כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    תכנים אחרונים

    13 תגובות   יום שישי , 5/7/13, 14:17

    מכירים את הימים האלה שבמקום דם זורמת בעורקיכם  ובכל נים בגוף הזה שאתם נושאים רק טומאה ?

    הרגשתי זאת אמש בשיא השיאים שלי.

     

    גם בכי ללא סיבה מספקת כבר לא ניחם אותי.

    לבכות עד שאין לך כבר כוח, ואתה בוהה בחלל החדר בקיר שמולך, עד שנראים להם כתמים לבנים זוהרים ומרצדים.


    אתמול הוצאתי את  אחד מספרי התהילים שקבלתי מתנה. לא זוכרת ממי, אין הקדשה.

    נשמתי נשימה עמוקה, כיוון שאני מנותקת ממנו, מהאל הזה כבר שנים רבות. פתחתי והחלתי לקרוא מתוך כוונה מלאה, כמו שלימדו אותי שהייתי ילדה קטנה ומפוחדת:


      "הַקְשִׁיבָה, לְקוֹל שַׁוְעִי--מַלְכִּי וֵאלֹהָי:    כִּי-אֵלֶיךָ, אֶתְפַּלָּל.
         יְהוָה--בֹּקֶר, תִּשְׁמַע קוֹלִי;   " 

     

    וכך המשכתי, קוראת בקול, משנחנקתי, לסירוגין בליבי. מדגישה לפי טעמי המקרא ושמה לב לניקוד. ואים לא די בכך, כדי להשלים את תהליך הטיהור האישי שלי וגם כי נתקפתי סחרחורת נכנסתי להתקלח.  מיים ישטפו את הכול, זה בטוח.

     

    במקלחת,  התעלפתי או שנפלתי, אינני זוכרת,  איבדתי כנראה את ההכרה.

    התעוררתי, ללא תחושת זמן, לא יודעת כמה זמן עבר.

    מוקפת בשלולית דם מהולה בסבון ומיים. לא נבהלתי, מיד הבנתי.

    הנוזל הסמיך והחם גלש באיטיות ממצחי, זרם ודגדג את פניי.

    קמתי על רגלי בקושי רב. יד ימין כאבה, יתכן ונפלתי עליה עם משקל גופי,

    בצעדים איטיים ומדודים ניקיתי מסביבי ברישול.

     

    נעמדתי מול המראה ובדקתי את החתך העמוק שנפער במצחי. המצח התנפח והחל להכחיל.

    ספגתי את הדם אדישה ומטושטשת. מבין קצוות העור הקרועים הציצה עצם לבנה, מרחתי משחה, כיסיתי את החתך, הדקתי בתחבושות וניכנסתי למיטה, מסוחררת ועייפה, נרדמתי עד אור הבוקר.

    כך השלמתי את תהליך ההיטהרות שלי בליל אמש.

     

    אני מתיישבת כעת, ומסכמת לעצמי את תקופת הזמן שהייתי שם למענך וגם למעני. מסכמת תקופת חיים קצרה רוויה באהבה שלי אליך וגם בשנאה, הרבה כאב, בכי, געגועים, ריקנות והרס עצמי ועצמך.

    לצערי, גיליתי שהיייתי כך נראה עוד אחת ברשימת הכיבושים לעידוד האגו  הגברי המרוסק שלך. ניסיתי, נתתי שוב, גם את מה שלא היה לי, מתוך רצון אמיתי להצליח עבור שנינו. אך אתה לא היית שם כנראה אף פעם ולא היית מספיק כן להודות בכך ולהניח לי בזמן הנכון.

     

    אך הודות לך גיליתי שאני מסוגלת שוב, שאני לא אטומה, שמי ששבר לפניך לא הצליח לגמרי לנתץ

    וכך גם אתה, בוודאי אגלה שלא הצלחת לנתץ את כולו, ושיש שם אצלי, עדיין, לב פועם. 


    אני שהבטחתי ונשבעתי לעצמי שלא אהיה שוב במקומות אלה, נפלתי שוב.

     

    וביצעתי היטהרות,  ונפלתי, דיממתי וקמתי.

    לא מספיק לו לאלוהים הזה תפילות, הוא רצה גם שאפול ואדמם ואבין רק אחרי.

    רק אחרי שנפלתי ודיממתי, הבנתי שלמעשה טעיתי ומכאן תבוא הסליחה שלי גם כלפי עצמי.

    עליי לסלוח לעצמי. 


     

    ''

    דרג את התוכן:
      27 תגובות   יום חמישי, 9/5/13, 00:26

      אאאממ אמממ מכחכחת בגרוני, די בגיחוך ... אפילו בשביעות רצון.
      אז מה? 
      נגעו לכם בבירה ובסיגריות אההה?
      הגזרות בכותרות. 

      אנו עם שהלך נפשו מזוכיסטי ביסודו. יש לנו מדינה, אך המושג גזרות, לא מניח לנו, לא מרפה וממשיך ורודף. מגזרות המן (ההוא מהעוגיות), אנטיוכוס (ההוא מהסופגניות) חמילנצקי ועד הלפיד - גאוות יחידה, והוא דווקא "משלנו". 
      לאחר הבחירות, ב- 23.1.13 כתבתי את הדברים הבאים, חברים רבים לעגו לי, שיש לתת לאיש הזדמנות. אז הנה אני מחייכת לכם. והנה הדברים. שוב. תמיד אפשר לגזור ולשמור עד לבחירות הבאות, שהרי טיפשים לא ממש מתים, הם רק מתחלפים

      אז אני מתאמצת שוב ומקדישה לכם, לפידיניקים יקרים, מעמד ביניים אהוב ויקר, מאוד יקר :)
      -------------------------------------------------------------------------------

      מגיע לכם ! 

      אני הרי ידעתי .
      פשוט ידעתי.

      אומרים שהנבואה ניתנה לשוטים, ואתם חברים, סופר שוטים וגם טיפשים וגם וגם ...
      זה עם שאוהב לסבול, מימים ימימה, זאת הקארמה הדפוקה שלכם.
      אז תסבלו בשקט בבקשה, תדממו ותחנקו מכאב, ואל תקטרו יותר.

      אל תקטרו שרע לכם, שאתם עובדים ועובדים, ועדיין בקושי סוגרים את החודש.
      אל תייללו שאתם לא מסוגלים לשלם את עול שכר הדירה, שלא לדבר על רכישת דירה.
      אל תבכו שאין לכם במה להאכיל את כל גדוד הילדים שילדתם באחריות כה רבה.
      אל תקוננו שאתם לא מצליחים לרכוש השכלה.
      אל תזכירו את המילים שיויון הזדמנויות, כי אתם לא באמת מאמינים שזה אפשרי.
      אל תתאבלו שאיבדתם עוד ילד בעוד מלחמה מיותרת.
      פשוט אל!!!

      לא הותרתם לשפויים שבינכם שום תקווה, לאלה שכן ייחלו לתקווה ולשינוי.
      בחרתם בפאשיזם, בזיקפה הלאומית שמעמידה גם לכם, בגזענות, בשנאה ובהרג, בחרתם במלחמות ובנשק, בחרתם במלטפי ישבני הטייקונים, בחרתם בעשירים, בחרתם בביבי ובלפיד, שני אלה שמפמפים להם בסיגר העבה והיוקרתי שלהם ונושפים עליכם את העשן.

