כותרות TheMarker >
    ';

    ארכיון : 10/2010

    30 תגובות   יום שלישי, 26/10/10, 23:40

    למדתי ללכת אחרי ציפורים. לבקש שקט שיתעורר בי. את ציפור נפשי אני מבקש להכיר, וכך נותן להן לפתות אותי בדרכן. לאמץ בי דרך חדשה בנדוֹדי לארצות אחרות.  מנהל דרכן חשבון נפש סמוי ביני לבין עצמי.  אני מתבונן במים שלפני עוטפים ברחמם את אנפת גוליית וליבי מתרחב, הנה הסתיו שמעיר את האפשרויות שטמונות גם בי. הסתיו משרטט גבולות שבי. לפעמים אני בטוח שהוא מחפש אותי לפתותני, שאזרע את אשר טמון בי. שאשטף במימיו.

      

    ''
    אנפת גוליית

    הִתְקָרְבוּת
    אני מהרהר והוא מקיש בחלון חלומי ומעיר אותי בצ'אט השמור לכתומי החזה. אני נעור מחלומות המים והולך בעקבות יפי הציפור. גוּר דוּר דוּר דוּר, כך הוא מצ'טט במקורו. אני מביט בו מתפלא ורואה שהוא ממתין על ענף עד שאתקרב בהליכתי המוזרה והכבדה. לא כל יום אני זוכה לציפור שמחכה לי בין הגוּר לדוּר שלה. שווה להמשיך ולהתפעל מצ'יטוטה ומזנבה המכה בתופי אוויר לא נראים.

      

    ''
    כתום החזה - Cape Robin Chat

    תְּשׁוּקָה
    אני נמשך אל מסלול מעופה ורואה את מה שמצפה לי. הסלעים מרמזים ליופי, למאמץ שכדאי. אחרי שהצצתי, מלאכתו של רובין כתום החזה הופכת לקלה יותר. כבר ברור לו שברור לי, כי בין ירכי הצוקים מעל מחכה לי אהובת הסתיו שלי.  אני ממשיך לעלות במעלה ירכיים מזמינות ומבקש מעט מים להרוות את נפשי העורגת. להשקיט את נפשי המתנשפת בכבדות השנים.
      

    ''
     

    לַחַשׁ
    באחת, נעלמים השנים ורק המראה קיים בי, מתקיים במקום בו אין שקט, רק פיתוי רב עוצמה. מערה שמחכה לי, לוּ רק אעבור את מטר היופי שניתך על פני המים. חום העור המזיע והצורב מזמין את צינת המים ואת הלהט האחר שיורד לבטני, עולה לעיניי. אני נסחף פנימה אל תוך המראה המשכר ונעטף במחצלות המערה. יופי שמוציא ממני את היופי שבי. יחדיו אנו משתגלים, נעטפים בלחש שבלב.


    ''
     

    הִדְהוּד
    העולם רגוע בתוך רחם המערה, אורג סביבי מנגינה של סתיו. את מקום הצ'יטוט תופס צליל רך ומתוק של צוקית חכלילית, שמנגנת לאהובה טעמי אנונה סתוית בשלה. מבשילה תחושה של בית לשנה חדשה. אני שוכב ומודה לשמי הסתיו שמנצנצים מבעד לסכך רגשות וצלילים של אביב שבסתיו.


    ''
    צוקית חכלילית - Cape Rock Thrush

    דרג את התוכן:
      32 תגובות   יום שבת, 23/10/10, 23:13

      (טיוטא שניה)

      כַּאֲשֶׁר
      אַהֲבָה מְנַצַּחַת בִּי
      כָּל לַיְלָה מֵחָדָשׁ
      בּוֹעֶרֶת
      וַאֲנִי לֹא סְנֶה -
      הִיא כֵּן

      וּבַיּוֹם כַּאֲשֶׁר
      תַּשְׁלוּמִים הִיא מְגַהֶצֶת
      מִקַּוֵּי אַשְׁרַאי
      סְמוּיִים
      הִיא לֹא עִוֶּרֶת -
      אֲנִי כֵּן

       

      ''

       

      כבר ארבע שנים אני מחכה לבית השלישי...

      דרג את התוכן:
        24 תגובות   יום חמישי, 21/10/10, 16:28

        בין אוקטובר 1973 לנובמבר 1995 עובר חוט סמוי.

        זה אינו חוט שניתן לעקוב אחריו מבחינה לוגית.

