אחת התופעות המוזרות של העידן שלנו, שהפסיכולוגיה החיובית ותורות האימון מנסות במידה מסוימת להתמודד עמן, היא תפיסת האופטימיות שלנו.

העידן שלנו מאופיין בעומס בלתי רגיל ואנו עומדים כל הזמן מול תביעות ודרישות שבאות מן הסביבה. התוצאה של העומס וריבוי הדרישות היא שאנו עסוקים בהשרדות. אנו מתמקדים בחיי היומיום ואין לנו זמן ואנרגיה להשקיע בהגשמת חלומותינו, ואנו מתרגלים לחיות במצב של השרדות בסיסי שבו חלומותינו נשארים בלתי ממומשים.

בנוסף, נראה כי נעשה אופנתי להיות שלילי: ביטויים של סקפטיות, פסימיות, סרקסטיות, ציניות, אירונייה וכד' נתפסים היום כסימן של חשיבה פילוסופית, של עומק, וכושר ניתוח – וכך להיות cool על פי הפילוסופיה הזו משמעו להיות כמעט דכאוני....

למרות הלחץ התרבותי המופעל עלינו להראות שליליים ופסימיים נראה כי הנטיה הטבעית שלנו היא דווקא להיות אופטימיים, ולהעריך את עצמנו באורח חיובי.

מה הסיכוי שלך לזכות בפיס? עד כמה אתה מוכשר יחסית לנורמה בחברה? מה הסיכוי שתהיה מעורב בתאונה? כמה שווה הדירה שלך?

מסתבר שמרביתנו מאמינים שיקרה לנו משהו חיובי בהסתברות גבוהה יותר מאשר הסיכוי שדבר זה אכן יתרחש בחיינו, וכנ"ל לגבי דברים שליליים: רובנו נוקטים בגישה של "לי זה לא יקרה" כלומר: אנו מעריכים שיש הסתברות נמוכה שמשהו רע יקרה לנו – והסיכוי שהדבר יקרה לנו במציאות גבוה יותר מן ההסתברות שהענקנו לו. כמו כן, לרובנו כך נראה יש דימוי חיובי יותר על עצמנו שהוא מעט יותר מחמיא מאשר לו היינו ריאליסטים.

אולי אין זה מפתיע אם כן, שאנשים הנוטים לפסימיות – ולא אחת הם גם אנשים שיש להם נטיות דכאוניות - דווקא מציאותיים יותר ומדייקים יותר בתפיסתם העצמית מאשר אופטימיסטים.

האם זה אומר שאנשים מאושרים הינם קלי דעת או נאיבים או סתם בלתי ריאלים?

אכן יש מידה מסוימת של חוסר ריאליות בתפיסתם של אנשים מאושרים אשר נוטים מטבע הדברים לראות את מחצית הכוס המלאה ולהיות אופטימיים בגישתם.

מה שהתגלה במחקרי הפסיכולוגיה החיובית הוא שאנשים מאושרים מנתחים את המציאות כפי שהיא, אבל הם גם יודעים או מאמינים שגם אם המצב לא כל כך טוב ברגע זה – הדברים ישתפרו ו"הכל יהיה בסדר". כלומר: יש להם אמונה חזקה שהם יסתדרו איכשהו וימצאו פתרון לבעיה, והם בדר"כ מסתמכים על נסיון העבר שלהם, וגם אם כרגע אין להם שליטה במצב, הם מעריכים שבהמשך תהיה להם הזדמנות לגייס שליטה טובה יותר. תפיסה זו של המצב משרה עליהם מצב רוח אופטימי ויצירתי, הממלא אותם באנרגיות חיוביות ודוחף אותם לעשיה שתביא לפתרון הבעיה. לעומת זאת, הפסימיסטים מוותרים מראש על המאבק, שכן המציאות בהווה נראית בלתי אפשרית או בלתי נשלטת.

זוכרים את סיפור הצפרדעים?

מסופר על שתי הצפרדעים שנפלו לתוך קנקן שמנת. האחת עשתה הכל כדי להנצל והיא נעה והתרוצצה מסביב עד שהשמנת הפכה לחמאה והיא יצאה מן הקנקן ללא פגע. השניה לעומת זאת חשבה כי זהו מצב אבוד מראש והיא טבעה.... הסיפור למעשה מדגים את כוחה של הגישה האופטימית.

אופטימיסטים נוטים לראות קשיים כדבר משתנה, נשלט, חולף, ולא בהכרח מייצג את מי שהם. לעומת זאת, פסימיסטים יראו קושי כדבר שימשך לעד, בלתי נשלט, ושמייצג את מהלך חייהם.

אופטימיות ניתן לשפר, אבל מדוע כדאי להתאמץ לעשות זאת?

כאשר אנו אופטימיים יותר החיים שלנו מאושרים יותר, ואושר ואופטימיות, מסתבר קשורים בתוחלת החיים ולפיכך אם נהיה אופטימיים יותר - נוכל להאריך את תוחלת חיינו (בכ-20% בממוצע!). גם ההסתברות ללקות בדיכאון – יורדת עם שיפור רמת האופטימיות, והממצא המעניין ביותר הוא שהצלחה ואופטימיות קשורים בקשר מעגלי - ההסתברות להצליח כמעט בכל תחום בחיים עולה עם רמת האופטימיות, ולהפך: ככל שאדם מצליח יותר כן הוא נוטה להיות אופטימי יותר.


לאופטימיות שני מימדים עיקריים: קביעות מול זמניות והכללה מול מיקוד.

קביעות / זמניות: עד כמה מצב כלשהו נתפס על ידינו כזמני או קבוע.

האופטימיסט נוטה להתיחס לארועים שליליים בחייו כאל גורמים זמניים ומקריים. הוא גם בדר"כ יוכל למצוא הסבר מדוע הארוע קרה דווקא כעת. לעומת זאת הפסימיסט יראה בארוע שלילי מצב קבוע או מאפיין קבוע של חייו, ולא תוצר של מצב ספציפי.

ההתיחסות שלהם לאירועים חיוביים הינה הפוכה: האופטימיסט יטה לחשוב שמצב חיובי הינו מצב קבוע. הפסימיסט נוטה להתיחס לארוע החיובי כאל עניין של מזל - משהו זמני, שקרה במקרה ולא ישוב עוד.