      בחרתם, שמא לומר בחרתן ? במנחה טלויזיה "מסוקס" (בעע) שעד היום לא הבנתי איזה שינויי גדול הוא מנסה או רוצה לחולל (היום פתחתי את הפוסט הארוך לעייפה שכתבתי לפני מספר חודשים וסגרתי אותו לאחר מספר ימים, כי קיבלתי דברי נאצה מלא אחר, מאשר פדהצור, רופא השיניים שהיה היועץ, ו"הפה המהלך" של לפיד, סתם פיות וגידף ללא סוף, כראוי בדמוקרטיה ...
      היו עוד שלעגו לי דאז .... צדקתי כנראה ...מוזמנים לקרוא אותו
      http://cafe.themarker.com/post/2711631/)
      הרי לפיד ג'וניור הוא עוד אחד שרוצה לפתור על חשבוננו את תסביך האבא שלו, 
      במקום לחסוך לנו זאת ולטפל בעצמו על ספת הפסיכולוג.

      מגיע לכם, פשוט מגיע לכולכם.
      אבל, בקשה קטנה, גדולה,
      שאתם מייללים, מלינים, בוכים ומקטרים על מר גורלכם,
      בבקשה, אל נא תפריעו את המנוחת השכנים, שדווקא רצו בטובתכם,
      ואתם, הכסילים, לא השכלתם להבין. 

      עד הבחירות הבאות,
      פשוט תסבלו בשקט.
      ואז בטח, תשכחו מהר,
      ותרצו לסבול, לכאוב ולדמם שוב.
      יחסי סאדו-מאזו תמיד נעמו לעם הזה

      ''

      דרג את התוכן:
        10 תגובות   יום שבת, 20/4/13, 11:40

        הסוכר בצנצנת,

        הסכין על השידה,

        הגשם מכה בחלונות,

        החתולה מגרגרת,

        ואני בין חריצי התקליטים האבודים של אבא.

         

        מלנכוליה אינה תוקפת רק בספטמבר,

        גם היום היא שמטה את כתפיי,

        אני עוטה על עצמי את שמיכת הפוך

        ושוקעת אל תוך מה שלא אהיה היום.

         

        ''

        דרג את התוכן:
          20 תגובות   יום ראשון, 17/3/13, 10:10

          הפנמתי את המולת דמותך.

          שוקעת בי עוד אמירה שלך,

          גם היא נוטפת דם.

           

          שבע פרות שדופות מקיפות את צדק

          ואני?

          אני ערומה כנייר לבן,

          עם חתולה אחת,

          שתינו מקיפות את הכרית.

          קונכיות מאובנות.

           

          המשך להאכיל אותי בגפרורים שרופים,

          אמירות, אמיתות ועוד חיוכים.

          החיוכים הם חיוכים,

          שאני עוקרת ממך.

          ממני.

          הם פוערים גומות חן בלחייך השמאלית,

          וכן, כמעט ושכחתי

          גם בזאת הימנית.

           

          ההתחייבויות הן קרירות.

          מי לימון רבים.

          טועמת שיח דוקרני.

           

          אני שומעת את עיניך,

          אינך צריך לומר דבר,

          הן כבר סיפרו לי הכול.

           

          ובבוקר מכאיב שכזה,

          ההתחייבויות,

          נעדרות,

          הלימון צורב,

          השיח כבר פצע,

          הותיר גלדים

          והגומות,

          אינן.

           

          הכול בר חלוף.

          כמוך.

          כמוני.

           

          http://cafe.themarker.com/video/2870940/

           

          דרג את התוכן:
            50 תגובות   יום רביעי, 23/1/13, 10:54

            אני הרי ידעתי .

            פשוט ידעתי.

             

            אומרים שהנבואה ניתנה לשוטים, ואתם חברים, סופר שוטים וגם טיפשים וגם וגם ...

            זה עם שאוהב לסבול, מימים ימימה, זאת הקארמה הדפוקה שלכם.

            אז תסבלו בשקט בבקשה, תדממו ותחנקו מכאב, ואל תקטרו יותר.

             

            אל תקטרו שרע לכם, שאתם עובדים ועובדים, ועדיין בקושי סוגרים את החודש.

            אל תייללו שאתם לא מסוגלים לשלם את עול שכר הדירה, שלא לדבר על רכישת דירה.

             אל תבכו שאין לכם במה להאכיל את כל גדוד הילדים שילדתם באחריות כה רבה.

            אל תקוננו שאתם לא מצליחים לרכוש השכלה.

            אל תזכירו את המילים שיויון הזדמנויות, כי אתם לא באמת מאמינים שזה אפשרי.

            אל תתאבלו שאיבדתם עוד ילד בעוד מלחמה מיותרת.

            פשוט אל!!!

             

            לא הותרתם לשפויים שבינכם שום תקווה,  לאלה שכן ייחלו לתקווה ולשינוי.

            בחרתם בפאשיזם, בזיקפה הלאומית שמעמידה גם לכם, בגזענות, בשנאה ובהרג, בחרתם במלחמות ובנשק, בחרתם במלטפי ישבני הטייקונים, בחרתם בעשירים, בחרתם בביבי ובלפיד, שני אלה שמפמפים להם בסיגר העבה והיוקרתי שלהם ונושפים עליכם את העשן.

             

            בחרתם, שמא לומר בחרתן ? במנחה טלויזיה "מסוקס" (בעע) שעד היום לא הבנתי איזה שינויי גדול הוא מנסה או רוצה לחולל (היום פתחתי את הפוסט הארוך לעייפה שכתבתי לפני מספר חודשים וסגרתי אותו לאחר מספר ימים, כי קיבלתי דברי נאצה מלא אחר, מאשר פדהצור, רופא השיניים שהיה היועץ, ו"הפה המהלך" של לפיד, סתם פיות וגידף ללא סוף, כראוי בדמוקרטיה ...

            היו עוד שלעגו לי דאז .... צדקתי כנראה ...מוזמנים לקרוא אותו

            http://cafe.themarker.com/post/2711631/)

            הרי לפיד ג'וניור הוא עוד אחד שרוצה לפתור על חשבוננו את תסביך האבא שלו, 

            במקום לחסוך לנו זאת ולטפל בעצמו על ספת הפסיכולוג.

             

            מגיע לכם, פשוט מגיע לכולכם.

            אבל, בקשה קטנה, גדולה,

            שאתם מייללים, מלינים, בוכים ומקטרים על מר גורלכם,

            בבקשה, אל נא תפריעו את המנוחת השכנים, שדווקא רצו בטובתכם,

            ואתם, הכסילים, לא השכלתם להבין.  

             

            עד הבחירות הבאות,

            פשוט תסבלו בשקט.

            ואז בטח, תשכחו מהר,

            ותרצו לסבול, לכאוב ולדמם שוב.

            יחסי סאדו-מאזו תמיד נעמו לעם הזה.

