבלוג יואב ריבק בדסק הארץ.

             

             

             

            דרוש כתב אינטרנט וטכנולוגיה במשרה חלקית.
            computers@y-i.co.il


            במגזין Go של ידיעות מתפנה משרת עורכת Gossip (מוסף הרכילות של המגזין) ומדורים.

            נטיות צהבהבות חובה, מאסטר בגלוסים - יתרון.

            groovy.sahar@gmail.com


            בהעולם הבוקר מחפשים תחקירנים עם אמביציה, זיקה לאקטואליה וניסיון. כיף שם.

            haolam.haboker@gmail.com

             

             

            הדס ריבק מזכירה שבוואלה! מחפשים כתב/ת מדיה. המון זמן, אגב.


            רונן שמיר שעזב את נענע יערוך את האתר של רשת.
            עכשיו המאבק יהיה יובל נתן (עורך קשת אינטראקטיב) Vs שמיר.


            יזהר גביש יסקר את תחום ההייטק בדהמארקר.

            נחום ברנע ממשיך לצבור פרסים, הפעם אות נשיא אונ' ת"א.


            בראש השנה האחרון כתבתי על הרמות הכוסית במשרדים. מאחר שחלק גדול מכם ייהנו מכך היום (או ביום ראשון, או שהכל כבר מאחוריכם) אני מביאה את הפוסט הרמתם במשרד בשידור חוזר.


            דסק החוץ/עדו אברהמי
            Life
            עובר לרשת. ובעברית. אסתי מספידה.

            אישי ציבור אמריקאיים מדווחים על המחלות שלהם. הפעם דובר הבית הלבן.


            מאפיית מצות בתוך אוטובוס בית ספר? יאק.


            ויקיפדיה בלי טעויות וזיופים? לא כותרת יומרנית מדי? וגם, האם בגלל שמדובר בכותבים מזוהים יהיו פחות טעויות? לא יודעת.
            וזו החלופה המוצעת: סיטיזנדיום.

            בלוגלד
            הבלוגרית קאת'י סיירה זכתה לאיומים ברצח. שימו לב, אגב, שהיא מפרסמת את האיי.פי של המאיים בראש חוצות.


            מתברר שבשבוע שעבר, כשקוננתי על המוספים הפרסומיים ועל כך שאני זורקת אותם כיוונתי לדעת גדולים, ושא.ב יהושע כבר כתב על כך בספרו ואף שם מצא להם – תחיבים.

            שגיא חמץ כותב על תהיות הבלוגר (לכתוב או לא לכתוב) ומדבר על חרדת כתיבה (למשל של יובל דרור). לא מדויק. אני חושבת שגם כרמל וגם יובל דיברו על לאות שפקדה אותם. בעיני זה עניין זמני, חלק מהגלים שמאפיינים את תהליך הכתיבה.


            ולדי ראיין קומדיאנט רוסי שהגיע פה לשפל המדרגה. כותרת הפוסט שלו היא "מה היה מפריע לאלוהים אם היה לי טור במעריב".
            ולדי היקר: לא אלוהים הוא הקובע למי יהיה או לא יהיה טור במעריב, והכנסת אלוהים לקונטקסט הזה גורמת נזק תדמיתי עצום לאלוהים, יתברך שמו, והופכת את העניין לגדול מהחיים, בעוד שהוא למעשה קטן הרבה יותר מהם. וכמו שכבר אמרתי לך, אתה טועה בגישתך. לא זה מה שאתה צריך. ובכל מקרה: הצעת את הראיון הזה למישהו? ואם אתה דבק במעריב, אז, נניח, לעורכים בסופשבוע? פנית קונקרטית?


            אבי העלה את הראיון איתי בבלוג שלו בקפה. הראיון מעט יותר ארוך, והוא מיועד גם למי שלא אוהבים את פורמט הקריאה בקובץ סרוק.

            תרבות
            תמלול כנס כוכב נולד שהנחה ניר קיפניס מבלייזר.


            קראתי את כל הטענות הקשות נגד העונה השנייה של אמאל'ה. אחרי כשלושה פרקים אני חייבת לומר שהיא צלחה את מבחן העונה השנייה, ואני מחבבת אותה, אולי אפילו יותר מקודם.


            כמה מחידושי האקדמיה:
            החסן נייד – דיסק און קי
            מסלת שמע – קובץ קולי
            הדתה – ההפך מחילון

            תקריש – ג'ל לשיער (אבל רק בנאדם אחד במדינה עוד משתמש, לא?)


            מח' הגהה
            מה קרה במודעת הספר החדש של יצחק לאור.

            טוקבק
            אמנם כותבי המכתבים למערכת לא אוהבים שמשווים אותם לטוקבקיסטים, ואחד הכתבנים האובססיביים אפילו הוציא ספר ממכתביו, אבל ההשוואה מתבקשת.

            טרום אצבעות
            טיים אאוט מציע את המבחן האולטימטיבי, 128 שאלות (+בונוס) האם אתה תל אביבי.

            אבל אני מזהירה: הוא די קשה. עלולים אתם להתפדח קשות.


            ליסה פרץ בילתה עם רני רהב 3 ימים (סופשבוע).

            מורן שריר (גם), שפייד את העמוד שלו בפליקר ראיין את עפר שכטר.

            וגם שני פרויקטי חג מז'אנר הלא אקטואלי: 1. אושיות מספרות בדיחות 2. ישראלים עונים על מיני קושיות.
            כותרת אחת מעולה: "קפיצה קטנה לחולה" (יוני שדמי מבקר באגם).


            נרי ליבנה הזדעזעה מפרויקט הגמילה של בוקי נאה במהלך השבוע, ודיברה איתו. השיחה עלתה לטונים גבוהים למדי.

             

            ועדת המדרוג
            "
            רשתות חברתיות באינטרנט – פאתט!"
            שימוש במילה פאתט – פאתט!

            ארי שביט על התקשורת שהעלתה את אולמרט לשלטון.


            לפני פיזור
            מוצ"ש בחצות: ספיישל ולווט אנדרגראונד (The Original)בגלגלצ (דןדן מטיוק עורך וטל פריצקר מגישה). יהיה מצוין. כמובן.


            מהלילה שעון קיץ. בשתיים לפנות בוקר הזיזו את השעון לשלוש. וכך הפסדתם שעת שינה.

             

             

             

            vlvtunderground@gmail.com

             

             

            דרג את התוכן:

              אני ואני

              3

                

              46 תגובות   יום רביעי, 28/3/07, 17:27

               

              שעה ורבע נסיעה ברכבת לכל צד (ת"א-ב"ש). מאחר שהרכבת לא עוברת בעיר והאוניברסיטה ניצבת בפאתיה, זה אפילו לא היה טיול לב"ש.

              ועוד שעה עם הסטודנטים של גדי באוניברסיטת בן גוריון, במהלכה התברר:

              1. שהם כמעט ולא קוראים עיתונים - אגב, הם לומדים תקשורת.

              2. שבלוגים זה לא חומר הקריאה המועדף עליהם.
              לא יודעת עד כמה הם התחברו לסיפורה הנוגע ללב של V, אבל לפחות שולמית וגדי נהנו.

               


               

              בדרך לרכבת רכשתי את גליון עולם האשה החגיגי (במבצע! 14.90 ש' במקום 28 ש'), בו מופיע ראיון איתי (אבי לן ידידי ראיין). יעקמו האנינים את אפם על "ראיון לעיתון נשים", אלא שמבחינתי, אם עוד שלוש נשים יראו שיש כל מיני דרכים לנהל את החיים (ואת הקריירה שלך, גם אם הגעת לדרך ללא מוצא), ולא רק זו הקונבנציונלית (נישואים, ילדים וגו'), מה טוב. ולא, אני לא מטיפה לחיות את חיי, רק מראה דרך נוספת.

              צילום סרוק מתוך הראיון.

              עמוד 1.

              עמוד 2 .
              עמוד 3.

              אני רק רוצה להזהיר: אין בה חידוש למכירים את כל תולדות.

               

              vlvtunderground@gmail.com

               

               

               

              דרג את התוכן:
                26 תגובות   יום רביעי, 28/3/07, 05:55

                 

                ידעתי שיש לי על מי לסמוך. בתוך כל מגיהה מסתתרת משוררת הדילוּט, חיילת ממושמעת בצבא שחרור האל"ף ונפש סוערת שמוכנה לצאת לקרב על כל וו. הנה, רק אתמול ביקשתי פוסט אורח מהמגיהים, ומי צנחו שניים על שולחני. תלמדו אתם כולכם.

                מוזר שעד כה, במשך כל כך הרבה זמן לא הקדשתי בבלוג הזה פוסט למגיהים. הרי זה העלבון הכי גדול שנהגו (ונוהגים) להטיח בי המעודנים שבשונאי: מוחקת פסיקים ומוסיפת יודים, זה מה שהיא יודעת לעשות. טפו.

