כותרות TheMarker >
    ';

    ארכיון : 12/2010

    34 תגובות   יום שישי , 31/12/10, 14:10

    יצאתי לחופשה.

    בדרך אערום צוף למילים.

     

    שתהיה לכולם שנה מתוקה

    ללא עקיצות

    והרבה הרבה צוף

    ''

    דרג את התוכן:
      46 תגובות   יום שני, 27/12/10, 21:26

      בְּנִי,

      עִם הַקָּפֶה בַּיָּד

      אֲנִי אַבִּיט לְךָ בַּפַּרְצוּף

      מִשְׁתָּאֶה

       

      שׁוּב אֶתֵּן לָאֶצְבַּע

      לַעֲקֹב אַחַר תְּוָאֵי שְׁנָתְךָ

      שֶׁמֵּאֲנוּ לְהִמָּחֵק

       

      שׁוּב תַּחְבֹּק אֶת יָדִי

      עִם חִיּוּךְ שֶׁגּוֹלֵשׁ

      מִתַּחַת לַשְּׂמִיכָה

       

      שׁוּב יָבוֹא הָרֶגַע שֶׁל

      הַפְלֵא וָפֶלֶא

      שֶׁבּוֹ הַלֵּב יִמָּלֵא בָּאוֹר

      ''

      דרג את התוכן:
        50 תגובות   יום שני, 20/12/10, 22:21

        החלום היה ברור מאוד וחד.

        עתה אנשוכב במיטה ולא ברורים לי גבולות המציאות.

        בכלל, מיהו הכותב כאן את ההרהור הזה.

        אני המוכר משנים או הפנטום הזה שמלווה אותי בכל אשר אלך.

        עשרות שנים שהוא מלווה אותי נחבא אל הכלים.

        שקוף, לא נראה ועושה את מלאכתו בשקט וללא תמורה.

         

        אלטרואיסט הנפש הוא.

        לעיתים משקיט ולעיתים מסעיר.

        משהו העיר אותו שוב לחיים.

        מחפש נחמה וחיבוק במציאות המקבילה שלו.

        בי.

         

        הוא פלש לחלומי והעיר אותי.

        מפעיל את כל כאבי הפנטום שהוא יודע.

        התעוררתי מוזעק ומוכאב עלידי כאבים של פעם.

        כאבים שאף פעם לא מסתלקים ממני באמת.

        הרגשתי שוב את נחת הזרוע של המלחמה על הגוף הצעיר שבי.

        המלחמה השאירה אותי צעיר לכל חיי.

        הכאבים שימרו בי את הגיל ואת התחושה.

         

        אנימביט בו בצעיר שבי.

        הוא מביט בי בזקן שאנבדרך להיות.

         

        אנו מחכים שהאבק ישקע.

        אחרכך כל אחד ישוב לביתו.

        אנלגופי.

        הוא לצללים השקופים.

         

        אנו מתחבקים.

        אני נרדם.

        ''

        דרג את התוכן:
          49 תגובות   יום רביעי, 1/12/10, 00:20

          ערב חנוכה 1973.
          מגרש החנייה של בנייני האומה.
          בחיי לא אראה כמות כזו של אמבולנסים אזרחיים וצבאיים.
          עמוסים בפצועים מבתי החולים בעיר.
          מבית ההארחה של קריית ענבים שהפך למשכן לפצועים מחלימים.
          מאות רבות של פצועים עושים דרכם אל האולם.
          על קביים, בכיסאות גלגלים.
          על פני מיטות.
          מלווים באחיות, רופאים, חברות ובני משפחה.
          לרבים מהם, זו היציאה הראשונה מחוץ לכותלי בית החולים.
          מתרגשים עם בני המשפחה.
          מעלים דמעות עם חברים שלאחרונה התראו בשדה הקרב.
          ערב רב של רגשות ופחדים.
          בכניסה לאולם עומדות שושנה דמארי, נעמי שמר וחוה אלברשטיין ומחלקות ציפורנים אדומות לכל פצוע.
          מנשקות לחי.
          מלטפות תלתל.
          התרגשות עצומה.

          הערב ניפתח בשירת לו יהי של נעמי שמר בפי חוה אלברשטיין.
          השיר שניגן הרבה לבבות באותם הימים.
          שהרעיד הרבה נרות ולב באותו החג.

          לו יהי / נעמי שמר

          עוד יש מפרש לבן באופק
          מול ענן שחור כבד
          כל שנבקש לו יהי.
          ואם בחלונות הערב
          אור נרות החג רועד
          כל שנבקש לו יהי.
          לו יהיה לו יהיה
          אנא לו יהיה
          כל שנבקש לו יהי.
          בתוך שכונה קטנה מוצלת
          בית קט עם גג אדום
          כל שנבקש לו יהי.
          זה סוף הקיץ סוף הדרך
          תן להם לשוב הלום
          כל שנבקש לו יהי.
          לו יהיה לו יהיה
          אנא לו יהיה
          כל שנבקש לו יהי.
          ואם פתאום יזרח מאופל
          על ראשנו אור כוכב
          כל שנבקש לו יהי.
          אז תן שלווה ותן גם כוח
          לכל אלה שנאהב
          כל שנבקש לו יהי.
          לו יהיה לו יהיה
          אנא לו יהיה
          כל שנבקש לו יהי.

          הבמה הייתה מאוד מטושטשת.
          כנראה משום הדמעות.
          העיניים לא ראו הרבה, אך הרבה לב היה שם.

          אז עולה ניסים מנחם, חצי מצמד הפרברים שנפצע אף הוא במלחמה ההיא.
          ומברך על הנרות.
          רבים רבים מצטרפים אליו.
          והמילים על ניסים של ניסים.
          על חיים.
          ועל הזמן הזה.
          מביאות רבים רבים לבכות.
          מעצב ושימחה.
          את הרגע ההוא אני זוכר תמיד.

          מאז אני שר את הברכות שלי.
          כתפילה מאוד אישית.
          שהוציאני מהתופת ההיא.
          עם נס גדול.
          לאור עצום.

          בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר בְּחַיַּי קִדְּשַׁנִי וְזִכַּנִי לְהַדְלִיק נֵר חֲנֻכָּה.

          בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁעָשָׂה נִסִים לִי, בַּיָּמִים הָהֵם וּבַזְּמַן הַזֶּה.

          בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהֶחֱיָנִי וְקִיְּמַנִי וְהִגִּיעָנִי לַזְּמַן הַזֶּה.

          כן, החג הזה הוא בעל משמעות מאוד אישית.
          לרבים.

          לי הוא חג של שימחה.
          של הזדמנות.
          של לידה.
          מאור קטן ורוטט לאור גדול.

           

          שֶׁהֶחֱיָנִי בֶּאֱמוּנָה וְקִיְּמַנִי בַּדֶּרֶךְ וְהִגִּיעָנִי לִתְשׁוּאוֹת 

           

          לחג חנוכה, אני מאחל לכם שבבתיכם יהא הרבה אור,
          וניסים שזאת האמונה,
          ונפלאות שזאת הדרך
          ותשואות שהן התוצאות.
           

          חג אורים שמח חיוך 

          ''
          נר ראשון בקיץ אפריקאי (דצמבר 2008).  חנוכיה מאירה - אלואה פורחת עם ציפור הזהבן המשמשת את אורה החם. 

          דרג את התוכן:

            פרופיל

            שדותקום
            1. שלח הודעה
            2. אוף ליין
            3. אוף ליין

            תגיות

            ארכיון

            פיד RSS