             

            http://cafe.themarker.com/video/2830608/

             

            דרג את התוכן:
              9 תגובות   יום רביעי, 9/1/13, 12:03

              ''

               Cupid and Psyche, Ancient Statue, Kiss

               

              הסַרְקוֹפָג שֶׁלְּךָ מִלֵּל;

              פתחי אותי

              היכנסי

              והישארי.


              פְּסִיכֶה מְצַיֶּתֶת;

              שוזרת תלתלים משלדי העברית שֶׁלְּךָ.

              נֶהֱנֵית,

              ונַעֲנֵית.

               

              יש לְךָ עצמות נקיות למשעי;

              מהנהנת בהנאה.

              מתכלות,

              חלולות חלולות,

              יחפות מכל רבב.

               

              פְּסִיכֶה מתכסה בשְׁיָרֵי השכמות שלך.

              הן לא יַחְשְׂפוּ צְפוּנוֹת.

              שוקעת איתך.

              נוּ--מָה.

               

              http://cafe.themarker.com/video/2809816/

               

               

               

               

               

               

               

               

               

               

               

              דרג את התוכן:
                52 תגובות   יום שלישי, 18/9/12, 10:02

                והראש איבד את המרחב בינו לבין כפות רגלי,

                והיום שוב זקף ראשו הפחד,

                קיסר הלילה שלי.

                ומילדות נדמה לי שאני בתם של הלילה, השמיים, הירח והכוכבים

                וממתינה להם שיקחו אותי כבר בחזרה.

                 

                אני חפץ אבוד.

                שנינו חפצים אבודים,

                קצת בודדים.

                ביקשתי מההלך, שיניח אותך עלי

                ונעלה אבק יחדיו.

                לא לנצח נצחים.

                כי אם מהו אותו ה"נצח" שניסו לספר לנו בסיפורים ?

                מהי  משמעות המילה "נצח",

                מה ?

                 

                אני מציעה לך יין אדום בתמורה.

                העריסה שלי ריקה.

                היא תשאר ריקה לנצח,

                אותו נצח.

                 

                וכאלה הם ימינו,

                גחלת רוחשת.

                איטיים ולא ברורים.

                סימני שאלה וסמני קריאה.

                 

                אני מציעה לך את שערי הגהינום שלי,

                ועוד כוס יין בתמורה.

                 

                הגהינום הוא אני.

                ברוך שובך.

                נלעס שפתיים,

                אני את בשרך, אתה את בשרי ?

                 

                אני משליכה את ככרות הלחם,

                אין לי בהם יותר צורך.

                הקירות מושחרים,

                האצבעות תאחזנה בגביעים המלאים,

                גם אם תקרא לעזרה

                הדי קולך ירעדו וינעימו לי.

                 

                ממעמקי,

                לא אפלוט אותך מתוכי.

                 

                אין לנו שעה,

                לא מקום, לא יום ולא לילה

                ואין לנו מועד.

                איך נביס את חידלון המוות והזמן ?

                 

                אני רוצה אותך.

                וכל אמת אחרת,

                לא מוכרת לי ולא נהירה כמו

                האמיתה הזאת.

                 

                אתה ממציא אותי כל יום מחדש,

                מצליח למלא בי מחשבות ושגיונות,

                חלקם ראויים חלקם פחות,

                ורציתי וכה רוצה ממך עוד, עד זוב דם.

                הרי אמרתי לך שלא הספקנו עוד שום דבר.

                המצא אותי כל פעם מחדש וגם תמצא אותי, אחרת.

                 

                גם אם שושן צחור ידמם,

                הוא עדיין יקרא שושן צחור, לא כך ?

                לא אני.

                אתה יוצר אותי כל פעם מחדש.

                ראשונית.

                 

                ואז אחרי שנדמם,

                נקרוס זה על זאת וזאת על זה.

                תשכב לצידי באור האפלולי הקלוש של נרות הנשמה שלי.

                אני לא אחשוב על כלום, אבהה בך ובעינך ואעלם בהן.

                 

                בראשי חולפות רק אותיות,

                ואתה מצליח לברוא ממני מילים.

                מכתר.

                מנציח.

                גורם לי להנציח.

                 

                אני כן מכירה את עולמך, הוא מקביל לעולמי.

                מבינה ויודעת אותו.

                מפללת שתישאר,

                ותשמיע לי דבר מה.

                תאמר,

                תדבר,

                תספר לי על תולדות משהו,

                רק תדבר.

                אני אשתוק עבור שנינו.

                 

                אני רוצה שתפרוץ בצחוק ותחבק אותי,

                או שתבוא וסתם נרקוד כאן בחלל הקטן,

                ללא סיבה מיוחדת,

                וללא מוסיקת רקע,

                בשקט שיתפוצץ לו מרוב שקט.

                רק אתה ואני.

                  

                רוצה שנשב סתם כך על ספסל עירוני ונביט על כולם.

                כבר לא אהיה קצרת רואי.

                והכול יהיה ברור ונהיר.

                 

                וטוב לי לעיתים שאתה פורס לך כך את מניפת זנבך

                ופתיתים פתיתים לבנים מקיפים אותי

                זערוריות צבעוניות מכל עבר.

                אני רוצה לחייך באמת,

                חיוך אמיתי.

                 

                אני רוצה לקרוא שוב את מונולוג ואפיזודות חיי מההתחלה

                בקול רם וצלול וללא היסוסים.

                 

                לפעמים אני דומעת בלי סיבה. או שנדמה לי שאין סיבה.

                מספיק לי לבהות בעיני חתול רחוב ישנוני ואדיש

                ולדמוע.

                ובכלל, אני לא בטוחה שרע לו כל כך כמו שאני מרגישה עבורו, עבורי ?.

                 

                נעצרתי והתיישבתי על ספסל עץ עירוני, בהמולת רחוב ראשי בעיר

                והתבוננתי בכולם.

                אני זרה במרחב הרעש וההמולה,

                ובא לי לזעוק לכולכם "די כבר".

                אחר מה אתם נוהרים, דוחקים, רומסים ?

                אני בוהה בכולם ושוב חושבת עליך

                מה מעשיך ואם טוב לך.

                אוחז בי מן פחד שאתה שם לבד במקום זר

                ונזכרת שלמעשה גם אני כאן לבדי, זרה, רק במקום קטן יותר

                ואולי עייף יותר.

                 

                טייח מתקלף,

                מזגנים מטפטפים, רחובות מאולתרים שהוקצעו בחופזה

                תל אביב.

                תל אביב - לא אוהבת אותך, אך גם לא שונאת.

                בינתיים אני בתוכך, לא יודעת אם זאת ברית עולם,

                אני כאן, בך, בתוכך תל אביב.

                 

                התעוררתי לפני עלות השחר,

                מעט מסוייטת,

                לשמע קולות ברחוב,

                לא ברורים,

                צחקוקים.

                 

                לא, אני לא מקוננת את חיי וגם לא את מותי

                כל דבר בעתו.

                גם את תל אביב.

                 

                אני שוב מושיטה יד לגעת בבלוטות הרגש שלך

                רוצה לדעת אם הן קיימות,

                אתה מרגיש בקיומן ?

