כותרות TheMarker >
    ';

    ארכיון

    פיד RSS

    סוקרטס

    ביום שאחרי הדחת ברזיל ממונדיאל 2010, לא נותר לנו אלא להתגעגע לסוקרטס, השחקן המופלא של ברזיל מ1982 ו1986. הבלוג, כמו נבחרות ברזיל הנפלאות והאבודות, הוא געגוע לז'וגו בוניטו שהיה ותקווה לז'וגו בוניטו שיהיה.

    ארכיון : 8/2010

    0 תגובות   יום שני, 2/8/10, 13:50

    חזרתי ממילואים לא מזמן. אימון. חם. אין מזגן. הרבה שטח ולא הרבה מעש. אך לא בבזבוז ימי המילואים רצוני לעסוק, אם כי בעיר הפלסטינית בה נתקלתי והרהורים אודותיה.

     

    לש"ב – לוחמה בשטח בנוי. כך מכונה תורת הלחימה של צה"ל בתוך ישובים. ישנו הבדל בצה"ל בהתייחסות ללש"ב – שטח עירוני\כפרי המכיל רק כוחות אויב, ללו"ז – לוחמה זעירה, לחימה בתנאים בהם נמצאים גם אזרחים במרחב העירוני\כפרי. בז'רגון הצה"לי שטח אימונים של לוחמה בשטח בנוי נקרא לש"ביה. צה"ל חדל להשתמש בכפרים פלסטיניים בגדה המערבית כלש"בייה (יש לאמור לש"בייה קרה,  הווה אומר שאימוני הלש"ב על כפרים בגדה היו ללא ירי באש, הירי באש היה רק בלש"ביות בבסיסי אימונים של צה"ל), אי-שם ב - 2007 בעקבות עתירות לבג"ץ. צה"ל של האינתיפאדה השנייה הבין כי על-מנת להלחם בטרוריסטים בשטח אזרחי עליו לבנות עוד שטחים המדמים אזורים שכאלה. צה"ל שאחרי מלחמת לבנון השנייה הבין כי עליו לחזק את אימוני הלש"ב.

     

    צה"ל הקים 3 בסיסים המכילים דימוי של ערים פלסטיניות לצורכי לש"ב: לש"בית אליקים בצפון, לש"בית בא"פ לכיש באזור קרית גת ולש"בית צאלים מזרחית לבאר שבע, בנוסף צה"ל שוקד  על הקמת לש"בייה בבסיס הטירונים של גולני בנוסף ללש"ביות שנמצאות כרגע בבסיסי האימונים של חטיבות הנח"ל, צנחנים וגבעתי.

     

    לש"בית צאלים שהייתה אמורה לעלות כ-40 מיליון ש"ח, ועלתה לבסוף כ-100 מיליון ש"ח, היא דימוי של עיר פלסטינית, המכילה 472 מבנים מגוונים. מבניין ענק בן 8 קומות ועד מבנים חד קומתיים (לארכיטקטים החובבים שבינכם, כל הגגות שטוחים, נטולי רעפים אדומים), חלקם צבועים, חלקם בטון חשוף, שרויים בין סמטאות צרות ומסגדים מאיימים, בין בנקים, חנויות פירות, מוסכים, פנסי רחוב, מכוניות מקולקלות בצידי הדרך ודגלי פלסטין הם חלק בלתי נפרד מהעיר. במבט ראשון, א"א שלא להתפעל, מהעיר הזו. הדיוק, הגודל, ההשקעה בפרטים הקטנים. במחשבה שנייה, עולה במעמקי הקרקפת תהייה, מעין דגדוג פנימי שמתפשט לכדי הבעת תמיהה, תמיהה על כל הגודל הזה, על ההשקעה, על האנשים בתוך העיר ועל שאינם בתוך העיר, על הדגלים שמתנופפים ועל התהליך שעובר הלוחם שנכנס לשם. תהליך הניכור.

     

    מאז קום המדינה ועד ימינו, לא קם ישוב ערבי אחד במדינת ישראל. שטחים של ישובים ערביים הופקעו ולא הוחזרו.  באותו זמן הוקמו שלושה שטחי אימונים המדמים ערים פלסטיניות ועוד לש"ביות בסדרי גודל שונים. הושקעו בפרויקטים הללו כספים, נוכסו לצורך הפרויקטים הללו אדמות ובעיקר הושקע זמן ומחשבה. זמן ומחשבה שלא הושקעו בערבים הישראלים, שלא הושקע בניסיון כנה ליצוק תוכן לשיח האזרחות בין היהודים לערבים. מדינת ישראל רואה צורך חיוני יותר בבניין ערים המדמות את הפלסטינים כאויב מאשר בבניין ערים ערביות שיקרבו את הערבים הישראלים בתור אזרחים. דרך הקרקע, דרך ועדות תכנוניות, דרך חקיקה וגופים ממשלתיים ודרך הלש"ביה, מנכרת מדינת ישראל את אזרחיה הערביים.

