כותרות TheMarker >
    ';

    ארכיון : 11/2010

    42 תגובות   יום חמישי, 25/11/10, 19:19

    שקט בישראל.

    היום 25 בנובמבר הוא יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים.

    בספרד, זו לי הפעם ראשונה שאני רואה את מהדורת החדשות נפתחת בנושא הזה.  לפני דיווחים על המשבר הכלכלי ולפני הבחירות החשובות בקטלוניה.  אפילו לפני הכדורגל (המנוע הרגשי של ספרד).  לא בשולי החדשות, בין מהדורת הספורט למזג האוויר, אלא בראש המהדורה, ולא ל- 30 שניות של איזכור לצאת ידי חובה.  15 דקות של דיווחים מכל רחבי המדינה על פעילויות ומחאות בנושא המאבק למניעת אלימות נגד נשים.  זיפזפתי בין הערוצים והסתבר לי שכך בכל הערוצים.  במשך כל היום היו מבזקים ותוכניות מיוחדות בנושא וכך יהיה בהמשך הערב והלילה.

    התפעלתי מאוד מהרצון של כולם להחדיר מודעות של כבוד לאישה וזכויותיה.  יום כזה הוא טיפה בים, אך הוא אות מבשר שינוי.  אולי יבואו עוד טיפות וגשם טוב יבוא וישטוף את לב האנשים ואלוהים יהיה בליבם.  מהיום ועד ה- 10 בדצמבר, במשך 16 ימים יהיו בספרד פעילויות חינוכיות ומופעי מוסיקה ותיאטרון רבים, אשר אני מקווה יסייעו בכך.

     

    היום הזה מעלה שוב את הייאוש שבו שרויות כל השנה מיליונים רבים של נשים ברחבי העולם.  אני הייתי ועדיין קרוב לעם הדרומאפריקאי.  אני מכיר מעט את המצב שם וכאורח נדהמתי מחרפתה של האישה הדרומאפריקאית.  לצערי הטיפות הקטנות של הסיוע טובעות שם בים המפלצתי של האלימות נגד נשים, והמציאות המייאשת רק מחריפה.

     

    לפני שאתם ממשיכים בקריאה, עצרו לרגע.

    הביטו בשעון ותנו לספרות לרוץ.

    שניה ועוד שניה וכאשר יחלפו 20 שניות עצרו!

    מתישהו במהלך השניות האלה נאנסה אישה בדרומאפריקה.

    הוכתה.

    הושפלה.

    אולי נרצחה.

     

    בחודש האחרון לשהותי שם, התקשר אלי אחד העובדים והתנצל שלא יוכל להגיע השבוע לעבודה.

    לתדהמתי, הוא סיפר כי במהלך סופהשבוע דודתו, הבת שלה, ובת הבת נאנסו.

    התעללו בהן שעות ארוכות ואינמושיע.

     

    זו מציאות.

    מציאות שכבר לא מדברים עליה.

    שמוזכרת בחדשות ובעיתונים בהתאם למכסה ממשלתית (?),

    משום שהממשלה משתיקה בכוח, ומנסה להסתיר את אי-יכולתה להתמודד.

     

    זו השואה השקטה שעוברות נשים בדרומאפריקה.

    מהמנהיגות אין הרבה תקווה וישועה, כי חלק ממנהיגיה מאמינים בזכות הקניין של הזכר על האישה.

    המחריד הוא, שאין כמעט זכר לשואה הנוראית הזו ברחבי העולם.

     

    זאת במציאות בה כל שבע דקות נרשמת תלונה על אונס בדרומאפריקה.

    יש המעריכים שרק על 1 מכל 36 מקרי אונס שהתרחשו, מוגשת תלונה.

    מה שמביא את מספר מקרי האונס השנתיים למספרים שטניים.

    זוועת אלוהים. ואיפה הוא???

     

    יותר מרבע מהנערות בדרומאפריקה חוות אונס כמפגש מיני ראשון בחייהן.

    כמחצית מהנשים עברו יותר ממקרה אונס אחד בחייהן.