                כי אני לא.

                 

                אני לא אבקש כוס יין בתמורה,

                רק רוצה שתהיה איתי.

                לא שלי.

                שלא תשלול ממני את צחוקך ומילותיך

                אל תקצר,

                בבקשה אל.

                 

                אם תרצה, אעזור לך לארוז את מזוודת הזכרונות שלך

                זאת שרודפת אותך.

                עשה כמוני יקר, אני כבר ארוזה לגמרי

                והכול כבר מאופסן ומקוטלג בארכיון,

                תקיות, תקיות, תקיות של שנים.

                 

                ואני רוצה להיות איתך. זה הכול.

                מופתע ?

                 

                נוגעת בקליפה של עצמי,

                יש לי ידיים ורגליים ועיניים וגוף ובטן

                נוגעת בבטני. היא ריקה ומלאה.

                 

                אני מתעוררת עם שחר וחושבת

                שאולי המציאות שלי היא בכלל החלום של מישהו אחר 

                תיכף גם הוא יתעורר  ואני ואתה נעלם,

                וכולם יעלמו גם כן.

                אולי כל המציאות הזאת שלנו היא למעשה חלום של ייצור עלום

                במקום אחר בזמן אחר ... ושהוא יתעורר, הכול יעלם.

                 

                אל תשאר לבד,

                ואל תשחית את עצמך לדעת.

                הספקתי להאמין בצרופי מקרים,

                בעיקר אם הם רבים מדי.

                אתה שם.

                אני כאן.

                אבל אני כן מרגישה אותך.

                כן מרגישה.

                 

                אוגוסט חלף אנחנו כבר בספטמבר,

                הלילות כאן כבר פחות לחים והם אפילו קרירים יותר,

                כוכבי אוגוסט הפסיקו להבזיק זיקים, זיקים,

                ואני כבר לא יכולה לבקש משאלות

                מזנבות של כוכבים;

                שלא תשכח אותי,

                שאני עדיין כאן,

                שתרצה אותי,

                שנהיה יחד, מתישהוא ...

                רוצה פרולוג פשוט יותר

                רוצה שתרצה

                ושלא תשכח

                שאני כאן.

                 

                אני מתעוררת לפני עלות השחר, ומגלה שאני,

                אני היא אותו ייצור עלום שרק חלם אותך

                בדייה,

                יציר דמיוני.

                בעצב, הסרתי את קורי השינה,

                ואיפסנתי שוב בתקיה חדשה

                את אותו אפילוג מוכר.

                 

                 

                http://cafe.themarker.com/video/2728394/

                 

                 

                 

                דרג את התוכן:
                  34 תגובות   יום שני, 3/9/12, 23:55

                   

                   

                  כאשר כואב לך בשיער,

                  וגם קצת בציפורניים.

                   

                  כשהבטן נוקשת,

                  ומתהפכת לה

                  הלוך ושוב,

                  הלוך ושוב.

                   

                  כאשר את לועסת

                  וגומעת  בו זמנית

                  את דמעות התכלת

                  ורק נדמה לך שאינך יודעת הפשר 

                   

                  כאשר נעלם הפחד,

                  והמחשבות הן גם על העתיד.

                    

                  את המקור לכל אלה,

                  תגלי

                  כשתנברי

                  אי שם

                  ,

                  ,

                  ,

                  ,

                  בנימי נשמתך.

                   

                  כן.

                  אותה אחת, שחשבת שכבר איבדת.

                   

                  לפתע תגלי,

                  על דף בלוי, מקושקש בדיו רגילה,

                  שהיא כנראה,

                  היא עדיין קיימת ופועמת.

                  רק נחה לה זו תקופה

                  בתרדמת קשה.

                   

                  היא נעורה 

                  הגבירה.

                  עַוְולָה

                  כואבת

                  אך נעימה

                  וחזקה.

                  ממתינה להכרעת דינה.

                   

                  וכן,

                  היא קצת יותר חזקה.

                   

                  http://cafe.themarker.com/video/2716573/

                   

                   

                   

                   

                   

                  דרג את התוכן:
                    31 תגובות   יום ראשון, 26/8/12, 23:39

                    אני חיה פוליטית, מזדהה עם מיעוטים, בעיקר פוליטית ובעיקר עם מיעוטים. לעיתים גם חיה, אבל לא מזיקה,

                    בעיקר עם מיעוטים כאלה בעלי 4 רגלים פרוותיים, לבעלי הדמיון המופרע, עזבו זה לא הפוסט הנכון עבורכם, המשיכו הלאה. סתם. תשארו, יש גם מזה בשפע, בעיקר בסוף, כמו בסרטים.  

                    פה ושם כתבתי מעט ומאוד במרומז על המצב המביך והאימפוטנטי של מדינתנו המפוארת, כזאת אני פונה אליכם תמיד ברמזים. יש שמבינים אותי ויש שלא, ומי שלא זה לא נורא.

                    אני כותבת כאן לעצמי, את עצמי, את עצמי לדעת. יש שקוראים ומזדהים ונשארים ומלווים ומפרגנים, יש שעינהן צרות, לרוב אלו הנשים, או גברים שמתחזים לנשים, אך למי איכפת ואין זה משנה.

                    אני כותבת בעיקר כדי לשחרר ממני את הכאב הכרוני ש"יושב" אצלי איפושהוא במרכז החזה, מן כאב כזה שלא אוכל לתאר, או שאני מנסה לעיתים לתאר... כנראה תופעת הלוואי של החיים (גם המוות הוא תופעת לוואי של החיים, אך זה כבר לא שייך) שאותו כאב משתחרר ומרפה רק לזמן קצוב ומנחם הוא משנה פניו. למרות שלא ילדתי מעולם, לעיתים נדמה לי שאני יודעת מהי אותה חווית לידה, כמו ולד שמתנתק ומשתחרר ממני ואיתו, איתו אני חשה הקלה עצומה, אבל כזאת שמלווה גם בחרדה עצומה (ואני מודעת שההורים בינכם בוודאי מגחכים ומהרהרים שאין בכלל מה להשוות).

                     

                    היום אני לא אכתוב אותי במובן המלא של המילה. היום אני אכתוב ספור קטן שמעיק עלי משעות הלילה המאוחרות וממשיך ומלווה אותי עד עתה, ואם אני כותבת אותו אז זה סימן שכואב ועלי לכתוב ולשחרר וללדת וגו'.

                    אני חיית לילה.... ישנה מעט, ערה הרבה...ובלילה זה בחרתי לעסוק בזוטות, אין ברשותי טלויזיה מבחירה, והמחשבות נדדו מדי מכדי להתרכז בקריאה או בכתיבה.

