כותרות TheMarker >
    ';

    "טובים השניים" - מופע הומוריסטי מאת עו"ד בני דון יחייא

    מופע הומוריסטי של עו"ד בני דון-יחייא (מומחה לדיני משפחה). סיפורים, חיוכים, בדיחות ואמרות על נשים וגברים וצרות אחרות. המופע סוקר את התחנות העיקריות בחיי בני-הזוג: חיזור, נישואין, ילדים, כסף, נאמנות ועוד.
    פסנתר, שירה וניהול מוסיקלי: חן גוסלר

    ארכיון : 5/2013

    0 תגובות   יום שישי , 31/5/13, 13:15

    אם האהבה עיוורת -
    מדוע נשים משקיעות כל כך הרבה בהלבשה תחתונה?

    דרג את התוכן:
      0 תגובות   יום חמישי, 30/5/13, 10:57
      ‏‎‎ 
       

      להגדלת הטקסט - לחצו קונטרול וסימן + ביחד.

       

       

       

      וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמוֹר:

      שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתוּרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן

      אֲשֶׁר אֲנִי נוֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל (יג, א-ב).

       

      שליחים היוצאים לרחבי המדינה או לחו"ל

      כדי לאסוף כספים לצורכי הציבור, עולים בכסף רב למימון נסיעתם ושהותם,

      ולאחר מכן הם מגישים לעתים חשבון הוצאות מנופח.

      בסופו של דבר יש ולא נותר הרבה מהתרומות שהם מביאים.

       

      לכן מורה הקב"ה למשה: "שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען" -

      תמצא אנשים ישרים שבתום שליחותם יותירו משהו

      מהכספים שהצליחו לקבל מנדבנים, כדי שהשליחות שלהם תהיה כדאית...

       

      ''

      המרגלים ואשכול הענבים בבול משנת 1954 

       

      ***

       

      אִישׁ אֶחָד, אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבוֹתָיו

      תִּשְׁלָחוּ - כֹּל נָשִׂיא בָהֶם (יג, ב).

       

      במילה "נשיא" טמונות שתי מילים: "אין" ו"יש".

      רמז לכך, שהנשיא, מנהיג הציבור, הרואה את עצמו "אין" -

      עניו וצנוע בחייו למרות רום תפקידו - הוא למעשה "יש":

      הוא ישנו, הוא בעל נוכחות מוערכת.

       

      כך היה משה רבנו, שעליו מעידה הפרשה הקודמת, "בהעלותך":

      "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה".

       

      אבל מנהיג המחזיק מעצמו, החושב שהוא "יש" -

      מנהיג כזה אינו אלא "אין", כי משהו בו ריק.

       

      ''

      אחדים מ-12 המרגלים בודקים את הארץ

       

       

       

      ***

       

      וַיִּשְׁלַח אוֹתָם מֹשֶׁה לָתוּר אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב.

      וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ - מַה הִוא?

      וְאֶת הָעָם הַיוֹשֵׁב עָלֶיהָ - הֶחָזָק הוּא, הֲרָפֶה?

      הַמְעַט הוּא אִם רָב? 

      וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהּ - הֲטוֹבָה הִוא, אִם רָעָה?

      וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה – הַבְּמַחֲנִים, אִם בְּמִבְצָרִים?

      וּמָה הָאָרֶץ  - הַשְּׁמֵנָה הִוא, אִם רָזָה?

      הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ, אִם אַיִן?

      וְהִתְחַזַּקְתֶּם - וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ (יג, יז-כ).

       

      בברכת המזון אומרים: "על ארץ חמדה, טובה ורחבה".

      מדוע קשורה התכונה "רחבה" להגדרת הארץ כ"חמדה" ו"טובה"?

      ניתן ללמוד מכך שיש לבחון כל דבר בעין יפה, הבאה מרוחב נפשו של האדם -

      ואזי ראייה כזאת של הארץ מרחיבה את דעתו.

       

      לכך אולי כיוון דוד המלך בתהילים (קכח, ו):

      "וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך" -

      תמיד תראה במבט טוב ולא ביקורתי את ירושלים,

      ומירושלים תקבל השראה לראות חיובית את האדם ואת העולם כולו.

