כבול אני באור יקרות
קשרתי עצמי לכל הדורות,
בקודש הקודשים רשום שמי
אך לא נאמר מי יצעד שם עימי,

הרגש צף, הגל סוער
חלף אחד ובא אחר,
פועם בחוף אך שואף להר
מקווה שעדיין לא מאוחר,

נשמעת בעיטה אך חולפת היא פתאום
האם היתה, או שהיא רק חלום,
שקט הסער אך זועק מבפנים
מה כתוב שם יודע רק אלוהים,

אור השמש בגלי הים משתקף
כל קרן אור היא רגע חולף,
מלב אל לב החום עובר
על כל מכשול בדרך גובר,

יסודות חזקים נחוצים לכל בנין
ולבנות שכאלו זקוקים לזמן,
התהליכים, האש וכל מה שמסביב
יראו לנו ויעצבו את זר פרחי האביב.

השקט קורא מתוך הצעקה
הכאב זועק בינות לעלטה,
למה כה קשה הוא החיבור
כואב הלב, האם שבור?

הצחוק עבר לאור
הטלה עבר לשור,
הרגש צף, פורש כנף
והנה.. היה ותיכף עף,

אשאל ליבי, אביט סביב
אם חורף קר או פן אביב,
נשמת השמש פורחת בך
הרי בסך הכל אוהב אותך,

מוכן לכל, כולל ליפול
זאת אצטרך עוד לשאול,
חבר עדיין, מרגיש חסר
העיקר שמבור תמיד נמצא את הבאר.

האם אני אותך אוהב או מאוהב
איך אגדיר את תחושותי עכשיו?
האם אחד מביע יותר מהשני
את הרגש העז אלייך ממני?

את הרצון לחוש נוכחותך מקרוב
לתת לעצמי פשוט לאהוב,
הצורך לשמוע קולך, להתרגש מצחוקך
לחוש זרמים כשאני רואה בוידאו את חיוכך,

להרגיש מטרה בכל צעד שאני עושה
לחוש שאת זה, זה מה שאני רוצה,
לחלום תמונתך עטופה בסתר ליבך
ומרגיש את החיבור שמגיע גם ממך,

הרצון לקשר חזק, יציב ולאורך זמן
להתחבר אליך כחלקי בית נאמן,
להיבנות בקשר בקצב ובזמן הנכון
ולהרגיש שלמות שהיא הרבה מעבר לממון,

אולי הגדרתי כמאוהב מציגה נאותה את אהבתי עכשיו
בשלבים הראשונים בבניית הקשר שהוא כה מורכב,
אך עבורי, במסגרת הכרותינו ובמיוחד מכלול החלק שלך
אומר לך בלב שלם: ♥ אני אוהב אותך ♥

יובל שבועות לי חיכתה

את השנה כילתה,

ואז כרוח קדיםהגיחה

ואת ליבה על ליבי הניחה,

בהילוך כה מהיר נסחפנו

את פיוטי הלב חרשנו,

כה עזה היא משיכתה

בעבותות נקשרתי למנוע שאיבתה,

כנסיכה בכסות צפרדע

מי היא באמת איני יודע,

איילת האהבים שלי כה נסתרת

את יופיה כה קרוב היא שומרת,

כשמש העולה בנישמתה הבוערת

בינות העננים את חומה לי משגרת,

כטליה פרועה המדלגת מעבר לגדר

קוראת לי להצטרף למשהו אחר,

דילגה לה אלי לתוך הלב

מחזקת אותי אליה בחיבוק אוהב,

כחברה קרובה המשתפת קדושתה

הנשוח יחד כאור בינות לעלטה?

חברים יקרים:

סטיב אוסטין מתקרב לאיטו

ובהילוך מהיר העוצמה היא איתו,

הרגש וההגיון בהיתנגשם

חיבור כה נדיר לא יגרשם!