                תחילת הקריירה העיתונאית שלי הייתה באמת כמגיהה בחדשות, משרה אליה הגעתי באמצעות מודעה בעיתון. השכר היה כה נמוך עד שבמשך חצי השנה שעשיתי בתפקיד נאלצתי להיצמד למשרתי הקודמת כמלצרית זועפת כדי לא להגיע לפת לחם (אבל היו לי קרואסונים).

                הפוסט הזה מוקדש באהבה לכל עשרות המגיהות איתן עבדתי בעשוריים האחרונים.


                שירה של החיפושית:


                לפעמים נדמה לי שהעורכים החצופים

                לא קוראים כתבות אלא רק מרפרפים

                ומעבירים אליי חומר גולמי

                שאני נאלץ לערוך בעצמי.

                תבינו, אני לא מדבר

                על שגיאות של כתיב מלא או חסר,

                עם זה עוד איכשהו אפשר להסתדר.

                מדובר בעניינים שאין עליהם מחילה

                כמו מילים באנגלית שגורמות לי חלחלה

                Yes ,jump , hot, כאלה מותגים

                (כואבת לי העין רק מלהדגים)

                או מילים מתועתקות כמו "סטיילינג" "גרוב" ו"לוק"

                "סופר מודל", "רייטינג", "פריים טיים" ו"בוק"

                ועוד לא אמרנו מילה על סימני הפיסוק.

                אבל למרות השכר המעליב וההתנשאות של העורכים

                גם לי יש מדי פעם רגעים משמחים

                כי אין כמו לפתוח את העיתון המתחרה

                ולגלות ש- אופס, לגמרי במקרה

                פה חסר קרדיט, שם שיכול אותיות

                והכיתוב נעלם בנסיבות מסתוריות.

                למרבה הצער האושר הזה הוא עניין של זמן

                כי במהרה ולווט תמצא גם אצלי שגיאות שלא חלמתי על קיומן.

                (אין ספק שמאז שהיא בשטח אני בחרדה קיומית

                מפני חשיפה פומבית של הטעות היומית).

                וזה בעצם מתמצת את הבעייתיות שבתפקיד

                וכל מי שעסק בו יכול להעיד

                שבשגרה, כשהכול בסדר, אתה מואשם בקטנוניות

                אבל פעם ב, כשיש פדיחה, זורקים עליך את כל האחריות.

                ולעתים אתה מרגיש שגם אם אתה יודע בעל פה את מילון ההווה

                כל הידע שלך בדקדוק לא ממש שווה

                כי אם תטעה באיות "לינור אברג'יל יאסיקביצ'יוס" זה יותר נורא

                מכל טעות בשם המספר, בתחביר או בגזרה

                ולא נותר לך אלא לשנן בהתמדה:

                לפחות אני נהנה ממה שאני עושה בעבודה.

                (החיפושית)

                 



                ועכשיו, The מגיהה:

                כשמורן אטיאס אמרה "365 מעלות" זה הצחיק את כל מי שקיבל את הקטע באימייל, אבל כשמאיר אריאל שר: "אני לא יכול להקיף אשה 365 מעלות...", זה יצירתי ואף גאוני! ובכן, לא בעיתון, רבותיי. אבל גם פה יש דרגות חומרה שהרי אין דין "מוקיר תודה" הנשמע מוכר משהו כדין המלה "מרמור" שאינה מצויה במילון ואמורה לבוא במקום "התמרמרות", והמקור היחידי שוותיקה כמוני יכולה לחשוב עליו הוא האופרה לה מרמור של חבורת לול.


                אין שמחה גדולה מזו של קורא המוצא בעיתון שגיאת דפוס ובאופן טבעי מייחס אותה למגיה. אספני בולים מחפשים מציאות כאלה בנרות משום שערכן לא יסולא בפז, ואילו בעיתון - ההפך: מה קורה כשלא בדקת את התאריך המופיע בראש הדף ולא שמת לב שהקדמת את זמנך או להבדיל, נשארת תקוע בעבר? או כשמישהו בשם צ'רלי אבוטבול הפך לצ'רלי ביטון, הח"כ לשעבר, ועוד בידיעה מהתחום המשפטי? יש מספר בלהות ובעתות הטורדות את מנוחת העורכים והמגיהים, ביניהן זכור "צלב הכרס" המפורסם שנחרת על גופו של מישהו, ושעליו העיר עיתונאי בעל חוש הומור שבמקרה הזה זה בסדר כי הוא כנראה נחרת על כרסו.


                עד היום, אני יכולה להעיד, בכל פעם שמתפרסמת ידיעת-נאצים שכזו, היא עוברת חמש הגהות לפחות, וזו לא הפרזה. ועוד אפשר להוסיף שלל שגיאות נפוצות המחרידות את שלוות העורכים הראשיים אך נהפכות כמעט מיד לפולקלור של קוראים ידענים: "שני אחיות" בכותרת ידיעה או שינוי שמו של היישוב הדתי הידוע כפר הרוא"ה ל"כפר הרועה", הבלבול הנצחי בין "אלא" במקום "אלה", בין "עם" ל"אם" ובין "אל" ל"על", היישוב "חרב לאת" שהפך ל"חרב לעת", "ארבה שנים" במקום "הרבה", "בשובי 30 מיליון דולר" במקום "בשווי", ו"לעג לרש" שהפך ל"להג לרש".


                אבל הכי נורא מבחינתנו הוא הניגוד שבין כותרת לגוף הידיעה: כשמתפרסמות כותרות כמו "תקלה בהמראת הקולומביה" כשבידיעה עצמה נכתב בעצם על הדיסקברי, כותרת על יחיאל אוחנה כשהגיבור נקרא יחיעם, כותרת בלתי נשכחת אחת מידיעה טרגית: "אני הולך לבית הסוהר ואת לכלא" כשבכתבה הופיע הציטוט הנכון: "אני הולך לבית סוהר ואת הולכת לקבר", או כשמדענים נשלחים בכותרת לאנטרקטיקה ומגיעים עשר שורות מתחת לקוטב הצפוני.


                ומה עם סתם אותיות אהו"י? אלו הפכו לאימות הקריאה תכופות מדי, ואם את נחושה ונרגנת מספיק, מאמצייך להבהיר שהמלה מספיק קריאה גם ללא א' ב"פופולרי" או ב"פורמלי", נושאים פרי. הסיבה לכך היא שאם לא נציב גבולות לא יהיה להצפה הזאת סוף הן תופענה בכל פינה, או שלא. פעם צ'רלס ופעם צ'ארלס. פעם קראוון ופעם קרוואן. פעם מורל ופעם מוראל.

                אפשר להרחיב ולהוסיף עוד על הבלבול הרב בהוספת ו"וים ויו"דים למלים ולפעלים, שוב במגמה להקל על הקורא ולאו דווקא משום שזה נכון. "תכנית" צריכה להיכתב כך ולא "תוכנית", אם כי יש מקומות שבהם אפילו טהרנית שכמותי נסוגה לבית הלל ומוסיפה י' כמו במלים "מינהל" ומיחזור".


                עוד קורבן ניכר וברור לעין הוא הכותרות שאינן כפופות לכללי העברית אלא סרות למרותו של רוחב הטור ולכלל אצבע שתמציתו: "זה מספיק מובן גם ככה", וכך נושרות להן מלות היחס ראשונות, גם אם בלשון דיבור לא תוותרו על "את" במשפט עם מושא ישיר, למשל. בחיים גם לא תשתמשו בשלוש סמיכויות רציפות האסורות על פי הכלל וגם אם אני לא זוכרת את ההסבר לחוק זה, יש לזה סיבה הגיונית בעיניי: למי יש מספיק אוויר, חוץ מלקרייני קול ישראל לומר משפט ארוך כמו: "הפסקת הלנת שכר עובדי רשויות כושלות"? תמצאו משפטים מייגעים כאלה לרוב והסיבה היא בעיקר מקום ("לוקיישן-לוקיישן-לוקיישן"). ופה אפילו מגיה מרים ידיים.


                 

                האחריות מתחלקת בין כולם אבל עינך המיומנת חייבת ללכוד את השגיאות ואין תירוצים. איך זה קורה? הרי אף עורך לא רוצה לעשות לך דווקא, משום שהוא חתום על המוצר וגם הוא יודע שיש גבול ליכולת העין האנושית לקלוט ולהבין. אבל חלק מהידיעות נכתבות ונערכות תחת אילוצי זמן ומקום ולעתים קרובות הן נחתכות ונערכות בנחרצות על הדף עצמו, לאחר שהן מועברות לתוכנה הגרפית ממחשב העריכה.