     

    הן כלכך רחוקות מתקרת הזכוכית.

    הן הרבה יותר קרובות להיות עפר דק לזכרים האפריקאים.

    והעולם שותק...

     

    ועדיין לא הזכרתי את אונס הבתולות שכוהני הדת של שבט זולו מעודדים כמרפא לחולי אידס.

     

    אני תקווה ותפילה שהתופעה המחרידה תסתלק מהעולם.  באפריקה ובכל מקום אחר.

    מקווה שהארגונים המקומיים בדרומאפריקה יזכו בתמיכה בינלאומית הראויה לכבודה של כל אישה.

     

    ''
    בול לזכר האחיות מיראבל, שתאריך רציחתן נקבע כיום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים.  3 פעילות פוליטיות, אשר ב- 25 בנובמבר 1960 נאנסו ונרצחו במכות ברפובליקה הדומיניקאנית, בהוראת הדיקטטור טרוחילו.

    דרג את התוכן:
      36 תגובות   יום שבת, 20/11/10, 21:06

      (הָאַיֵּה במלרע, רק במלרע)

       

      הוא שוכב מעולף לאחר המנה המכובדת של תפוחים כחולים שהוא בלס אמש. כולנו נהנינו מהתפוחים, אך אף אחד לא התקרב לצריפות ולהתרגשות שהוא הקרין. כל תפוח נבחן והוסנף מלוא הריאות. כל ביס נלעס למלוא מתיקותו. לעיניי התגלה שוב אותו הסיפור שהוא סיפר לי בילדותי. אותו הסיפור שניסיתי להעביר ללניפו, לבנגדול, לבנצעיר ולבנבי. הסיפור שהוא סיפר לי לראשונה ואני פערתי עיניים מאמינות של בנשמונה מול גור אריות צעיר וכחול שמדבר בשפתי ומחבקני, מלווני בצעדי ילדות כואבים.

       

      כל שנה, כאשר אני מכין את התפוחים הכחולים, אני נוכח לדעת שהמילים שלי לא מעבירות את המראה והצלילים והעונג שרווה מולי צעיר האריות. ובכלזאת, אני ממשיך לספר אותו, כנראה משום שאני נהנה להפעיל את אותו חלק בלב הילדים שֶׁכָּמֵהַּ לידיד שכזה. באפריקה הגדיל בנבני החכם וצירף למשפחה גם את לאופארד הכחול ואת הצ'יטה הכחולה וסגולת העיניים. נראה לי שעשרות שנים התגלגל סיפור האריה הכחול למען בנבני שיודע אותו בדמו וליבו.

      נפלא לראות ולחוש זאת.

       

      מהפעם הראשונה שסיפרתי לו על הפלא הזה, עוד לפני שיכול היה לדבר פרט לג'יבריש הילדותי, הוא קרן באור מעיניו וכמה לאַיֵּה הָתַּתוֹל. הוא היה מתעקש שאספר אותו ולא סייעה בידי העייפות והחזרה שוב ושוב על אותה עלילה. כל פעם העמיק הסיפור בו עוד ועוד ללא שינוי פרט אחד כמובן. לוּ העזתי לגוון את הסיפור ולשנות את המסלול בו הלך גור האריות אותו הבוקר, הייתה מתרחשת קקופוניה של בנשנתיים על השינוי המפלצתי שהעזתי לשתול בסיפור. הרי ידוע לכל שהוא יצא באותו בוקר שטוף שמש מביקתת הוריו והלך ליער לחפש חברים למשחק. כך ולא אחרת! עיניו התאכזבו יחד עם גורהאריות כאשר הארנב ברח מאימת ציפורניו, ועם האימפלה שזכרה את השריטות על גבה מאימו. וכך מפוהקים עם סבא עייף ובנבני הממתין וכמה הגענו לקרחת היער. כאן העיניים של בנבני כבר זוהרות בציפייה והוא מתחיל להסניף תפוחים בלתי נראים ומחייך באושר כאשר אני מדווח שגור האריות הבחין בעץ מאוד מוזר. כל עליו היו כחולים ובינות לענפיו בצבצו תפוחים כחולים זוהרים בשמש.