        את החוט הזה יכולים אולי לחוש אלה שעשו את הדרך מ- 1973 ל- 1995.

         

        כאילו להדגיש את הקשר, השנה הם באים יומאחריום.  מקצרים את החוט לידי כלום.

        לאחד.

         

        כלשנה ב- 21 באוקטובר, אני חש קרח בעצמותיי.  באותו היום ב- 1973, יצאו חיילי חטיבת גולני לכבוש את מוצב החרמון.

         

        55 חיילי גולני נהרגו בפעולה זו ו- 79 חיילים נפצעו.

         

        בלתי נתפסים המספרים הלה.

        55 הרוגים – כמעט כולם נערים.

        צמרמורת וטלטלה מהולה בדמעות.

         

        יהי זכר הנופלים ברוך!

        ייבדלו לחיים ארוכים ובריאים הפצועים.

         

        לזכור.

        אנזוכר שחלקם קיוו רק כמה שעות קודם לכן, למנת צ'יפס צה"לי משובח.  השמחה שרעיון הצ'יפס הביא.  ההתגייסות המהירה.  אש וסיר ושמן להרתיח וכולם מקלפים תפוחי אדמה.  מהר, עוד יותר מהר, כאילו המהירות וההצלחה תקבע את תוצאות המלחמה הזו.  כבר שבועיים אנחנו מתגלגלים מקרב לקרב אוספים הרוגים וחובשים פצועים.  השמחה פורצת ממקום האין.  שמחה ביזארית.  מחר או מחרתיים אולי תהיה הפסקת אש.  יבוא קץ למלחמת הזו.  הפתרון אמכן הוא צ'יפס!

         

        בוהה אני שט על זיכרונות שהיו רק אתמול והיום לפני 37 שנים.  רואה את  עלם חמודות (זה אני) אשר ממש לפני שיעלה לקרב שבו חייו ישתנו לתמיד (לא, הוא לא ידע), עומד ומפקח על סיר מבעבע עם צ'יפס. כי מה טוב יותר מאותם פלחים מטוגנים ושזופים, לפני אולי יציאה לעוד קרב.  כך באמצע המלחמה, רגע לפני קרב, ציפינו לטעם הזהוב שיגיח מסיר אלומיניום צה"לי חבוט משנים.

         

        אני רואה אותו מסתובב כקפיץ דרוך מסביב לסיר ובין חברים, כאלה שיהיו חברים ועוד כאלה שכבר לא יראה יותר. ואז הגיח לו מיג 15 אחד תכול-אפור והתחיל לרסס את עופרת מעיו עלינו. הסיר עם תכולתו היקרה זכה גמהו למנת יתר של עופרת לוהטת והתעופף באוויר מרסס את תכולתו הרותחת לכל עבר. כמה נכוו, כמה נפצעו ומטוסים שלנו הבריחו את הפולש האווירי מהאינלנו סעודה.

         

        מאוחר יותר הצטרף עלם למסע אל הקרב.  שם נפצע (כלכך הרבה טמון ומוסתר בשתי מילים ובעלם).  הוא התאושש ובציפורניים של בחור צעיר הצליח לחזור לחיים ולהקים משפחה. חייו זרמו בעצלתיים של נכה ומשתקם מסויט, סטודנט ומין בעל ואבא שכזה.  שיגרה ישראלית של פגוע מלחמה. ויום אחד הם הגיעו. עטופים בצנעה, כדי שלא יפחד. אחד אחד ובאין רואה. באישון לילה היו מעירים אותו דמויות של מלחמה. תמונות של אז. סיוטים קראו להם הרופאים.  הוא ניסה לנשום אוויר רווי טיפות חלב ונחנק, לא מצליח לינוק חיים מהסיוטים.

         

        שוב לטיפולים ולתרופות. שוב להיות הזומבי שהיה בשנים שלאחר המלחמה. ושוב להתאהב בצ'יפס. לא, לא להתאהב, להתמכר. לחיות בתוך סיר מבעבע צ'יפס זהוב ומפתה. זרם לו צ'יפס בעורקים. רתח בתוך הסיר ולא הפסיק לנגוס בפריך פריך הזה. כלכך היה ברור עד שהוא לא הבחין וגם הרופאים לא שמו ליבם לקשר בין הצ'יפס ההוא לזה שבהווה. אך כמו באגדות, גמכאן אחד מהרופאים שם לב לזה ובתמימות או שלא, טרח לספר לו ולידע אותו. התוצאה הייתה השמנה נוספת מעבר לכל מידה נאותה. אכל ולא שבע וכמה שאכל רצה עוד ועוד. מחוגי המאזניים לא הפחידו אותו. כלום לא הפחיד אותו. רק הכמיהה הזו לספק את תאוותו ליצורים החומים זהובים האלה.