                    המחשב הוא תחליף נהדר וכוזב להכול. ויש בו הכול, נכנעתי ונכנסתי לפייסבוק המכונה הפייקבוק או הפייסבוז וכו,

                    אתר איתו אני נמצאת במאבק יומיומי של סגירת הפרופיל ופתחתו וחוזר חלילה.  שהרי חוץ מלהתעדכן בתחום המקצועי של תערוכות ואמנות ובעלי החיים ועמותות למינהן, אין לי כ"כ מה לחפש שם. לא מעניין אותי מה יוכבד אכלה, באיזו שעה שכבה, עם מי ואיפה ומי התחתנה ומה הוגש ומי הסבתא והדודה שלה. אתר עקר מתוכן ועם זאת רוחש פעילות ובעידן של מהפכות תרם ותורם את תרומתו, כמו בכל דבר רע יש גם דבר טוב... אחד או שניים.

                    ובאופן רנדומלי ומוכר לקהל גולשים מנוסה, נתקלתי בפוסט של הגב' לפיד ליהיא.

                    וזהו לשון הפוסט, אני מצטטת, בי נשבעתי שלא נגעתי:

                    "הלכנו אתמול לקנות ספרי לימוד לשנה החדשה. 

                    אני והטינאייג'ר העולה לכיתה י"א. 

                    התייצבנו בחנות ספרי הלימוד שיש בה גם משומשים, כי בכל זאת רצינו לחסוך קצת. אחרי שויתרנו על התנ"ך המלא ומילון "אוקספורד" (כי יש לנו) ועל שני ספרים שלא היו בחנות ("תבואו עוד שבוע"), נשלף החשבון. 

                    ילד אחד, רק ספרי לימוד, 696.81 ₪.  

                    בלי מחברות, בלי תיק, בלי עטים ועפרונות.  

                    רק ספרי לימוד. חלקם משומשים.  

                    מה עושה משפחה עם 4 ילדים? 

                    למה לא לקנות כבר טאבלט ועליו לשים את כל הספרים?  

                    "אתה בטוח שזה המחיר?" שאלתי שוב את המוכר הוותיק, והוא הביט בי במבט עייף ולא ענה.  

                    הרבה הורים כנראה כבר שאלו אותו את השאלה הזו, והוא עוד לא מצא את התשובה הנכונה. 

                    הוא באמת לא אשם.  

                    אנחנו אשמים. 

                    שאנחנו לא מודיעים שאנחנו לא מוכנים יותר "

                     זה הקישור לפוסט שלה

                    http://www.facebook.com/pages/%D7%9C%D7%99%D7%94%D7%99%D7%90-%D7%9C%D7%A4%D7%99%D7%93-Lihi-Lapid/156294207732083

                     

                    וכדי לשכנע את הקורא המלומד (?!?) והאמפטי היא צרפה אחר כבוד גם צילום של קבלה.

                    עדויות זה דבר חשוב מאוד חשוב בימינו, זיכרו חברים.

                    נכון לכתיבת דברי אלו  - 2,486 כסלים נפלו בשבי ועשו "לייק" לפוסט ו-541 הגיבו, חלקם פירגנו והסכימו וחלקם כמוני לא הבינו או למעשה הבינו ו........

                    http://cafe.themarker.com/image/2711647/

                    .........

                    אני קראתי שוב ושוב והפה נפער, כמובן שהתהפכה לי הבטן והדם האדום שלי החל לזרום בגוף האנמי שלי, ואני לא ממליצה לכם להיות ברדיוס הנושק לבעלת מזג ים תיכוני שמשלבת בתוכה את החיה הפוליטית שמזדהה עם מיעוטים, לא חלילה אלימות, אך הדם רותח וגועש.  והפורקן שלי הוא המילה, השפה.

                    לא היה לי כבר שום סיכוי להירדם! הדלקתי את המיזוג, (כן, יש לי מיזוג!)  הפשלתי שרוולים ומיד התחלתי לתקתק בזעם. הגבתי לפוסט שלה, והטחתי מילים חדות בגב'... (באמת חדות,  זה הדבר היחיד שאולי חוננתי בו, לשון חדה ושלוחת רסן, לעיתים מדי, אני מודה ומתוודה). אין לי העתק של הנכתב אחרת הייתי מביאה את הראיות. ראיות, הפניות, הוכחות וסאב-טקסט הם ציוני דרך חשובים למחקר רציני (היא לא אהבה את התגובה הלא מפרגנת כמובן ומחקה את הראייה שלי חיוך ...) 

                    אני חושבת שהתנסחתי רהוט, סליחה על חוסר הצניעות. אולי אפילו רהוט מדי עבורה, ומיד תבינו למה.....

                    שהרי לא קיללתי ולא גידפתי חלילה, אין זה הסגנון שלי, זאת אינה רמתי. גם לעניים כמוני יש "סטייל" ויש גם עניים כמוני שכן יודעים לשמור על פאסון ועל קולטורה. אוסיף ואציין שבדף הנקי של פרופיל הגב' לפיד יש תגובות ברמה נמוכה הרבה יותר, הרבה הרבה יותר. שלא לומר תגובות גזעניות, מכוערות, פוגעניות ומשפילות,

                    הבאתי לכם ציטוט של דוגמא מכוערת, שוב, לא נגעתי, אין סמני פיסוק, כי כך נכתבו הדברים ועד לרגע זה התגובה נמצאת בפוסט של הגבירה:

                    "די לבכות חתיכת צפונית מגעילה אשכנזייה בתקופות של ממשלות השמאל לא דיברת בכלל מי את שתגידי משהו על המחירי חיה בהון מטורף רק לפני כמה ימים קנית רכב בכמה עשרות אלפי שקלים מה את מדברת מסכנה שלי בוכה שלי תשאירי בוילה שלך בלי לבכות בבקשה  אל תתני לספר לכלום  איך את מחכה למוסד לביטוח לאומי לקבל את הקצבה....יש לפעמים רגעים שצריך לרדת למעמקים בכדי שלא ישמעו אל את חייה בכלל אנני רוצה כך לדבר אבל את גרה בצפון תל אביב באיזור הכי עשיר כבר הרבה שנים אם חינוך גבוה ויקר מה את בועה צבועה שכזאת שממשלת השמאל תעלה לשלטון או בעלך זה שחושב שיהי בן עלה תאנה של איזה עסקן פוליטי ומשם לכיסא השר אז נראה אותך מדברת על רמת החיים בינתיים אני בוכה. בשבילך בכלל ולכול תושבי צפון תל אביב אני מוכן לבוא לעזור בשמחה שיפלו טילים בשת מצוקה, עד אז יש עוד מרחק בינינו שנות אור ניתראה בבכי הבא" 

                    גם דבריו של האיש הזה, אם אפשר לקרוא לו כך, חדים, אך מכוערים לאין שיעור. ואת התגובה הזאת גב' לפיד בחרה שלא למחוק , ולא בכדי. הרי הוא כתב בצורה עלובה שמביישת אותו ורק אותו. גם את התגובות המאוד מפרגנות היא כמובן לא מחקה, את התגובה שלי - היא מחקה וגם שלחה לי הודעה אישית עם התנצלות מחנכת.

                    מסקנת הביניים שלי הייתה שכנראה חדות לשון מפוקחת פוגעת וכואבת יותר  ברמי המעלה המעודנים.

                    מוקדם מאוד בבוקרו של יום בשעה 5:26 כתבה לי הדוכסית היהירה (אשת יהיר) בזו הלשון:

                    "יקירה, צר לי שבמקום לחשוב שאני מנסה לעזור את מרגישה ככה. בכל מקרה - אני לא מדברת ככה, ולא מדברים אצלי ככה בדף. סליחה."