       

      ''

      דוד המלך. חלק מפסלו של מיכלאנג'לו

      המוצב בפירנצה, איטליה. המאה ה-16. 

       

      ***

       

      וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אוֹתָה, אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמוֹר:

      הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אוֹתָהּ -

      אֶרֶץ אוֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא... (יג, לב).

       

      לארץ ישראל יש סגולה שהיא "ארץ אוכלת" את "יושביה":

      מי ש"יושב" בה באפס מעשה, נהנה ממעלותיה אך אינו תורם לה,

      אינו קם ממושבו ופועל לשגשוגה -

      לגביו הארץ תהיה בבחינת ארץ אוכלת.

       

      ''

      שני מרגלים נושאים אשכול ענבים. המאה ה-17

       

      ***

       

      וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים, בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים -

      וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם (יג, לג).

       

      המרגלים לא חטאו בכך שחשבו "ונהי בעינינו כחגבים"

      אלא משום שאמרו "וכן היינו בעיניהם" -

      כי מה איכפת היה להם איך הם נראים בעיני אחרים?!

       

      ''

      שני צידי מטבע לכבוד אגף המודיעין בצה"ל.

      על צד אחד - שני המרגלים יהושע בן נון וכלב בן יפונה

      נושאים את אשכול הענבים. שניהם האמינו כי בני ישראל 

      יגברו על תושבי כנען ואמרו (פרק יג):

      "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה".

       

      ***

       

      מֵרֵאשִׁית עֲרִסוֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַה' תְּרוּמָה לְדוֹרוֹתֵיכֶם (טו, כא).

       

      מי שרואה קדימה, לדורות הבאים, צריך לחנך את הילדים

      כבר בקטנותם לתרום בבגרותם לעמם.

      לכן נאמר "מראשית עריסותיכם" - מעת שהילד נמצא בעריסה, 

      כבר אז יש לנטוע בו ערכים של נתינה ואהבה כדי שאלה ייעשו בו לטבע שני.

       

       

       

      דרג את התוכן:
        0 תגובות   יום שלישי, 28/5/13, 16:09

        http://www.meetgarshim.co.il/index.php?dir=site&page=articles&op=item&cs=3177&langpage=heb&category=3022

         

        דרג את התוכן:
          0 תגובות   יום שישי , 24/5/13, 12:47

          (עדכון מהפייסבוק)

           

          ''

          דרג את התוכן:
            1 תגובות   יום חמישי, 23/5/13, 11:21

                        

             

            להגדלת הטקסט - לחצו קונטרול וסימן + ביחד.

             

             

             

            וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמוֹר, דַּבֵּר אֶל אַהֲרוֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: 

            בְּהַעֲלוֹתְךָ אֶת הַנֵּרוֹת - אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת (ח, א).

             

            מדוע נעשתה המנורה עם שבעה נרות דווקא?

            כי כל נר הוא כנגד יום בשבוע. 

             

            הדבר בא לומר לנו שיש להאיר כל יום ויום באור חדש

            כדי שלא יהיה היום הנוכחי דומה לקודמו ולזה שאחריו.

            מטרת הנרות להאיר - אך גם להעיר את האדם משגרת יומו.

            (הרהמצ"ז)

             

            ''

            מנורת שבעת הקנים בפסיפס 

            בבית כנסת עתיק שנחשף בקיבוץ מעוז חיים. 

             

            ***

             

            וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרוֹן: אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרוֹתֶיהָ,

            כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה (ח, ג).

             

            רש"י כותב: "להגיד שבחו של אהרון שלא שינה".

            אמירה זו תמוהה, שכן האם יעלה על הדעת שאהרון, אחיו של משה רבנו,

            ישנה מציוויו של הקב"ה? מדוע אם כן צריך לשבח אותו על כך?

             

            אלא שאהרון, למרות שהתעלה בקודש והיה לכהן הגדול,

            לא שינה את דרכו ונשאר מעורב בתוך בני עמו כפי שהיה קודם לכן,

            מביא שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו,

            "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (פרקי אבות א, יב).

             

            זו הכוונה במילים "להגיד שבחו של אהרון" - שבחו שלא השתנה למרות שעלה לגדולה.

