צף בראשי דימוי - אני הוא החולה עם בעיות ברגליים שמאושפז איפה שהוא. עד אמצע אוגוסט האחרון, החדר היה מואר באור פלורוסנט מלאכותי בלבד, הוילון מכסה את החלון, אני שוכב על המיטה ללא אפשרות לזוז. כל מה שיש לי זה לקרוא חומר מעניין ולפזר את מחשבותי עם האנשים שמסביבי. למעשה לימוד והרחבה, אך ללא התקדמות מעשית.
ואז, באמצע אוגוסט, מגיעה אורחת שחושבת אחרת, שאפשר לשנות. באה ומסיטה את הוילון מהחלון. אור השמש חודר לחדרי, מחמם אותי, למרות הסינוור הראשוני אני מתחיל לראות דברים באור שונה.
פתאום אני רואה שיש מסדרונות מחוץ לחדר שלי, ומחליט לראות מה יש שם. בגלל מצב רגליי האורחת המיוחדת הזו מביאה לי כסא גלגלים ועוזרת לי לעבור אליו וללוות אותי בסיוריי במסדרונות.
אחרי הסיור הראשון, כשחזרתי לחדרי בסוף היום, נפל עלי חשש.. האם האורחת הזו תשוב? האם אוכל לחזור ולצאת החוצה?
למחרת, אני רואה שוב את האורחת המדהימה הזו, באה שוב ללוותי בסיוריי אלו עם כסא הגלגלים.. דבר שממלא את ליבי אושר ותקווה להמשך.. אני יכול גם יותר, והרבה יותר!
בשלב מסויים אני מחליט לנסות ולקום מכסא הגלגלים ולנסות לעמוד עם קביים כתמיכה. האורחת המופלאה מביאה לי זוג קביים, עוזרת לי לקום ולהתייצב בעמידה, וכן בפסיעות זהירות, צעד אחר צעד, בהשענות על הקביים ובתמיכתה.
כל צעד נותן לי תקווה נוספת.. יש לי עוד הרבה לראות בעולם הזה.. הייתי סגור בחדרי, ועכשיו אני רואה יותר ויותר אור..
עולה בי המחשבה, אם השינוי הוא כזה מהותי במעבר לקביים.. מה יהיה כשאתחיל ללכת בלי הקביים.. ולאן אוכל להגיע כשאתחיל לרוץ..

אני מתמלא באור של אמונה ואושר - אני יכול!!

קישור הדימוי למציאותי ולשירי:

חיי עד שהכרתי אותך, מלאכית, היו אפרוריים ודי מחזוריים. למדתי לבד, התקדמתי לבד, עזרתי לכולם עם הידע שרכשתי.. אבל תמיד הרגשתי חוסר ותקיעות במצב.
כשהגיעה האורחת, את המלאכית, פתאום נראה לי העולם כשונה, באור שונה. התחלתי לרצות לשנות ולהתקדם! בכתיבתי כאן בקפה למעשה התפתחותי האישית מתבטאת ממש לפרטים:

"המוסקטרים" ו"האושר הרגעי" היו אחרי שהיגעת עד סוף היום הראשון מחוץ למיטה.
"מספר הגורל" ו"בצל" למעשה מראים את השינוי בחשיבה וברצון לשנות.

"המראה שלי" ו"ציפור הנפש ההררית" מבטאים את תחושת התודה שאני חש כל רגע על מי שאת ושהיגעת אלי.
"החלום המציאותי", "החבר האמיתי" ו"המיתרים שלי" למעשה מראים את ההליכה שלי על הקביים.. סוג של תלות בטריגרים חיצוניים כמו שירים כדי להיכנס עמוק יותר לנשמתי.
בהמשך, אלמד כיצד להיכנס עמוק יותר לתוך נשמתי ללא השירים מבחוץ, זו למעשה ההליכה והריצה שיגיעו בשלב הנכון.. בשבילי..