       

      האריה מתקרב בזהירות לעץ הכחול וכך גם בנשנתיים שזוחל לגומחה שבין זרועותיי. בחשש הוא מריח את הריח המתוק שנובע מהעץ ובזהירות מקרב את אפו לתפוח כחלכל. המהומים לא ברורים עולים מבנשנתיים שמנסים להזהיר את הגור שלא יטעם, אך גורהאריות לא עומד בפיתוי ונועץ שיניו בבשר המתוק של הפרי הכחלחל והמבריק. כמה מתוק הטעם, ממש כמו מתיקות בנשנתיים בחיקי. ברור שאיאפשר להפסיק, זה פשוט חזק מכל כוח שבעולם. מתיקות התפוח ומתיקות בנבני. באותו הרגע אני בטוח שדם שניהם התערבב לנצח, ברית דמים נערכה ביניהם. עוד, עוד חושב לו גוראריות בליבו הצעיר. רק עוד אני רוצה מהמתיקות הנפלאה הזו. ועיניו של בנשנתיים מהנהנות באור שמח ששמח במתיקות הדמות שנבנית בתוכו. וכך עומדים אנו בקרחת היער ומחסלים תפוח אחר תפוח, נהנים מהמתיקות שנמסכת בקיבה. עיניו של בנשנתיים נעצמות מעט וכך גם גור האריות שנשכב למרגלות עץ התפוחים. אני מחבק את שניהם, מתכסה במתיקות שני הגורים, מיטיב את ראשי ברעמת האהבה הזו ונרדם איתם.

      ''

      דרג את התוכן:
        46 תגובות   יום שני, 15/11/10, 21:32

        נַנִּיח שֶׁאֹמַר

        מְתוּקָה

        וְאוֹר יָצִיף אֶת עֵינַיִךְ

        רַק נַנִּיח

        (כִּי בֶּאֱמֶת אֲנִי לֹא רוֹאֶה)

         

        אַחַר-כָּךְ אַלְבִּישׁ אוֹתָךְ

        חִבּוּק

        וַאֲנִי גַּם אֶתְגַנֵּב לְתוֹכוֹ

        נַנִּיח

        (כִּי בֶּאֱמֶת נִשְׁאַרְתִּי כָּאן)

         

        וְאָז

        נִשְׁאַר צְלִיל חִיּוּג

        כִּירִיעָה מְכַסָּה

        שֶׁמּוֹחֶקֶת

        וּמַשְׁכִּיחָה.

         

        נַנִּיח שֶׁאֲנִי לֹא שׁוֹכֵחַ

        (כִּי אֲנִי עֲדַיִן כָּאן)

        מִתַּחַת לַיְּרִיעָה

        לֹא מָחִיק

        וְאַתְּ?

         

        ''
        (לא אני צילמתי)

        דרג את התוכן:
          26 תגובות   יום חמישי, 11/11/10, 17:44

          הַמָּזוֹן מִתְחַמֵּם וְהוֹלֵךְ

          אֶת הַתַּבְלִינִים אָנוּ גַּם מְכִינִים

          נִרְאָה כִּי הַכֹּל מוּכָן לַסְּעֻדָּה

          וּכְמוֹ בְּמִסְעָדָה, אָנוּ בּוֹדְקִים אֶת הַמְּחִיר.

           

          הַאִם זוֹ סְעֻדָּה עִסְקִית?

          הַאִם אֲרוּחַת צָהֳרַיִם שֶׁל מְזֵי רָעָב?

          הַאִם אֲרוּחַת עֶרֶב שֶׁל יוֹם הֻלֶּדֶת?

          אוּלַי שֶׁל חֲגִיגַת יוֹם נִשּׂוּאַיִךְ?

           

          הַבְּחִירָה הִיא תָּמִיד שֶׁל מִישֶׁהוּ

          לִפְעָמִים שֶׁל שְׁנַיִם

          לִפְעָמִים הַחֲבֵרִים הִמְלִיצוּ בְּחֹם

          וְיֵשׁ שֶׁבְּמִקְרֶה נִקְלַעְנוּ לְאוֹתָהּ פִּנַּת רְחוֹב.