             

            ''

            מנורת בית המקדש בעלת שבעת הקנים על שער טיטוס ברומא 

             

            ***

             

            וּלְפִי הֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאוֹהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל,

            וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן שָׁם הֶעָנָן - שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

            עַל פִּי ה' יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי ה' יַחֲנוּ (ט, יח).

             

            בפרק זה מצויים שלושה פסוקים הסמוכים זה לזה,

            שבכל אחד מהם נאמרו פעמיים המילים "על פי ה' " (בפסוקים יח, כ, כג).

             

            התורה מדגישה בכך שעל אנשים לומר 

            "בעזרת ה' " או "אם ירצה ה' " בעת שהם מתכננים תוכניות.

            רמז לכך בפסוק במשלי (יט, כא): "ועצת ה' היא תקום": 

            המילה "היא" בהיפוך - ראשי התיבות אם ירצה ה'.

            כי מי שסומך על הקב"ה - יזכה לעזרתו.

             

            ''

            הכהן הגדול, מנורת שבעת הקנים וכלי המשכן במדבר סיני. 

            מתוך תנ"ך עתיק.

             

            ***

             

            וְהָאסַפְסוּף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה.

            וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ: מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר? (יא, ד).

             

            לא ברור מדוע דרש האספסוף בשר, שהרי במן שירד לבני ישראל מן השמיים

            יכול היה כל אחד לטעום כל טעם שהוא, כפי שנאמר בגמרא:  "כל המינים טעמו במן" (יומא ה, א).

            אלא שבעלי תאוות המחלוקות חיפשו תואנות לעורר מריבות

            והסיתו את העם לדרוש בשר ממש ולא להסתפק בטעם של בשר שעלה מן המן -

            הם ביקשו את התאווה עצמה.

             

            ''

            העם לוקט את המן היורד מהשמיים.

            ציור מהמאה ה-15. 

             

            ***

             

            וְהָאסַפְסוּף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה.

            וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ: מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר? 

            זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִינָּם

            אֵת הַקִּישוּאִים וְאֵת הָאֲבַטִּיחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים.

            וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל - בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ (יא, ד-ו).

             

            בני ישראל כל כך התאוו לבשר ודרשו "מי יאכילנו בשר",

            ולכן הזכירו את בצלים ואת השומים שאכלו במצרים

            משום שמאכלים אלה מעוררים את התיאבון.

             

            ''

            הכהנים תוקעים בחצוצרות במדבר סיני. מתוך תנ"ך הולמן, המאה ה-19

             

            ***

             

            וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בוֹכֶה לְמִשְׁפְּחוֹתָיו, אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ - 

            וַיִּחַר אַף ה' מְאוֹד, וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע (יא, י).

             

            המן ירד מהשמיים בשווה לכל אחד מבני ישראל, 

            ובכל זאת כל אחד התלונן "למשפחותיו"

            משום שכולם  חשבו שמשפחתם מיוחסת יותר מהמשפחות השכנות ומגיע לה יותר.

            לכן היה הדבר "בעיני משה רע" הואיל ולא היתה לאבותינו סיבה 

            לקנאה ולצרות עין שהרי כולם היו במעמד הר סיני 

            והמן ירד לכולם "איש לפתח אהלו" -

            אז מדוע תתנשא משפחה אחת על האחרת?

             

            ''

            המן יורד מהשמיים ובני ישראל אוספים אותו בקערות. מתוך תנ"ך עתיק

             

            ***

             

            וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה': לָמָה הֲרֵעוֹתָ לְעַבְדֶּךָ?

            וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי? 

            הֶאָנוֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה, אִם אָנוֹכִי יְלִדְתִּיהוּ?

            כִּי תֹאמַר אֵלַי: שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאוֹמֵן אֶת הַיוֹנֵק

            עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבוֹתָיו (יא, יא-יב).

             

            חז"ל אמרו בגמרא (סנהדרין ח, א):

            "אזהרה לדיין שיסבול את הציבור. ועד כמה? כאשר ישא האומן את היונק".

             

            גם כשתינוק מלכלך את המטפל בו - המטפל סובלו וממשיך לדאוג לו.

            כך מוזהרים דייני ישראל ומנהיגיו לשאת בעול הציבור גם כשהם חשים מבוזים.