                 

                רק אז מגלים שלא נותר מקום ויש לקצר ולשנות את כל העיתון כי הרמטכ"ל מתפטר בלי להתחשב בדד ליין, ובלהט התכונה להזיז ידיעות ממקומן נמחקת המלה המקורית ובאה אחרת ממקומה. אלא שכשאת עורכת מחדש את כבר לא מצויה ברצף העלילה, וההכרה מוצאת לה תחליפים זמינים ומוכרים. זה נראה כמו מלה נכונה ולכן זה נשאר גם אם זה לא מתאים לשורה. כן, ככה זה עובד לפעמים ולכן תמיד יהיו כתבים ועורכים שטועים, פשוט טועים. שלא לדבר על מגיהים.

                (The מגיהה)

                 

                 

                 

                 

                 

                 

                דרג את התוכן:
                  54 תגובות   יום שלישי, 27/3/07, 10:11

                   

                  בעובדה מבטיחים חשיפה של מתלוננות קצב מחר. אפשר כבר להמר על הרייטינג.

                  מתוך הידיעה בהארץ: "אחד מעוזרי נשיא המדינה משה קצב לקח מסמך מודיעיני משולחנו של המזכיר הצבאי, תא"ל שמעון חפץ, והעביר אותו לעורך הראשי של אחד העיתונים הגדולים. בתמורה השיג הנשיא הבטחה שכתב העיתון יישלח לסקר אחת מנסיעותיו לחו"ל... בתוכנית נאמר שהמניע של אנשי קצב להדלפה הייתה (צ"ל - היה, V) תחושה גוברת שדמותו הנלעגת של קצב בארץ נהדרת מחלחלת לחוגים בציבור.

                  מיהו העורך הראשי?
                  כשרזי ברקאי שאל את אילנה דיין הבוקר היא השיבה "תענה בעצמך. אני לא יכולה לומר מי האיש ומי העיתון".
                  ותוספת לבלבול: הידיעה על תחקיר עובדה המופיעה הבוקר במעריב לא מזכירה את הסיפור הזה, אלא מדברת על תלונה נוספת נגד קצב. גם בידיעות מופיע סיפור המתלוננת החדשה פלוס אות חדשה: ל', אבל לעובדה אין זכר, והניסוח בידיעה הוא: "נודע לידיעות".

                   

                  חידוש מרעיש, ככה מהצד: גם פרקליט המדינה הבין שאי אפשר לחקור את הפצת התמונה של א' ברשת (מעריב).


                  אשליות
                  לרגע צהלתי למקרא הכותרת
                  "מתחדש המירוץ למפכ"לות" – קראתי בטעות "מפכ"לית". אבל הגזמנו. מפכ"לית. עוד חזון למועד.


                  מעריב מדווח שסטודנטים לרפואה משלמים עשרות אלפי שקלים כדי לעשות סטאז' בבית חולים נחשק (איכילוב, שערי צדק, בילינסון, הדסה). סטודנט: "בסופו של דבר זה שווה את הכסף" אבל מאיפה יש להם כסף? עד כה ידעתי שהם מקבלים שכר רעב.

                   

                  אליעזר פישמן במגעים עם שלמה אליהו למכור לו את חלקו בידיעות (הוא צריך להחזיר חובות) - רק במעריב.

                   

                  צ'פר את העיתונאי

                  מבקרי הקולנוע לא זוכים לשום טובות הנאה, ואני אומרת את זה בגאווה (ולא, הקרנות מוקדמות זו לא טובת הנאה. זו עבודה). אולי שווה לדייק: שום טובות הנאה שאני יודעת עליהן.
                  אבל מה
                  , פעמיים בשנה מישהו שולח לנו שי צנוע: עוגה או פרחים או שוקולד או משהו כזה (כן, גם לי). בגלל צניעותו של השי ונחמדותו (באמת באמת) של המישהו אנחנו מקבלים בתודה את המחווה. לא נעים לעשות מזה עניין.

                  אלא שבפסח הזה נפל דבר. כנראה שכמה מבקרים קיבלו מהשולח שי מפואר הרבה יותר מהרגיל ומזה שקיבלו עמיתיהם: מארז יין משובח ויקר. שניים מהם נלחצו מאוד, הרגישו אי נוחות והחליטו לתרום את המארזים לאגודת משולחן לשולחן.


                  בלוגלנד

                  אחד הטרנדים בבלוגיה פה זה לכתוב על הקפה: לבקר את שיטת הכוכבים, את העיצוב, את מדיניות התמונות, להגות כותרות אטרקטיביות, לספור למי יש יותר ארוך (זנב תגובות) וגו'. כן, גם לי יש ביקורת בשפע (גם נגד הכוכבים האדומים), וגם אני עסוקה בהשוואות כדרכי, אלא שאני מעדיפה להכין רשימות מסודרות ולשלוח אותן לשלטונות.
                  מה שכן, פתאום אני מבינה שהקפה שינה את פני הבלוגוספירה הישראלית תוך שבועות: עכשיו לכולם יש בלוג, אנשי עסקים ושיווק והייטק ופרסום חייבים לכתוב, כנראה מאחר שנמצאה המסגרת המתאימה לאנשים מבוגרים דוברי עברית תקנית. ואני? מרגישה פה די אבודה, ממש כמו מישהו שרגיל היה לחיות באי בודד, ופתאום האי יושב בהמוני אנשים, וכבר בונים בו רבי קומות ויש מסיבות רועשות עד לפנות בוקר. ואני? מה יהיה עם הסדר יום שלי (מטאפורה, מטאפורה)? הולכת לישון מוקדם (יחסית) וקמה עוד יותר מוקדם. איך אסתדר פה עם ההמולה?


                  לא ראיתי את זה בא: גם לאסי דיין יש בלוג. מצלם אותו: ליאור דיין.
                  היילייט: "אני רוצה להיות בתוך ים של 150 אלף כדורי ריטלין ולעשות כל מיני דברים".


                  הלמו על זכה לצו החיטוט במחשב שהוציאה המשטרה, כדי לחפש תמונות שיכולות להעיד על כוונה לבצע עבירה.
                  ההחלטה של השופט אברהם הימן התקבלה בעקבות בקשת המשטרה להמשיך להחזיק דיסק קשיח של חשוד לאחר שמצאה עליו תמונות שעברו שינוי גרפי. בחלק מהתמונות נראים אנשי ציבור עם "חזות נאצית".

                  השוטרים טוענים שהתמונות פורסמו בעבר באינטרנט, אבל אין אזכור לאפשרות שאולי החשוד הוריד אותן מהרשת. סוג פשע מחשבה חדש נולד בישראל:

                  "כוונה לעבור עבירה של העלבת עובד ציבור".

                  כדי שהחשוד לא יתנגד ההחלטה ניתנה במעמד צד אחד, למרות שמדובר בחומר מחשב. כדי שעיתונאים לא יכתבו על הפדיחה המשפטית ההחלטה ניתנה בדלתיים סגורות.


                  גדי מסביר למה שווה לכם לפתוח בלוג (גוגל גוגל גוגל)

                  אהבתם לקרוא אותה פה? הנה, גם לעטרה יש בלוג ואפשר לעשות לה הגהות.

                  האם הקפה הוא רשימות החדש? עד כה ראיתי שריקי כהן, אודי שרבני, וכמובן גדי פתחו פה סניף. ומי יודע את מי פספסתי (עדכנוני). האם מדובר במגמה ורשימות צריך לדאוג?


                  לחם עבודה

                   

                  עדכון, 14:03: העורך החדש של נענע (במקום רונן שמיר) יהיה זאב חספר. השת"פ עם ערוץ 10 ייחתם כנראה מחר.

                   

                  דרוש מתרגם, עברית/ערבית.

                  גבי גזית חזר בו מהתפטרותו, אבל ייאלץ להפחית את שכרו ב-20 אלף שקל. ז"א 30 במקום 50. לבי לבי.

                   

                  סקופ Vs מעריב
                  אתר חדשות הגולשים דורש קרדיט. עורך מעריב לא מגיב.

                   

                  דסק החוץ/ עדו אברהמי

                  איך לעצב טקסט ע"מ שיהיה זכיר וקליט?
                  הנה דוגמא מע/אלפת.


                  תוצאות נתיחת הגופה של אנה ניקול סמית' – קוקטייל מפואר. הפתעה?

                  ספרו
                  tv
                  קיציס
                  ופרידמן כתבו ספר טיסה
                  .


                  VTV

                  בטח לא שמתם לב, אבל אני חתומה על ביקורת הטלוויזיה במעריב הבוקר (“המאניה-דיפרסיה של סטיבן פריי”). חד פעמי כזה. כולה סתמתי חור.

                   

                  וצפירת הרגעה: אודיש חזר.

                  גרפיטי בבני ברק
                  פאה = שקר

                  אופנה = פריצות

                  BTW - נשות קולך המאוכזבות פונות לשר המשפטים בעקבות מינוי הדיינים.