                    ובכן לא-ליהיא יקירתי, אצלך טינפו גרוע יותר ...... מעבר לכך אותי יקירתי כנראה כבר לא יצליחו "לחנך", ובעניין הדיבור, נו באמת, אני הרי לא בת-שועים.

                    ליהיא יקרה, אני דוברת 6 שפות, ועברית, אינה שפת האם שלי, ואין לך מושג עד כמה אני גאה ברמתה, אני חושבת בכמה שפות, אך המחשבות היפות ביותר שלי, הן בשפה העברית.

                    הדוכסית לבית לפיד כמובן מחקה את תגובתי הזועמת אך המכובדת יש לציין מהדף הנקי שלה,

                    אני מצידי התנצלתי ומחקתי את הקישור מהדף המלוכלך שלי. כתבתי לה באריכות ובכנות  שאני יודעת מהו עוני ואפילו התנצלתי שדברי היו אולי חדים מידי.

                    ואני שואלת עכשיו, ליהיא, את ? כן יודעת מהי כנות ?

                    ואלו דברי במענה:

                    "כמובן שאת רשאית למחוק בקורת לא מפרגנת, אני יודעת טוב מאוד מהו עוני.

                    עוני זה לעלות לארץ עם מזוודה אחת, עם משפחה שמאמינה שבאה מטעמים אדאולוגים גרידא, עוני זה להיות תמיד העולה החדשה שדאגה ללמוד את השפה ולהתבטא נכון יותר מכל צבר מצוי, עוני זה חרפת רעב, עוני זה חילוקי דעות ומריבות בין הורים צעירים וזרים במדינה חדשה ואחרת, רבים כי אי אפשר להתקיים. למרות העוני למדתי ועבדתי במקביל ב-3 עבודות ואף יותר ולזכות להצטיין אצל הדיקן ובפקולטה וכו, עוני זה להחליט במודעות מחרידה לא להביא ילד לעולם מחשש שלא אוכל לקיימו, עוני זה להצליח לא לצאת ממעגל העוני כי אי אפשר לבקש עזרה מהורים שאינם, אז אחרי שקראתי אצלך הרגשתי את חוסר הפרופורציות שלך ואת חוסר האונים של עוני חומרי שנמשך 36 שנים, אני מתנצלת על חריפות דברי ואם פגעתי בך באופן אישי. אני לא אדם כזה. אבל כאבתי עוני, אני חיה אותו גם היום במינון רך יותר, אך חיה אותו עדיין, למרות החיוך  שמרוח לי על הפרצוף, כל מה שהגעתי אליו, הגעתי אליו בכוחות עצמי. שוב מתנצלת על חריפות דברי, אוריד גם את תגובתי מהקיר שלי, עימך הסליחה א."

                    והוספתי הודעה נוספת "דבר אחרון, ארגיש טוב יותר אם באמת תקבלי התנצלות וכו .."

                    לתגובתה לא זכיתי. וחוסר המענה או בכלל התגובות המבזות לפוסט שלה (לא שלי), אותם לא דאגה למחוק, הרגיזו את הילדה והאישה שבי כי הבנתי שמסקנת הביניים שלי לא רק שהיא נכונה, הבנתי, שחוסר המענה שלה נובע גם מיהירות וקנאת אישה. נטו. קנאת אישה היא כידוע או שלא, היא רעה חולה מאין כמותה - אישה לאישה - אישה (בפייסבוק שלי היא ראתה צילומים, הבינה שאני גם בחורה משכילה וכו)

                    ומאחר ואני חיה פוליטית שחרדה מהאפשרות ש"זאת" תהיה אשת ראש הממשלה הבא (??!?)  החלטתי לכתוב פוסט בפייקבוק הלא מעניין שלי וכאן לכם, כי הרגרסיה בדעתי הראשונה, ובהתנצלות התמימה שלי התגלתה כטעות.  

                    ואוסיף בנועם כפי שפונים לנכבדות שבדוכסיות לבית לפיד:

                    גב' לפיד, כמי שרוצה להיות האישה הראשונה של האיש הראשון במדינת ישראל, גילוי האמפטיה לשכבות החלשות בארץ וההשתכשכות במימיה העכורים של העוני מאוד נוגעים ללבי, אך הם לא משכנעים. אותי לפחות הם לא.  לא מספיק. אנא ממך, השתדלי יותר בבקשה. אולי את מצליחה קצת .....את הרוב המטופש של העם הכסיל הזה.

                    כתבת:

                    "הוא (המוכר) באמת לא אשם.

                    אנחנו אשמים.

                    שאנחנו לא מודיעים שאנחנו לא מוכנים יותר"

                    האם העשייה שלך מסתכמת בהודעה ?!?!?? כאן טמונה בעייתינו, צרתנו.

                    אנו מקטרים, אנו מכריזים, אנו מודיעים בקול, נאנחים מרוב נחת  ועוברים לבית הקפה הבא, או לקניון הבא,

                    לרכוש את הרכב הבא, את השמלה הנוספת.

                    מכאן נובע הכעס שלי. רק מילים. ללא עשייה. Paroles paroles

                    איכפתיות אותנטית,  לטעמי הדל, זה לעמוד על חשבון זמנך, בדוכן מאולתר בשוק האיכרים בנמל בתל אביב, בדיוק במקום שאנשים מסוגך קונים ירקות אורגניים רעננים, ואז לפנות לגביר שקונה 2 יחידות של בטטות סגלגלים ומעודנים ב-40 שקלים בלבד, לבקש ממנו בחיוך צחור, אם יועיל לתרום אפילו שקל  אחד בברכה, לעמותה כזאת או אחרת, ולספוג עלבון כזה או אחר במקרה הרע, או הטיית עורף ברוב הפעמים, במקרה הטוב– עבורי זאת עשייה. לא דיבורים ופוסטים עקרים בפייסבוק.

                    פופוליסטיות של אישה משועממת. זה מה שהצגת.

                    את חושבת שצילום הקבלה לספרים ששילמת לילדך הם התחלואה היחידה של החברה שלנו (שאותה כמובן מיותר מצידי לציין, ישנה רק בן זוגך !) אני פונה אילך ושואלת ברצינות תהומית.

                    טאבלט ??? את שואלת ברצינות ??  "למה לא לקנות כבר טאבלט ועליו לשים את כל הספרים" ?????

                    את יודעת מה מחירו של טאבלט ??  (זה ממש על משקל האמירה המתריסה "אם אין לחם תאכלו עוגות")

                    האם את יודעת מהו עוני ?

                    האם "החזק" שלך יודע מהו עוני ? האם את יודעת שיש ילדים שלא רק שאין להם ספרים, אין להם גם מה לאכול !!? וכתבתי לך בפרטי שאני יודעת מה זה להיות ענייה, למה לא זכיתי לתשובה ? כי התביישת. אני מאוד מקווה שזאת הסיבה. אבל לא נראה לי.

                    זה הרי לא נוגע בך. וזה לא "אמור" לגעת בך או באנשים כמוך.  