            (הנצי"ב)

             

            ''

            מפה ארץ ישראל מהמאה ה-18 

            וסביבה ציורי הכהן הגדול, המנורה וכלי המשכן במדבר. 

             

            ***

             

            וְהָאִישׁ מֹשֶׁה ענָיו מְאוֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה (יב, ג).

             

            מדוע זכה משה רבנו למידה הנעלה של ענווה יותר מכל אדם אחר?

            משום שהיה ענו מאוד "מכל האדם" - שהיה לומד מכל אדם ואדם

            מידות טובות, מעלות נאות שיש באחרים ואין בו, ולא ראה את עצמו מושלם.

             

            ''

            משה מקבל את לוחות הברית. ציור סיני 

             

            ***

             

            וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאוֹד (יב, ג).

             

            בתהילים (קמו ח) נאמר: "פוקח עיוורים, זוקף כפופים, אוהב צדיקים".

            מדוע מוזכרים הצדיקים בין בעלי המום?

            לומר לנו, כי מי שנעדר ענווה ומחזיק את עצמו לצדיק - אף הוא בעל מום.

            דרג את התוכן:
              1 תגובות   יום שישי , 17/5/13, 12:54

              הטרגדיה הגדולה של בני האדם אינה שהם נעלמים בבוא היום -
              אלא שהם חדלים לאהוב.

              דרג את התוכן:
                0 תגובות   יום חמישי, 16/5/13, 16:07
                להגדלת הטקסט - לחצו קונטרול וסימן + ביחד.

                 

                 

                 

                וְכָל תְּרוּמָה לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל:

                אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַכֹּהֵן - לוֹ יִהְיֶה, 

                וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו - לוֹ יִהְיוּ,

                אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן - לוֹ יִהְיֶה (ה, ט-י).

                 

                כוונת הפסוק היא, שמי שנותן תרומה לאחרים - "לו יהיה":

                הנתינה תחזור לו, לנותן, משום שיזכה להצלחה בשל נדבת לבו הטוב.

                 

                ברוח זו אמרו במסכת גיטין בגמרא (ז, א):

                "אם רואה אדם שמזונותיו מצומצמין - יעשה מהם צדקה".

                זו אמירה תמוהה, שכן מדוע על אדם שבעצמו נזקק לעזרה לתת צדקה לאחרים?

                אלא שבגלל סיועו לזולת יזכה הנותן לברכת שמיים.

                 

                וכך אמרו חז"ל על המצווה "עשר תעשר" (דברים יד, כב):

                הפרש מעשר - ובשל כך תתעשר.

                 

                ''

                 הכהן בבגדי הכהונה

                 

                ***

                 

                וְכָל תְּרוּמָה לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל...

                וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו - לוֹ יִהְיוּ (ה, ט-י).

                 

                התורה מזהירה שתרומה שאדם תורם - "לו יהיה":

                היא תבוא מכספים שלו, ולא מכספים פסולים שהשיג במרמה ובגזל.

                 

                ''

                 משה מחזיק בלוחות הברית.

                פראנסואה מאוטרה, צרפת המאה ה-15.

                 

                ***

                 

                וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו - לוֹ יִהְיוּ (ה, י).

                 

                שאלו את אחד מבני רוטשילד העשירים בכמה כסף הוא מעריך את רכושו.

                השיב: "ואיש את קודשיו" - רק הכסף שנתתי למטרת קודש, לתרומה, שלי הוא.

                כל היתר - שייך לריבונו של עולם, כדברי הנביא חגי (ב, ח):

                "לי הכסף ולי הזהב, נאום ה' צבאות".

                 

                ''

                 המשכן במדבר. המזבח מעלה עשן של קורבן

                 

                 

                ***

                 

                וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ

                וְקִדַּשׁ אֶת רֹאשׁוֹ בַּיּוֹם הַהוּא (ו, יא).

                 

                במסכת נדרים (י, א) נאמר:

                "וכי באיזו נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין...

                מה זה (הנזיר) שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא,

                המצער עצמו מכל דבר - על אחת כמה וכמה (שנחשב לחוטא).

                מכאן שכל היושב בתענית (שהתורה לא ציוותה עליה) נקרא חוטא".