                  צרות בכותרות
                  אתמול התעלמתי מהכותרת באחורי של ידיעות
                  "מי יודע מדוע ולמה השם של הזברה שושנה?”
                  וזכיתי לנזיפות. אני חשבתי שאין צורך נו, וכמה אפשר לחבוט, אבל היו מי שסברו שיש להוקיע כל כותרת וכותרת אם מגיע לה. אז הנה, אני מוקיעה. כותרת טיפשית.
                  ואיזו ידיעה זכתה בכותרת? כל אזרח יכול לקרוא לבעל חיים בספארי על שמו, או על שם מישהו יקר לו (מתנה שכזו). עכשיו צריך רק להחליט מה מטופש יותר: הכותרת או הרעיון.


                  אתמול היתה הכותרת לחגיגות הטובל'ה ב-24בת 60 פוקחת עין". כעונש על שהתעלמתי, היום אפשר לראות את אותה כותרת בהמגזין: “בן 60 פוקח עין" על חגיגות ה-60 לאלטון ג'ון לנון. ככה זה כשעוצמים עין.


                  פר-סו-מות
                  בבית אבות בנווה אפעל חוגגת ישישה אחת יומולדת 100 (מעריב, 26). מה סוד אריכות הימים שלך שואלים אותה? והיא עונה: קולה. לא שותה מים בכלל. ואני אומרת, אם ידו של התאגיד לא בדבר, אז יאללה, אמצו אותה לפרסומת הבאה.


                  פוסט אורח
                  אני מוציאה מכרז למגיה/ה לכתוב פוסטורח שנון ומריר על כתבים ועורכים.
                  מישהו
                  ? מישהי? קרן המגיהה?


                  מח' הגהה
                  במאבד תמלילים כבר דיווחו על הטעות של מועצת הכחמים שלשום, ובמלך הביצה (מעריב), היום.


                  זה כבר היום השני: בידיעות מתבקשים לתקן את הגג "פרוייקט מיוחד לפסח" – צ"ל פרויקט.


                  לפני פיזור

                  עדכון: הערב, קצת לפני 20:00 (נניח רבע ל-) אתראיין בג'יגה ב', התוכנית של נפתלי מנשה ברשת ב'. על מה? על הבלוג ועל חיי הרשת.

                   

                  מחר ב-8:00, אני עולה עם גדי לרכבת לב"ש, לספר לסטודנטים שלו בקורס ניהול תוכן איך זה לכתוב בלוג.
                  ב"ש? בסוף תמצאי את עצמך בסופשבוע בראש פינה.
                  מה לא עושים למען ההרפתקה וכדי לנשום אוויר יבש יותר כמה שעות.


                  vlvtunderground@gmail.com



                  דרג את התוכן:

                    סבא בא

                    4

                      

                    16 תגובות   יום שני, 26/3/07, 10:54

                     

                    צילום: מיכאל קרמר, ידיעות
                    אהבתי את הניסוח הפילוסופי של ברק בלעדינו יהיה ריק נורא (שיאיים על הדמוקרטיה הישראלית)
                    שהרי מה יותר מפחיד מהריק?

                    אבל רגע, מה הסיפור עם הנכדים בכנס בקיבוץ יקום? אני באמת מתלהבת מזה שהוא סבא משקיען, אבל למה ילדים כל כך קטנים צריכים לשבת על הברכיים של הסבא המפורסם שלהם, כשהם משתעממים עד מוות (במעריב, בצילום של ברקאי וולפסון הילד מפהק עד כדי קריעת לסתות), בעוד שהוא בסך הכל משתמש בהם כדי להצטייר כאיש משפחה רגיש וקשוב?

                     

                    מוטב לכם לקרוא את הסיפור המוזר על אל"מ פינקי זוארץ, שחיילת התלוננה נגדו על שדיבר איתה על יחסי מין תמורת כסף בנרג' (ולא בפרינט), מאחר שפה לפחות הידיעה לא השתבשה עקב קיצורה.
                    אני נוטה להאמין לאל"מ, ותוהה, כשיתברר שהסיפור מופרך, איזה נזק ייגרם לו, כי הרי מה ייזכר? ש"הוא הטריד חיילת", כי כזהו הזיכרון האנושי, נוטה לפשט כל דבר אפשרי, ולדקויות לא יהיה מקום פה.


                    תהנו. האתר של ועדת וינוגרד.

                     

                    הפרקליטות הגישה כתב אישום נגד העיתונים שהפרו את צו האיסור בעניין נסיבות מעצרו של חשוד בהתנקשות בז. רוזנשטיין.
                    והנה שלוש הכותרות

                    וואלה!: כתב אישום פלילי נגד העיתונים הגדולים

                    (כן, הרי יש לנו המוני קטנים)

                    נרג': המדינה נגד התקשורת
                    (קצת בומבסטי מדי, לא?)
                    אייס: כתב אישום נגד ידיעות מעריב והארץ
                    (הכי סבירה)

                    VTV

                    NFC (רוני אלוני סדובניק) על המשגל בשידור חי בערוץ 10 ביום שישי. לא שהביקור במועדון הבורסה היה בטוב טעם, או איזושהי חובת צפייה או שראוי היה לשלב את הביקור שם בכתבה, או בכלל להגיע למקום. להפך, היה בו מן הפורנוגרפיה, אבל לקרוא לו משגל בשידור חי זה קצת מוגזם.

                     

                    בלוגלנד
                    גל מור כותב גם הוא על עובי העיתונים ואורך הכתבות.
                    שימו לב לדיון אצלו, ולווידוי האנשים שלא קוראים עיתונים. בשיחות שונות שהיו לי בשנה אחרונה טענו אנשים איתם דיברתי שהאמירה "אנשים לא קוראים יותר עיתונים מודפסים" תקפה רק לתל אביב (רבתי) וכי בכל רחבי הארץ בהחלט קונים עיתונים, נוגעים בהם, ממששים וגם קוראים. יכול להיות.
                    כשלעצמי אני יודעת, שבקבוצת ההתייחסות שלי אני די היחידה האוחזת בעיתוני נייר פיזית. מצד שני, כשאנשים מגיעים לבית שלי (הנראה בימים קשים כבית דפוס או כארכיון העיתונות בית אריאלה) או כשאני מגיעה עם איזושהי פיסת נייר, קרי עיתון מודפס לבתים של אחרים, בהחלט ממששים אותה ומעיינים בה. אבל נכון, כמו איזשהו פריט אקזוטי שעבר מן העולם ונהנים להיזכר בו בנוסטלגיה למשך כמה דקות.

                    מה שמחזיר אותי בייאוש למחשבה על היום בעוד שבוע, כשלפתחי תצנח ערימת עיתוני החג עם הסיפורים האנושיים-המזעזעים שלה.

                     

                    הדוגמנית, בלוגרית אנונימית שאף משתכשכת פה, בביצת הנייר הזו, זוכה לראיון מקיף.

                    כותבות רומן הצ'טים יקירנט נחשפות. קבלו את נולי עומר ויעל ישראל, מכוכבות רשימות.

                    טיפים כושלים לבלוגים עיסקיים. עסקיים זה לא אני, ובכ"ז אפילו אני מבינה את עומק הטעויות.

                    איך להציל את העיתונות?
                    לרומם את הבלוגרים, לקדם את העיתונות האזרחית, וללמד כל סטודנט קורס באזרחות. הרי אם כולנו סוכני נסיעות וברוקרים, למה שלא נהיה גם עיתונאים?
                    (תודה לחנן כהן)

                    דסק חוץ/ עדו אברהמי

                    איזה סטארט אפ מרגש: שלחו לעצמכם מייל שיגיע מתישהו, בעתיד אותו תבחרו.
                    מועד הגעה מינימלי - חודש.
                    מקסימלי - 50 שנה.
                    הסטארטאפיסטים החכמים קיבלו עד כה 400 אלף בקשות והוציאו את הנבחרות בספר.

                    היומנים של אנה ניקול סמית (היום תוצאות נתיחת הגופה) נמכרו בחצי מיליון דולר. באחד מהם כתבה "אני שונאת סקס". לא מפתיע.
                    לרגל המאורע - תזכורת לפוסט אנה ניקול.

                    אנדרס מרטינז, עורך עמוד המאמרים של LA Times התפטר . מרטינז הזמין את המפיק בריאן גרייזר (נפלאות התבונה) להיות עורך-אורח בעמוד הדעות של יום ראשון האחרון (אתמול, בעצם). או אז התברר שגרייזר הוא לקוח של חברת יחסי הציבור בה עובדת בת זוגו של העורך. המו"ל, שידע על הקשר, נבהל מהפרסום (שנחשף על ידי כתב אחר של אותו עיתון) ומכך שעשויה להיווצר מראית עין של ניגוד עניינים והחליט לגנוז את המדור.
                    מרטינז התפטר בתגובה לגניזה. בפוסט שהעלה בבלוג של LAT הוא כתב שהעיתון מפריז בתגובתו, ובהזדמנות זו סוגר חשבון עם הריפורטרים בעיתון שלא יודעים להבדיל בין דיווח ובין דעות.

