כותרות TheMarker >
    ';

    Velvet Underground

    במעמקי הביצה, הברנז'ה ותעשיית התקשורת. כל מה שצריך לדעת על המנגנונים שמפעילים את גלגלי הדפוס וקורי הרשת

    ארכיון

    ארכיון : 8/2008

    46 תגובות   יום שבת, 30/8/08, 14:18

    העיתונים יהיו מחר בבעיה קשה: איך יצליחו להעצים את הטרגדיה של הילד בן הארבע שאמו הטביעה אותו, אחרי כל מה שעברנו השבוע עם רוז? אחרי הגליונות המיוחדים והכותרות בפונט 500 ("דמה זועק", מעריב, שישי), ואיך יתמרנו בין סיפורה של רוז, שרחוק מלהגיע לכדי סיום, לבין זה של אלון בורסוב-גרין, הילד שנרצח שלשום?

     

    קרובו של האב: "הוא היה אבא מצוין, היה לוקח את הבן שלו לקניון כל יום, שלוש פעמים ביום" (ערוץ 10, שישי)


    בני ציפר מזועזע מהזדעזעותנו.

     

    ליאור זילברשטיין (המוסף לשבת, ידיעות) פגשה את בנג'מין פיזם בצרפת. בנג'מין, עדיין, מכחיש כל קשר לאלימות שחוותה רוז. בצילום (גלי איתן) פיזם יושב על הספה, כשהמחשב הנייד שלו פתוח על השידור החי של החיפושים בערוץ 2. ומה משכנע אותנו הכתב? "בשיטוט באינטרנט פיזם נתקל באתר המעביר בשידור חי את החיפושים אחרי גופתה של בתו בירקון". באמת? סתם שיטוט אקראי כזה ברשת? ואם כבר, אולי תיתן קרדיט לאתר על המעשה המגונה? (חדשות 2 בקשת).

    ויויאן יעקב על בנה המחמדי רוני רון: הוא היה ילד של אמא, תמיד היה אצלי מתחת לשמלה.

    אמש קבע עפר שלח שרוני רון הוא פסיכופת. אני לא חושבת ששלח אוחז בתואר המתאים על מנת לערוך אבחנות כאלו. בכ"מ,  דליה מסבירה את ההבדלים בין חולי נפש, פסיכופתים ואחרים.


    אני עוצרת את נשימתי
    עוד ארבעה ימים לחשיפת 100 המשפיעים בישראל של מגזין דהמארקר.
    (כך בשער העיתון).
    אבל לא אלמנה ישראלה.
    בינתיים אני יכולה להתנחם בפרויקט השנתי של גלובס: 40 המנהלים הצעירים (עד גיל 40) המובילים את עולם העסקים הישראלי. פפפפ. איזה מזל.
    מה, מישהו מתפלא שיש בו רק חמש נשים? למה בדיוק להתפלא?


    כה חשוב הגיל
    "ג'ון מקיין בחר סגנית: מושלת אלסקה פיילין
    הבחירות לנשיאות: המועמד הרפובליקני, ג'ון מקיין, בחר במושלת אלסקה, שרה פיילין, הצעירה ממנו ב-28 שנה, לסגניתו. השניים יתמודדו יחד מול אובאמה וסגנו ג'ו ביידן. פרשן: "זה ההימור הגדול בהיסטוריה של הפוליטיקה האמריקנית" (חדשות)"

    כותרת משנה ראשית ב-ynet, שישי בערב
    אחת המצחיקות שקראתי. מרוב גברים מבוגרים ונשים צעירות, ונשים צעירות וגברים מבוגרים, התבלבל מישהו מאוד: מה זה רלוונטי שאותה פיילין צעירה ממקיין, ובכמה שנים בדיוק? כאילו מה, מדובר בחתונה של אשמאי זקן עם לוליטה בת 15?
    אז כן, ברור שזו בחירה גרועה, גם מלכת יופי לשעבר, גם פרגית רכה, גם כמה אנשים כבר יש באלסקה ומה היא מבינה, וגם, מה היא יודעת על סבלנו באלפיים (ושמונה) השנים האחרונות.


    המוסף לשבת
    נחום ברנע כותב על המייל (לכאורה) מאת זיו לוטנברג לנילי פריאל, זה שפורסם בידיעות.
    ומה כתוב בו?
    תזכורת:
    לפעולה.
    שדנה זיידמן תחבר בינך לבין דיוויד פוקס וניק.
    אולי כדאי שאלון פנקס יתן לו תדרוך מקדים על מצבך בסקרים לריכוך...
    הפדרמנים - ברר איתם איך רושמים בחוזה - דן או חברה אחרת.
    להזמין אותם לארוחת ערב לחימום.
    זהו.

    לוטנברג, בתיאום עם ברק, אומר לברנע שהמייל מזויף, ושכמובן שהוא מימיו לא הוציא מייל כזה. ויש ניתוח של כל העוסקים במלאכה סביב ברק, ועוד.
    לתחושתי - המייל לא נראה מזויף. יש משהו בתקציריות שלו, בנוסח, שנראה אותנטי.

    בכ"מ חותם ברנע: "... עכשיו, כשחתנו של ברק בחר לדבר, ניתן יהיה לפתוח בחקירה משטרתית שתבהיא באופן מוסמך, האם היה כאן זיוף, ואם היה, מי עמד מאחוריו. יש נושאים שאסור לקבוא אותם מתחת לערימה של עיתונים".
    הישעה להצעתו?
    רביב דרוקר מרחיב בפרשה, וממשיך להתחשבן עם ידיעות.


    מוספשבת (מעריב)

    כפולה פותחת: 130,000 מורים עובדים במערכת החינוך, ו-90,000 מתוכם בכיתות א' ובגנים?
    134,683 ילמדו בכיתה א'? מספרים קצת לא הגיוניים, לא?

    בליד של כתבת אברג'ל בעמוד 19: "ב-2003 מתהדקת הטבעת סביב מרציאנו והוא יודע את זה. הוא מרביץ לעובר אורח אותו הוא מזהה כסוכן סמוי"
    אלא שבכתבה עצמה יש סוגריים אחרי סוכן סמוי וכתוב בהם "בטעות" - כלומר הזיהוי היה טעות.


    סקנדל!
    במקום לקבל את מוסף הארץ הוסיפו לי בחבילת שישי שוב את המארקרוויק, שגם כך עורר בי השבוע תחושת דז'ה וו קשה.


    לחם עבודה
    אתר החדשות Nfc משלם מעט מאוד:
    21 שקלים לכל ידיעה מתורגמת וערוכה (מסוכנויות זרות איתן יש לאתר הסכמים).
    בתשובה לתהייה משיב יואב יצחק, עורך ובעל האתר: "בענייני שכר/עובדים איננו מגיבים".
    איך אפשר, מהתמחור הזה, להגיע לשכר מינימום?


    בלוגלנד
    תומר ליכטש קיבל את המארקר עם כותרות מתקלפות .


    נתניהו שוב מזמין בלוגרים למסיבת עיתונאים.
    אני מוצאת את הבחירה הנוכחית שלו, להזמין בלוגרים למסיבת עיתונאים סטנדרטית, כנכונה יותר מהבחירה הקודמת שלו, ליצור מסיבת עיתונאים לבלוגרים בלבד.

    מצעד ההדלפות מהישרדות 2 נמשך.
    שלושה ימים לאחר מכן האייטם מופיע בנרג'.
    שואל אביעד את הכתבת מה הסיפור, והיא עונה:
    "לא ראיתי אצלך, ראיתי בגיא פינס. ולא מקובל לתת קרדיט לבלוגים".
    וואלה?
    לא נכון. במוסף הספורט של מעריב עצמו נתנו קרדיט מפואר לשלמה מן, אף שפוטר מהעיתון, על תגלית הגביע הקדוש שלו.


    הייתם מתים: אודי שרבני בהופעה של פול וולר בסידני.


    אסי דיין
    רבות כתבתי על השימוש הנלוז שעושה התקשורת באסי דיין. פה הוא טוען שכל הכתבה של חיים אתגר בערוץ 10 בוימה על ידו בלי לשתף בכך את אתגר. אפשר לבחור אם להאמין לו. אני לא ממש מאמינה.


    מח' הגהה
    כיתובי תמונה משובשים בנרג'.
    והתיקונים אחרי שעות ארוכות.

    "החבר גם הבטיח בפניה את אחת ההאשמות הקשות..." (מעריב 3)
    צ"ל: הטיח.


    התיקונים
    מעתה יובאו התיקונים שמפרסמים היומיים, כדי שלא ילכו לאיבוד במגרסת הנייר:
    "הבהרה
    בידיעה שפורסמה אתמול בעניינו של ניצב אורי בר-לב, מפקד מחוז הדרום של המשטרה, יוחסו לו אמירות מסוימות בעקבות שיחתו עם מפכ"ל המשטרה. הובהר לנו שהדברים שיוחסו לניצב בר-לב לא נאמרו
    "
    (מעריב 5)


    מח' עיצוב גרפי
    סליחה על צ'יקמוקיות הפוסט, אבל משהו קרה לקובץ, וכל אלפי ההעברות והנקיונות לא החזירוהו למוטב. אשר על כן הוא קצת עקמומי ולא אחיד.


    לפני פיזור
    Mourir C'est Facile

    vlvtunderground@gmail.com

    דרג את התוכן:
      90 תגובות   יום שישי , 29/8/08, 09:07
       

      מה, טירוף לאומי? האם פרשת רוז נתנה פוש לאישה המעורערת להשליך את בנה לים ולהרוג אותו?
      (כך על פי החשד).

      כן, מתברר שפסיכולוגיית ההמון עובדת שעות נוספות.

      כולם קוראים עיתונים, והכותבים והעורכים צריכים לחשוב על זה, אמר פסיכולוג שהובא לאולפן הבוקר של ערוץ 10.

      כולם שואלים בחשש על רישיון להורות, כולם מבינים שזה בלתי אפשרי. אז מה כן? איך עוצרים אישה חולה, שאיש לא מנע ממנה ללדת, כי אי אפשר לעשות דבר כזה בחברה מתוקנת, איך מונעים ממנה לרצוח את בנה בן הארבע, בדיוק באותו שבוע בו משתוללת חברה שלמה למשמע הדברים שעשה סבא אחד לנכדתו/בתו החורגת?

      ובהקשר הקונקרטי, של עיתונות מדווחת ומזדעזעת, מה יכולה העיתונות לעשות בעניין? האם סוג אחר של דיווח היה מונע את המקרה, עוצר את המעורערת מלבצע את הרצח?


      חדשות 10

      יעקב אילון הסתלבט אמש על פרשת רביב דרוקר/קמפ דייוויד/רז שכניק/7 לילות, וחזר וציין כעשר פעמים שגיל תמרי נמצא בדנוור. בהחלט בדנוור. סבבה ותודה.
      אגב, מומלץ לתמרי לעבוד על פיסוק המשפטים שלו ולתרגל נשימה נכונה בעת הדיווח.

      אור הלר דיווח מפריז על חייה הנפלאים של רוז שם במשך שנה וחצי. רק לפני יומיים דובר על כך שהילדה סבלה שם מהתעללות ושאושפזה בבי"ח בנסיבות מסתוריות.

      אז מה קרה בינתיים? השתנה הדיווח מאחר שהסבתא והאב הצרפתים הסכימו להתראיין?