         

        הרופא קלט שהוא מאבד אותו. שהולך הוא לאיבוד בין אצבעות החיים והציע לו להתחיל לבשל. להיכנס למטבח ולנשום בישול. ממש לא חשוב מה, העיקר לנסות ולשבור את ההתמכרות. וכך היה.  הוא התחיל כמובן בצ'יפס. הכין אותם ארוכים ושמנמנים. דקים ופריכים. עם קליפה ובלי. צולל שוב אל תוך אותו סיר אלומיניום שבעבע בתוכו. אל אותו קרב שלא הפסיק ללבות את האש הבוערת. מנסה להשביע את רעבון הצ'יפסים האלה. אלה שלא זכה בהם לפני 37 שנים והותירו בו בור גדול של רעב שהתמלא בזעקות מלחמה. בצרחת המוות של אותו קצין סורי. מתוך המטבח הזה המתחדש שלו עלתה לה שוב הבוגנוויליה. היא דקרה ורתחה ובעבעה, אך הזכירה לו את החיים שנובעים ממנו. הוא נאחז בגבעוליה, חש בקוציה וידע כי החיים ננעצים בו.

         

        זה היה הטריגר לשוב לחיים.

        ממופרע צ'יפסים הפכתי לתאב חיים.

        מחיים בתוך סיר הצ'יפס למדתי לאיטי לשלוט על עוצמת האש המלבה את סיר חיי.

        מאז אני לא מפסיק לְאַהֵב אוכל.

         

        ''

        דרג את התוכן:
          8 תגובות   יום שלישי, 19/10/10, 21:45

          15 שנים מאותו יום ארור.

          אלפי ימים ולילות מתהפכים.

          שהם מיליוני שנות אור בין אז להיום.

          התפשטות של אין מואצת והולכת.

          אולי עד למפץ גדול נוסף.

           

          אֲפִלּוּ שֶׁהַיּוֹם

          אַיִל עֲדַיִן לֹא בָּא

          מִתּוֹךְ סְבַךְ הַשָּׁלוֹם

           

          אֲפִלּוּ שֶׁ

          עָקְדוּ אוֹתְךָ

          כְּאִלּוּ לֹא הָיִיתָ

           

          הַיּוֹם אַתָּה הֹוֶה

          וּמָחָר?

           

          אייל משתרך אחריו מתוך הסבך,

          ועדיין לא יודע לבוא במקומו.

           

          הוא נושא עדיין, את גופתו.

          עייף וכפוף ובוכה.

          הוא משׂרך את רגליו ודועך.

          מסתיר את עיניו תחת כובע האפילה.

          שלא נראה אותו כך.

          דרג את התוכן:
            20 תגובות   יום שבת, 16/10/10, 00:07

            בּוֹאִי,

            הַלַּיְלָה שֶׁיּוֹרֵד

            עַל חֲלָקִים שֶׁאִבַּדְנוּ,

            יוֹתִיר רַק שִׂרְטוּטִים שֶׁל קֵּן -

            הַחֵשֶׁק עַל הַחוֹל הָרָטֹב.

             

            לוּ יָכֹלְתִּי לְקַנֵּן

            בְּתוֹכֵךְ הָעֶרֶב.

             

            ''

            דרג את התוכן:
              16 תגובות   יום שישי , 8/10/10, 09:03

              בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת

              אֲנִי מְקַצֵּר אֶת הַמֶּרְחָק

              מִכַּף יָדִי

              אֶל כַּף יָדִי

              שֶׁעוֹטֶרֶת אֶת שָׁדֵךְ.

               

              ''

              דרג את התוכן:
                12 תגובות   יום רביעי, 6/10/10, 09:49

                זה סיפור על אלה שנשארו נערים שקטים.

                מחפשים יתדות כדי להישאר כאן איתנו.

                עוד זיק של שימחה לעיניהם.

                אני רוצה לספר סיפור על איש ודגל כחול.

                 

                רפי ואיציק הסתובבו בתערוכה שקטים.

                פוסעים לאורך הקירות.

                מחפשים את יצירותיהם.