           

          כָּל כָּךְ הַרְבֵּה סְעֻדּוֹת תִּכְנַנְתִּי

          בְּכָל כָּךְ הַרְבֵּה מְסִבּוֹת נָטַלְתִּי חֵלֶק

          לְכָל כָּךְ הַרְבֵּה אֵרוּעִים הֻזְמַנְתִּי

          וְהִנֵּה מִתְרַגֵּשׁ אֲנִי לַסְּעֻדָּה שֶׁל חַיַּיִךְ.

           

          לֹא לָמַדְתִּי לֶאֱרֹג אֶת בְּגָדַיִךְ

          לֹא הִשְׂכַּלְתִּי לְבַשֵּׂם אֶת מַלְבּוּשַׁי

          לֹא עָמַלְתִּי מִבְּעוֹד יוֹם לִרְכֹּשׁ אֶת הַמִּצְרָכִים

          וּכְבָר חַיָּבִים לְהוֹרִיד מֵהָאֵשׁ וּלְהַגִּישׁ.

           

          אוּלַי לֹא הִבְרַקְתִּי בַּכְּתִיבָה וּבְכַוָּנָה

          אוּלַי גִּבַּבְתִּי מִלִּים פְּשׁוּטוֹת לִכְדֵי רְגָשׁוֹת

          כִּי אֶת הַהַלְמוּת שֶׁאַתְּ מְבִיאָה לִי

          קָשֶׁה לִי לְנַסַּח לִדְמוּת נְשִׁימוֹת.

           

          רַק נַעַל זְכוּכִית עָדִינָה בַּאֲרוֹנִי

          וְהִיא וְהַמַּלְבּוּשִׁים הַחֲסֵרִים

          מְסַמְּנִים לִי אֶת הַתַּמְרוּר

          מִזְרָחָה אֲנִי פּוֹסֵעַ אֵלַיִךְ.

          דרג את התוכן:
            30 תגובות   יום שישי , 5/11/10, 22:04

            שנים שרציתי לראות ולשמוע יונה ירוקה. מאז ימי סיני של אז לפני שנים, כאשר איברהים מלמל קללות ממורמרות בתיבול יונים ירוקות. בירור קצר הפנה אותי לסוגיית היעלמותן של היונים הירוקות מסיני. אחרכך שמעתי עוד מדברים על יונים ירוקות שהיו בסיני. על כאלה שראו וחוו ודיברו, אך אני לא זכיתי. רק דרך איברהים חוויתי ולא ידעתי מה. החזירו את סיני ופעם אחת בשובי לשם, סיפר לי איברהים והאור ניצת בעיניו שכמה מהן שבו, ומאז הכל נראה אחרת. גם מאז שהישראלים עזבו הכל נהיה אחרת, הוא אמר. לא ידעתי מה שווה יותר בעיניו, הישראלים או היונים הירוקות.

            השנים המשיכו בקצב הקבוע שלהם ואני שכחתי מיונים ירוקות וגם קצת מאיברהים והאור שבעיניו. איברהים והאור, ואלכס והגנרל שכבר לא איתנו. אהבות ישנות, אפילו שהן מאפילות לעיתים על ההווה, הן תמיד בית לאהבות חדשות.  מרגע שהגעתי לאפריקה שמעתי על יונים ירוקות, כי באפריקה יש יונים ירוקות למכביר, כך אמרו. כולם ראו ושמעו, רק אנלא! סיפרו לי על השירה המיוחדת שלהן שעולה לסופרן גבוה ומסתיימת בבריטון מהדהד. על יפי צבעיה. על ביישנותה. אתגרו אותי לחפש ולמצוא אותה. בירור העלה שרק בלימפופו היא נמצאת. בשאר המדינה כמעט ולא תמצא אותה, אלא בגני-חיות ובמרכזי מקלט לציפורים. כולם ראו אותה במקומות כאלה ולי שכחו לספר. וכך יצאתי למסעות לחפש ציפור ירוקה אחת, יונה ירוקה. כדי לסגור מעגל ישן בחיי. כדי להבין את איברהים. כדי לחבר את המראה למילים העורגות שלו. ומאומה! לא שמעתי ולא ראיתי יונים ירוקות. בדרך גיליתי כמה יונים אחרות נהדרות והרבה מיני תוֹר שלא שיערתי את קיומם ויופיים. אך יונה ירוקה, נאדה דה נאדה!