                    והנה ההמשך - מסתבך והולך.
                    האמריקאים האלו, אין סטנדרטים מוזרים יש להם.

                     

                    מה זה רייטינג? מהדורה שזוכה ל-135 מיליון צופים בערב.

                     

                    Rewind

                    כמה אחוזים מההפלות מאשרים בישראל?
                    מעריב טען אתמול - 98% ואילו ידיעות הסתפק ב-94%. במקרה הנוכחי דווקא היה די קל להתחקות אחר מקור הטעות.
                    פנו 20,772 נשים
                    אושרו 20,318 בקשות
                    בוצעו בסוף 19,622 הפלות
                    מכאן שמעריב צדק.

                     

                    הבטחתם חרם
                    אם ברייטינג ובוואלה! סלבס יש תמונות של ברפאלי ואמא שלה, זה אומר שהחרם בוטל? כאלו חלשי אופי צלמי הפפראצי?
                    בראנג'לינה קיבלו כסף מפיפל כדי לפרסם תמונות של בנם המאומץ החדש. אולי זה הסיפור של ברפאלי?

                     

                    רווח לי
                    הרב הראשי לישראל, שלמה משה עאמר הודיע: הקינואה כשרה לפסח!
                    (חבל, כי אני אוכלת רק חמץ).

                    חוגגים
                    יומולדת 60: יהונתן גפן, פול אוסטר, איגי פופ, טובל'ה. מה משותף להם?

                    יומולדת 28: הסכם השלום עם מצרים.
                    אז אפשר לנסוע לסיני?

                     

                    חום יולי
                    מגאדת' בהאנגר 11 בת"א, ב-2.7
                    איגי פופ בגני התערוכה ב-7.7

                     

                    לפני פיזור
                    120 חברים יש לי. כמו בכנסת, רק יותר טובים.

                     

                    vlvtunderground@gmail.com

                     

                     

                     

                     

                     

                     

                    דרג את התוכן:
                      31 תגובות   יום שבת, 24/3/07, 20:38

                      "יש לי חיבה רבה לישראל גם מכיוון שהיא דומה לדרום-קוריאה. שתי המדינות הללו שמות דגש על חינוך ילדים, על טיפוח דור המחר, על התפתחות לאומית ועל רמה גבוהה למדי של מוסר"
                      (באן קי-מון, מזכ"ל האו"ם החדש, בראיון ל-7 ימים)
                      אכן מבדח.

                       

                      הירשזוןהירשזוןהירשזון. כל העיתונים מלאים, ושוב דיאגרמות והסברים כדי שנבין מה קשור למה ובאיזה פרשיות מדובר. אהבתי את התיאור שלו בהארץ בחמישי "איש עדין ורגיש".

                       

                      ידיעות, לחוץ מכך שבחמישי לא התייחס כמעט לפרשה מזכיר בע' 2 את כל כתבות התחקיר על הירשזון שפורסמו בחודשים האחרונים הן ב7 ימים והן בהמוסף לשבת.

                      הידעתם, אגב, שחקירת המשטרה נגדו נמשכת כבר שלוש שנים?
                      הזכרתם, אגב, שר"ת של ניל"י זה נצח ישראל לא ישקר?

                      אחדות הניגודים

                      מעריב, שער, מיה בנגל: רמון עשוי להחליף את הירשזון.
                      מוסף שבת, בן כספית: אולמרט היה בחר ברוני בראון (לאותה החלפה בדיוק).

                       

                      7 ימים מציע 51 סיבות לחיות בישראל

                      מעריב מציע 108 אלף סיבות לדאגה (מספר התיקים שנפתחו במשטרת מחוז ת"א ב-2006)

                       

                      מעריב מציע בכותרתו: "עוזרות בית אמיתיות דירגו: חומרי הניקוי הכי טובים"

                      ואיפה אפשר למצוא עוזרות בית מזויפות?


                      חליפת שני החלקים בה התהדרו 7 ימים וסופשבוע הציבה לשניים בעיה לוגיסטית.
                      בידיעות הלכו על פיתרון אלגנטי יותר: שני שערים ומספור מחודש של העמודים. כל חלק עומד בפני עצמו. חלק א' מתהדר בנייר עבה ואיכותי יותר ובעיצוב הרבה יותר חגיגי וקטום שוליים, חלק ב' חוזר לדפים הדקיקים והפריכים והגדולים.

                      בסופשבוע בחרו לדחוס את חלק 2 כמו שקראו לו משום מה לתוך הגיליון, לאמצעו, כשהוא חלק מהעמודים הרצים. במקרה הנוכחי והמאוד לא אלגנטי מוטב היה לא לנפנף בהצהרת ה"שני חלקים".

                      למה נאלצו לעשות זאת השניים? בגלל מספר העמודים הרב (מודעות טרום הפסח) לא יכולה המכונה המהדקת ללכוד את כולם בפעם אחת.

                       


                       

                      סופשבוע
                      מרדכי חיימוביץ כותב על אגדת זורו. ברשימות הסרטים, לסרט האחרון קראו בעברית זורו 2 ולא אגדת זורו.

                      התערוכה הקרבה של מארק רותקו במוזיאון תל אביב ריתקה אליה גם את המוסף וגם את גלריה. בשני העיתונים יש ראיון עם הבן שלו, כריסטופר.
                      והנה מתברר שהוא מרואיין ותיק, רותקו ג'וניור.

                      יהונתן גפן חוגג יומולדת 60 גם פה במדור שלו וגם ב7 לילות, שם הוא מתראיין. פרטים בהמשך. אבל שיואו. שישים.

                       

                      רוגל אלפר כותב שהוא מכיר שלושה רוגלים בישראל. אני לא יודעת אם אחד מהשלושה הוא רוגל זה, שאמנם לא חי פה כרגע, אבל.

                      תודה על שבמדור "אם אהבתם את" הועבר הקרדיט מעל לשם המדור.

                       

                      7 ימים

                      זוועת הזוועות של השבוע היא הכתבה על אורלי טויטו (צחי כהן) שהפחיתה 96 קילו ממשקלה, אבל קפלי העור שנותרו לה מאררים את חייה. אז עכשיו היא צריכה לעבור ניתוח נוסף. ותודה לרשת פרופורציה (כך בכתבה השווקנית) שהחליטו לעזור לה ולהעניק לה הנחה מפליגה. האם בתמורה לכך צריכה הייתה להתראיין? הרשת לא יכולה הייתה לזכות ליחצון מוצלח יותר: גם סיפור הצלחה מהמם, גם טוב לב ועזרה מצד מנהליה, וגם סיפור מזעזע ומחריד שאם הייתי צריכה לראות אותו בניפ/טק, כנראה שלא הייתי שורדת.

                       

                      51 סיבות לחיות בישראל? זה לא פרויקט יום העצמאות כזה? מה תעשו אז? ובכללי, איזה מדינה צריכה למצוא 51 סיבות לחיות בה? איזה מדינה מחפשת אפילו סיבה אחת לכך? לא משכנע בשום אופן, לא הרעיון ולא הביצוע שלו. לא בגלל הסלט, ולא בגלל נינט ולא כלום.

                       

                      ספר חדש (תוס': בישראל) לפול אוסטר, שגיונות ברוקלין, ויניב חלילי מראיין אותו. בפסקה השנייה מופיע המשפט "... מיליוני קוראיו של אוסטר בעולם מודדים את יצירותיו בסקאלה אחת ויחידה, זו שעליה ממוקמות שאר יצירותיו..."
                      אבל מהי הסקאלה? לא כתוב.
                      (התשובה - מוזיקת המקרה).

                       

                      ח"ח לראיון עם ד"ר יעל רנן (בוגרי החוג לדורותיהם ודאי זוכרים את מאמר החובה שלה לשמוע את רחש הגלים) שמוציאה ספר חדש, התפוח המורעל, על גיבורות האגדות הפסיביות והאומללות. וגם: שלושה שני ספרים (יחד עם בנות הדרקון, ע' בהמשך, במוסף הארץ) של אותה הוצאה מככבים בסופשבוע בעיתונים? הישג.

                       

                      עוד פעם המשפחה של ירון ברכה (שוש מולא)? לא ראינו ושמענו כל מה שיש להם להגיד בשבועות האחרונים?

                       

                      שלמה פפירבלט יצא למסע יין בדרום צרפת.

                      "עשרה נציגי כמה מהמסעדות המוערכות בישראל...." כך נפתח המשנה
                      ואילו בצילום בעמוד הבא: 12 איש.
                      מתוכם, אגב, 2 נשים בלבד.

                       

                      ותוס' - מז"ט אישי:
                      ברכות לספקטורית שחזרה עם בודהה מאיה בגרנד-טור מהבטן.
                      ככה צריך.