                אוספים חיוכים ואור.

                 

                לרפי היה אוסף של בקבוקי סִיפוֹן.

                הבקבוקים השמנים האלה של סודה, שנכחדו מהעולם עם המצאת הסיפולוקס.

                אך רפי נאחז בהם כביתדות בכדי לעצור את הנפילה לתהום.

                היו לו בקבוקים שקופים ועם זכוכית מלאת בועות.

                הכי הוא אהב את אלה שהיו בגוון כחול.

                הם היו סדורים בחדרו בכל מקום.

                מתחת למיטה.  על המדפים ועל השולחן הקטן.

                כל יום הוא היה מנקה את האבק מהם.  מלטף.

                המטפלים ניסו בהתחלה להניא אותו מההתמכרות האובססיבית הזו.

                לאחר זמן כאשר דבר לא הועיל, הם לקחו לו את כל עשרות בקבוקי הסיפון.

                רפי לא התנגד.

                הוא הביט בהם במבטו הכבוי שכבה מעט יותר.

                עד אותו היום עוד היה אפשר לראות את ניצוצות החיים שהבריקו בעיניו.

                ניצוצות כחולים ושקופים עם שימחה.

                בקבוקי הסיפון נצצו בעיניו.

                לאחר שבוע הוחזר כל האוסף לחדרו.

                זו הייתה הדרך היחידה שנותרה בכדי להקים את רפי מהמיטה.

                הבקבוקים האלה היו השריד היחיד שהעיר משהו באותם קשרים עצביים במוחו.

                 

                יום אחד רפי נכנס לחדר היצירה בפעם ראשונה.

                הוא חיבק בקבוק סיפון והסתובב בין האנשים.

                בסוף הוא נעצר מול איציק שהיה מצייר חמניות.

                תמיד הוא צייר חמניות.  בגווני אש.  עם הרבה אש ברקע.

                בלי שמיים ובלי שמש.  רק אש וחמניות.

                בלי לומר מילה רפי לקח מכחול רווי בצבע והעביר אותו על הבקבוק.

                הוא נרתע בבהלה כאשר ראה את גוון האש על הזכוכית.

                כמו עלתה צריבה מזכרונות שערמו עליו החיים.

                קרן שמש ראשונה של צבע על בקבוק סיפון.

                כלכך ברור ויחד עם זאת כלכך סתום.

                יותר מידי אור ויותר מידי אש למי שלא ראה אור זמן רב.

                אחד המטפלים עקב אחר האורח החדש בחדר היצירה.

                הוא ניגש בשקט אל רפי ואיציק והקשיב.

                לא היו מילים.  רק פחד וחשש ואולי תיקווה קטנה.

                המטפל לקח מכחול, טבל אותו בכחול והגיש אותו בחשש לרפי.

                רפי הסתכל על קצה המכחול שטפטף טיפה כחולה.

                מנסה לטעום את חומו של הצבע.

                להריח האם יש בו פחד.

                ביד חוששת הוא נטל את המכחול והעביר אותו על צידו השני של הבקבוק.

                כחול של ים ושמים האיר את הבקבוק בצבע רך ומבריק.

                הוא קירב את הבקבוק לעיניו כקצר רואי.

                כאילו לראשונה הוא רואה צבע כחול בחייו.

                לאט לאט חיוך ניסדק על שפתיו.

                בוקע את השפתיים החרבות שלא ידעו חיוך הרבה עונות.

                זה היה הצבע שהוא רצה כלכך.

                 

                בימים הבאים רפי בא לחדר היצירה כל יום ובילה בו שעות.

                הוא צייר נקודות ופסים על בקבוקיו.

                בתחילה לא היה פשר למריחות הכחול האלה.

                אחר כך התחילו המשיכות להתבהר וללבוש צורה.

                דגלים הוא צייר.

                דגלים בכחול על בקבוקי סודה שכלו מהעולם.  עם כוכבים ובלעדיהם.

                דגלים מרובעים ודגלים שנעים עם הרוח.

                קטנים וגדולים.

                החיוכים עלו והתרחבו על פניו.

                ועם כל דגל וכל כוכב עיניו האירו.

                 

                רפי עם דגלים ואיציק עם חמניות.

                 

                ביום העצמאות באותה שנה הציגו את יצירותיהם בתערוכה של כל המטופלים.

                והייתה שם שימחה רבה.

                מהולה בעצב של האורחים.