                 

                הרמב"ם בהלכות דעות ג כתב את ההלכה בענין זה:

                "אסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית (על דעת עצמו),

                ועל הדברים האלה וכיוצא בהם ציווה שלמה לאמור (קהלת ז, טז):

                'אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר' ".

                 

                ''

                 הרמב"ם

                 

                ***

                 

                וכך פירשו את פסוקו של הנביא ישעיהו (נח, ז) "ומבשרך לא תתעלם":

                אין הכוונה רק לקרובי משפחה, שארי בשר, 

                אלא גם את הגוף שלך, הבשר והדם שלך - אל תצער בסיגופים מיותרים.

                 

                ''

                 הנביא ישעיהו. ציורו של רפאל סנציו, המאה ה-15 

                 

                 

                ***

                 

                וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמוֹר, דַּבֵּר אֶל אַהֲרוֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמוֹר:

                כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אָמוֹר לָהֶם:

                יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ

                יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ 

                יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם (ו, כב-כו).

                 

                זו ברכת הכוהנים הנאמרת בבתי הכנסת בתפילת שחרית.

                 

                רש"י מבאר: "יברכך - שיתברכו נכסיך.

                וישמרך - שלא יבואו עליך שודדים ליטול ממונך".

                 

                הסבר אחר: אחרי ברכת הממון - הברכה הנוספת היא שה'

                ישמור את המקבל כדי שהכסף לא יזיק לו,

                שעושרו לא יהיה "עושר שמור לבעליו לרעתו", כדברי שלמה המלך בקוהלת ה, יב.

                 

                ''

                ברכת כוהנים. מטבע משנת 1988

                 

                ***

                 

                 

                יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ (ו, כה).

                 

                "יברכך - בממון. ויחונך - בחן ובחסד" (רש"י).

                 

                לא כל בעל ממון אהוב על החברה,

                לכן הוסיפה התורה ברכה נוספת: שהעשיר גם ישא חן בעיני אחרים.

                מתי זה יקרה? אומר הרהמצ"ז:

                כאשר בעל הממון מבורך "בכן ובחסד" -

                בכך שהוא אומר "כן" בלב שלם למבקשי תרומה ואינו דוחה אותם בתירוצים שונים. 

                אז הוא גם ישא חן.

                 

                '' 

                ארץ ישראל מחולקת לפי נחלות 12 השבטים. מפה מהמאה ה-18

                 

                ***

                 

                דַּבֵּר אֶל אַהֲרוֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמוֹר:

                כֹּהתְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אָמוֹר לָהֶם(ו,כג).                                                                                                                                                                                                                                                                                                                   

                לפני שהכוהנים עולים לדוכן לברך את הקהל בבית הכנסת, הם חולצים את נעליהם.

                רמז בכך לכוהנים, שכאשר הם באים לברך את אחיהם -

                עליהם לעשות זאת בתחושה של "של נעלך מעל רגליך"

                כפי שנצטווה משה רבנו (שמות ג, ה):

                למרות שאתם כוהנים ואתם ניצבים גבוה על הדוכן

                והציבור מרכין את ראשו בעת שאתם מברכים אותו -

                היזהרו לא להתנשא עליו.

                 

                ''

                 עלי הכהן ושמואל. ציורו של ג'ון סינגלטון קופלי, המאה ה-18.


                דרג את התוכן:
                  0 תגובות   יום חמישי, 16/5/13, 11:42

                  http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/371/620.html

                  דרג את התוכן:
                    0 תגובות   יום שלישי, 14/5/13, 11:42

                     

                     להגדלת הטקסט - לחצו קונטרול וסימן + ביחד.

                     

                     

                    ''זוג איכרים נח לאחר קציר שעורים. ואן גוך, המאה ה-19

                     

                    מדוע קרוי חג השבועות "זמן מתן תורתנו"

                    ולא "זמן קבלת תורתנו"?

                    משום שזמן התורה היה רק פעם אחת,

                    לפני אלפי שנים, במדבר סיני -

                    ואילו "זמן קבלת תורתנו" לא פסק מעולם

                    כי כל העת יש להמשיך ולקבל אותה.