      7 לילות

      פוריה גל כותבת "למה אנחנו מסכימים לקבל פקודות רק מאישה שמתנהלת כמו גבר-גבר", כשהכוונה כמובן לציפי לבני.

      ומה כותבת גל, אישה הגיונית בדרך כלל?

      "כשמסתכלים על ציפי לבני... היא בסוף היום עוד אישה בטחוניסטית. בדיוק כמו הגברים שהיו לפניה, רק אישה".

      מה? הרי זו הטענה המרכזית נגד לבני, שהיא לא ממש מבינה בביטחון, לא?

      וחוץ מזה, מה רצית, שמועמדת לראשות הממשלה לא תדבר על האפיק הסורי כי היא אישה?

      הלאה:

      "...אנחנו מסכימים שהאישה תצא מהמטבח/הדלפק/תיקי החינוך והרווחה רק כשהיא מוחקת כל סממן נשי, מדברת בטון פיקודי ומתחזקת מוטת כנפיים שתאפשר לה לסחוב אלונקה..."

      ושוב, מה?

      התסבירי לי מהו "סממן נשי"? למה הכוונה? האם עקביה אינם סטילטואיים מספיק? שפתונה אינו בוהק דיו? מהם סממנים נשיים? באלוהים, אין לי שמץ של מושג.

      ועוד.

      "לבני היא לא האישה של ארבע אמהות. לא תשמעו שום מונולוג על ילדיה, היא לא תציע סדר יום אזרחי ולא תגיש הצעת חוק להכרה בהוצאות על מטפלת. אחרי הכל, זאת הנישה של הנשים".

      מאיפה, מאיפה הידע הזה? מה זה אישה של ארבע אמהות? מה את יודעת על יחסה לנשים העובדות מחוץ לבית ולהוצאות למטפלת?

      ולסיכום.

      "כבר 60 שנה אנחנו עמוק בתוך המלכוד של האישה הבטחוניסטית. גולדה אמנם מתה מזמן, אבל בישראל של כל העם צבא הגולדות לא מתות, הן רק מתחלפות".

      אני לא מבינה מילה. איזו אישה כן מוצאת חן בעיני גל? איזו אישה כן צריכה להיות רה"מ? אולי צריך לעשות בדיקות הורמונליות שבהן יתברר שהמועמדת עדיין יכולה להיחשב אישה? או שמשטרת האופנה תכנס ישיבת חירום כדי להכריע?

      כשהתלוננתי בשבועות שחלפו על ניצני שוביניזם בדבריהם של עיתונאים-גברים, לא פיללתי שהטקסט הכי לא הגיוני שאקרא על לבני יהיה של אשה דווקא.

      אני מחכה להסברים על הסממנים הנשיים הדרושים כדי להיות רה"מ כלבבה.

       

      עדכון, 14:26 - מיילבק חסוי בנושא:
      "נדמה לי שפוריה גל כתבה טקסט מאוד ברור. הטענה שלו: לציפי לבני אין (מה שמכונה) 'סדר יום אזרחי', ובהקשר שלה כמייצגת נשים - תשלום למטפלת, אג'נדה בעניין חד-הוריות, השקעת משאבים בחינוך במקום בביטחון וכו'. טיעון מאוד ברור, וגם די מוכר.
      דווקא לבני כן מוכרת כ'בטחוניסטית'. זו הרי חותמת הכשרות שמוטבעת בה, שהיא הייתה במוסד בלה בלה בלה, ושהיא 'גבר' בהקשר הזה כמו כל יתר הזכרים הגנרלים.
      מאמר מאוד ברור בעיני
      ".


      מה קורה ב-ynet?

      החלטתי לתת לחברים שלי להציץ על אחותי?

      טור ראוי? 

       

      עדכון, 18:34, מיילבק:
      "אלינוריגבי הינו/ה דמות ידועה בקהילת המטקבקים.

      אני נתקל בשמו/ה תדירות בטוקבקים ב-YNET.

      לא שאני נוהג לקרוא טוקבקים, אבל כשרואים את השם אלינוריגבי אין מצב שלא פותחים. כולם.

      אלינוריגבי תמיד מנסה לזעזע, הטוקבקים הזויים ומצחיקים, ציניות מושחזת, ובקיצור - סאטירה במיטבה.

      באיזשהו שלב YNEY הבחינו ברייטינג המטורף של אלינוריגבי, והציעו לו/ה לכתוב טור.

      אני יכול להרגיע אותך שאלינוריגבי מעולם לא הציץ/ה לאחותו/ה, ודאי שלא גב(ת)ה על כך כסף, ודאי וודאי שהאבא לא הצטרף.

      מדובר בסאטירה, וכמו אצל שרון אלכסנדר, המטרה היא לזעזע. והמטרה הושגה, ממה שאני מתרשם בקפה.

      לא שאני בעד YNET; הייתי שמח אילו הייתי קם יום אחד בהיר (זה לא יקרה, כי אני בדרך כלל לא הולך לישון), וכל קבוצת ידיעות אחרונות היתה **, אבל בטח שלא  בגלל אלינוריגבי המסכן/ה שרק התכוונ/ה לטוב.

      ודאי וודאי כשמשווים את האיכות לאיכות של מטקבקים אחרים".


      פר-סו-מות

      בפרסומת לאינטרוויזיה של נענע10 (זאת החמודה עם המדען שמנסה להכליא כל מיני בע"ח) מככבת המגרסה אהובתי זצ"ל. או שתחזירוה לחיים או שתמחקוה מהפרסומת. ככה זה לא יכול להמשיך.


      ברשתתת

      קבלו את ולווט של אתר כיפה, יונתן אוריך, המעלעל.


      אהוד יערי מכחיש

      אחרי שאתמול התפרסמה בידיעות ידיעה על השתוללותו בבי"ח, מגיב הבוקר יערי בעיתון, מכחיש את הדברים וטוען עדיין שהתנהגותו של האח שם היא המבישה.


      מח' הגהה משבחת

      תודה לידיעות על שהסכימו לעבור לסבתא רבתא.


      לפני פיזור

      דייב פרימן, שכתב את הספר 100 דברים לעשות לפני מותך, מת באופן פתאומי בגיל 47 מבלי שהספיק לעשות הכל. כלומר, צריך, וגו'.

      vlvtunderground@gmail.com

      דרג את התוכן:
        70 תגובות   יום חמישי, 28/8/08, 09:44

         

         

        הקריקטורה של דניאלה לונדון בהארץ היום כל כך חכמה ומורכבת, הקדישו לה יותר משנייה.

         

        אם במשטרה סבורים שהסבא הרוצח (לכאורה) מסתיר את מקום קבורתה האמיתי של רוז, למה לייבש את קטע הנחל, בעלות של 350 אלף שקל?

         

        אבירמה גולן מגוללת את התנהלות שתי האישיויות הווירטואליות של מארי, אמה של רוז בפורום אמהות.
        הפיצול הזה, שתי הנפשות העולות מהכתוב, יכול להסביר את המהפך הלא ברור לכאורה שעבר על מארי ביחס לבתה.

         

        (צג כבר כתב): איך הגיעה הסקסולוגית, איריס בר-און, לאולפני הטלוויזיה ולעיתונים כדי לדווח על הטיפול שעברו בני הזוג מארי פיזאם ורוני רון? ולמה ערוץ 10 טרח לדווח על מה מקבל האיש פיצויים מצה"ל? במה זה רלוונטי.



        זהירות, פרסומת מתוחכמת, סליחה, תוכן שיווקי מזניב, סליחה, דאחקה אינטרנטית הורסת, חיחיחי

        טרם התאוששנו מהקידסורסינג, וכבר תקף אותנו הקמפיין של אייל ברקוביץ' והסלולרי המדוגם שלו.

        גל מור כותב על כך.

        בקיצור, התחשדנו מכל פרט מידע חדש שצץ לפניכם באינטרנט. מי יודע מה או מי עומדים מאחוריו.


        קצה האצבעות

        העיתונאית עמליה ארגמן ברנע מוציאה ספר: עם סגירת הגיליון ובו, כך מובטח במודעת הפרסומת: "מה באמת מתרחש בחצר האחורית המלוכלכת של העיתונות שוחרת הרייטינג. איך משיגים סקופ, איזה מחיר מוסרי ומשפחתי משלמים כוכבי התקשורת, ומה מסתירים מאיתנו".

        וואוו. חייבת לקרוא.

        ואיפה תתראיין עא"ב מחר?

        התשובה הגיעה כשהרמתי את סופשבוע מהרצפה - שם.
        סיפורי זוועות על שהתרחש בידיעות, על עורכים ערלי לב, על מרדפים אחרי שכול, מוות, או הלידה הראשונה במילניום. משהו שבמעריב לא התנגדו לפרסם, כך מתברר. מעניין איך יגיבו בידיעות, אם בכלל.

         

        מיקי רוזנטל כותב בסופשבוע על שיטת השקשוקה. גם כותב וגם מצטלם לשער. אכן פריווילגיה.

        הוא מציין אירועים שונים הנוגעים לעשיית הסרט ולהתייחסות התקשורת אליו. כולם התרחקו ממנו ומהסרט באיזשהו שלב. כולם מכחישים שיש קשר בין הדברים.

        בסוף הדברים כותב רוזנטל:

        "אני מבקש להודות למעריב ולעורכיו. בימים אלה כתבה מעין זו לא יכולה להתפרסם ברוב כלי התקשורת בישראל"

        ובסוף בסוף כתוב:

        לתגובות והכפשות: mikiros@gmail.com

        למרבה הפדיחקה המייל בעיתון המודפס מופיע עם שגיאה (פעמיים i)

        חבל, באמת מעשה טוב עשיתם, אי אפשר היה להתאמץ עוד טיפה?

        אני מקווה שהכתבה תעלה לנרג' במהלך הסו"ש.

        ואגב, זו הכתבה מ-ynet על הסרט, שהופיעה, נעלמה והוחזרה.


        אהוד יערי?

        בידיעות אחורי מובא סיפור נורא על יערי, שתקף אח בבית החולים בו מאושפזת אמו, מאחר שסדרי הניקיון לא נראו לו. יערי סירב להגיב.

        ככה?


        הלך לעולמו

        ספן השלום, כמו שקראו לו פעם, אייבי נתן, בגיל 81.


        ברשתתתת

        קוראים ספרים ומחפשים שידך?

        הנה

        פה.
        הכניסה לאתר לא נראית כלל מבטיחה וספרותית.


        מח' הגהה

        בידיעות מתעקשים עדיין על סבתא רבא, גם בכותרת (ע' 5).


        לפני פיזור

        כנען, הבן של אביגיל בכלר בפוסט פרידה. חובה.

         

        חשבתי על אביגיל כל הלילה, אז כשקמתי, דבראשון כתבתי גם אני.

         

        vlvtunderground@gmail.com

        דרג את התוכן:
          10 תגובות   יום חמישי, 28/8/08, 07:14

           

          זה מאוד מוזר לחוות את המוות הראשון בבלוג. אבל כן, הוא כבר ילד גדול, בן שנתיים ושמונה חודשים, וצריך להתחיל לדבר גם איתו על מוות, ושזה קורה בעתיד הרחוק, לאנשים מבוגרים וחולים.