                    כי המטרות שלך הן אחרות. בוודאי שלא תגיבי לי, רק כתבת לי איך נהוג לדבר אצלך. את, את שלך עשית.

                    וגב' לפיד היקרה, אצלי, גם אצלי כותבים טוב ורהוט, למרות ששוב .... השפה עברית אינה שפת אימי.

                    תיקתקת פוסט פופוליסטי בשרות מפלגת "העתיד" (של בעלך "שיחייה") צילמת הקבלה לתפארה, זכית לקהל ולתגובות. לי מאוד ברור לאן כיוונת. ויש תגובות של כמה חכמים שגם כן הבינו ... הרי יהיר בכבודו ובעצמו ישנה את פני האומה – זה בטוח. כמו שאביו הבטיח וקיים (ולא אדבר סרה על אדם שנפטר) גם הוא, יבדל לחיים ארוכים,

                    ישנה הכול, "טאבלט לכל ילד !!! "

                    ''

                    ולכן יקירתי, כל מה שרצוני לסכם ולהמליץ לך הוא שבאמת רק תקבלי פרופורציות בחיים. כי אני בתגובת היתר שלי איבדתי אולי פרופורציות, אבל נשארתי אדם איכפתי ואותנטי. לפחות לעצמי. והתודעה שלי אינה כוזבת. היא קיימת וחייה במלואה.

                    הפוסט שלך, המעשה שלך, הוא לעג לרש !!! ולא לועגים לעניים. ("עשירים, הזהרו בבני עניים כי מהם תצא תורה ...")

                     את מצלמת לנו את הקבלה ששלמת כ- 670 ₪ לספרים של בנך שרכשת בשכונת העוני בברודצקי שברמת אביב ???? תנסי לקנות קצת בדרום העיר תשווי מחירים, עניים משווים מחירים, גם אם ההבדל הוא בכמה שקלים, זה תמיד שווה לעשות סקר שווקים.

                     ואני, אני בחורה פשוטה, עיני לא צרות, כי איזהו העשיר השמח  בחלקו ? זאת אינה קלישאה זה אמיתי. אני לא אכנס לך לכיס, כי זה לא ענייני. אך הקטנוניות היא הרי הבלתי נסבלת, עוני הוא דבר יחסי.

                    האם דוכסות לפיד הגיעה לשפל ?? מה גם, שלא בחוכמתך את מציגה לנו קבלה, לשם מה לך הקבלה ? הרי את מקבלת החזר בעבור הקבלה לא כך ???

                    (כי אני רק רוצה ליידע אותך שיש משפחות שלא.... רק שתדעי, ידע כללי תמיד תורם בחיים),

                    טאבלט ??? את מציעה לעבור לטבלט ?? זה הפתרון שלך לעניי ארצנו ??

                    יקירתי, יש ילדים שאין להם מה לאכול, את לועגת להם ברכישת טאבלט ?!?

                    איכה, האם משפחת לפיד היא מסכנה ודלת אמצעים ?? האם בבכי תשני דברים ??? האם את מנסה בתקתוק פזיז של פוסט לקדם את מפלגת "העתיד" של "החזק" שלך ?

                    מעבר לכך, ותסלחנה לי אחיותיי הפמיניסטיות שאני (!) בעוונותיי נמנית איתכן.

                    עתה, ארכין ראשי בעצב מר אבוש, אכלם ואודה שבאמת ובתמים, יש נשים מסוגה של הגב' לפיד, שצריכות לעסוק רק בדברים מסויימים, כי רק בזה הן טובות ; ללדת ילדים, לתמוך בבעל (תרתי משמע), להתלונן על המשקל שלהן ללא הרף (את נראית דווקא לא רע, אבל את כל הזמן כותבת ומתלוננת, עשיתי מחקר לפני כתיבת דברי, אני בחורה רצינית, ענייה אקדמאית ) לבכות  על כמה את מזדקנת, להתלונן על חמותך, להמליץ טיפים זולים ומביכים לעקרות הבית הנואשות (מי נותן לך במה ולמה על כתיבה רדודה שכזאת ?) את למעשה מודל כוהנת עקרות בית בורגניות ומשעממות כמוך, מודל שהולך חזק בארה"ב אומתינו.

                    ובמחקר הקטן הזה שלי עליך, גיליתי, שכאשר ממש משעמם לך את כותבת על "החזק" שלך (כי תמיד נעים להתגונן ולהסתתר מאחורי גב חסון של גברבר, ובמקביל גם לקטר עליו – אמרנו פמניזם ? לא כך אחותי ? כיף לך להסתתר מאחורי שם משפחתו ולהוציא ספר או שניים שמוכשרים ממך חסרי הילת "הלפיד" לא זוכים להגשים.

                    אז אני דביבונה מצויה, לא ילידת הארץ, בחרתי באומץ ויש שאומרים בטיפשות או מתוך פחד (ויתכן וצודקים) שלא ללדת ילדים, כי אין לי איך לקיים אותם. כי העולם הזה מכוער ורע. בחרתי לא להיות האישה של אף אחד, אני לא צריכה את הגב הזה שאת נתלית בו כ"כ. אני אינדוודואליסטית שחיה את חיי בזכות ולא בחסד, אני דוקטורנטית אמנם בהפסקת לימודים שוב ענייני כסף.......(ללא תארים לא חוקיים ולא מוכרים ששולמו בכסף, ומה לעשות שאף אחד גם לא הציע לי לעשות דוקטורט ללא תעודת בגרות, שכמדומני ל"חזק" שלך שמייחל להיות בראש מדינתנו - אין בכלל(!!), ואת, את לימודי ה-BA שלך כלל לא סיימת.....עיינו ערך ההשכלה של משפחת לפיד) השופינג שלי הוא מוסיקה וספרים ולא שמלות, אני אישה גאה שעובדת 12 שעות ביממה, לעיתים עצובה ובודדה, אך אני תורמת לחברה בדרכי, והאמיני לי שהכיס ריק  - הלב יכול להיות רחב, זה בהתאמה ולא מנוגד אך זה כך.

                    זהו חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, ואני יודעת שירדתי עליך. לומר לך שאני שלמה עם זה ? אני לא.

                    אך המטרה היא טובה, נעלה וחשובה. כי בפני אנשים מסוגך אסור להתנצל. יהירות הם אם כל חטאת, לא עושר,

                    כי אם יהירות. את בזה לעני ומציעה לו לטעום מהעוגה כשאין לו פיסת לחם.

                    אני כן אאחל לך מכל ליבי וללא ציניות, שתמיד יהיו לך האמצעים לקורת גג ומזון לאכול ולהתקיים. אלו הדברים הראשונים שמטרידים את מנוחת העניים, יתכן וזאת הסיבה ששמורות עיניהם נשארות פקוחות במחשבות יתר....

                    איך לגמור עוד חודש....

                    ואז ....קורה גם ....שהעניים האלה נתקלים באחד מלילות הללא שינה שלהם בפוסט מבזה כמו שלך.

                    אנא ממך חסכו לנו את זה.

                    תודה.