                     

                    ''משה. פסלו של מיכלאנג'לו, המאה ה-16

                     

                    ***

                    שבועות נקרא כך בשל שבעת השבועות

                    שסופרים מפסח ועד שבועות - תקופת ספירת העומר.

                     

                    אבל יש מפרשים כי מקור השם הוא מהמילה "שבועה":

                    בשעת מתן התורה החליפו הקב"ה ועם ישראל שבועה הדדית -

                    אנחנו נשבענו לריבונו של עולם שלא נחליף אותו באל זר,

                    והוא נשבע לנו שלא יחליפנו בעם אחר.

                     

                    ''בולי שבועות משנת 1971

                     

                    ***

                     

                    בגמרא (מסכת עבודה זרה ב) מסופר

                    שלפני שהקב"ה נתן את התורה לישראל

                    הוא חיזר "על כל אומה ולשון ולא קיבלוה,

                    עד שבא אצל ישראל - וקיבלוה".

                     

                    מהדברים האלה עולה כי לנו הציע ה' את התורה

                    רק משום שאף עם אחר לא רצה בה.

                     

                    והאמת היא, שמלכתחילה רצה ריבונו של עולם

                    לתת לעם ישראל את תורתו, אבל הוא חיזר אחרי אומות אחרות

                    כדי שאבותינו יקנאו בהן ויחששו שהתורה לא תגיע אלינו - 

                    ולכן התחילו לחשוק בה. כי כך דרכם של יהודים: 

                    כל מה שיש לגויים - אהוב מיד גם עליהם...

                     

                    ''מטבע ארד לשבועות. 1993

                     

                    ***

                     

                    במסכת שבת (פח, ב) בגמרא מסופר

                    שבשעה שעלה משה לשמיים לקבל את התורה,

                    ראו זאת מלאכי השרת והתייצבו מול הקב"ה וטענו כלפיו:

                    "ריבונו של עולם - מה לילוד אישה בינינו?

                    אמר להם: לקבל תורה בא.

                    אמרו לפניו: חמדה גנוזה (הכוונה לתורה) שגנוזה לך

                    תשע מאות ושיבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם,

                    אתה מבקש ליתנה לבשר ודם?"

                     

                    על כך המשיל המגיד מדובנה משל:

                     

                    רבה של עיר אחת היה גדול בתורה,

                    אבל בני העיר מיררו את חייו במחלוקות שונות.

                    לכן החליט הרב לעקור מהמקום ולכהן כרב בעיר הסמוכה.

                     

                    מתנגדי הרב שמחו על החלטתו, אבל כשהגיעו 

                    שליחיה של העיר השניה כדי להסיע את הרב לעירם,

                    התקבצו בני העיר ליד ביתו של הרב והחלו לצעוק ולהתלונן

                    שהם לא מסכימים שאחרים יגזלו מהם את רבם.

                     

                    התפלא הרב מאוד והתבונן משתאה בבני עירו המצטערים על עזיבתו,

                    ושאל את עצמו האם הם מתחרטים ולפתע מעריכים אותו כל כך.

                     

                    ראה ראש הקהילה שהרב משתומם, סר איתו הצידה וגילה לו את הסוד:

                    את דעתנו לא שינינו, אבל בכוונה מעמידים בני העיר פנים שהם מצטערים על עזיבתך,

                    כי אם השליחים של העיר השניה יראו שאנחנו מניחים לך כל כך בקלות לעזוב,

                    הם עלולים לחשוב שאתה לא מציאה גדולה ואולי יתחרטו חלילה וישאירו אותך כאן...

                     

                    כך גם המלאכים, סיים המגיד מדובנה: 

                    הלא הם ידעו שהתורה נכתבה לפני בריאת העולם

                    כדי שמשה יתן אותה לעם ישראל, אם כן למה התלוננו?

                    הם עשו זאת והתנגדו שהקב"ה ימסור אותה למשה

                    כדי שמשה לא יחשוב שהואיל והמלאכים מניחים לו ללא ויכוח לקחת את התורה,

                    יתכן ואין מה להתפעל ממנה - ויוותר עליה.

                     

                    ''מגזרת נייר לשבועות, פולין המאה ה-19

                     

                    ***

                     

                    אורח נכנס לבית הכנסת בחג השבועות בעת שקראו את עשרת הדיברות

                    ושאל את אחד המתפללים: יש כאן מישהו ששומר על כל הדיברות?