          נכון, זה בלוג תקשורת, לא בלוג אישי, ונכון, מדווח פה על המון מקרי מוות. למעשה כל יום כמעט, והסיפור עם רוז, בכלל, שבר השבוע את כל הכללים, החוקים, ו-ו-.

           

          אבל המוות של אביגיל בכלר שלשום הוא המוות הראשון ששייך (גם) ישירות לבלוג, זאת אומרת לקהילה שנוצרה בו ולאנשים שקשרו קשרים ביניהם בזכותו, או רבו (ורבים היו מתנגדי בכלר פה), או השלימו, או התאהבו.

           

          זו בדיוק הכוונה כשמדברים על רשתות חברתיות, על קהילות. גם הבלוג הזה הפך, כל פעם לקבוצה אחרת של מגיבים/קוראים, לרשת חברתית קטנה. הידיעה שאביגיל, שהייתה בעבר חלק מרכזי ממנו, איננה, מזכירה שכן, נוצרה פה איזושהי רקמת חיים, ומאחורי המילים יש חיים אמיתיים, פריכים, שבירים וארעיים.

           

          את התגובה של אסתי, בעיקר, צריך לזכור לעתיד, בזמן התכתשות פראית עם מישהו, שמתישהו, פעם, יכול להיות מאוחר מדי:

          צטט: st_s 2008-08-27 15:01:44

          עד עכשיו לא מצליחה ממש לנשום אחרי האגרוף בבטן של המילים הראשונות שלך דבורית

          המילים שהביאו את הידיעה האיומה שאין אחריה כלום

          אני, שרבתי עם אביגיל לא פעם אחת. נעלבתי, זעמתי, שצפתי, נהניתי, אותגרתי

          ואני זוכרת את המייל שקיבלתי מצ"ג שניסה למתן את תגובותי הנזעמות לאביגיל

          ולהגיד לי בשפתו היחודית כה - אנא, הזהרי. האשה חולה. תביני

          ואני לא רציתי להבין

          ולא לרדת מהעץ

          ועכשיו שום סולם כבר לא יעזור

          ואין אפילו איפה ולפני מי להתנצל

          רק לכאוב

          ולחסור את תגובותיה החכמות כה

          החדות והמבריקות

          הבוטות פעמים רבות

          אבל תמיד תמיד מקוריות, אינטליגנטיות ומאתגרות

          אביגיל, את כל כך חסרה


          אז הנה, בגלל שהיא כל כך חסרה, חמישה דברים שאביגיל כתבה על עצמה, ותימורה מזכירה


          1. אני הקצינה הראשונה והיחידה בצי הסוחר הישראלי מאז שאברהם אבינו בא הנה. אני קצינת סיפון בדרגה קצינה שלישית, עם אישור למלא תפקיד של קצינה שניה. הפלגתי בים 5 שנים על אוניות צי הסוחר. האונייה האחרונה שלי היתה אוניית נוסעים, וזאת היתה נסיעת כיף. בשאר ההפלגות קרעתי את התוסיק בעבודה על הסיפון. האלוף יומי ברקאי, מפקד חיל הים, הכניס לראשונה נשים לקורס חובלים בחיל בעקבותיי. היינו חברים טובים מאד.

          2. יכולתי לפרסם ספר של סיפורים קצרים שלי כשהייתי בת 26. הציעו לי. לא הסכמתי בגלל שאני מטומטמת.

          3. למדתי שבדית לבד, תוך כדי קריאה, לפני כ-8 שנים. אני קוראת שבדית שוטפת. לא כותבת, לא מדברת, לא מבינה כשהם מדברים. קוראת. חוץ מזה אני יודעת עוד 5 שפות. יופי אביגיל.

          4. עבדתי עם הבדואים בנגב כעוזרת מנהל מחוז במשרד רוה"מ כ-7 שנים. אני יודעת עליהם המון, וגם דברים שאף אחד כמעט לא יודע. כמו הסדר הקרקעות שניסינו לעשות אתם עד שבגין עלה לשלטון, וכמו גיוס המוני של כל הבדואים להצביע בעד מפאי, כולל איומים והבטחות. כן, כן. אל תספרו לי כלום על שחיתות.

          5. בגיל 16 מתה חברתי הטובה ביותר, אחת מתוך שתיים (היינו שלישיה), מסרטן הדם. עד היום לא עיכלתי את האסון הזה.


           .ועוד דבר: הבלוג של אביגיל בכלר בקפה

           

          נשמע corny, cheesy, כל הפוסט הזה? נכון. בדיוק כמו המוות.

           

          vlvtunderground@gmail.com

          דרג את התוכן:
            45 תגובות   יום רביעי, 27/8/08, 08:14

            ידיעות ומעריב לוחצים על דוושת הרגש בשיא הכוח:

            "רוז הילדה שאיש לא רצה" (ידיעות, ע"פ כל השער+"גיליון מיוחד").
            "הילדה שאף אחד לא אהב" (מעריב, 2-3), המשפט הכי קשה שאפשר לומר על מישהו, על בן תמותה. על כל יצור חי.
            "ילדה של אף אחד" (ישראל היום, ע' 4)

            "זרק נכדתו לירקון, והמשיך בשגרת חייו" (הארץ). לא, גם אם זה משפט תקני הוא לא זורם, הוא חסר, הוא לא נוח. כן, מהי ההתקטננות הזו שלי לעומת הזוועה, ובכל זאת.

             

            לקרוא את הגרסאות בכל העיתונים זה אומר למצוא סתירות, פרטים שונים, בין אם זה הגיל של החשוד ברצח, בין אם התהייה מתי התחיל הרומן בין הסב לכלתו (ישנו במיטה אחת?), בין אִם השאלה אם מארי, אֵם רוז ידעה או לא ידעה, בין אם לתהות איך הסבתא-רבתא של רוז, ויויאן, המוגדרת כאשת חינוך דגולה בנתניה, כותבת בשגיאות כתיב קשות, וכן כל השאלות המבצעיות: מה קרה בדיוק בירקון, ומתי ועד כמה המשטרה אשמה, והאם צה"ל לא בסדר, והאם 669, יחידת החילוץ של ח"א היא במקום צוללנים בירקון, ש"אף אמא לא רוצה שהבן שלה יצלול לתוכו" (בחיי).

             

            בווינט, שם הביאו אתמול את התמונות הישנות של רוז, ממשיכים לפשפש ברשת החברתית בה היתה אמה רשומה, והנה מתבר שהמקצוע אותו רשמה מארי בכרטיסה הוא אמא.


            אתמול בצהריים הופסקו החיפושים, ואחרי כמה שעות הם הורחבו והתפשטו במרץ? למה הופסקו?

             

            בתוכנית של עודד בן עמי ניסה אתמול הכתב הנמרץ להסביר איך בדיוק פועל הרובוט הקטן המשוטט במי הנחל העכורים, ומה רואים השוטרים הקשובים היושבים מול הצגים על גדות הנחל.

            לא הבנתי כלום. אני מקווה שהנוכחים יודעים קצת יותר טוב ממני מה הם עושים.

             

            דבר אחד חשוב נשמע אמש אצל עב"ע: יצחק קדמן הזכיר שמדי שנה נרצחים או נהרגים בישראל שישה ילדים. כן, על ידי בני משפחותיהם. לא בתאונות/מחלות/ע"י פדופילים זרים.

             

            ולידיעת כולם: סבתא-רבּתא (גדולה, רבה, בארמית). גם קוראי הארץ וגם עב"ע איבדו את הצפנפון, ובידיעות מתעקשים על סבתא רבא.

             

            החיפושים אחרי רוז יועברו בשידור חי באינטרנט (מתשע בבוקר). באמת תודה רבה. אני רק מדמיינת מה יקרה אם וכשימצאו משהו. מה, יחשיכו את המסך, יגידו, אוקיי, תודה שהייתם איתנו, עכשיו צריך להסיט את המצלמות? יפקסלו את תכולת המזוודה? יעקבו אחר נחיל הדגיגים שיצא ממנה?



            הלכו לעולמן

            איור: דניאל מורגנשטרן

             

            אביגיל בכלר נפטרה אתמול, ארבעה ימים אחרי יומולדתה השישים, מסרטן הריאות.

            את אביגיל היכרתי פה, בבלוג (בראשית ימיו בישרא). מעולם לא נפגשנו אבל התכתבנו ודיברנו מעט בטלפון. היא הייתה בעבר כותבת הטוקבקים הכי שוצפת וגועשת בבלוג. התווכחנו לא פעם, ועל כל דבר שרק אפשר כמעט.
            ובלי שום קשר, היא דאגה לי מאוד, בכל מיני נסיבות, עוד בטרם ידעה מי אני, וממש באותו אופן גם לאחר מכן. אביגיל עקבה אחרי העליות והמורדות במצבי הרוח שלי, במצב הבלוג, נורא רוצה שהכל יסתדר ויצליח לי.

            האם אפשר להתאבל ולכאוב על מישהו שלא ראיתי אף פעם? כן. הקשר הווירטואלי חזק לא פחות מזה הממשי, הבשר ודם.

            זה הפוסט האחרון של אביגיל.

            מעין צוואה.

            זה סופו, המילים האחרונות שכתבה ברשת.

            "....עכשיו מתחילה סופת רעמים ומבול גשמים ושמיים שחורים שנקרעים ללא הרף ע"י זרמי ברקים שנורים ומתבקעים לאורכם ולרוחבם של הרקיעים.
            נקלעתי עם כנען לסופה כזאת בגן הציבורי הסמוך לפני כמה אמשים. אני מתחפרת בחצץכבהג לגלים של עגלת הנכים, והוא מחלץ ושולף ושולף ומושך החוצה ומתקדם עוד קצת בין השוחות. הסורים עקשנים גדולים.
            לא ויתרו...
            נראה מתי יהיה לי כוח להמשיך.

            חזרנו היום.
            לא יודעת לאן להמשיך מכאן.
            אולי זה גם לא חשוב.
            העיקר שלמוות אין מקום במשוואה שלי.תודה לכולם על המלים הכל כך יפות.
            סליחה על שאני לא מגיבה לכם בינתיים.
            אהבה.
            אהבה הרבה הרבה".

             

            לא מזמן איבדה אביגיל את עבודתה. בתחילת יוני, אחרי שלא שמעתי ממנה זמן רב, שלחתי לה מייל עם אחת מהצעות העבודה שפרסמתי, בתקווה לעזור לה.

            אביגיל ענתה לי אחרי כמה שבועות:
            "תודה, מותק.
            אני מקווה לא לעבוד שוב בגלגול הזה.

             ועוד יותר אני מקווה לכתוב לך מכתב אישי ושמח באחד השבועות או החודשים הקרובים.
            יש מצב.
            אבל עדיין לא.
            נשיקות
            אביגיל
            "

             

            באוקטובר 2006 נזפתי בה שתפסיק לעשן.
            וזה מה שענתה לי:
            "בדיוק מסרטן ריאות היא מתה.

            כמו שניחשת, מכשייפה אחת.

             איזה פחד.

            די מספיק עם זה.

            אני מפסיקה לעשן.

            יש עוד סיגריה אחת אחרונה בקופסה שלי.

            אחריה אני לא מעשנת עוד".


            (אני לא זוכרת למי התכוונה במשפט הראשון).