                     

                    שנה טובה

                    דביבונה מצויה

                    http://cafe.themarker.com/video/2711648/

                    דרג את התוכן:
                      71 תגובות   יום רביעי, 20/6/12, 19:43

                      מים רבים

                      כיבו את אש התמיד.

                      זו שבערה בלהבה רוחשת,

                      צנועה,

                      הפוכה

                      וחיוורת בהילתה,

                      עוקצת בנוכחותה,

                      חלודה,

                      אירעית.

                       

                      אמא חשבה שמתתי כבר בלידה,

                      וכרסמתי גם בה עד מוות.

                      התהפכתי בה בשנתי השנייה

                      וביקשתי ממנה

                      סליחה.

                       

                      השלתי מחשבה נוספת - עליך.

                      על טבע מרושע,

                      מסומם ואכזרי

                      ועל כל מה שמתרחש באפילה.

                       

                      כל מה שמתרחש באפילה,

                      כבה לעת שחר.

                      כבה על ידי מים רבים.

                      אירעי.

                      ''

                      דרג את התוכן:
                        45 תגובות   יום שישי , 8/6/12, 14:09

                        להסתכם בידיים ורגליים.

                        גוף ללא איברים, נשמה אחת ריקה.

                        גם משה נצטווה לדבר אל הסלע והוא היכה בו

                        ויצאו ממנו מיים.

                         

                        חבל לכבות כך את האור הקלוש שעוד מאיר בין לבין,

                        אך עינויי הדין פונים באלכסון ישר וחד

                        חודרים וחוצבים את אותו מקום שהיכת בו לראשונה,

                        שם.

                        והמיים מחלחלים אל הסדק הצר, אך הוא סדק

                        והכעס מחד והחמלה מאידך עושים בי שפטים

                        וסדקים נוספים נוצרים.

                         

                        אני מייללת עם השחר שתלכו ולא תשובו עוד.

                        אפשר לדבר אל הסלע,

                        אין צורך להכות,

                        לחשתי.  

                        רק לדבר.

                         

                        http://cafe.themarker.com/video/2631920/

                        דרג את התוכן:
                          84 תגובות   יום שבת, 26/5/12, 22:36

                          זהו.

                          אחרי מחשבות רבות והתחבטויות נפש והחלטה אחת קפרזית ומאוד אופיינית ......  

                          הרמתי את הטלפון לסוכנת הנסיעות והזמנתי כרטיס לרומא.

                          אהה, כן כמובן, לא לפני שבקשתי את רשותו של הממונה עלי לקבל חופשה ... ולאור העובדה שצברתי ימי חופשה כה רבים, מצויידת בסיבות כמו "מחקר" "חוזרת ללימודים" "חוזרת לעצמי" ו"מרגישה מאוששת" הרי שלא הייתה לו ברירה, אלא לפרגן ולהסכים.

                          הפרצוף ה"מסכים" שלו דקר במעט את מצפוני, הוא מכיר אותו היטב, ואני בטוחה  ששם לב לכך שאני מוטרדת שהסכים,  כך מבלי להקשות כהרגלו בקודש.

                          "אתה בטוח שזה בסדר?" שאלתי נושכת בהססנות את השפה התחתונה.

                          "כן" ענה בקצרה, וללא היסוס, לא טורח כלל להרים את מבטו אלי (רוצה לומר: "כן, עופי מכאן כבר, נמאס לי ממך, אבל לא בא לי להביא מישי אחרת. כן עופי, את כאן,  כי אין לי כוח להתרגל לקפריזות של עובדת חדשה.")

                          הסכים אז הסכים. מה את מתווכחת איתו. פורטונה איתך, קומי וצאי .... מהרתי לקום מהכסא ונסתי על נפשי ...

                          ארזתי מעט בגדים, (נשבעת). את הרשימות שלי, מחשב נייד, מילון (כי בכל זאת עבר זמן ואני שחוקה)  ויותר מדי חששות ....

                          החלטתי להתחיל ממשהו או יותר נכון להמשיך, ושהדברים פשוט ינועו מעצמם, מכוח האינרציה.

                          לא הכנתי את עצמי לפני הנסיעה, שום דבר. לא קראתי כלום, לא עברתי על הרשימות פשוט לקחתי איתי כל מה שהפסקתי איתו לפני כשנתיים.

                          כאמור. זהו. אני כאן.

                          לא כותבת כלום. עדיין לא מסוגלת. מסמך הוורד לבן ומסנוור, חג שבועות היום ואני שונאת את הצבע הלבן.

                          לבן מסנוור שצורב ומכאיב לעיניים. אני לא אוהבת שבועות וגם לא אוהבת לבן.

                          זורקת משפטים ורעיונות סתמיים למסמך נטול השם,

                          משנה את שמו מ- DOC 1  לקשקוש 1.

                          רק מגששת וקוראת.

                          היום בקרתי בספריה של אחת האוניברסטאות כאן. כמובן שלא מצאתי את הרגלים והידיים כי בכל מקום הקטלוג אחר ושונה ולוקח לפחות יום אחד להבין את הסדר וההגיון בדברים, אם אלו קיימים בכלל.... .

                          מעט מטיילת,  מעט מכרים וחברים ותיקים. בוהה הרבה באנשים שחולפים על פני בבית הקפה המקומי והקבוע שלי.

                          אני כל הזמן מתגעגעת ואני לא יודעת למה.

                          בארץ מתגעגעת לכאן. שאני כאן, קשה לי ואני רוצה לחזור. תחושת געגוע כרוני. מחלה חשוכת מרפא. נראה לי שאני אפילו לא יודעת למה. לאנשים, למקומות, לריחות, לקולות, לצבעים, למראות, לתחושות אחרות.

                          מזלי , שיש כאן חבר טוב שמנסה להנעים את שהותי ולבדר אותי, עשה לי הפתעה ולקח אותי להופעה של הרכב אנסמבל נפוליטני. יש חוויות של פעם בחיים. זה לא היה מופע "רוק" או בכלל מופע סטנדרטי. נזרקתי למקום אחר בזמן אחר, קהל אחר. מוזיקה מדהימה של הרכב משובח, כזאת שמדברת לבעלי נשמה ומזג ים תיכוני. המופע היה הכנה לקראת היעד הבא. נפולי.  

                          נפולי, ממלכת הדרום. שם עלי לראות ולצלם קבוצה של פסלים, בתקווה לאתר אותם ולחזור בחתיכה אחת (הוזהרתי קשות כי בכל זאת, זאת נפולי....), לא שישראל בכלל ותל אביב בפרט בטוחות יותר....

                          חג שבועות שמח לחוגגים.

                           

                          Pino de Vittorio e Marco Beasley - La Carpinese-  Ansemble Accordone

                           

                          ''

                          Guarracino

                          ''

                          Stu pettu d'amuri (Lu pettu tundu)

                          ''

                          Como sencza la vita

                          ''

                          דרג את התוכן:

                            אש זרה

                            אש תוקד על המזבח, לא תכבה
                            אני היא אש התמיד

                            פרופיל

                            דביבונה מצויה
                            1. שלח הודעה
                            2. אוף ליין
                            3. אוף ליין