                    השיב הנשאל: כן, שני האריות הרקומים על הפרוכת משני צדי עשרת הדיברות...

                     

                    ''שבועות בבית הכנסת המקושט בירק.

                    ציורו של מוריץ אופנהיים, המאה ה-19. 

                    ***

                     

                    "מקום  אחד יש בירושלים, שאני הולך לשם

                    פעם אחת בשנה בחג השבועות, וזה קברו של דוד המלך,

                    לפי שדוד המלך חביב עלי מכל היהודים שבעולם.

                     

                    מלך אדיר שהיה טרוד כל הימים

                    במלחמות עם גוליית הפלישתי ועם שאר כל הרשעים,

                    ואף  היהודים, להבדיל, בוודאי היו מטרידים אותו הרבה,

                    אף על פי כן היה לוקח לו זמן לנגן בכינור

                    ולעשות מזמורים בשביל כל העלובים והנדכאים –

                    מלך זה היאך לא אוהב אותו.

                     

                    ובכן נוהג אני כל שנה בחג השבועות בבוקר לילך על קברו.

                    וכשאני הולך אצל דוד איני טועם כלום ואפילו לא טיפה של קקאו

                    כדי שלא אתגאה על העניים והאביונים שעומדים כל הלילה ואומרים תיקון.

                    ואני לובש את כותנתי הנאה סרוגת פסים אדומים

                    שלבשתי ביום חתונתי וכן את בגדי הטובים כמו שראוי לאדם שהולך אצל מלך".

                     

                    (ש"י עגנון,"תמול שלשום")

                          

                    דרג את התוכן:
                      1 תגובות   יום שני, 13/5/13, 12:23
                       

                       להגדלת הטקסט - לחצו קונטרול וסימן + ביחד.

                       

                       

                      מגילת רות מכונה "מגילת החסד" בשל החסדים הרבים שמסופרים בה.

                      גם התורה משופעת במעשי חסד, ועל כך נאמר בספר משלי (לא, כו):

                      "ותורת חסד על לשונה".

                      לכן קוראים את המגילה בחג השבועות, יום מתן תורה,

                      כדי לרמוז לנו ששמירת מצוות התורה בלבד, ללא גמילות חסדים, לא די בה.

                      במסכת יבמות קט, א בגמרא אמרו:

                      "כל האומר אין לו אלא תורה - אפילו תורה אין לו".

                       

                      ''
                      רות ונעמי. ציורו של קלדרון פיליפ הרמוגנס, המאה ה-19
                       

                      ***

                       

                      על המגילה נאמר במדרש רות רבה ב:

                      "מגילה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה ולא איסור ולא היתר.

                       ולמה נכתבה? ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים".

                       
                      ''
                      רות מלקטת שעורים. גוסטב דורה, המאה ה-19

                      ***

                       

                      טעם נוסף לקריאת המגילה בחג השבועות:

                      "לפי שכשקיבלו ישראל את התורה נתגיירו ונכנסו תחת כנפי השכינה,

                      וגם רות המואביה נכנסה תחת כנפי השכינה".

                      ("חיי אברהם" לרבי אברהם כלפון)

                       

                      ''
                      רות ומלקטות השעורים בשדה בועז

                      ***

                       

                      הסבר אחר מדוע קוראים את מגילת רות בחג השבועות:

                      לפי המסורת, דוד המלך נולד ומת בשבועות,

                      וכמסופר בסוף המגילה - דוד הוא נינה של רות.

                       
                      ''

                      דוד מחבר תהילים מנגן בנבל.

                      ציורו של מארק שאגאל על בול.


                       

                      ***

                      וַיְהִי בִּימֵי שְׁפוֹט הַשּׁוֹפְטִים וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ,

                      וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב - הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּשְׁנֵי בָנָיו (א, א).

                       

                      בעיירה אחת גר עשיר קמצן, שהיה קשה להוציא ממנו תרומה לעניי העיר הרעבים.

                      פעם פגש העשיר את רב העיר ושאל אותו על מצב התרומות לבני הקהילה הנזקקים לסיוע.

                      השיב לו הרב: "אם היו לי ארבעה-חמישה חברי קהילה כמוך - לא היתה לי כל דאגה".