             

            לאביגיל היה את כנען, בנה היחיד, אותו אהבה אהבת נפש. אין לתאר את שפע הדברים שהרעיפה עליו באוזניי ובמיילים. מימי לא ראיתי אב או אם שהיו כל כך גאים בצאצאיהם. היא כל כך כל כך אהבה אותו, העריצה אותו, שמחה בשמחתו, האמינה בו. אני מאמינה שהוא יודע.
            תוספת: כנען נפרד מאביגיל.

             

            אביגיל צוותה את גופתה למדע.


             

            בצירוף מקרים נפטרה אתמול גם ענת, כותבת הבלוג החיים האחרונים שלי. ענת התחילה לכתוב אחרי שנודע לה שהיא חולה בסרטן (ריאות, כן, גם היא) וימיה ספורים.

            ענת ביוטיוב בתוכנית בוקר, זמן קצר לפני מותה.


            שיטת השקשוקה

            בהמשך לטריילר ולמועדי ההקרנות, ולכל מי שלא יכול להגיע לסינמטקים, עכשיו אפשר לרכוש את הדיוידי גם ברשת.


            מה אתם עושים אצל גאידמק?

            זיו תדהר מ-gogay כותב נגד הטאלנטים ברדיו 99, בעקבות ההצהרה של ארקדי גאידמק נגד מצעד הגאווה.

             


            לחם עבודה

            עובדי מעריב רוצים להצטרף להסתדרות לקראת כניסתו בסערה של לן בלווטניק לעיתון.

            חבר'ס, לא לדאוג, שבתאי חתם יהיה אתכם לנצח, הוא יטפל לכם בכל העניינים וישגיח על כספכם, תאמינו לי, כאילו היה זה כספו הפרטי.
            תחזיקו מעמד.

            (ובעניין הידיעה, רצוי לטפל בזכר/נקבה בה, המשובשים לגמרי).


            קורעים בקפה

            טובי כותב נגד אנונימיות והתחזות ברשת.

            אני רק מזכירה שבמשך חצי שנה כתבתי את הבלוג בלי שמי. למה? כי זה נראה נכון לאותו זמן מכל הסיבות שכבר מניתי.

            כתיבה בשם בדוי היא לא המצאה של הרשת, ונהוגה ספרות בעבר, כמו גם היום. כך שאני מקווה שטובי מבין שזה ז'אנר לגיטימי.

            יש הבדל בין אנונימיות לבין התחזות, זה לא אותו דבר, ויש אנשים שיכולים לכתוב על נושאים מסוימים רק שלא בשמם.

            מה שאני רוצה לומר בקצרה (כי זה נושא לעשרות מאמרים) הוא שלא כל אנונימיות היא התחזות. אתה יכול לבחור, כמובן, לנהל דיאלוג רק עם אנשים שאתה יודע מי הם, אבל עדיין, זה לא הופך את הכתיבה האנונימית למוקצה.

             


            לפני פיזור

            בשעה טובה, נגמר כוכב נולד 6. עשרות שעות שידור מתפנות לשידורי איכות נוספים.

             

            vlvtunderground@gmail.com

             

            דרג את התוכן:
              36 תגובות   יום שלישי, 26/8/08, 12:44
               

              זהו, הכל נגמר. או שמא רק מתחיל. 
              לעבור על עיתוני הבוקר זה סתם בזבוז זמן, אבל כבר עשיתי זאת, אז מה, לזרוק לפח?

              כל העיתונים הכינו אותנו לקראת הבאות:

              "החרדה גוברת" (ישראל היום)

              "מאבדים תקווה" (ידיעות)

              "הזמן אוזל" (מעריב)

              נכון שבידיעות מנפנפים בתמונה חדשה, כלומר כזו שלא ראינו עד כה, בשער העיתון, אבל זו תמונה ישנה, כשרוז היא כמעט תינוקת.

              גל של שמועות הציף אתמול את הרשת באשר לגורלה של רוז. כשלעצמי קיבלתי עד חצות שלוש גרסאות שונות. המקורות הם תמיד הדוד של הסבתא של האמא של האח החורג של אחד מ-300 החוקרים ביחידה המרכזית.

              במעריב נכתב שחלק מהשמועות הן שרוז נחטפה, הועברה אל מעבר לים ואף מוחזקת ברשות הפלסטינית.

              עוד במעריב: הצבא סירב לעזור למשטרה במשך 11 יום, ורק אתמול, בגלל הפרסום, נעתר. בצבא כמובן מכחישים.

              רמזים מהבוקר:

              "צה"ל לא משאיל אמצעים וכוח אדם לגופים אזרחיים אלא באירועים של הצלת חיים".

              "הוקפצנו לחיפושים אחר הילדה באזור מסוים בארץ, סיפר אתמול ישראל, מתנדב בזק"א".

              בכותרת הארץ מתפרסם ראיון - כלומר ראיונון, כלומר כמה משפטים עם האבא. משמע הוא בבית, לא במעצר.

              וקצין בכיר אומר: "אם רוז היתה בחיים, כבר היינו צריכים למצוא קצה חוט"

              אבירמה גולן הצטרפה למחפשים.

               

              ב-LeParisien.fr מתפרסמת הבוקר כתבה על המקרה (ידיעות מדווח).
              ווינט מודיע שבעקבות הכתבה בעיתון הצרפתי תוקדם כנראה הסרת צו איסור הפרסום.

              והידיעה החמורה - הופסקו החיפושים אחרי רוז.
              זמן קצר לאחר מכן פורסם הסיפור (ר' קישור בראש הפוסט).
               

               

              קראתי ביומיים האחרונים הרבה ביקורת על התקשורת  והתפתלויותיה. אני לא יודעת אם מי מהמבקרים היה נוהג אחרת. יש סיפור נורא, אי אפשר לדווח כמעט כלום, אז מנסים להיות יצירתיים. אני לא מרגישה שכלי התקשורת עברו את גבולות הטעם הטוב בנושא. קשה מאוד למוח האנושי להתמודד עם זוועות מסוג זה, וכל תיאור ייראה או מוגזם או חיוור מדי.
              מה שצריך לשקול זה את צווי איסור הפרסום. כלומר במה הועילו היום וחצי המטלטלים הללו, אם פרסום של עיתון זר מביא את הפרטים וגורם למשטרה לשנות את דעתה? אולי צריך להבין שצו איסור פרסום שכזה כבר לא מתאים ליכולות התקשורתיות של העולם היום?

              ועוד משהו על "הילדה רוז". אני משערת שהסיבה שכולם קראו לה כך היא מאחר שלא היה לה שם משפחה. זאת אומרת, לא לפרסום. העובדה שהוצמד לה התואר הילדה, היא  גם כדי לחדד את הזוועה המתרגשת - ילדה, ולא סתם ילדה, אלא הילדה, זאת שתוך דקה הפכה בת בית בכל הבתים. ה' הידיעה באה גם כדי לומר, זה מקרה חד פעמי, ייחודי. דבר כזה עוד לא קרה.
              פרטי הזוועה, יש לשער, עוד ייחשפו בהרחבה.


              יונית לוי פולטת

              חדשות ערוץ 2, אמש:

              יונית לוי: "מיד אחרי הפרסומות.... וגם מורן אטיאס, אחרי איטליה, עכשיו כובשת את ארצות הברית"

              מישהו שכח לסגור לה את מיקרופון ולוי נשמעה ממלמלת "כובשת..." - בטון מזלזל.


              שיטת השקשוקה

              כנס חירום בנושא הצנזורה החדשה של בעלי ההון דרך מקרה המבחן של שיטת השקשוקה ייערך ב-31באוגוסט, יום א' הקרוב, 19:00, בבית סוקולוב.


              פול מקרטני

              בהמשך לדיווחי המחירים אתמול, מתברר שיש גם כרטיס סופר-דופר, שיעלה 10,000 שקל.

              פחחח.

              כל הסכומים המטורפים האלו אומרים, אגב, שהקהל הפושטי שישלם רק 500 ש' לכרטיס יישב במרחק של קילומטר מהבמה.


              סיבוב הופעות

              את הבוקר בילינו נועה אסטרייכר ואני בערוץ 10.

              הנה אנחנו.

              צריך להיכנס ללינק וללחוץ בצד ימין על "הכוח הנשי באינטרנט"

              ומה הביא אותנו לשם בעיתוי זה?

              הכתבה בלאשה.
              (ותודה רבה למאפרת בתיה יוסף. הכל בזכותה)


              לחם עבודה

              לאן נעלם בוקי נאה בימים טרופים אלו? הוא בחופשה של חודש, עובר דירה וכאלו. בטח אוכל את הלב בבית.

               

              אריאל ויס, שערך את MSN יערוך את אתר רשת.

               

              אמנון וינר, במאי וצלם, שהוא גם אלוף העולם בפוטושופ, מציע את שירותי עיבוד התמונה והריטוש שלו לצלמים שרוצים לשדרג, לשפץ, לתקן ולרטש את עבודותיהם. הנה כמה מעבודותיו כצלם וכפוטושופיסט.

              מייל למעוניינים:  insolaris@gmail.com


              בלוגלנד

              לג'ורג' אורוול יש בלוג חדש. נכון שהפוסטים שבו נכתבו לפני 70 שנה, ועוד לא קראו להם פוסטים בכלל, אבל זה לא משנה.


              ברשתתתת

              קבלו אתר למסלולי רכיבה על אופניים. הלוואי עלינו.


              מרתון סקס

              זוכרים את 101 הימים של דנה ספקטור? הנה ההשראה: דאג ואנני בראון, זוג אמריקאי, הוא עיתונאי, היא מעבדת מידע, עשו את זה וגם כתבו ספר על מעלליהם (וגם התראיינו על כך למעריב, וחודש קודם להארץ).

              Just Do It: How One Couple Turned Off the TV and Turned On Their Sex Lives for 101 Days (No Excuses!)


              פר-סו-מות

              "בפרסומת של ויסוצקי לתה קר עם הבקבוקים המשוחחים, מעבר להיותה כעורה ומעצבנת, מתהדרים בנוכחות אנטיאוקסידאנטים בתה הפלאי שלהם בהגייה שגויה, יען כי המילה אינה מנוקדת למדובב הבקבוקים. יש לומר אנטי אוקסידַנטים - שהרי יש שם A ולא E.
              לגופו של עניין - שיגעון הוויטמינים לא הוכיח את עצמו כלל וכלל וקיום הוכחות קלושות על איזושהי תועלת (אם לא נזק) לא מפריעה כנראה למוכרי התוספים הללו".

              תודה לד"ר ח'


              מח' הגהה

              איך, פור כרייסט, קוראים למתמודד מס' 3 בכוכ"נ 6?

              לי (ליבי) רן (המארקר)

              לי בירן (הארץ)


              לפני פיזור

              לפי המארקר ומעריב הדירה של אהוד ברק במגדלי אקירוב (מיני פנטהאוז, 350 מ"ר) מוצעת ב-40 מיליון שקל.
              בישראל היום יש לה מחיר מיוחד - 25 מיליון.
              ובידיעות - 10 מיליון דולר (שזה 40 מיליון שקל לפי השער של לפני - כמה - שנה וחצי?)
              לא, כי אני מתלבטת, ו-15 מיליון יכולים לשנות את דעתי.