            בדרך גם חזרה אלי הפואמה הבלתי גמורה של אלכסנדר פן: "משה".
            הבית הרביעי של פרק ב' שלא מפסיק להתגשם בחיי.
            באופנים שונים ובמימדים נלמדים.

            שְׁבִיל אֲהוּב-סֶלַע. שְׁבִיל אַחֲרוֹן.
            שְׁבִיל שֶׁל סְתוּמֵי-גּוֹלָל.
            שְׁבִיל שׁוֹתֵת לַעַג. שְׁבִיל חַד-חָרוֹן.
            שְׁבִיל הָאוֹחֵז לְטַרְפּוֹ בְּגָרוֹן.
            שְׁבִיל מְקֻדָּשׁ וּמְקֻלָּל.

            ניסיתי להבין (אכן?) שוב את הדרך. את החיפוש. כנראה שלא אזכה לראות יונה ירוקה. כך אני במחשבותיי, אך היה בי גם משהו צדדי שלא וויתר, שהמשיך לחפש. דומה למשהו שלא מוותר לאלכסנדר פן הלא מובן, שהמשיך ללוות אותי במסעותיי. וגם אלכס היה שם, לא מוותר על קיומו כחבר המיתולוגי, שבכמותו כנראה לא אזכה יותר. מרפה מהיונה הירוקה, נסעתי לארץ אנשי הוֶנְדָה לחפש אחר עוד ועוד עצי באובב עתיקי ימים. צהרי היום, ג'רמיה ואני נחנו מהחום המעיק של יום סתווי לח מתחת לעץ שיקמה ענק. לא עבר זמן ופירות שיקמה החלו ליפול סביבנו ועל ראשינו מלווים בצהלות קופי Velvet. הם חמודים ובניגוד לבבונים גם לא אלימים. המהומה עוררה את ציפורי העץ הענק ובתוכה התבלט ניגון מיוחד שהתחיל כשורת צהלות סופרניות והסתיים בתרועות בריטוניות. אמרו לי שאת הנגינה הזו אזהה תמיד, אפילו שמעודי לא שמעתי אותה. יונה ירוקה! ג'רמיה קפץ גמהו על רגליו והתחיל לחפש. בעובי הסבך ראינו אותם, זוג מכונס בתוך עצמו ומביט בחשש לעבר הקופים המשתובבים. מידי פעם הן השמיעו את הניגון המיוחד ואז נחו מהמאמץ הווקאלי. בכל פעם, הנגינה חדרה
            ושרבטה בי ליטופים מתחת לעור. תחילה בנגיעות קטנות ועדינות, לוחשות בסופראן והסתיימה ברעדות לופתות בריטוניות שאי אפשר לעמוד מולן. רק להיפתח עוד ועוד.

            אחרכך כבר לא יכולתי לספוג יותר וגמהן פסקו מהחגיגה הקולית שלהן. הקופים נעלמו, ואנו התעטפנו בשקט. עד לערב שתקנו. כלאחד אורז את התחושות העדינות האלה בתוך עצמו. שנכיר ונדע היכן ולמתי.

            זכיתי.
            גם לראות וגם לשמוע יונים ירוקות.
            להקשיב להן.
            לחוש את איברהים וגעגועיו.
              

             

            ''
            יונה ירוקה

            הצילום לא הכיהכי. היא ביישנית ומסווה את עצמה היטב בין עלי עץ השיקמה. בכל זאת אפשר להתרשם מייחודה.

            דרג את התוכן:

              פרופיל

              שדותקום
              1. שלח הודעה
              2. אוף ליין
              3. אוף ליין

              תגיות

              ארכיון

              פיד RSS