כותרות TheMarker >
    ';

    ארכיון : 3/2011

    40 תגובות   יום שישי , 18/3/11, 13:06

    כְּמוֹ עַכָּבִישׁ

    שֶׁיּוֹדֵעַ כִּי עֲדַיִן

    הָאָבִיב לֹא בָּא

     

    כַּאֲשֶׁר שֶׁלֶג

    אֶת עֲמָלוֹ הִמְעִיט

    לִתְמוּנַת חֹרֶף

     

    ''

    דרג את התוכן:
      26 תגובות   יום רביעי, 16/3/11, 01:22

      לאורך הנהר, ראינו את השלדג הענק מתבייש, שוב ושוב.

      הוא התעופף במורד הנחל עם 40 ס"מ של ביישנות ואני וכריס אחריו בסירה.

      לבסוף הוא החליט לבטוח בנו והראה את חזהו בגאווה.

       

      ''

       

      כך חשבתי, אך באמת הוא בכלל רצה את הדג הגדול מהמים שלמטה.

      הוא רפרף וצנח כאבן, יצא מהמים ובמקורו דג לתפארת השלדגים.

      פניתי לכריס נפעם מהמחזה, והביישן נבהל והרחיק עם שללו למרכז הנחל.

      החלטנו שלא להפריע ונשארנו כמטחוי עדשה.

       

      ''

       

      דקות ארוכות הוא התחבט איך בדיוק לבלוע את הדג שהיה לא קטן אף לשלדג ענק שכמוהו.

      מימין ומשמאל, ולבסוף פשוט בלע אותו במורד גרונו.

      לאחר דקות הוא ניסה להתעופף לגדה, אך אויה והמשקל העודף הורידו כאבן.

      צלל במים העמוקים ובפרפורים עזים עלה, בכדי לשוב בכבדות לענף.

      שלדג כבד.

       

      לכריס קצרה הדרך והסבלנות ואנו המשכנו לחפש צדפות בשולי הנהר.

      בשולי נהר אחר.

       

      ''

       

      פַּעַם.

      פַּעַם מִיָּמִין וּפַעַם מִשְּׂמֹאל

      אֲנִי אוֹסֵף אֲבָנִים

      מֵאַפְרִיקָה שֶׁבָּהּ הָלַכְתְּי.

       

      עַתָּה אֲנִי חָשׁ כַּמָּה כָּבֵד הַמִּשְׁקָל.

      דרג את התוכן:
        36 תגובות   יום שלישי, 8/3/11, 14:37

         

        אפשר שחיים הם התחום שבין החמצות לתיקוות.

        לא כמטוטלת, אלא בתחום המבורך שבין לבין.

        אני מביט אל המרחבים, מאפרוריות ההחמצות ועד לשדות הירוקים של התקוות, ומובן כי אני נמשך יותר אל הירוק והשופע.

         

        שתי קצוות בתפיסות עולם.

        האחת מטמיעה את ההחמצות בחיינו והשנייה זורעת תקוות קדימה.

        האחת ניסתה לעקם אותי לא אחת, ועם השנייה אני מנסה ליישר את חיי קדימה.

        תפיסת ההחמצה המובנית, מבוטאת כלכך יפה בכאבה של רחל בשיר "מנגד".

        תפיסה תרבותית שלמה של החמצות, אשר לאורה גדלתי וחונכתי.

        דרך חיים שלמה אשר מטמיעה את הר נבו ומשמעותו לחיים.

        תרבות של החמצות.

        משה, אבי האומה המשתחררת הוא גם אבי ההחמצות.

        החמצת הר נבו.

        גזירת הר נבו.

         

        וכך כתבה רחל:

        מִנֶּגֶד

         

        קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת:

        הֲבָא? הֲיָבוֹא?

        בְּכָל צִפִּיָּה

        יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.

         

        זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם

        שֶׁל נַחַל אֶחָד.

        צוּר הַגְּזֵרָה:

        רְחוֹקִים לָעַד.

         

        פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד

        שָׁמָּה – אֵין בָּא,

        אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ

        עַל אֶרֶץ רַבָּה.

         

        חורף, תר"ץ

         

        כלכך עצוב ופטאלי.

        מרכין ראש.

        גזירה.

         

        בְּכָל צִפִּיָּה

        יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.

         

        מהשורות היפות ביותר בשירה העברית.

        שורה שמגלמת כמעט אקסיומה קיומית.

         

        והיכן היא התקווה?

        רוצה אני את הבטחת השדות הירוקים.

         

        מימי נעוריי התמרדתי לשורה הזו.

        סירבתי להכיל אותה.

        לא ראיתי בציפייה ובהחמצה גזירה משמים או מכל מקום אחר.

        לא ידעתי מדוע כך אני נוהג.

        אך עצם ההתנגדות הזו הביא לי יכולת שרידות.

        כנגד גזירות אשר כביכול מובנות בחיינו.

         

        תמיד חיפשתי דרך להיחלץ מהמבוך החברתי קיומי הזה.

         

        ומצאתי את הזרע.

        תמיד קיים הזרע.

        בכל מועקה ועקה אנו יודעים לייצר אותו.

        הוא יודע להיטמן במקומות שיבואו.

        שיביאו את החיים שבו, לפכות חיים שבנו.

         

        כך הזרע שנטמן בי בגזירה הגדולה ביותר שידעתי בחיי.

        גזירת המוות.

        החמצת החיים שלי.

        ואפילו שם לא נעלמתי לארץ ההחמצות.

        אלא השתמרתי כזרע מלא חיים.

        מצפה ומחכה ליום שמעט גשם יבוא ויעירני.

         

        וכך היה השיעור שלי.

         

        פעם כתבתי:

         

        עֶרְגָּה

         

        בֵּין כְּמִיהָה לְגַעְגּוּעַ

        יוֹשֵׁב סֶדֶק -

        בַּמֶּרְחָבִים

        שֶׁל פָּנַי שֶׁהָיוּ

         

        עתה אני יכול לקחת את חלק השיר הזה שלי ולסיימו מעט אחרת

         

        גֶּשֶׁם - -

         

        מִזֶּרַע עֶרְגָּה בּוֹעֶרֶת

        מְגַשֵּׁשׁ נֶבֶט זָעִיר

        מַבָּטוֹ

         

        מעט חרשתי וגם זרעתי את הר נבו שהיה בי.

        הוא כבר לא כלכך הר נבו.

        הוא מתחיל לקבל דמות של הר מבטיח.

        לפחות עֶרְגַּת חַיִּים אחת נובטת בו.

        דרג את התוכן:

          פרופיל

          שדותקום
          1. שלח הודעה
          2. אוף ליין
          3. אוף ליין

          תגיות

          ארכיון

          פיד RSS