למרות שאני משוכנע שאני איש מעניין, למרות שאנשים "אוהבים" לשמוע אותי, למרות שאני מרצה וקוצר מחיאות כפיים, למרות שאני אוהב לתרום ולהצמיח, הכי קשה בעולם זה ליצור חברים.
כשאני נכנס לכרטיס אישי של מישהו ב"קפה", אני קורא מה שכתוב, אני יותר חוות דעת "אוטומטית", אני מחליט אם הוא טוב או רע לי, אני מסתכל בתמונה ולא יכול להמנע מהשיפוטיות שלי, ואז אני שואל את עצמי אם אני רוצה להיות חבר שלו/שלה.
חבר זה חתיכת "מושג", רק לפני כשבועיים האשימה אותי חברה שאני חרא של חבר, היא כתבה לי מייל עם רשימה ארוכה של ציפיות מ"חבר" והראתה לי כמה אני לא מתאים.
עניתי שאני באמת לא יודע מה הרשימה הנכונה של חברות, לא יודע מתי נכון או לא להיענות ולענות לכל הרשימה המפורטת של כל חבר לגבי החבר הנכון שלו, אני פשוט לא יודע.
אני חבר של חלק מהעובדים שלי, אבל אני גם הבוס שלהם.
לפני כשנתיים פיטרתי חבר ילדות, איזה בעסה, מאז הוא לא יוזם שיחות איתי, אני מדי פעם מצלצל, מתעניין, אבל לא ממש מצליח להגיע אליו, פיטרתי אותו...
אשתי חברה שלי, אנחנו רבים לא מעט, מתווכחים הרבה ובטח לא מסכימים המון, אבל אנחנו חברים, מכבדים זא"ז, מעריכים ויודעים זא"ז, חשוב לשנינו שהשני יצמח ויגדל כל הזמן, אנחנו יכולים להתווכח עד השמים אבל לא נטיל ספק ביושר כוונותינו לתרום לשני.
אז מה ההגדרה לחבר?
מבחינתי: אחד שאכפת לו באמת, אחד שמה שחשוב לו זה שאני אזוז קדימה, אחד שיגיד לי כשאני מפשל, אחד שאוכל להתייעץ בו ולדעת שהוא מקשיב לי באמת, מתוך מחויבות.
ראם