                       

                      7 לילות

                      עוד פעם יהודה סעדו המתקרב לאלוהיו? עוד פעם צילום שלו עם הכיפה והמגן דוד וכל זה?

                       

                      כנראה המדיניות בידיעות היא לתרגם אסהול לחורי תחת. לפני שבועיים זה היה בראיון עם ניקייב, ועכשיו בראיון עם יהונתן גפן.
                      שווה לראיין את גפן, תמיד יש לו מה לומר (מפחד מהמוות. עושה פילאטיס. לא עושה סמים. סולח לאביב, ובעיקר שואל "מי צריך בכלל עיתונים?" באמת מי? "אני זוכר זמנים שבמזנון מעריב ישב נתן אלתרמן וכתב את השיר שלו עם אצ"ג והיינו עושים ישיבות סוערות. היום את העורך של אני רואה אולי פעם בארבעה חודשים").
                      אבל הכי אהבתי את המשפט של רביב גולן, המראיין שלו: "האיש סוחב גוף עבודות של מתאבק סומו". מצוין. בשביל משפטים כאלו שווה.

                       

                      Time Out

                      סמי דואניס כותב על העיתונאי שחצה את הקווים, קובץ סיפורים קצרים של עיתונאים על עיתונאים (??). הוא מציין כמה שמות של הכותבים, ואז מוזכר הסיפור של יקיר על המגיהה הנוירוטית. איזה יקיר? אלקריב? (עדקון: לא, מתברר שעינת יקיר) כי הוא היא לא הוזכרה קודם. השורה התחתונה מהטקסט היא שמעט עיתונאים חצו את הקווים (לכתיבת פרוזה).
                      ואני יכולה רק להתבאס על שאיש לא פנה אלי.

                       


                      מוסף הארץ

                      התקנא המוסף בניתוח של פרי את פרשת רמון והביא ניתוח אקדמי לדמותה של שרית חדד. עבודה מעניינת, אבל מקומה במסגרת האקדמיה. בתוך תמהיל המוסף היא בולטת בחריגותה ובחוסר ההתאמה שלה.

                      עד שלא קראתי את הראיון עם ישראל גודוביץ לא הפריעו לי מגדלי העיר. גם עכשיו אני לא משוכנעת שאני סובלת מהם.

                      איך כותרת המשנה על הפג בן הארבע של קרני פוסטל קשורה למדור "איך אנחנו מתלבשים"?

                      דנה אולמרט, ששלחה מכתב לכתבי הספרות השבוע בו היא מתפעלת מהספר בהוצאתה, בנות הדרקון, זוכה לאזכור גם בזמן תל אביב, בכתבת השער של גיא מרוז על ספר האוננות של גילי פליסקין. משתמע ממנה שאולמרט היא כנראה עורכת נערצת.


                       

                      עיתון תל אביב
                      כן, אני יודעת על הנטייה הרווחת להכפיש את הטור של ליהיא לפיד, אבל קראו את הקטע הראשון שלה על "אם חד הורית" ועל האופן בו מחליף התיאור הזה את המילה "גרושה". צודקת.

                      חזק מאוד, השער: אם וילדיה הרעבים.

                      והכותרת "נתניה סיסטם" - לא קריאה.

                      (לא באתר, בפרינט)
                      "מדגמנים זוגיות"? הלו? איפה אנחנו חיים?

                       

                      העיר
                      יותר מדי אבסטרקטי לא משכנע השער ובו פרצוף פעור לוע של אוהב כדורגל בריטי (גטי אימאג') עם הפניות מרובות הנפתחות במילה פאק.
                      מאידך, סיור ברחובה הראשי של העיר אמש העלה שהסטנדים של העיר ריקים מעיתונים. כך ש...

                       

                      זמן תל אביב
                      נתן זהבי מכה על חטא, כלומר על שהצטרף לתוכנית הכוח של ערוץ 10 ומתכחש לכל מסר שיכול לעלות ממנה ("עיקר כוחה בעריכה מקצועית שמחוללת נסים ונפלאות במוצר הנראה"). חוץ מזה הוא יוצא לחופשה ממושכת בהר הגורילות באוגנדה. הסיבה? "נמאס לי, רבותיי, נמאס לי".

                      G

                      שיזף רפאלי כותב על המקום הרביעי. מה זה המקום הרביעי?
                      ככה. עד כה ידענו על שלושה מקוומות בהם אפשר לעבוד:
                      במשרד.
                      בבית.
                      בבית קפה/ ספסל בשדרה וגו'.
                      המקום הרביעי הוא בניין משרדים עם כל הצרכים של מקום עבודה (מכונת צילום, חיבורי אינטרנט וגו'), בו משכירים חללי עבודה לזמנים קצרצרים. נניח שעה. קוראים לזה Co Working.
                      מעניין, אם כי אני אומרת: אין כמו בבית. לעבוד ובכלל.

                       

                      ח"ח לכתבה של זהרה רון על אפרים רייך מנכ"ל אימג'סטור מערכות שעוסק בארכוב אלקטרוני וגם דואג להעסיק נשים חרדיות ובכלל עובדים מעל גיל 45 שלא מצליחים למצוא עבודה. אהבתי לקרוא אותו מעיד על עצמו כמי ש"לא מבין בהיי טק".

                      פרומו

                      "נעדר! משטרת בכירי המדור מבקשת את עזרת הציבור בחיפושים אחר האיש שתמונתו מצורפת בזאת (התמונה: של מאיר בנאי, V). תיאורו: בן למשפחת אצולה, יוצר רגיש ומורכב ומבצע בחסד עליון. כל היודע דבר על מקום הימצאו, מתבקש להוריד לו כאפה ולגרור אותו לאולפן ההקלטות הקרוב ביותר"
                      לכאורה, פנייה מלאת כוונות טובות וגו'. למעשה, אגרסיביות וגסות רוח לא ברורות.


                      VTV

                      רן אדליסט Vs איתי לנדסברג, עורך רוח השקד. זה אומר - לא ידעתי על הצילומי השבויים, וזה אומר, ידע גם ידע.

                       

                       

                      ערוץ 10 תורם לפריפריה. ומה, עכשיו יצטרכו הילדים ללבוש חולצות עם לוגו של ערוץ 10 או לצפות בערוץ כדי להעלות את הרייטינג?

                      אני ממש לא מסכימה עם הניתוח למצבה של אורנה בנאי בארצנהדרת.
                      הדמות של אסתרינה הופמן טרטמן הייתה מצוינת וכך גם זו של טטיאנה הופמן.
                      והעובדה שגברים מגלמים דמויות של נשים? זהמקובל מאז ימי ראשית התיאטרון, ולא קשור בשום אופן לכך שבנאי "לא מספיק טובה" בשביל זה.

                       

                      קשר משפחתי
                      שני ראיונות מתכונת, האחד עם יזהר אשדות בדיוקן, והשני עם אלונה קמחי, זוגתו, במוסף הארץ. מצאו את ההבדלים.

                       

                      ספורטיV
                      ניתוח עיתוני הספורט בסופשבוע אנגליה העובר עלינו.

                      300 עיתונאים הגיעו לסקר את המשחק הערב. אללי.

                       

                      סליחה שאני מתערבת בדברים שאני לא מבינה בהם, אבל למה שתהיה איזושהי הפתעה במשחק? מישהו באמת חושב שישראל תנצח?

                      לחם עבודה
                      בדהמארקר מחפשים עדיין מחליף לליאור הנר (אינטרנט והיי טק). guy.grimland@themarker.com

                      דרוש/ה כתב/ת סגן/ית עורך למגזין חודשי לתחום המחשוב מבית קבוצת אנשים ומחשבים (העבודה מהבית).
                      TzviK@pc.co.il

                      מה חדש בניו יורק אובזרוור, עם המו"ל בן ה-26, ג'רד קושנר? עושה רושם שהכל בכי טוב. הלוואי עלינו.

                       

                      ישראל סגל חזר להכרה (מעריב).

                       

                      בלוגלנד
                      אוף ליין, הבלוג של אורן הוברמן, עורך מוסף און ליין של מעריב.

                       

                      העיקר, שמרו על הניק ניים שלכם.

                       

                      מח' הגהה
                      כמה טעויות הגהה יכולות להיות במודעה אחת בעכבר העיר? קחו את coffee bean, שכתוב במודעה כ-coffe been, והכפילו במספר הפעמים שהשם מופיע.

                       

                      7 ימים: פפראצי - בכתבת אגם רודברג, עם א'. ב-51 סיבות - בלי.

                       

                      בוז'י הרצוג ב-51 סיבות - צ"ל ברגן בלזן, ולא ככתוב, בלגן בלזן.