ללכת נגד הזרם

לא פשוט ובהחלט לא קל,

כל אבן ומכשול הופך לגרם

ובכל רגע יכול להישטף עם איזה גל,

כסלמון המודע לכל הקושי

אך עושה דרכו למעלה בכל שנה,

צרוב בתוכו, המסע הוא חלק ממנו

יודע שלטווח ארוך זו הקרבה בונה,

חוויות חיים של כל אדם

התנגשויות אין ספור, מכשולים,

בלי סוף מצבים שבהם יורקים דם

צועדים, נתקלים, קמים אחרי שנופלים,

אלו שצרובה בהם העוצמה

המיוחדים שננגעו במלאך המוסיקה, בכשרון,

למרות הקשיים, המלחמות, העוגמה

ימשיכו להאמין, ליצור ולזמר ברון,

רוכבים הם על גבי הקשת

מפזרים חלומם ברחבי העולם,

הפחד מהם והלאה, הבטחון שיש רשת

תוויהם נפזרים באהבה לכולם.

חברים יקרים:

זהו שיר שנוגע בי קרוב ועמוק

מכיר אני את הדרך לברוח מול לדבוק,

ההמשך קדימה לכיוון האמיתי

למעשה מראה לי באמת מה קורה איתי..

נשמות האור חיות סביבנו

מפיצות חיים ואושר בכולנו,

קל לזהותן כמלאכים על פני אדמות

אשר ירדו אלינו כדי שנוכל גם לראות,

הנשמות המאירות נראות במתנדבים

באנשים שנותנים מעצמם ותמיד אוהבים,

כשמש שירדה מפיצים תקווה, אושר ואור

אליהם תמיד מקווים, רוצים שכל אחד יחזור,

לא קל להיות נשמה כזו של אור

הנתינה המלאה פוערת בליבה חור,

נקודת תורפה הקורצת לרשעים שמסביב

לבוא, לנצל, שמעדיפים חורף על אביב,

נשמות האור נותנות בלי חשבון חוזר

מאמינות בכל לב שגם הרשע יכול להיות אחר,

כה פגיעות הן נשמות האור מבפנים

למרות שלא תראו זאת אצלן על הפנים,

אף כי נראה שעוצמתן ממקור בלתי נדלה

והאושר המוחזר אותן תמיד ממלא,

גם כשהן מוקפות בחברים וחברות

נשמות האור הן מאד בודדות,

זקוקות הן לחיבוק ולחיזוק האמיתי

להרגיש שיש להן תמיכה, מישהו שתמיד איתי,

כששתי נשמות אור כאלו נפגשות, גם אם מרחוק

מרגישות שתיהן את העוצמה שנוגעת עמוק עמוק.

חברים יקרים,

מוקדש לכל נשמות האור באשר הן

אלו שזכיתי להכיר ולאלו שאזכה להכיר בעתיד,

שכל נשמת אור שכזו תמצא את המשלים שלה

ושתוכל להפיץ אורה בבטחה לכולנו, תמיד.

ארוך ארוך ומתפתל

בינות למכשולים זוחל,

צמוד לכסותו הקרובה ביותר

שעליה הכי קשה לוותר,

זוחל הוא על הקרקע

בו בעת נשמתו מביטה מעל,

שורד ומתקדם על האדמה

ובמקביל פורץ ופורח מתוך הנשמה,

הנשל העכור מעכב את צעדיו

צריך להסירו, לפשול בגדיו,

קשה הוא הצעד, כואב ומייסר

אך חיוני הוא בכדי להתנקות לאחר,

מי יתפוס את מקומו, רוצים כה הרבה

כל אחד וגונו, מנסים, שואלים,

מי יהיה בר המזל, מה צבעו יהיה

אולי נזרקו מספר רמזים..

האדום כה יפה כלבוש רגעי

בשחור ולבן כה זוהר הוא איתי,

נמשך הנחש אל הים, לכחול ולבן

איתו לבוש האושר הוא הכי מגוון.