                       

                      הגביר היה מרוצה מאוד מהמחמאה שחילק לו הרב והודה לו בחום.

                      ראה הרב את חיוך שביעות הרצון של האיש, והוסיף:

                      "רציתי לומר שאילו היו לי רק ארבעה-חמישה נדיבים כמוך הייתי מרוצה -

                      הצרה היא שיש לי כאן בעיר מאתיים וחמישים כמוך..."


                      ''
                      נעמי מנסה לשכנע את רות ואת עופרה לעזוב אותה ולחזור למואב.
                      ציורו של ויליאם בלייק, המאה ה-19.

                      *** 

                      וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה - וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ וַיִּלָּפֵת, וְהִנֵּה אִשָּׁה שוֹכֶבֶת מַרְגְּלוֹתָיו.

                      וַיֹּאמֶר: מִי אָתּ?

                      וַתֹּאמֶר: אָנוֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ, וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ כִּי גוֹאֵל אָתָּה (ג, ט).

                       

                      תשובתה של רות לשאלתו של בועז מזכירה את הדברים

                      שאמר בועז לרות בפגישתם הראשונה:

                      "ישלם ה' פועלך ותהי משכורתך שלמה מעם ה' אלוהי ישראל

                      אשר באת לחסות תחת כנפיו" (ב, יב). 


                      רות משתמשת באותו דימוי של כנפיים,

                      כאומרת שאכן באה לחסות תחת כנפי אלוהי ישראל,

                      אבל זאת תעשה תחת הכנף של בועז שגאל אותה. 

                       

                      המילה "מלאך", כתב הרהמצ"ז, מזכירה בצליל סיומה "אח" -

                      אח במובן של קרבה, דאגה, איכפתיות, כלשון הפסוק (תהילים קלג, א):

                      "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד".

                       

                       

                      ''

                      רות בשדה בועז

                       

                       

                      ***

                       

                      וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר וְהַזְּקֵנִים:

                      עֵדִים! יִתֵּן ה' אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה

                      אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל...

                      וַיִּקַּח בוֹעַז אֶת רוּת וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה (ד, יא, יג).

                       

                      למרות שרחל ולאה התחרו על לבו של יעקב,

                      שהעדיף את רחל על פני אחותה, ולמרות קנאתה של לאה באחותה -

                      מסמלות שתיהן אחוות אחיות ונדיבות אנושית, חסד וברכה.

                      מבניהן יצאו 12 שבטי ישראל שהקימו את עם ישראל.

                      לפיכך נבחרו רחל ולאה כדגם לברכה שבירך העם

                      את בועז כשנשא את רות לאישה.

                       

                      ''
                      רות ובועז. ניקולה פוסן, המאה ה-17

                      ***

                       

                      וַיִּקַּח בוֹעַז אֶת רוּת וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה (ד, יג).

                       

                      נישואי רות ובועז במגילה, ומתן התורה בחג השבועות

                      המשול במדרשים לחתונה בין הקב"ה לבין עם ישראל,

                      הביאו לחיבור נוסחים שונים של "שטר תנאים" בין בני זוג,

                      שבעדות המזרח נוהגים לקוראם בשבועות בבית הכנסת.

                       

                      בנוסח אחד נאמר בין השאר:

                      "החתן הקדוש מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא

                      ישא למזל טוב את בתולת ישראל...

                      ואל יעלימו דבר זה מזו ולא זו מזה

                      ותמיד יהיו פניהם איש אל אחיו באהבה ובאחווה וברעות".

                       

                      ''
                      רות והשעורים בשדהו של בועז.

                      יוליוס שניר, המאה ה-19.
                        



                      דרג את התוכן:
                        0 תגובות   יום ראשון, 12/5/13, 12:10

                        http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3890858,00.html



                        דרג את התוכן:
                          0 תגובות   יום שישי , 10/5/13, 13:37

                          גברים רבים מתאהבים ממבט ראשון
                          כי זה חוסך להם זמן.

                          דרג את התוכן:

                            פרופיל

                            בני דון-יחייא
                            1. שלח הודעה
                            2. אוף ליין
                            3. אוף ליין

                            ארכיון

                            פיד RSS