     

    הדגל הפלסטיני שהתנופף בגאון מעל שטחי הבסיס, הזכיר לי כי לעיתים דגל פלסטין יכול להכעיס רשויות בישראל כמו גם אנשים רגילים וסטודנטים. ישנם אנשים בפייסבוק שטרחו ופתחו קבוצות הקוראות למניפי דגל פלסטין בוגדים. תהיתי, האם אני אמור להתחלחל מעצם הנפתו, האם אני אמור לירות טוב יותר מאחר נופפו בסמל האויב לעומתי, או שמא עלי לתהות שצה"ל הוא מקום דמוקרטי כ"כ שהנפת דגלי הפלסטינים בו עוברת ללא שתיקה.. דרך הדגל הפלסטיני, מנכרת הלש"ביה את המתאמנים מהסמלים הפלסטינים, היא גורמת  למילואימניקים ולחיילים השוהים בה, לבחור צד. בבחירתם בצד כזה או אחר הם מעמידים בצד השני את כל מי שהוא לא הם. פלסטינים. ערבים ישראלים. ערבים בכללותם.

     

    הצברים הראשונים, כגון משה דיין[1], עוד הכירו ערבים בחיי היום - יום. הם חיו בערים מעורבות או ביישובים שגבלו ביישובים ערביים. הם ראו אותם בשדות, נמלים, במסחר. לאחר קום המדינה, נתקלו היהודים מחוץ לערים המעורבות בערבים בשתי צורות , האחת כעובדים מתחת ליהודים - פועלים, סבלים, מלצרים, מנקים. השנייה, דרך הכוונת, דרך כוחות צה"ל בגדה המערבית ובעזה ודרך המבצעים לעצירת מבוקשים בשטחים. כיום יהודי שאיננו חי בעיר מעורבת, איננו גר בהתנחלות או איננו מעסיק\מועסק לצד ערבים, חווה לעיתים נדירות מפגשים עם אזרחים ערביים. המילואימניק, שבא מהמרכז הישראלי, הגיאוגרפי והפוליטי, פוגש את הערבים דרך הלש"בייה. בלש"ביה מקבל הלוחם שוב תזכורת למהותם של הערבים. שוכני כפרים צפופים. אויבים שעליו להכניע, באש, בדם, בתמרות עשן. שם עולה תהליך הניכור מדרגה, על ההם, על הנסתרים מהעין, על דמויות חלולות, ניתן לאמור הכל. ניתן ליצוק לתוכם תכונות מפלצתיות ולהפוך אותם לדמונים. הרשות נתונה. ממתינה למניפולטור שידע לעשות בה שימוש נכון.

     

    אך לכל הנחלאים, נדכאים ושאר אוורית הנכאים, אל חשש, פתרון לבעיית בניין מימון ערים חדשות לערבים נמצא - אפשרות השכרת לש"ביות תבחן..

     

    תחי מדינת ישראל

     

     

    [1] עמוס אילון, הישראלים – מייסדים ובנים. (הוצ' עם עובד ת"א, 1971).

    דרג את התוכן:
      0 תגובות   יום שני, 2/8/10, 09:37

      האם המאבק להקמת מתקן הגז של תשובה בים מצליח?

      כפי שפורסם בסוף שבוע האחרון, יש כוונות מצד השותף האמריקאי בקידוחי תמר ודלית (מנכ"ל נובל אנרג'י צ'ארלס דיווידסון) להקים את מתקן הגז בים אל מול חופי אשדוד באסדה הקיימת של ים תטיס. יחצני השותפות הודיעו כי המילה של דיווידסון איננה סופית. אז מה? לצאת במחולות? סיימנו ? ניצחנו?

      זה לא נגמר עד שהאסדה השמנה שרה...

       

      הפסימי:

      1. יחצ"ני העל, לא יסכימו לסיבוב פרסה הזה. אחרי חודשים ארוכים שהם הצהירו כי אין מנוס מהקמת המתקן ביבשה, כי מדובר במערכת סגורה, נקייה נפלאה, האגו ישחק תפקיד.

      2. ללוויתן, כשמו כן הוא, המאגר הענק מבין שלושת המאגרים בידי קבוצת המשקיעים הזו, גם דרוש מתקן טיפול. אם לוויתן ותמר ודלית יתחרו על אותו מתקן גז, תשובה לא יוכל לייצא ולהרוויח את המיליארדים שלו עוד בימי חייו.

      3. מתקן יבשתי, עדיין לפי מיטב ידיעתי יותר זול ויותר מהיר להקמה, הווה אומר שהתמריצים לקבוצת המשקיעים הזו לא השתנו.

       

      האופטימי:

      1. עזבו אותי בחייכם..

       

      איל.

       

       

      דרג את התוכן:

        פרופיל

        איל רדושקוביץ'
        1. שלח הודעה
        2. אוף ליין
        3. אוף ליין

        תגיות

        ארכיון

        פיד RSS