חבריי היקרים:

שיר זה נכתב כחלק מתהליך

העובר עלי בשלבים כתפילת תשליך,

פעולתו מקלה, עוד כאב נצור משוחרר

ותוצאותיו מרגשות מאד ועושות אותי ליותר מאושר :-)

נגני לי גיטרה על ששת מיתרייך

צרפי תו לתו, אקורד לאקורד,

השמיעי לי ניגונייך

וגירמי לי לרצות עוד ועוד,

כלי יפה הוא הגיטרה, חינני

חטוב כאשה נאה,

ריקודה וקול שירתה בידי הנגן

מעלה לעיתים את רגש הקינאה,

כיוונה חיוני, כל מיתר ומיתר

וכן לוודא שאף מיתר לא פקע,

אחרת כל נגן או מי ששר

יזייף בשירו, כאילו שאת רגלו נקע,

כך גם הם חיינו, לקט עצום של ארועים

לכאורה אקראיים ולרוב אף בלתי תלויים,

אך אם נמצא את הכיוון הנכון, נשלים ארועים חסרים

נוכל לראות את הכל משתלב ומתנגן בתוך תכנית החיים.

גלים של ים, באים והולכים

זכרונות של חול הם מוחקים,

צדפים ואבנים כמכשולים תקועים

לזרימה החופשית הם מפריעים,

רוח, שקט, שחפים מרחפים

דגים בים הולכים ונשלפים,

שמש בין ערביים, הולכת ושוקעת

את כחול הים כאילו בוקעת,

הים, לכאורה שקט הוא

כמו הנפש, נחבא, מסתתר,

אך יכול הוא לפתע, ללא אזהרה

לאגור כוחות ועל החוף להסתער,

בשבריר של רגע, בהינף של גל

מתנפץ לו בעוצמה ומשאיר רק רסיסים,

סערות אלו, כפגעי נפשנו הבאים במפתיע

מהיכן כוחן? הנוכל שבואן אותנו לא יפתיע?

 כולנו בחיינו עושים כמיטב הבנתנו

אבל לא מנצלים את כוחות נפשנו,

 היכן כוחות הנפש חבויים

איפה המסתור שבו הם מסתתרים?

כוחות אלו בי חבויים

עמוק בתוכי הם שוכנים,

מחכים לרגע הנכון לפרוץ

לזעוק את עצמי שהם קיימים,

אם יש בי את הכוחות הללו

למה לא זמינים הם תמיד,

האם אמצאם בשבילי כשאצטרך

או שחייב אהיה לדלותם כשיגיעו בעתיד,

זהו הכח הנסתר שקיים בכל אחד מאיתנו

ניתן לזהותו ולרתום אותו לצידנו,

זהו הניצוץ האלוהי, נגיעת המלאך בנו

ובמודעות אליו, באהבה טהורה, נוכל להתחבר כולנו.

נפילה, כל החלקים נתפזרו לכל עבר

עכשיו לחפשם, איכה אמצאם ברחבי החדר?

חדר עצום הוא, שאינו נגמר

האוכל לסיימו היום, או מחר?

חלקים כה רבים, גדולים וקטנים

כל חלק ומשמעותו, כולם חשובים,

הבסיס הוא מובן, כאילו ראי

כל השאר מתקבצים, כל קבוצה מתאחדת כאי,

והנה חלק גדול נגלה לעיני

הגדול בפאזל, אך כאילו שקוף הוא,

נראה כמשמעותי שבין החלקים

מחבר הוא בין הקרקע לשמיים,

מסביבו מתחילים להצטבר איים

שהיו אבודים אך בעזרתו מתאחדים,

חיבורך, חלק יקר, שינה את הליך האיחוד

קישרת, חיברת, החדרת זריקת עידוד,

רב תודות לך, החלק הגדול והנהדר

איתך, הוקל לי בראיית המחר,

אמשיך בבניה, באיסוף החלקים

ואראה יותר ברור אותי בתוך פאזל החיים.

חברים יקרים:

כל אחד בחייו מלקט את חלקיו

להרכיבם לא פשוט לעתים אף משמים,

את פאזל החיים קשה לבנות לבד

לכן נודה על העוזרים לנו.. החברים הקרובים.