               

              vlvtunderground@gmail.com

              דרג את התוכן:
                92 תגובות   יום שני, 25/8/08, 11:31

                ד"ר אורית גלילי צוקר עונה * נחום ברנע לא מרוצה * העיתונים רומזים מה קרה לרוז * וההורים בעצם רוצים קידסורסינג


                "כולם עיתונאים, כולם משדרים, כולם בלוגיסטים, כולם טוקבקיסטים. בתוך זה קשה לך מאוד לקיים עיתונות, בעיקר משום שהאיש בבית לא בטוח שהוא יכול להבחין בהבדל. מה בעצם ההבדל"

                (נחום ברנע ממשיך את מסע הצלב נגד האינטרנט המופרע באירוע לכבוד יציאת ספרו מסעותי עם פנקס)

                הביא את הציטוט, לא את הפרשנות: עידוק, כלכליסט, ראשון


                הסיוט עוד לפנינו

                כל העיתונים עם שתי פרשיות פשע מזעזעות. רוז ואברג'ל (או ג'יל, תלוי בעיתון).

                הכותרת הראשית מוקדשת בכולם לרוז ולתצלום הנואש שלה, תצלום ממבט על, כשהדבר הבולט בו ביותר הן העיניים שלה, כחולות ובוכיות, כשהפה מתאמץ לחייך.


                הארץ: "אחת הפרשות המזעזעות בתולדות המדינה"

                ידיעות: "מה עשו לך, רוז"

                בידיעות, כמו גם בחדשות 10 ובמעריב יש רמז: תזכורת לרצח המזעזע של הודיה קדם על ידי אביה המטורף אלי פימשטיין (אוי, נורא, אמרתי מטורף אף שביה"ד החליט שהוא כשיר לעמוד לדין).

                בידיעות מסבירים, שלא תחשבו משהו אחר, אם במקרה אחד העיתונים לא יתאפק:
                "בידי ידיעות נמצאים פרטים רבים על משפחתה של רוז, כמו גם על הילדה עצמה. בשל צו איסור הפרסום הגורף שהוציא בית המשפט נמנע ידיעות מלפרסמם".

                בין הדברים שמספרת אחת הסבתות: "יש לה בובה נורא אהובה שהיא ניקתה אותה מדי יום. לבובה קוראים 'רוז התינוקת'".

                האם רוז הילדה הרגישה צורך לנקות את רוז הבובה מלכלוך שדבק בה בגלל המבוגרים סביבה?

                המשפט הכי מטריד שמופיע בכל מקום: "הפרשה הצליחה לזעזע את בכירי החוקרים, שכבר ראו הרבה דברים, אבל במקרה כמו הסיפור של רוז הם לא נתקלו מעולם"

                ווינט (כולל סרטון).

                מעריב: "איפה את?"

                ובנוסף: 300 חוקרי היחידה המרכזית עוסקים בפרשה: "מדובר באירוע מאוד ייחודי"

                הדמיון עובד שעות נוספות?

                מה ייחודי? מה כבר יכול לקרות? איזה עוד זוועות הורים מסוגלים לעולל לילדיהם, זוועות שלא שמענו עליהן?

                מה שם המשפחה שלה?

                מי הודיע על היעלמה?

                (אחד מההורים? שניהם? הם מסוכסכים? גרושים? מנהלים קרב על הילדה? קרוב משפחה שהתעשת? הגננת?)

                למה נאמר שמדובר באחת הפרשות המזעזעות ושחוקרים קשוחים בוכים?

                (מישהו התוודה, הודה, סיפר מה עשה לילדה או מה עשה לה ההורה השני?)

                וכן, גם בישראל ילדים קטנים יכולים להיעלם וחודשים איש לא יודע על כך.

                 

                עדכונים מווינט. הידיעה קבורה אי שם באמצע "עוד חדשות". צריך לעבור עמודים כדי להגיע אליה.

                שימו לב גם לתצלום, המקום בו השוטרים מחפשים.


                קידסורסינג

                אז הנה, קופ"ח כללית מודה שזה פרויקט שלה בשיתוף עם מכון אדלר. הפיקה - חב' טוויסטד המתמחה בקונברסיישן מרקטינג.

                בדיוק כמו שכתב ארז וולף.

                נופר סיני כתבה אתמול בידיעות על שמתוך כ-20 אלף הגולשים לאתר השאירו 335 הורים הודעות המתעניינות בשירות שיפטור אותם מעול הצאצאים חלקית.

                5,407 הקלקות היו לשירות פגוש את המורה.
                4,126 הקלקות לשירות איך באתי לעולם.
                במקום השלישי - סיפורימפו - שחקן המקריא לילד סיפור לפני השינה.

                בקיצור, זה לא נורא מופרך שיש חלק מסוים מההורים שצריכים להעביר אחריות. ודי, כבר אמרתי מספיק.


                ג'ון ביידן, טוב ליהודים?

                טל שניידר במעריב - "מידידיה הוותיקים של ישראל... 'לא תמצאו פוליטיקאי ישראלי אחד החושב שג'ו ביידן אינו חבר קרוב של ישראל'" (ראש המועצה הלאומית-יהודית דמוקרטית).

                ישראל היום - "הסגן של אובאמה - לא ממש בשורה לישראל"

                או

                "והיחס ליהודים? בעבר זיגזג; היום, די תומך"
                או "קרא למדיניות 'יותר מאוזנת' כלפי ישראל"

                ידיעות: "ידיד ישראל, תומך במרבית הצעות התקציב וכספי הסיוע לישראל. בנושא הפלסטיני הוא תומך בפיתרון של שתי מדינות לשני עמים. הוא מתנגד נחרצות להתגרענות איראן".

                לעומת זאת טוען פרופ' אברהם בן צבי בישראל היום שעמדותיו נוכח איום הגרעין האיראני הן צמחוניות.

                ובהארץ: הוא מוגדר כציוני אך תומך בדיאלוג עם איראן.

                עכשיו בחרו מה מתאים לכם.


                מיילבק

                צילם: משה שי, יולי 08'

                 

                ד"ר אורית גלילי צוקר מגיבה לסוגיית השם שהלהיטה את התגובות בפוסט לא מתחרטת.

                "הבעל שלי, שצעיר ממני בעשר שנים (זה פרט שלא צוין בכתבה כדי שהקנאה לא תעביר אותך עוד יותר על דעתך) ושייך לדור האינטרנט יותר ממני - הפנה את תשומת לבי לדיון הער שהתנהל בבלוג שלך סביב סוגיית השמות.
                מאחר שמכל הכתבה במוסף הארץ בחרת כל כך להתעמק בסוגייה הטכנית של השם ורצית להיתלות בה כקולב לדיון אידיאולוגי אני מבקשת להעמיד אותך על כמה טעויות ולהבהיר לך שעניין השמות הוא הרבה יותר מורכב במשפחה הפוסט מודרנית שלנו. לבן הגדול שלי קוראים איתמר גלילי. לבן הקטן שלי קוראים ערן צוקר גלילי כי זו היתה החלטת בית המשפט שהתקבלה בהסכמת שני ההורים. אבל זה שם שרשום רק בתעודת הזהות כי הבן שלי עומד על כך שיקראו לו צוקר בלבד וכך מכנים אותו בבית הספר ובכדורגל, שני תחומים שבהם הוא מתבלט. אפילו ערן לא קוראים לו אלא פשוט צוקר.
                לי קוראים אורית גלילי צוקר. הוספת שם המשפחה של הילד הקטן שלי אל השם שבו צברתי את המוניטין שלי כעיתונאית - נעשתה תוך לבטים לא פשוטים והחלטות כאלה עושים רק כשיש ילדים שאוהבים אותם מאד מאד. האם לא עלה בדעתך שאולי לבן הזוג הנוכחי שלי כואב שאני לא נושאת את שמו וגם זה חלק ממארג ההחלטות המשפחתי שלנו. ודרך אגב גם שם הנערות שלי - שגילית בו בקיאות רבה (יניב) הוחלף על ידי הורי - השם המקורי היה נוביק. אם היית קוראת את הכתבה לא מהמקום שנגוע בשנאת נשים היית מבינה שאת הפמיניזם האמיתי אני מבטאת ולא את. 
                בכל מקרה - ספרי הבא שייצא ב-2009 ידון בהרחבה באידאולוגיות ובדרך ייצוגן בתקשורת. שם תהיה הרחבה בנושא הפמיניסטי. אשמח אם תתעדכני קצת על האידיאולוגיה הכל כך חשובה הזו".  


                אין כמו במבה

                18.8 המארקר מציג הטעיה באריזות במבה של עלית.

                24.8 (17:57) מוגשת תביעה ייצוגית בעקבות הידיעה במארקר

                24.8 (20:31) מתפרסם פולו-אפ בווינט. קרדיט למארקר? חלילה.


                ואתר הדמה של בנק הפועלים

                הידיעה התפרסמה בווינט.

                ושש דקות לאחר מכן בגלובס.

                סתם, הלפני כולם מיותר. לא שום דבר דרמטי.


                בלוגלנד

                על כל שני יהודים יש שלושה בלוגים.

                כנס של בלוגרים יהודים נערך בג'רוז ברביעי האחרון. האמת היא שהתכוונתי לדווח על כך בזמן אמת, על מנת שכל המעוניינים יוכלו לנהור אליו, אבל שכחתי.

                בכ"מ, טוב שמישהו היה שם.
                מח' הגהה (ג'ולישס, ג'וליסס, תחליטו)


                כנס העיתונות באילת

                עינת ואודליה מחפשות צלע שלישית לחדר בהילטון.

                אני פותחת, אם כך, פינה חדשה עד הכנס.

                מחפשים שותף/שניים לחדר באילת?

                בואו פה.


                אוחחח, הפנסיה

                בדיוק בימים אלו אני מתלבטת מה לעשות, כעצמאית, בענייני פנסיה.

                לכלכליסט יש כמה תשובות. זה שעדיין אני לא יודעת מה לעשות זו בעיה שלי כנראה.


                לחם עבודה

                עדכונים יומיים ומשרות מהסרטים. כרגיל.


                מח' הגהה

                בני הסגרה. לא ברי הסגרה. זה יהיה ביטוי נפוץ מאוד בימים הקרובים, ימי אברג'(י)ל.


                לפני פיזור

                אז פול מקרטני מגיע, למרות הכל. 25 בספטמבר, פארק הירקון, 400-500 שקל הכרטיס, 2,000 ב-VIp.

                אלו הנתונים לפי ידיעות של אתמול.

                ולפי הארץ של היום? הצופים ישלמו בין 460-1,600 לכרטיס.

                vlvtunderground@gmail.com

                דרג את התוכן:
                  48 תגובות   יום ראשון, 24/8/08, 13:23


                  סינמטק ת"א (אחרי ש-Yes וערוץ 1 ויתרו), יקרין לראשונה הסרט של מיקי רוזנטל על האחים עופר,
                  שיטת השקשוקה.
                  קבלו בבכורה את הטריילר.


                  לא צפיתי בסרט עדיין, אבל שמעתי עליו די הרבה. כבר בכנס העיתונות בנובמבר שעבר רוזנטל דיבר עליו ועל הקשיים בעשייתו. אני יודעת שהוא השקיע בו את נשמתו, את כספו, את אונו, כך שהציפייה גדולה.


                  משפחת עופר ביקשה לבטל את ההקרנה בסינמטק. נכון לעכשיו, לא צלח הדבר בידם.

