בסוף היום - אהוד מנור

בסוף היום בקצה המסלול,
מעברו האחר של ההר התלול,
כשאתה אוסף את השברים,
מה נשאר בעצם? רק כמה חברים.

בתוך השחור, בלב הערפל,
בעומקו הדומם של הים האפל,
כשאתה רואה את השקרים,
מה נשאר בעצם? רק כמה חברים.

וכשנדמה שאור היום כבר לא ישוב,
אתה מבין פתאום מה באמת חשוב.
ויש בך רצון ויש לך תקוה
לחשוב כבר על השיר הבא.

מתוך הצל, מתוך המבוכה
נפשך וליבך שוב מוצאים מנוחה.
כשאתה חוזר אל השירים
ולוחם בעצב, עם כמה חברים.

ניסיתי, באמת ניסיתי. חשבתי שאם אוהב אותו אהבה עזה, הוא יביט שוב במראה ויראה עצמו בעיניי, אך לא...

הוא ידע לחרוז חרוזים, אך לא חרז לי. הוא ידע לאהוב, אך לא אמר לי מילות אהבה. הוא ידע לחלום, אך לא העז לחלום עבורנו. לא מצא פנאי לראות מה יש לו, כי לא האמין שזה יישאר, וכשכבר הבין שזה כאן לתמיד, חשב כי זו אחיזת עיניים, התכנס בתוכו ומתוך הזיכרונות ומתוך רגעי החיים שעברו עליו, נשם...

ואני... מצאתי אותנו תואמים. גם אם שונים היינו בכוחותינו ובכישרונותינו ומתוך כך בניתי מגדל שראשו בשמיים וכמו בבבל, יום אחד המגדל התמוטט...

(בהשראת קטע אחר שקראתי כאן ב"קפה")