צף בראשי דימוי - אני הוא החולה עם בעיות ברגליים שמאושפז איפה שהוא. עד אמצע אוגוסט האחרון, החדר היה מואר באור פלורוסנט מלאכותי בלבד, הוילון מכסה את החלון, אני שוכב על המיטה ללא אפשרות לזוז. כל מה שיש לי זה לקרוא חומר מעניין ולפזר את מחשבותי עם האנשים שמסביבי. למעשה לימוד והרחבה, אך ללא התקדמות מעשית.
ואז, באמצע אוגוסט, מגיעה אורחת שחושבת אחרת, שאפשר לשנות. באה ומסיטה את הוילון מהחלון. אור השמש חודר לחדרי, מחמם אותי, למרות הסינוור הראשוני אני מתחיל לראות דברים באור שונה.
פתאום אני רואה שיש מסדרונות מחוץ לחדר שלי, ומחליט לראות מה יש שם. בגלל מצב רגליי האורחת המיוחדת הזו מביאה לי כסא גלגלים ועוזרת לי לעבור אליו וללוות אותי בסיוריי במסדרונות.
אחרי הסיור הראשון, כשחזרתי לחדרי בסוף היום, נפל עלי חשש.. האם האורחת הזו תשוב? האם אוכל לחזור ולצאת החוצה?
למחרת, אני רואה שוב את האורחת המדהימה הזו, באה שוב ללוותי בסיוריי אלו עם כסא הגלגלים.. דבר שממלא את ליבי אושר ותקווה להמשך.. אני יכול גם יותר, והרבה יותר!
בשלב מסויים אני מחליט לנסות ולקום מכסא הגלגלים ולנסות לעמוד עם קביים כתמיכה. האורחת המופלאה מביאה לי זוג קביים, עוזרת לי לקום ולהתייצב בעמידה, וכן בפסיעות זהירות, צעד אחר צעד, בהשענות על הקביים ובתמיכתה.
כל צעד נותן לי תקווה נוספת.. יש לי עוד הרבה לראות בעולם הזה.. הייתי סגור בחדרי, ועכשיו אני רואה יותר ויותר אור..
עולה בי המחשבה, אם השינוי הוא כזה מהותי במעבר לקביים.. מה יהיה כשאתחיל ללכת בלי הקביים.. ולאן אוכל להגיע כשאתחיל לרוץ..

אני מתמלא באור של אמונה ואושר - אני יכול!!

קישור הדימוי למציאותי ולשירי:

חיי עד שהכרתי אותך, מלאכית, היו אפרוריים ודי מחזוריים. למדתי לבד, התקדמתי לבד, עזרתי לכולם עם הידע שרכשתי.. אבל תמיד הרגשתי חוסר ותקיעות במצב.
כשהגיעה האורחת, את המלאכית, פתאום נראה לי העולם כשונה, באור שונה. התחלתי לרצות לשנות ולהתקדם! בכתיבתי כאן בקפה למעשה התפתחותי האישית מתבטאת ממש לפרטים:

"המוסקטרים" ו"האושר הרגעי" היו אחרי שהיגעת עד סוף היום הראשון מחוץ למיטה.
"מספר הגורל" ו"בצל" למעשה מראים את השינוי בחשיבה וברצון לשנות.

"המראה שלי" ו"ציפור הנפש ההררית" מבטאים את תחושת התודה שאני חש כל רגע על מי שאת ושהיגעת אלי.
"החלום המציאותי", "החבר האמיתי" ו"המיתרים שלי" למעשה מראים את ההליכה שלי על הקביים.. סוג של תלות בטריגרים חיצוניים כמו שירים כדי להיכנס עמוק יותר לנשמתי.
בהמשך, אלמד כיצד להיכנס עמוק יותר לתוך נשמתי ללא השירים מבחוץ, זו למעשה ההליכה והריצה שיגיעו בשלב הנכון.. בשבילי..