                   

                  מועדי ההקרנות הקרובים

                  סינמטק ת"א:

                  1.9 שני, 20:006.9 שבת, 18:30; 13.9 שבת, 15:0020.9, שבת, 15:00; 30.9 ראה"ש 15:00

                  15.9 שני, 19:00 - סינמטק ירושלים;

                  22.9 שני, 21:00 - סינמטק חיפה; 

                  24.9 רביעי, 20:00 סינמטק שדרות;

                   

                  הסרט יוקרן גם בכנס העיתונות באילת בסוף נובמבר.

                   

                  עדכון 1: כנס חירום בנושא הצנזורה החדשה של בעלי ההון דרך מקרה המבחן של "שיטת השקשוקה" ייערך ב-31 באוגוסט, יום א' הקרוב, 19:00, בבית סוקולוב.

                   

                  עדכון 2: לכל מי שלא יכול להגיע לסינמטקים, עכשיו אפשר לרכוש את הדיוידי גם ברשת.

                   

                  עדכון 3: אתר הסרט.

                   

                  המייל של מיקי רוזנטל:

                  mikiros@gmail.com

                  vlvtunderground@gmail.com

                  דרג את התוכן:
                    56 תגובות   יום שבת, 23/8/08, 13:04

                     

                    לא אצבעות, כולה אצבעוניות, זרת אחת בקושי. שבוע של כתיבה רצופה בלי יום לסירקוליישן של אוויר צח לא היטיבו עמי. ערימת העיתונים מונחת מולי כגוש שחור. כל הפיכת דף משולה להרמת שני טון. קוראים לזה שחיקת ליל קיץ. ולכן, רק כמה הבלחות קטנות.

                    אם יגיעו אלי ניתוחים מעמיקים של כתבות הסופ"ש אשבצם באושר. ואם גם הנוכחים רוצים לצלול לבריכת מי קרח לחודש הקרוב - לכו על זה. לא אתלונן.


                    גם בשישי יצאו עם ציפי לבני לדרכים.

                    חבל שהמהדורה לא מחולקת לכתבות כתבות, כמו בחדשות 2.

                    מחבבים הם אותה? לא יכחישו. וגם אם יכחישו, לא יעזור להם.

                     

                    וגם רינו צרור אומר שהיא מקסימה.

                     

                    איילת דקל (ו-ורד מוסינזון) רוצות לעזור ללבני.


                    סופר סתם
                    ידיעות ובנק הפועלים מוציאים ספר חדש בסדרה עם הספר, מורה נבוכים, "ספר הפילוסופיה החשוב ביותר של ימי הביניים", כך בכותרת.

                    אבל מי כתב את הטקסט המכונן על מורה נבוכים בעמודי החדשות של ידיעות, לא הייתם רוצים לדעת? אז זהו, אין תשובה.

                    קרדיטלס.


                    צרורות לכותרות

                    "אם אין אני לי נילי" (סימה קדמון, המוסף לשבת, ידיעות)

                     


                    הפנקסן

                    באיחור קל, הביקורת של פרופ' דני רבינוביץ' על הספר של נחום ברנע, מסעותי עם פנקס.

                    הטענות והשאלות העיקריות שלו:

                    האם הפכה האכסניה בידיעות לכלוב של זהב?
                    החלקים הבעייתים הם אלו החו"ליים.

                    מדוע לא צוין התאריך המדויק של פרסום הטקסט והאכסניה שלו?


                    קורעים בקפה

                    גיל קרבס מביא מפורבס 20 שאלות שכל מנכ"ל ויזם צריך לשאול.


                    דב חנין יתארח בקהילת תל אביב בקפה ביום שלישי, 26.8.8


                    בלוגלנד

                    רחביה ברמן וערן ורד בתוכנית ביקורת תקשורת ותיקון עולם חדשנית.

                    פה, באינטרנט שלכם.

                     

                    באיחור ממש ממש לא אלגנטי (שלי כמובן, אם זה לא היה ברור) - רזי ברקאי מתארח בבלוג של רביב דרוקר ומספר איך נערכה השיחה שלו עם רז שכניק לקראת הכתבה על דרוקר ב-7 לילות, כולל אירועי קמפ דיוויד.

                    ברשתתתת

                    רוצים לדעת אם אתם גזענים? אונ' הארוורד הכינה לכם מבחן.

                     

                    והנה תרגום לעברית.

                    מהו יחס החברה הישראלית כלפי ערבים.

                    ויש עוד מבחנים: עמדות כלפי אשכנזים, מזרחים, נשים, גברים, שמנים, רזים ועוד.

                     

                    ולמה נזכרתי? נכחתי בוויכוח לוהט בין מדען לעו"ד (למה אני מציינת את עיסוקם? כי הם הקניטו אחד את השני על כך). המדען טען שכל אמירה על עליונות כלשהי של גזע/בני אומה מסוימת (זה היה אפרופו האולימפיאדה) היא גזענות לשמה. הוא לגלג על כל הנכתב ב"סיינטיפיק ידיעות" או "סיינטיפיק הארץ", וטען שאין שום הוכחה מדעית לכך שהג'מייקנים, לדוגמה, טובים בריצה בגלל מטענם הגנטי: הכל שאלה של חינוך, תרבות, משאבים.

                    המשפט הזה, שנכתב בסיינטיפיק הארץ

                    "...תוצאות המחקר הראשוניות מסקרנות למדי: החוקרים ניתחו בדיקות דם תקופתיות של כ-200 אצנים מהאי הקריבי, השוו אותן לבדיקות של אצנים מאוסטרליה, וגילו שבקרב 70% מהג'מייקנים התגלה החומר הפעיל אקטינן-איי (Actinen A), המסייע לפעולתם של השרירים האחראיים לכוח המתפרץ - זה שחשוב כל כך בריצות הקצרות. לשם השוואה, אותו חומר נמצא בקרב 30% בלבד מהרצים האוסטרלים...."

                    קצת ערער אותו, ובסופו של אותו ערב, טוב, אולי בגלל האלכוהול, הוא אף לאט בלאט:

                    "לשחורות יש את הגוף הכי יפה".

                    משעשע, לא?

                    לכו תסמכו על מדענים מדופלמים ורבי תארים.


                    מח' הגהה

                    כות' מש' לכתבה על הקרב על קופסת הקק"ל (המוסף לשבת, ידיעות) מסתיימת ב:

                    "נספר לך הילדה, גם לך הילד, איך בארץ ישראל אדמה נגעלת"

                    האם דאחקה היא זו?

                    או שמא לא יודעים עורכינו לכתוב נגאלת?
                    די מגעיל.

                     

                    ובפירמה של גלובס: בכתבה על התסריטאים - קנדיס בושנל, לא בושמיל ולא בושמילס.

                     

                    מוספשבת מעריב (10, למטה): "המטה של מופז ברחוב כורזים בגבעתיים חי בתנאים של תסכול. הם רואים את התמיכה בשר הביטחון בכל פינה בקדימה..." מופז שר הביטחון? יפה.


                    השיר של עמיר

                    שלושה שירים מתוך סרטים אהובים:

                    מתוך Eternal Sunshine of a spotless mind הנהדר , Everybody's gotta learn בביצוע היפה של בק.

                    Just like honey של ג'יזס אנד מארי צ'יין , מתוך Lost in translation  , סצינת הסיום הבלתי נשכחת.

                    More than this של רוקסי מיוזיק, מתוך אותו הסרט .


                    לפני פיזור

                    רגע לפני הסוף, קן הציפור ממבט פנורמי.

                    שייטו בעזרת העכבר, כנהוג לומר.


                    מיכאל הנדלזלץ איבד ספר.

                    תעזרו?
                    "מי שמצא ב-10 באוגוסט בשעות לפני הצהריים, במדרכה המערבית והדרומית של כיכר מלכי ישראל, במדרכה המזרחית של רחוב אבן גבירול או במדרכה הצפונית של רחוב מאנה עד לרחוב דובנוב, ספר של ברנהרד שלינק בכריכה קשה באנגלית, מתבקש להשאיר אותו בשבילי בתולעת ספרים. לא אסתפק בפתק ובו שם הרוצח. המוצא הישר כבר בא על שכרו בקריאת הספר. בתודה מראש".

                     

                    vlvtunderground@gmail.com

                     

                    דרג את התוכן:
                      103 תגובות   יום שישי , 22/8/08, 14:43

                      זה מה שציפי לבני שומעת ב-Ipod.


                      7 ימים

                      זהו, כולם מסירים את הכפפות, כולם נהיו נחום ברנע, ועכשיו נאלץ לקבל את גרסת בדרכים, אבל לא של ג'ק קרואק, אלא של כל עיתונאי ישראל שיצטרפו למסעות מופז, ברק ולבני, אוקיי, בהמשך גם נתניהו בשביל ישראל המחותחת. אמירה לם הצטרפה למופז וללבני. למדנו עליהם קצת, ראינו אותם במטבח, כן, גם את מופז תודה לאל, שמענו מה הם אוהבים.

                      אבל האם עורכי המוסף לא שמו לב למשהו מוזר, שבזמן שחלקים נרחבים ממנו מוקדשים להיכרות עם המועמדים, בעל אחד המדורים האישיים מתלונן על שהם לא מתראיינים ולא חושפים את עצמם ולא מדברים? טעות עריכה קשה.

                      בשער הצמידו את השניים ראש לראש, כאילו היו זוג בעמדת הצילום העצמאית בדיזנגוף סנטר. עור נוגע בעור, בצמידות מדאיגה.

                      הכותרת מהווה אנטי תזה - מלחמת העולמות.

                      הכותרות בגיליון - זהות: "בדרכה", "בדרכו" (וגם מספר העמודים - שישה לכל אחד).

                      אבל הכתבות עצמן לא מעידות על תהומות, או על מלחמה. כן, שני אנשים שונים, בעלי תפיסת עולם שונה, שבאו מרקע שונה. אבל איך אומרת לבני? "לא תהיה מחנאוּת", ומבקשת לשבת ליד מופז בכנס של מועמד קדימה לראשות העיר חדרה.

                       ולהבלים. נניח, מה הם אוכלים

                      ללבני יש במבה ושוקולד במגירה במשרד.

                      מופז אוכל בלילה קרקרים עם גבינה על השיש. וביום, כמו שכבר למדנו פעם והתחלחלנו (כלומר התחלחלתי) - עוף מכובס, תפוחי אדמה וטחינה.

                      לא טעם טוב משום צד שהוא.

                      מצד שני, במוסף הארץ (ע' בהמשך) מסופר על ארוחת ערב (חגיגית) בבית הלבנים: קיש קישואים, פלטת גבינות עשירה וסלט ירקות גדול, כך שאם אוזמן לאנשהו, אני יודעת לאן אלך.

                      ולמוזיקה.

                      לבני צועדת על החוף עם Ipod ושומעת את פיאף (ע" למעלה), אלברשטיין במרדף ואקווריאוס משיער.

                      מופז אוהב את בועז שרעבי. מה חבל שלא אמר I did it my way.

                      העזר כנגד

                      בעוד נפתלי שפיצר, בנזוגה של לבני לא נוכח בכתבה פיזית (שוב, המשך במ' הארץ), אורית, אישתו של מופז, בהחלט שם.גם מצטלמת וגם מדברת וגם מזכירה ששמו שאולי וגם מזכירה שהמשפחה מעל לכל. כאילו שחשבנו אחרת, אה?

