כותרות TheMarker >
    ';

    מיש-מש

    בלוג ללא נושא מוגדר, פוסטים שבועיים במגוון נושאים.

    תכנים אחרונים

    0 תגובות   יום שלישי, 19/6/12, 19:55

    אחת הבעיות הרבות שיש לי עם אנשים היא הניגוד בין היגיון שלי לבין הרגש שלי. מבחינה הגיונית, אני מבינה שאף אחד לא חייב לי שום דבר, ולכן גם אף אחד לא חייב לרצות אותי כל הזמן ולעשות את מה שאני מבקשת או מתאווה שיעשה. זה נראה לי חלק בלתי נפרד מכבוד האדם. אם אני רוצה להתייחס בכבוד לאנשים, אני צריכה גם לכבד את רצונם ולא לדרוש מהם לעשות כל מה שאני מבקשת מהם. אבל מבחינה רגשית, לפעמים קשה לי לסבול את זה שמישהו מסרב לעשות דבר שחשוב לי מאוד שיעשה. קשה לי מאוד לסבול את זה שמישהו לא נותן לי את מה שאני רוצה. ולמעשה קשה לי לסבול את המישהו הזה. אני לא ממש טיפוסים כאלה, שחלק בלתי נפרד מן העצמאות שלהם הוא לסרב לתת לי דווקא את מה שאני הכי רוצה באותו רגע. מבחינה הגיונית אני רוצה לכבד כל אדם באשר הוא, אבל ספק אם אני מסוגלת ליישם את זה מבחינה רגשית. הרגש שלי פשוט לא מקבל את העניין הזה, שאותו אחד שמסרב לתת לי משהו שכל כך חשוב לי לקבל באמת לא חייב לי שום דבר. אני יכולה אומנם לא לדרוש ממנו לעשות את זה, וגם לא להתווכח או לריב איתו. אבל שלא בנוכחותו אני יכולה לומר עליו דברים כמו "שילך לעזאזל", "לא סובלת אותו" ועוד דברים מהסוג הזה. אז האם אני באמת מכבדת אותו?? הייתי אומרת שאני מעמידה פנים בפניו שאני מכבדת אותו, אבל בתוך תוכי ואולי גם כלפי חוץ בפני אנשים אחרים בזמן שהוא לא נמצא, כמובן שאין לי אליו רגש אמיתי של כבוד. לא יתכן שאני כל כך אכעס עליו ואגיד עליו כאלה דברים אם אני באמת מכבדת אותו. או שאולי כבוד זה לא עניין רגשי אלא רציונלי? כלומר אם אני אומרת עליו מילים כמו "שילך לעזאזל" זה מעיד כעס ושנאה, אבל לאו דווקא על העדר כבוד?

    דרג את התוכן:

      פרופיל

      scrimi
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      ארכיון

      פיד RSS