                 

                זה סיפור על אלה שקצת שוכחים אותם.

                נערים בלבן המהלכים בין חיים למוות שנים ארוכות.

                אותם שנקברים ונמחצים יומיום ושעה שעה תחת הוריקן הסיוטים שלהם.

                37 שנים עברו ועדיין הנערים בלבן איתנו כאן.

                אני זוכר אותם תמיד.

                דרג את התוכן:
                  35 תגובות   יום שני, 4/10/10, 12:01

                  הַלַּיְלָה

                  הַיָּרֵחַ אֵינוֹ חָתוּךְ

                  כְּבָר לֹא מְגַלֶּה אוֹתִי

                  נַנָּס שֶׁמְּחַפֵּשׂ

                  אוֹצָרוֹת לְעַרְסֵל

                   

                  עֲדַיִן מַבִּיט אֶל הַלַּיְלָה

                  בְּדִמְעָה שֶׁצִּיַּרְתְּ לִי בָּעַיִן

                   

                  אֲנִי מְהַסֵּס לִמְדֹד אֶת צַעַד

                  דִּמְעָתִי

                  שֶׁלֹּא תִּיבַשׁ

                  כַּאֲשֶׁר אֶקְפֹּץ

                  מִתּוֹךְ הַמִּסְגֶּרֶת

                   

                  כִּי לְהֶרֶף עַיִן

                  הָיִיתִי צְלִיל זָהוּב

                   

                  ''

                  דרג את התוכן:
                    16 תגובות   יום שבת, 2/10/10, 23:26

                    ישעיהו, יותר משאר הספרים, מציג את הרהוריו על קשב.

                    הוא לימד אותי להקשיב למילים.

                    כך בערך, אך במדויק, הכרזתי בנסיעה במכונית.

                     

                    צליליו של טומאטיטו יילדו מילים סביבנו.

                    הן ריחפו באוויר מחפשות שד לינוק.

                    מתפצלות ביני לבינה.

                     

                    ישעיהו? כך פתחה אלי עיניים יפות האישה במושב לצידי.

                    מכולם בא לך עכשיו על ישעיהו?! היא התפלאה.

                    ניסיתי לזכור שיש ארבעה גלגלים לנהל על הכביש בין נוכחותה הכובשת לדיוק הישעיהויי והמילים שבונות את לחצן בחזי.

                     

                    נזכרתי בכניסת ישעיהו לחיי.

                    השיעור בדיוק שבמילים.

                    על מקום חיותן בי.

                    יצאו המילים, מנסות שוב.

                    נפלטו שוב במאמץ להתרכז ולדייק את כניסתן.

                     

                    ידה נשלחה לזרועי ובדרך אספה טבעות מילים.

                    אני בהתרגשות והיא במבט ובמגע שואל.

                    להפתעתי הצלחתי לצטט מישעיהו פרק כ"ח, פסוק כ"ג:

                    הַאֲזִינוּ וְשִׁמְעוּ קוֹלִי הַקְשִׁיבוּ וְשִׁמְעוּ אִמְרָתִי

                     

                    ובמה הוא מדייק? כך היא בתנועות שפתיים שממיסות את תאי מוחי.

                    רק הוא ועוד כמה פרשנים יודעים.

                    אני לא ניסיתי לחקור.

                    רק ידעתי שהיה שם הבדל בין להאזין ולשמוע קול מצד אחד, לבין להקשיב ולשמוע את אשר אמרו לי. הבדל בין שמים לארץ.

                    בתוך המקום הערפילי שהייתי, ידעתי בוודאות שקיים שוני בין השלושה.

                    הידיעה שהשוני הזה קיים, דייקה אותי.

                    הֶחֶיְתָה אותי.

                     

                    צלילי הגיטרה אספו את המילים.

                    מביאות אותן אל פתחי הלב.

                    הקשב ניפתח.

                     

                    ושוב ישעיה מדייק בפרק כ"א, פסוק ז':

                    *וְרָאָה רֶכֶב צֶמֶד פָּרָשִׁים רֶכֶב חֲמוֹר רֶכֶב גָּמָל וְהִקְשִׁיב קֶשֶׁב רַב קָשֶׁב

                     

                    ''
                    עיט נחשים

                    דרג את התוכן:

                      פרופיל

                      שדותקום
                      1. שלח הודעה
                      2. אוף ליין
                      3. אוף ליין

                      תגיות

                      ארכיון

                      פיד RSS