                      אם כך, הכל כה סבבה כזה?

                      לא, עכשיו נעבור לע' 5 של עמודי החדשות בידיעות, זו החצר האחורית. אם במגזין כולם לבושים יפה על מדי א', מצוחצחים ומהוגנים ומחובבים אחד על השני ומתנהגים יפה, הנה כותב יובל קרני על מהומה במטה מופז, שם מצאו לכאורה חפרפרת שהדליפה מידע למחנה לבני. החפרפרת מכחישה.

                      אייל ארד (האסטרטג של לבני) מכחיש.

                       

                      ועוד ידיעות מחצר מופז: לא תאמינו, התקשרו לבתו וביקשו ממנה להתפקד ללבני. השערוריה!

                      בקיצור, בקרב על מספרי העמודים ומי זכה ליותר, ניצח בידיעות מופז.


                      גם במוסף הארץ לא ויתרו על האופציה - כתבה ראשונה פלוס השער (מופז עם רטיית דיין) על מופז.

                       

                      הכתבה השנייה מוקדשת לנפתלי שפיצר, זה שנעדר מהשובע של לם עם לבני בידיעות.

                      הוא סירב להתראיין ואו למשת"פ עם העיתון, ובכ"ז, כמה מפתיע, תיאור מדויק של ארוחת ערב בה השתתפו שני אנשים בלבד, למעט הזוג לבני/שפיצר, שר הבינוי והשיכון זאב בוים ואשתו. אני במקום המארחים לא הייתי מזמינה יותר את הזוג המלשין, מה גם שהם העדיפו את מופז למרות הקישקישואים.

                       

                      לא הבנתי את המשפט "כך מצא עצמו שפיצר בבית צמוד-קרקע ישן ומתקלף בשכונה התל אביבית" (רמת החי"ל).

                      ישן ומתקלף? מישהו מהכותבים ראה את הבית?


                      גם G של גלובס הולך על המאבק.

                      בשער פרצוף המורכב מארבעה אנשים: ביבי, ברק, לבני ומופז ומדיניותם הכלכלית.

                      והמשך, התורמים של מופז (אין באתר), אבל די,הותשתי.


                      עצמאות, אג'נדה, שם ופמיניזם

                      אורית גלילי-צוקר, פעם עיתונאית ועכשיו אשת אקדמיה החוקרת את היחסים בין פוליטיקאים לעיתונאים הוציאה ספר, פוליטיקה תקשורתית בת זמננו, אזרחות מקוונת בעידן של מדיה on line, מדברת גבוהה גבוהה על האג'נדה העצמאית שלה.

                      את הצוקר הוסיפה לשמה, כך לדבריה, כי בנה מדדי צוקר שאל אותה למה אין להם אותו שם משפחה.
                      אומרת על כך אג"צ: "זה במקרה חוק שדדי העביר בכנסת שאשה לא נשואה שיש לה ילדים יכולה לשאת את שם משפחתו של האב".

                      אכן חוק מדהים ומרגש, אבל למה, בשם כל השדים הפמיניסטיים והרוחות בעלות האג'נדות העצמאיות את צריכה לקחת את השמות של הגברים בחייך? הרי נולדת עם שמשפחה, תודה לאל, יניב, אז איפה האג'נדה והפמיניזם שלך? למה לגרור את שמותיהם? ומה אם ייוולד לך (תיאורטית) או תאמצי ילד שלישי מבנזוגך הנוכחי? תוסיפי שם שלישי?

                      אני לא יכולה להבין נשים המבטלות את שמותיהן בפני הנישואין, קל וחומר נשים שלא נישאו ומאמצות את שמו של האקס. זו התבטלות עצמית. אין לי שם אחר לאקט הזה.

                       

                      ומוסיף הקורא ר':

                      "מרגע החתונה, האשה הופכת לקנין בעלה (לא לחינם השם הוא 'בעל' - מלשון בעלות). בחברות עתיקות סימן מובהק לקנין היה החלפת השם. כך היה עם עבדים וכך היה (ועדיין) עם נשים".

                       

                      עדכון: תגובת ד"ר אורית גלילי צוקר מופיעה פה.


                      ירון לונדון
                      קיבל איומים על חייו אחרי שלא אירח בנועם את אורן זריף בקירשנדון (ידיעות).

                      זריף מצדו מציע לו לקחת שומרי ראש, מאחר שבין לקוחותיו מצויים בני משפחות הפשע של ישראל.

                      איזה מזל שהם לא נמצאים בין לקוחותי.


                      יולי תמיר

                      מתכוונת לתבוע את ערוץ 10 (מעריב), מאחר שאמרו שהיא מתכוונת להוציא את ז'בוטינסקי מתוכנית הלימודים (ועל כך הגיבה הנכדה, הללי ז'בוטינסקי במאמר בדעות ידיעות  אליו התייחסתי).


                      קורעים בקפה

                      למה ראובן וייס בידיעות (ידיעת ענק בע' 8) לא נותן קרדיט לירמי עמיר ולבלוג שלו, עם החשיפה של מי נתן את ההוראה? ואף לא לדהמארקר קפה? ולמה לא מוזכר שעמיר היה שנים רבות כתב בידיעות? מישהו מתבייש? מתחרט? מה הסיפור, לא נאה לתת קרדיט לבלוג? 


                      בלוגלנד

                      בלוג ההגיגים והמסעות של יובל בן עמי - סופר צעיר שמאחוריו כבר ארבעה ספרים. החמישי והשישי עומדים לצאת עכשיו, אחד רומן בזמורה ביתן והשני במפה.


                      שיריקי

                      והחלמה מהירה לעמיר מהשיר.

                      נורה ג'ונס, האמריקאית המצוינת והיפהפיה, שעושה פולק נגיש אבל לא ממותק. come away with me

                      הווידיאו שווה צפייה עד הסוף.


                      לפני פיזור
                      מחר ירד גשם? פחחח.

                       

                      vlvtunderground@gmail.com

                      דרג את התוכן:
                        53 תגובות   יום חמישי, 21/8/08, 12:12
                         

                        אז מי אחראי לכך שנילי פריאל סגרה את החברה שלה? רביב דרוקר, החושף בערוץ 10, מעריב, הגורס "בעקבות לחץ ציבורי" אך מוסיף - "אתמול פורסם במעריב כי ברק קידם אינטרסים של חברת סלולר מצרית, שקשורה באיש העסקים ריצ'רד גרסון שקיים כבר מגעים עם פריאל ברק כדי לשכוק את שירותיה", או ידיעות, המביא אי מייל (או "מסמך הנראה כאימייל", כך לשון הידיעה), שנשלח לכאורה בשנה האחרונה לאהוד ברק, הקושר בין הזוג ברק לאנשי עסקים הקשורים למשהב"ט ולאחר מכן מוסיף: "בצירוף מקרים מוזר: ערב אחרי שקיבל את פניית ידיעות בנוגע למסמך החדש, הודיע שר הביטחון כי רעייתו תסגור את חברת טאורוס..."

                        ברק טוען שהמסמך מפוברק, מיכאל פדרמן מכחיש וטוען שאין לו מושג במה מדובר. בווינט, טוענים המקורבים, כמובן, הכל קנוניה.

                        כמה יכול אדם להתפלש בכל הפרשיות האלו? עוד לא מצאנו את הידיים והרגליים בכל עסקי אולמרט ופרשיותיו, ועכשיו ברק כשמצד אחד הפרדרמנים ומצד שני חב' סלולר מצרית?


                        שחר של יום ארד

                        יונתן וקסמן, הקריקטוריסט של כלכליסט על הצהלה הלאומית לאור המדליה היחידה והבודדה שהעניק לנו בטובו שחר צוברי. כן, ככה אנחנו נראים.


                        קורעים בקפה

                        ירמי עמיר חושף: בנימין ג'יבלי נתן את ההוראה.


                        קצה האצבעות

                        זהו, נסתם הגולל על מדור ביקורת התקשורת מי ניצח בהעיר. תנצב"ה.


                        פריז שעל הגורדון

                        התיירים הצרפתים בתל אביב סובלים מנחת זרועם של הישראלים. אז מה, גם אנחנו.

                        ארי ליבסקר יוצא להגנת הצרפתים, אבל לאיזה עיתונאים שדיברו בגנותם הוא מתכוון?


                        מי נתן לך רישיון

                        אולי די עם השטויות האלו ועם הסקרים שמטרתם להוכיח שנשים לא יודעות לנהוג?

                        מישהו עשה סקר מקביל, כמה גברים לא מרכיבים משקפי ראייה באופן שפוגע בתפקודם על הכביש?

                        ובכלל, ממילא גברים מועדים יותר לפורענות כבישית.


                        יוגב איז דד

                        אני מתעבת ריאליטי, אבל עדיין, כמו שאומר אביעד, הקישור בין ההתאבדות של יוגב ברזילי לבין פרויקט Y וההשתתפות שלו בתוכנית רופף למדי.


                        ריקושטים לביקורת הביקורת

                        אנשים לא רוצים לדבר. לא רוצים לתת שמות. קשר שתיקה אופף את קשרי הקחתן הבלתי נסבלים. עיתונאים (עיתונאיות?), בעיקר מגזרת הפנאי, הצרכנות ותיירות הפנים מבקשים צ'ופרים להם, לבני משפחותיהם, לחברים. ויש מי שנכנע להם, ונותן להם את מבוקשם. אני לא מאמינה שאנשים כאלו עוסקים בעיתונות. ואם זה נכון, אני מתביישת שהייתי שם.

                        ועוד סיפור: אישתו של עורך בכיר מאוד כותבת לרשת נפוצה מאוד את העיתונים הפנימיים מאוד שלה. איך יתייחס העורך, מתוקף תפקידו, לאותה רשת, אם יתבקש? אז כן, זה לא כמו נילי פריאל ואהוד ברק ברמת העוצמה והסכומים, אבל זה בדיוק אותו דבר. אם לא יותר. כל עוד מועצת העיתונות לא מתערבת בדברים כאלו, כל עוד אין "ועדה למניעת ניגוד עניינים" (כמו לשרים וסגני שרים), כל עוד איש לא מדווח על כך, איזו זכות יש לעיתונות לבקר את עולם הפוליטיקה?


                        כנס אילת לעיתונות

                        חישוב מהיר מראה שלא משנה איך תחשבו, הכנס יעלה למשתתפים 1,000 דולר לראש לפחות. וזה אחרי שהצטמצמתם עד כדי שלושה אנשים בחדר בהילטון. לא כולל אוכל בנוסף לזה המנופק בבתי המלון, או שום דבר נוסף בעצם.

                        אוקיי, טעיתי: אם תצטופפו שלושה בחדר, זה יעלה כ-1,000 שקל לראש לשלושה לילות פלוס טיסות  - כ-450 שקל פלוס בזבוזים, כלומר כ-500 דולר לאיש.

                        שניים בחדר - כ-1,250 שקל לראש פלוס טיסות.

                        אני עדיין לא רואה את העיתונאים שמרוויחים 5,000, אפילו 7,000 שקל בחודש עומדים בכך בתשלומים.

                        והערה למארגנים: רצוי מאוד, כלומר הכרחי שיהיה WiFi בכל מתחם הכנס, ואף אינטרנט חופשי בחדרים. תודה מראש.