חוט חיינו ארוך ומגוון

שזור בחוויות מכל הסוגים,

ארועים טובים נזכור בלבן

אך קשיים שהיו יראו תמיד שחורים,

מוחנו הנברא כביר בעוצמתו

רמות של זכרונות מחלק הוא בפנים,

הרבה נשמר בחלקנו המודע

אך הכל שמור גם באגפים האחוריים,

שם, באזורים של תת המודע

שומרים הכל, מתייגים כל חוויה,

עוזר לנו מוחנו מהשחור להירגע

בהחביאו עמוק, לא עונה לכל פניה,

חוויה שחורה, כאב, טראומה, חרדה

מקושרת היא לחושינו בדרך מקורית,

לכל תיבה שחורה צמוד מיתר יחודי

אך בכדי לפרוט עליו צריך תפריט,

חושינו לעולם קולטים הכל

כל צליל, ריח, מגע, מראה או טעם,

יכולים להיקשר למיתר שכזה

ומיידית, ייפרט הוא ויחזירנו לפעם,

כה רבים הם המיתרים שלי

הכיצד אנתקם מלבי, מכאבי,

פרוסים הם כנבל ענק ומסתורי

הימשיכו לנגן בתוכי, עד מתי?

זקוק אני להכוונה, לחבר

מלאך בלבוש אדם היודע דבר,

בחושיו ובכליו לנשמתי יתחבר

יצעד הוא איתי לשחרור כאב העבר,

בחברות, נאמנות ובטוהר הרצון

מהלך חיי כאב חד מזהה,

בתבונתו מיתר נוסף יחשף ויבוא

ובעצמי אנתקהו כהוא זה,

כך בשלבים, צעד אחר צעד

כצמד נשמות נפסע, נלמד,

עוד תיקון יבוצע, ועוד אחד

עד פקיעת כל מיתרי, חזרתי לדרך האחד.

חברים,

יש שיקשרו שיר זה לשירי מהחודש - "בצל", ולא בכדי. גם שם יש תהליך של חשיפת האני.

ההבדל המהותי הוא שהבצל מבטא הגנות מודעות שאותן אפשר לבחור לעשות. השיר הזה מדבר על עבודת גישוש לפתרון בעיות שאינן מודעות.

כבר שנים לא מעט עובר אני תיקונים שכאלו, ובחודש האחרון תהליך זה הואץ משמעותית.

השיר המצורף נגע בי במיוחד בתיאורו את ירידת המלאך לעזרתי, זה שחיכיתי לו כל כך. ביחד, בהשלמה כה מחוברת, נשמתית, אמשיך להתקדם ולשחרר עוד מיתרים בתוכי.

מאחל לכולכם שחרור שכזה מעולות העבר.

חבר אמיתי הוא לא סתם ידיד

חבר שכזה ישמח לעזור,

יבוא לקראתי, נכון תמיד

בין אם בחושך או בזמן שאור,

יש חברים ליום יום

יש חברים לזמן החופשי,

יש כאלו שבקושי יאמרו שלום

ויש חברים שאיתם נדבר באופן אישי,

מכירים חברים שלמעשה מדומים הם

מציגים, נותנים תחושה שהם בשבילך,

תוכל לסמוך לעזרה מהם

בעיקר כשהם צריכים אותך,

אך בשעות קשות, כשאתה מרגיש כאב

מחפש חיזוק, מישהו שיבין את הסערה שבתוך,

לעיתים זה בגוף אך הרבה מגיע מהלב

אז רואים את החברים הקרובים, שבאים לתמוך,

חבר קרוב, למה זה טוב?

כשארצה, כשאצטרך, הוא יקשיב לי

אבל מה אם ילך הוא, יעזוב?

האם פתאום אשאר וארגיש בלי?

זקוק בתוך ליבי לחבר האמיתי

אחד שתמיד, בכל מצב, ילך לצידי, כעוד אני,

מישהו שבכל רגע, תמיד יהיה איתי

יהא נכון להקשיב, לתמוך, להקריב למעני,

האם יש חבר שמכיר כך טוב את נשמתי?

היכן למצוא אותו? האם רחוק הוא אם קרוב,

מי שמע על חבר שכזה, ממש אמיתי

שבכל כולו רוצה לחבק, לאהוב?

אור בליבי, זרמים בכל גופי אני חש

אמונתי מחוברת, הניצוץ האלוהי שבי זוהר,

יכול אני להגשים הכל, להתקדם ללא חשש

זהו, מצאתיו - החבר האמיתי הוא אני, ולא אחר!

חברים,

זהו שיר שכתבתי בליבי מזה שנים, כשבחודש האחרון התגברו סימני השאלה.

בנוסף ראיתי עוד חברים ששואלים עצמם את אותה הקושיה..

השיר המצורף הציף הכל, התחברותי אליו, למנגינה, למילים

מקווה אני שעוד יכילו את תובנותי, ממש עמוק מבפנים.