                       

                      לפני פיזור
                      העיכוב באצבעות נובע משתי סיבות עיקריות:
                      1. סופשבוע הזה הניב 4.5 קילו עיתונים (שקלתי). וזה אחרי שזרקתי עוד כמה קילו של מוספים פרסומיים. כלומר רק חומר קריאה נטו. לא שקראתי את כולו, עברתי על כולו. מן הסתם החמצתי פנינים ומחדלים כרגיל, ואף יותר מכרגיל. מוזמנים להוסיף.
                      2. הלפטופ עדיין במחלקה לטיפול נמרץ נשימתי (כולל פרמוט מחדש), כך שנאלצתי לחזור לשיטה הישנה: לשבת עם כל העיתונים בסלון, לדוג אותם אחד אחד כשהם מפרכסים בעצבנות על הרצפה מרופדת הנייר, למרקר, לסמן ולכתוב במחברת ורק אחר כך להתחיל להעלות את הכל לפוסט.

                       

                      אני שמחה לראות שהרוב המכריע התגבר על בעת הניקים וחרדת האנונימיות, ושכל אחד/ת מצא/ה פתרונות מכורטסים על פי טעם אישי, מחשיפה מוחלטת (ע"ע עטרה) ועד ניק מכורטס (ע"ע חיים שמן), דרך הניק המוכר (ע"ע צפוןגולי) פלוס שם בדוי.

                       

                      vlvtunderground@gmail.com

                       

                      דרג את התוכן:
                        56 תגובות   יום שישי , 23/3/07, 09:46



                        1. כמות קילוגרמי הנייר שנערמה על שולחנותי במהלך השבוע פלוס סופו לא תאמן. סופשבוע מחולק לשני חלקים, 7 ימים מחולק לשניים (מה עם תוכן בחלק ב' הכרוך כמוסף בפני עצמו?). מה עשיתי רע?

                        2. לידיעת המפרסמים: את כל המוספים הפרסומיים אני זורקת לפח ברגע בו אני מארגנת את העיתונים לקריאה. אני חייבת לדלל את הכמויות. ואם מתברר שאני היחידה, ושיש מי שמדפדסים במוספים הפרסומיים, אני קוראת להם להשמיע קול.

                        3. מה זאת הכותרת הזאת, "לא כולם חוליגנים" בשער הארץ בהתייחס לאוהד כדורגל בריטי שהגיע עם המשפחה שלו לארץ.

                        מה הכותרת הבאה, תמונתו של שר בממשלת ישראל עם הכיתוב "לא כולם גנבים"?

                        צ'פר את העיתונאי
                        לרגל החג שלחו אנשי הוט לעיתונאים נערצים (כלומר שיכולים להועיל למישהו מתישהו) ולקוחות מועדפים חבילה בדואר שליחים. ומה בחבילה? מחבת פנקייק בצורת לבבות (בעל לוק איכותי), רוטב מייפל, חלבה, ממרחים וסינור מושקע ומדוגם עם לוגו מאוד מסוים.
                        ושואלים המצ'ופרים: מה קורה ביס? לא מרימים שם את הכפפה?

                         

                        ספורטיV

                        במקביל להמולה סביב הנבחרת הלאומית והמשחק עם אנגליה משחקת היום הנבחרת הצעירה עם נבחרת רוסיה - משחק אימון המשמש משחק הכנה לקראת אליפות אירופה.

                        אתמול נערך האימון המסכם של הצעירה, אלא שזמן קצר לפני שהתחיל הודיע מנהל הצעירה אלי רוזן לנציגי התקשורת שרק ערוץ הספורט קיבל אישור לראיין, כיוון שהוא משדר את המשחק. מאחר שמדובר בנבחרת ישראל אפליה כזו אסורה מכל וכל. זעקותיה של אופירה אסייג הרתיעו את רוזן שחזר בו ואפשר לצלם, אלא שכבר היה מאוחר מדי ורק One וספורט 5 הצליחו להתארגן.

                         

                        דסק החוץ/ עדו אברהמי
                        זוכרים את הסרטון בו מככבת הילארי קלינטון כדמות אורווליאנית? ובכן מתברר שידו הארוכה והיפה של ברק אובאמה בדבר - הוא הופק על ידי מישהו שקשור למשרד היח"צ שלו. עד כה זכה הקליפ ללמעלה ממיליון צפיות.

                         

                        אחד מאנשי כ"א בגוגל מסביר איך להתלבש לראיון עבודה. בין היתר הוא אומר: תשאירו את הרולקס בבית. השארתי.
                        מתברר שכל עובד יקבל אופניים חדשים, אז בכלל שווה להשקיע.

                        יש יצורים שלא עשו סקס 100 מיליון שנה, ומצבם ממש טוב.

                        אתר היכרויות אמריקאי אומר סופסוף את האמת בפנים, רק מועמדים יפים, הזוכים לציון 8 ומעלה (הגולשים קובעים) רשאים להיות חלק ממנו. ומה עם עיבודי תמונות וזה? מישהו בודק? ברור שאי אפשר.

                        הניתוח של VG10 לאתרי היכרויות. מאחר שהוא די ארוך אתקצר: היא פתחה המוני כרטיסים, וממעקב אחריהם התברר שבסופו של דבר כל הגברים באתר פנו אל כל הכרטיסים. השאלה היא רק מתי - דקה אחרי שפתחה אותם או שבועיים מאוחר יותר. מסקנתה: הכל תלוי במדד הנואשות. מעורר מחשבה.

                         

                        בלוגלנד

                        אלן גינסברג עם הפוסט החודשי שלו. הפעם, יום אחרי ששיבחתי את הכותרת של ידיעות על שר האוצר הוא תוהה איך זה שביום חמישי אותרג השר אחר כבוד.
                        אבל היום, הכותרת הראשית היא שוב "כך נעלמו המיליונים", חובה להזכיר.

                         

                        משלים בגרויות ב"אמא'שך אבא'שך "על קפהדהמארקר.

                        רוני גלבפיש (פעם חשדו בה שהיא אני) מפסיקה לכתוב.

                        בהרצה
                        הדודה סימה שבגולת קליפורניה.

                         

                        סוכן התרבות מבזיק.

                        טוקבק
                        אודי שרבני על איך לכתוב בלוג
                        בלוג? תמיד נראה לי שזה טלפון שאתה שוכח במכונית בכוונה ומחכה יומיים לראות מי צלצל. אגב, השאלה היא אחרת; מה הכונן די של מה? אני ועוד רבים וטובים פחות כותבים לבלוג אלא מאכסנים בו את מה שנכתב במקום אחר. אבל, האם אני יכול לפרסם קודם בבלוג ואחר כך בעיתון? זאת אומרת, למה (אם אני אנפיש ואדובב את הבלוג) הבלוג צריך להיפגע מכך שאני מעדכן בו שני, או יותר נכון, למה זה נראה פסול שבעיתון יהיה כתוב "מתוך הרשימה איקס בבלוג וויי" (ולא באופן חד פעמי בכתבה עם אזכור מסוים)? הרי עם כל "מהפכת הבלוגים" היוצרות יכולים להתהפך.

                         

                        אני לא חושבת שצריך להמשיך ולענות לרני רהב על אבחנתו הפסיכיאטרית על הטוקבקיסטים, אבל ד"ר יעקב הכט עונה בכל זאת.

                        לחם עבודה
                        אחרי שהפכה את פרומו למוסף תרבות מוביל עוזבת עדי פולק את מעריב ועוברת לחברת ההפקות של אלעד קופרמן.
                        וסקופ: היו ימים (וטוב שעברו) שנורא רציתי לערוך את פרומו. ממש ממש. עורכי מעריב לא מצאו אותי ראויה לכך.

                         

                        יפה מצד מעריב לקדם את מגזיני החג שלו כידיעה חדשותית.

                        ולהבדיל, אורית שוחט יורדת על המודעות המטופשות של הארץ, שכבר נטחנו פה ממושכות.
                        אהבתי. גם את הכותרת - "הארץ עובד על קוראיו".

                         

                        ישראלי ממשיך להתקצץ.

                         

                        פנאי פלוס מתחדש לקראת פסח, והסלבריטאית פורשת אבל לא נחשפת. שווה בדיקה.

                         

                        VTV
                        שכחתי להקליט (אומרים עוד להקליט? לא למקסס?) את על החיים ועל המוות בערוץ 10. אוף.

                         

                        שמישהו יציל את ארכיון רשות השידור. בלי עבר אין עתיד, לא שמעתם על זה?

                        לפני פיזור
                        זהו, מהיום הבלוג מופיע רק פה. הוורדפרס לא יתעדכן יותר. 

                         

                        חוזרת שוב: כך תקבלו (בינתיים) עדכונים במייל.

                         

                        בטח שמתם לב שהאביב התחיל שלשום.

                         

                        vlvtunderground@gmail.com



                        דרג את התוכן:
                          23 תגובות   יום חמישי, 22/3/07, 06:05

                          מאת בת הטוחן
                          ללא ספק אחד הפוסטים היפים, המדויקים והמרגשים שהופיעו פה. קראתי אותו כבר עשר פעמים ובכל פעם הוא חבט בי מחדש. אני מקווה שזה יקרה גם לכם.