                        רשתתתתת

                        על קידסורסינג (הורות להשכרה) כבר שמעתם?

                        גלמור מסביר איך מגלים שזה מיזם פרסומי.

                        דיון בפורום הורות, איך ייתכן שהאמנו.

                        גם במעריב עסקים ניסו לפתור את התעלומה, מי עומד מאחורי שירותי ההורות.
                        ומי מצא (לדעתו) את התשובה? ארז וולף.

                        אחחח, המציאות הפנטסטית שלי עולה על כל דמיון.

                        ביום מותי עוד תאושר הצעת החוק "הורות ברישיון", וזה לא יהיה שום אתר פיקטיבי.


                        לחם עבודה

                        אם לא התעדכנתם: נאוה צוריאל, גיבורת פרשת הניצול ממינכן, פוטרה. עורך העמוד, עמית אהרונסון הושעה ליומיים.


                        מח' הגהה

                        למה ידיעות מתעקש לקרות לבנימין ג'יבלי - גבלי?

                        ועוד בשער? ובכתבה?
                        אוקיי: על פי מודעת האבל מאתמול - גבלי.

                        בויקי קוראים לו גיבלי.

                        יעקב נמרודי קרא לו גבלי.

                        תוצאות גוגל אומרות 1,800 תוצאות לגבלי, חמשתלפים ומשהו לגיבלי, כ-4,000 מופעים לג'יבלי.


                        לפני פיזור

                        לאבישי בן חיים, שנוכחותו בתוכנית הבוקר של רשת תוגברה:

                        צמצם במילה חמוד/חמודים ושאר ההטיות, אם אתה רוצה להישאר חמוד כשהיית.

                        והפסק לעשן.

                        vlvtunderground@gmail.com

                        דרג את התוכן:
                          73 תגובות   יום רביעי, 20/8/08, 09:35

                           

                          היחסים בין מבקרים - קולנוע, טלוויזיה, תיאטרון, מוזיקה, ספרות, מסעדות, מוצרים - ליחצ"ני המוצרים והאירועים מורכבים, אבל מעוגנים לכאורה בכמה כללים מקובלים. מדי פעם יש מקרים המפרים את הסטטוס קוו.

                          לפני כמה חודשים כתב קובי ניב, מבקר התיאטרון של גלובס ביקורת לא מחמיאה עד חמורה על ההצגה מייק של בית ליסין. בתגובה החליטו בבית ליסין להחרים אותו מההצגות הבאות. ובלשון ההודעה של גלובס:

                          "הדבר נודע לניב מפי יחצ"נית התיאטרון, כשצלצל לברר מדוע לא הוזמן, כמו כל שאר המבקרים, לצפות בהצגה החדשה סרט צרפתי של התיאטרון. 'החלטנו לא להזמין אותך יותר להצגות שלנו, בגלל האופן שבו כתבת על מייק' - הודיעה לו היחצ"נית".


                          וזו תגובת דוברת התיאטרון, זיוה סידון  לאייס (היא הפנתה אותי לשם כשביקשתי תגובה): "תיאטרון בית ליסין מכבד את דעתו של כל מבקר, אך אינו מוכן לשתף פעולה עם השתלחויות אלימות, בשפה גסה ואנטי-תרבותית, כפי שלדעתו נוהג קובי ניב לעשות בביקורותיו. זהו עניין עקרוני, ואינו מתייחס לביקורת אחת בלבד, כזו או אחרת, שהוא כתב - וכך גם הוסבר לו מפורשות. הביקורת על 'מייק' מעולם לא הוזכרה באותה שיחה. חשוב להבהיר שהתיאטרון אינו מחויב להזמין מבקרים שאינם נמנים על תא מבקרי התיאטרון. קובי ניב מוזמן, כמו כל אדם אחר, לרכוש כרטיסים וליהנות מהצגותינו, כמו שאר הצופים".

                          אלא שתגובתה של סידון לא עולה בקנה אחד עם המציאות. הביקורת על מייק היא הביקורת היחידה שכתב ניב על הצגות בית ליסין. אז מה, החליט התיאטרון להעביר את ניב סדרת חינוך בשם כל התיאטראות?

                          עם זאת, ולמרות ההתנהגות הכוחנית של התיאטרון, צריך גלובס לשלוח את ניב להצגות של בית ליסין על חשבונו, ולשלם על הכרטיסים שירכוש, אם באמת חשוב לו סיקור הוגן של התיאטרון בישראל.

                          (עוד ביקורות תיאטרון של ניב, לצורכי השוואה: האם חרג  במייק מסגנונו?)


                          גם מבקרי קולנוע מוזמנים להקרנות מוקדמות לסרטים, ומשתדלים לפרסם את ביקורותיהם בסופשבוע בו עולה הסרט לאקרנים. על רקע זה בדיוק הוסלמו לפני כשנתיים וחצי היחסים בין מבקרי הקולנוע למפיצי הסרטים. אלו האחרונים תלו במבקרים את הירידה במספר צופי הקולנוע. לטענתם, הביקורות הקטלניות על סרטים מסוימים גרמו לצופים להדיר רגליהם מבתי הקולנוע.

                          אשר על כן, בתמורה להזמנות להקרנות המוקדמות הם ביקשו מהמבקרים להתחייב לא לפרסם ביקורות בסופשבוע הראשון. המבקרים סירבו להיכנע, והודיעו שלא צריך טובות, הם יפרסמו ביקורות ברגע שרק יוכלו, על אפם ועל חמתם של המפיצים, וישתמשו בכל האמצעים העומדים לרשותם, ודי לחכימא. התחולל מאבק עז בין המבקרים לבין היחצ"נים (כלומר היחצנ"ים כחוליה המקשרת בין המבקרים למפיצים), ובסופו של דבר חזרו בהם רוב המפיצים מההחלטה למנוע ממבקרי הקולנוע את ההקרנות המוקדמות. רק אחד המפיצים, תיאטראות ישראל עדיין עומד בהחלטתו דאז, ולא מזמין עיתונאים להקרנות המוקדמות של סרטיו (הכוונה למי שלא נכנעו, ומפרסמים ביקורות בסו"ש הראשון ליציאת הסרט). המבקרים,  כאמור, מוצאים דרכים להתמודד עם הגזירה. בין היתר הם מגיעים להקרנות רגילות בבתי הקולנוע (אחרי שהסרט יצא לאקרנים), משלמים ומקבלים החזר על הכרטיסים ממערכות העיתונים.

                          בביקורות מסעדות המצב קצת שונה. מבקרי מסעדות נוטים, ככל הידוע לי, לשלם על ארוחותיהם במסעדות. בעולם אידיאלי בעל המסעדה כלל לא אמור לדעת שהם מבקרי מסעדות. בעולם, מבקרי מסעדות מתחפשים על מנת שבעלי המסעדה לא יזהו אותם ויעניקו להם יחס מיוחד.
                          שהרי אם סרט הוא סרט הוא סרט ואי אפשר לערוך אותו במיוחד לכבוד המבקר, הרי שבמסעדה אפשר להתאמץ קצת יותר אם יודעים שבשולחן חמש יושב המבקר של העיתון הגדול במדינה, או המקומון העצום בשפלה הפנימית. אבל לא, ככל הידוע לי, אף מבקר/ת מסעדות לא משקיע בתחפושות בארץ.

                          באשר לביקורת מוצרים זה מורכב עוד יותר. מוצרי מזון מועברים לכתבי הצרכנות לביקורת. הם כותבים עליהם כטוב או כרע בעיניהם, משליכים הפחה את האריזות, וחסל. מוצרים יקרים יותר, כמו מוצרי קוסמטיקה, נשארים לרוב אצל המבקרות(ים). בלאשה, למשל, אוספים מדי תקופה קצובה את שלל המוצרים הללו, ומעניקים אותם כתרומה לגופים שונים.

                          מה עושים כשמדובר במוצרי אלקטרוניקה ממש יקרים, כמו מחשבים, סלולרים, מדפסות ועוד? הכתבים הרלוונטיים משתמשים בהם, מנסים אותם, ומחזירים אותם ליחצ"נים אחרי כתיבת הביקורת. יובל דרור תיאר פה מקרה אחר, של עיתונאי שקיבל מכשיר סלולרי לבדיקה, ובמתנה.
                          אני חייבת להוסיף: טענו באוזני כמה יחצ"נים שיש עיתונאים הרומזים להם שישמחו לקבל את המכשירים המבוקרים לצמיתות. האמנם? אין לי הוכחות.

                           

                          המקרה המתואר קודם מוביל לנסיעות לחו"ל, שבהן נדרש הכתב לסקר מקום או מוצר מסוים. אין מה לעשות, גם אם מדובר בעיתונאים קדושים, הסיכויים לקבל ביקורת קטלנית על שעון חדש אחרי ביקור בביח"ר לשעונים הוא זעיר, כמו גם על מקום נופש מסוים. עיתונאים שמגיעים למקומות כאלו בהזמנה תמיד יקבלו יחס מצ'ופר.

                          בקטגוריית הטסים לחו"ל מצויים גם כתבי הרכב, שמבחינתם אין דרך אחרת לסקר כלי רכב חדשים, אלא בנסיעות לחו"ל. במקרה הזה, ככל שאני יודעת, משלמים היצרנים על נסיעות כתבי הרכב.

                          בכ"מ, באופן כללי באשר לנסיעות ממומנות, הנוהל המקובל הוא לכתוב גילוי נאות, הכתב היה אורח כך וכך. הגילוי הזה אמנם הכרחי ומתבקש, אבל הוא רק פלסטר קטנטן על מורסה מבעבעת.


                          צריך לזכור ששלושת העיתונים הגדולים, מעריב, ידיעות והארץ טוענים כמדיניות מוצהרת שאינם שולחים כתבים לחו"ל ע"ח יחצ"נים. עד כמה הם מצליחים לממש את זה בפועל? בטוח שלא במאה אחוז, וכבר התייחסתי לדוגמאות בנושא בעבר הקרוב, אין לי חשק לחזור עליהן.

                          ומי נשאר? מבקרי מוזיקה מקבלים דיסקים לסקירה, מבקרי ספרים מקבלים ספרים באלפים מההוצאות (אלו גם אלו משאירים את המוצרים אצלם), ומבקרי קולנוע מקבלים דוידיאים לביקורת, וגם הם משאירים אותם אצלם (ויעידו מדפיי הגדושים, אם כי גם אני תרמתי בעבר חלק מהם).

                          בעולם אוטופי צריכים כלי התקשורת לרכוש את כל המוצרים האלו (כרטיסים, מוצרים, וכנהלאה) עבור המבקרים, אבל ברור שזה בלתי אפשרי. אף כלי תקשורת לא יעמוד בכך. ולכן, בגלל היחסים הטעונים ומאזן הכוחות הפריך, לא מפתיע שמישהו מרגיש לא פעם בעל הבית על ביקורת מסוימת, אף שלא צריכה להיות לו דריסת רגל בה.

                          תזכורת

                          לפני שנתיים וחודשיים ראיינתי את מבקרת הקולנוע דאז, דבורית שרגל.


                          השיר של עמיר

                          (לא כולל טיסה)

                          הביטלס על הגג בלונדון, עם  I've got a feeling .

                           

                          vlvtunderground@gmail.com

                          דרג את התוכן:

                            הפעילות שלי

                            אין רשומות לתצוגה