חלומותינו, רצונותינו משאלותינו

כה אמיתיים, כה פה, כה חיים,

עוצמת החשיבה האנושית שלנו

כל כך מרשימה היא בתפירת הפרטים,

כל שביב מידע, כל אות וסימן

דוחפת, דוחקת קדימה באון,

העין רואה, המידע כבר כאן

הרי ברור הוא שהכל נכון,

דמות החלום קורמת עור וגידים

בחיבור מושלם של כל הפרטים,

חלק חסר? נמצא רמזים

התמונה כה ברורה שאת הלב מפעים,

פסגת האושר, הגשמת חיינו

כל זלזל נראה כפרח הלילך,

אך מה זה קורה? האם איננו עוד?

האם ער אני? חלומי נראה כעורבא פרח..

קשה לי לקבל, לעכל את המצב

קל לוותר, ליפול, לצלול למעמקי הכאב,

אך ניתן לראות מתוכנו איך הכל משתלב

בפאזל היקום והאור של האל האוהב..

פוסט זה הוא תחושת התחברות עמוקה לשיר שאני מאד אוהב - האיש מן הבקעה:

אי שם במרומי הר ההר

חיה לה ציפור מיוחדת מאד,

מגע קסם לה, הילתה זורחת

מקומה שמור הוא כסוד,

טהורה היא וזכה, תמה

שומרת היא על לב נשמתה,

מחזוריות הזיכוך סובבת כגלגל

אסור בה לפגוע, לשנותה,

בלילות, כשאיש לא מודע

עטופה בכסותה, יוצאת היא ממחבואה,

מרקיע האור, בליל השחור

מתעופפת היא סביב, רואה, דואה,

מאתרת היא נשמות כואבות

כפיה הנוגעת במטה הקסמים,

בכנפיה פוזרת אור יקרות

מדריכה, מכוונת חלומות להגשים,

האם גם אלי הגעת ונגעת?

נשמתי הוארה, את חיי שינית,

תודה על היותך את

ציפור הנפש ההררית.

לא יאמן, לא יאמן

אני חושב ומרגיש דברים

כותב דעות במקומות פרטיים

חי לפי אמונת חיים,

ופתאום.. רואה אני את אותן השקפות

באותן מילים, ממש כאילו נשקפות,

אצל אדם אחר, חבר, מוכר

למרות ששנינו כבר לא מאותו הכפר..

מחשבתי - מילתו, תחושותי - בליבו

ליבי סוער, ומופיע כך בכתביו

קטונתי מלהבין

כיצד קשור אני אליו,

כפילות שכזו לא ראיתי מיימי

לא במשפחתי, גם לא בטובים שבחברי

האם זהו אות? סימן מכוון לעתיד?

אולי רומז לי לשינוי פנימי, באיד..

בזמן כה קצר, הכיצד זה אפשר

להכיר כל כך טוב, כה מקרוב,

נשמה לנשמה, לב אל לב

נקרא את עצמי אצלו, בראי האוהב..

חיפוש האני ארוך ומרתק

שוט מכה ומישהו מחבק,

כל איבר עטוף כבצל

כשאוריד השכבות אהיה אני - גל.

תשעה ירחים עברו חלפו

התרגשות גואה ומתגברת,

רמת הציפיה, התקווה והחלום

האם יהיה זה רק שלום שלום?

רגע השיא התקרב והגיע

פגישה אחת ואף יותר

חווית צחוק, שמחה ואושר

האם עברנו ועכשיו הכל ייגמר?

מסתיים צעד נוסף בדרך

לא מפתיע שדוקא בשנת תש"ע,

פוסע אני בשבילי הגורל

מספרי העליון רק מכוון השעון

אמשיך עם עוד א' במעלה המדרגה..

        9 

כמה מפתיע או אפילו מוזר

שצעדי הראשון במעלה ההר,

מתחיל בתאריך 9.9 למרות הלועזי

השינוי האמיתי הגיע במדויק

ועכשיו נזהה אותו - ונתחזק!

לקרוא ולכתוב מילים

לצרף פה ושם גם שירים,

מחשבות ורגשות שצפים

האם רק אתם אותי קוראים?

חיבור שכזה לא הרגשתי כבר שנים

תקשורת טלפטית דרך החוטים,

תודה לכם מוסקטרים יקרים

על תמיכתכם הרבה באת ראשי להרים!