                          אז איפה הגרפיקאים, תהתה ולווט והמעצבים נעצבו אל לבם. שהרי – אנחנו כבר מזמן לא מכנים עצמנו "גרפיקאים" בפרהסיה, לפחות מאז שמעצבי השיער לא היו עוד ספרים, ועוד הרבה לפני שמזכירות המערכת נהיו למפיקות, ובצדק.
                          (האם ידעתם, למשל, שהמחלקה לעיצוב גרפי בבצלאל שבה למדתי לפני יותר מ-20 שנה, נקראה בעבר הרחוק "המחלקה לגרפיקה" ואילו כיום היא "המחלקה לתקשורת חזותית"?).

                           

                          ולא שאין יותר "גרפיקאים" היום, או מה שהיו קרוי בעבר "ביצועיסטים" - בעידן שלפני המחשב, שבו היה לנו צורך תמידי במישהו שיודע לשרטט קו מושלם ברפידוגרף, לבתר ברומיידים באבחת סכין מזהירה ולהדביקם בזווית ישרה על הגריד. הביצועיסטים של אז הם הגרפיקאים של היום, ואת הסכין והשעווה החליפו העכבר והמקלדת (תודה, אלואים, תודה). הם ממלאים את דסקי החדשות, הספורט והכלכלה – ללא אפשרות אמיתית לעצב. שלוחי דמיונם המרוסן ודעתם הנחרצת של העורכים – הגרפיקאים הם רק חוד החנית שעל הקווארק, סיירת האינ-דיזיין.

                          אבל באיפה הגרפיקאים חיפשה ולווט למעשה מעצבות של ממש, לא רק "ביצועיסטיות" (תרשו לי לכתוב במרב-מיכאלית לכמה דקות, ולעבור בלעדית ללשון נקבה). מעצבת אחת למוסף עדכני ושולטטטט שהחליט משום מה שכולם מנסים לחקותו. השנייה - למגזין תוסססס וצעיר, והשלישית למיזם אינטרנט פורץ גבולות או משהו כזה. להפתעתה של ולווט, לא נחתו כמעט קורות חיים של מעצבות על שולחנה.

                           

                          היעדר ההתנפלות על שלוש ההצעות לא מעיד בהכרח על חוסר עניין. קל יותר להסיק מניסיון זה על רמת החשיפה של הבלוג בקרב מעצבות. בנוסף, לו היו מבקשים ממני, גם אחרי קרוב ל-20 שנה במקצוע לשלוח קורות חיים להצעה מפתה כזו או אחרת, סביר להניח שהייתי מתקשה בכך מהסיבה הפשוטה שאין לי קורות חיים ושמעולם לא השתמשתי בכאלה או בתואר שקיבלתי באקדמיה הירושלמית. אני הייתי פשוט מרימה טלפון ומנסה לארגן בזריזות תיק עבודות ורשימת ממליצים.

                           

                          כי ככה זה עם מעצבות: שומעים עליהן מפה לאוזן. מכירים מישהי שמכירה מישהי שמכירה מישהי שעבדה עם מישהי ושאומרת שהיא אחלה, ומזמינים אותה לראיון. קורות חיים? קורות חייה של המעצבת לא יאמרו דבר וחצי דבר על התאמתה לעבודה בעיתון: האם, מעבר להיותה מוכשרת היא סבלנית? קרת רוח? עצבנית? עובדת לאט או מהר? מסוגלת לשתף פעולה עם העורכים? האם היא מסוגלת להתייחס לטקסט בכבוד? לקרוא את המשנה לפחות? להבין שהטקסט הוא יותר מסתם חומר אפור שממלא את החללים שבין התמונות? האם היא מבלה בפינת העישון יותר מאשר ליד שולחנה? ושאלת השאלות – האם היא מסוגלת להרים שלוש כתבות בעשר בלילה מבלי לאבד את עשתונותיה כשמתקשרים ממחלקת המודעות ומודיעים שהעיתון גדל ב-16 עמודים? בקיצור – קורות חייה של המעצבת לא יעלו ולא יורידו לעניין קבלתה לתפקיד.

                           

                          ולשאלה עצמה: "איפה הגרפיקאיות"? האם אכן ירד קרנו של המקצוע בקרב המעצבות העולות בכל קיץ ממכבש המכללות והאקדמיות לעיצוב?
                          האמת? נדמה לי שעיצוב עיתונים מעולם לא היה אטרקטיבי במיוחד עבורן. גם בקיץ 87', עת נפלטתי בעצמי מבצלאל וזלגתי חזרה לשפלה עם עמיתותי למקצוע, לא הייתה נהייה אל מערכות העיתונים. רוב המוכשרות הטריות נמשכו אל משרדי הפרסום והסטודיאים היוקרתיים. אחרות בחרו באיור ספרי ילדים, עיצוב פנים, הקמת משפחה או… קייטרינג. בחיי. אני משערת שהיום המצב אפילו חמור יותר, עם השתכללותם של ערוצי המדיה השונים, והאופן שבו ה"תזזיתיות" וה"יצירתיות" שלהם מאפילות על ה"אפרוריות" המיוחסת לעיתונות המודפסת.

                           

                          גם אני כמשתי זמן מה בסטודיו מלבלב של שלושה מעצבים צעירים ברחוב נחמני בתל אביב, מייצרת בשעמום, באומללות מה, אריזות לדבש, כרזות בחירות ושאר ירקות שלא עשו לי את זה, עד שטלפון מקרי וגואל מאבנר אברהמי בכותרת ראשית (חצי שנה לפני סגירתו של העיתון) שאב אותי לעולם העיתונות המודפסת, מה שהתגלה בהמשך כאהבה גדולה. יצירתית או לא, מלאכת הולדת גיליון חדש לגמרי מדי שבוע בהחלט עושה לי את זה.

                           

                          כמעט 20 שנה אני במקצוע, ורק בשנים האחרונות הפסיקו אנשים לשאול אותי, בתהייה: "תגידי… מה בדיוק את עושה שם בעיתון? את הקווים הדקים האלה שמסביב לעמודים? את לא מאיירת, נכון?".
                          כמעט 20 שנה אני במקצוע ועדיין מתרגשת קצת ומסתקרנת בכל פעם, בשנייה הזו שבה הכתבה נשאבת מן העורכים אל המק – מעניין מה תהיה הכותרת הפעם? האם שעה העורך לבקשתי והגה כותרת של מילה אחת בת ארבע אותיות שלפחות אחת מהן היא י'? או שמא העניק לי כותרת של 30 מילים שאוכל לחגוג איתה באקסרווגנטיות על כל העמוד?
                          כמעט 20 שנה אני במקצוע, ועדיין, בכל שבוע - למרות הפער הבלתי נתפס בין יופיו של העיתון על המסך לבין עליבותו שאחרי הדפוס - אני חושבת שאין יפה מהפרינט. לבי נחמץ מן המחשבה על היום שבו תישאר לנו רק הגירסה המקוונת, שבה נראות כל הכתבות בדיוק אותו הדבר, כאילו אין להן נשמות בכלל.

                          כמעט 20 שנה, שזה אומר כ-1,000 מוספים שבועיים, אולי 20,000 כתבות ומדורים שונים, מספר לא ידוע של מוספים מיוחדים לחג ומשמרות בדסק (מעריב, שנות התשעים). בין השנים 91' – 93' היתה לי חניית ביניים (בהחלט חוויה מכוננת) בעיתון תל-אביב, שם גם נתקלתי לראשונה באמנון רבי, אמיר רותם, רענן שקד, אמיר בן-דוד, עפרה ריזנפלד, רחלה זנדבנק, דורון צברי, ירון בלוך ואשה אחת עם השם המוזר דבורית שרגל.

                           

                          בימי שלישי, הימים שלפני הסגירה, התחלנו בשתיים בצהריים וסיימנו בבוקר שלמחרת. בימי רביעי כמעט הלכנו מכות עם פועלי העימוד של ידיעות שהיו הביצועיסטים המפחידים שלנו. המקומון היה הבית השני שלנו, ואני חושדת שלגבי כמה וכמה מאיתנו – אולי גם הראשון. אחרי כמה חודשים תליתי על הקיר בגרפיקה כמה מן הכפולות היפות יותר שהצלחנו לייצר בתנאים הפרימיטיביים של אז (ברומייד, שעווה, שחור לבן), ומתחת הוספתי את הכותרת האישית שלי:
                          "נזרעו בדמעה, הודבקו ברשלנות, נכרכו בגסות, נשכחו תוך שבוע".
                          אני זוכרת שרחלה מאוד התרשמה.

                          בת הטוחן

                          דרג את התוכן:

                            הפעילות שלי

                            אין רשומות לתצוגה